פרק 1:
כיתה חדשה
עשרים וחמש שנים עברו מהמאורעות שאספר לכם עליהם כאן, ועדיין הם עומדים בבהירות מול עיניי כאילו קרו רק אתמול. הסיפור התרחש בשנת 1990, כשהוריי עזבו את הקיבוץ בגליל העליון ועברו לגור בתל אביב. אני זוכרת היטב את השנה הזאת, כי יניב, אחי הבכור, שירת אז בצבא והוצב עם גדודו בדרום לבנון, בשטח הגובל עם מדינת ישראל. הגבול היה שקט למדי באותן שנים, ועובדים מלבנון הורשו לעבוד ביישובי הגליל ובקריית שמונה. לאורך גדר הגבול הוקם בסיס של חיל הרפואה, שרופאיו העניקו טיפול רפואי לתושבי דרום לבנון, ויחסי ידידות חמים שררו בין אנשי דרום לבנון לאיכרי מטולה וחברי הקיבוצים הסמוכים לגבול. אבל מדי פעם, על אף השקט, דווח בחדשות על חיילים שנהרגו או נפצעו בקרבת הגבול, ואני והוריי חיינו בחרדה מתמדת ובדאגה עצומה לשלומו של אחי.
הייתי אז רק ילדה בת אחת־עשרה, תלמידה חדשה בכיתה ה' שנייה בבית הספר הקרוב למקום מגוריי בתל אביב, ועכשיו אני אישה צעירה בת שלושים ושש, חברת קיבוץ, מורה, נשואה באושר ואם לשני ילדים קטנים. אבל את הדברים המאוחרים האלה, שקרו לאחר שהתבגרתי, אספר לכם בפעם אחרת. עכשיו אתמקד בימי ילדותי.
אני חושבת שלעולם לא אשכח את היום שבו הביאה אותי אמא לבית הספר החדש. עמדנו שם, ליד דלת הכניסה, בין ילדים שנפרדו מהוריהם ומיהרו להיכנס לכיתות. הייתי נבוכה ונפחדת, כי לא הכרתי אף לא אחד מהם, והמקום היה זר ושונה מאוד מבית הספר בקיבוץ.
אמא הביטה בי והסבירה: ״הנה, חגית, כאן תלמדי. בימים הראשונים לא יהיה לך קל, אבל במשך הזמן תתרגלי ותסתגלי. את ילדה נבונה וחזקה, ואני בטוחה שתצליחי גם כאן כמו שהצלחת בבית הספר בקיבוץ״.
״לא רוצה!״ הרמתי את קולי, ״אני רוצה לחזור הביתה, לקיבוץ! אני לא אוהבת את בית הספר הזה ואת העיר הזאת!״
״אי אפשר״, ענתה אמא בעצב, ״החלטנו לעזוב את הקיבוץ ולהתחיל כאן חיים חדשים. תצטרכי להתרגל״.
שתי מורות שעברו לידנו בדרכן לחדר המורים הסתכלו בי בסקרנות. אחת מהן הביטה בי במבט נוזף, כאילו אינה רגילה שילדים מרימים את קולם בתחומי בית הספר, והשנייה חייכה אליי וניסתה לנחם את אמא: ״הילדה בוודאי מתרגשת מאוד. זה תמיד ככה כשמגיעים לבית ספר חדש״.
בבוקר, לפני שיצאנו מהבית, הכניסה אמא לתיק החדש שלי מחברות שקנינו בקניון וקלמר ובו עפרונות, טושים ועט. היא הביטה בי בחיוך, ליטפה לי את הראש וביקשה: ״תזדרזי, חגית. אני מתחילה היום לעבוד במקום העבודה החדש שלי ואני לא רוצה לאחר״.
מנהלת בית הספר קידמה את פנינו במשרדה הקטן ובירכה אותי בחיוך: ״שלום, חגית, ברוכה הבאה לבית הספר שלנו. בהצלחה!״ היא ואמי המשיכו לשוחח, אבל אני חשבתי על דברים אחרים ולא הקשבתי. הבטתי מהחלון החוצה וראיתי חבורות ילדים שעמדו במגרש האספלט הכהה והקודר שהקיף את הבניין. בגלל המרחק לא יכולתי לשמוע את דבריהם, ואוזניי קלטו רק קולות צורמים וחסרי משמעות.
הייתי נרגשת וחרדה. האם כאן אבלה את השנים הבאות? אני לא רגילה לבית ספר שהוא בניין ענק עם קומות, מוקף במגרש מסדרים אפור, בלי דשא, פרחים ועצים. אני לא מכירה כאן אפילו אחד מהמוני הילדים הרועשים האלה, ואילו בבית הספר בקיבוץ הכרתי את כולם וכולם הכירו אותי. גדלתי עם חבריי בבית הילדים בקיבוץ וביליתי איתם רוב שעות היום. היינו ממש כמו אחים, אפילו שלכל אחד מאיתנו היו הורים משלו.
עכשיו הפניתי את מבטי מהחלון והבטתי במנהלת. היא שוב חייכה אליי ואמרה בקול מעודד: ״בואי, חגית, נלך לכיתה שלך - כיתה ה'2 של המורה סיגלית״.
אמא נתנה לי נשיקה. ״אני מוכרחה לרוץ. אסור לי לאחר״, הסבירה למנהלת ועזבה במהירות את החדר.
המנהלת אחזה בידי וצעדנו במסדרון ארוך. חלפנו על פני כיתות שמבעד לדלתותיהן הפתוחות בקעו קולות תלמידים מעורבים בקולות סמכותיים של מורות. הקולות האלה הזכירו לי את בית ספרי הישן, וריככו מעט את תחושת הזרוּת.
אולי אני סתם פוחדת? אולי אתרגל ובעוד שבועות אחדים אשכח את החרדות שמלוות אותי עכשיו? בוודאי גם ילדי העיר מתנהגים בבית הספר כמו ילדי קיבוץ, אז למה אני חוששת כל כך?
הגענו לכיתה שבקצה המסדרון. דלתה הייתה סגורה והתקשיתי לשמוע את הקולות שבקעו ממנה. כשנכנסנו ראיתי שהחדר מקושט בכרזות עליזות, ובפינה עמד עציץ ובו צמח מטפס ירוק וגדול, שחלקו גלש על הרצפה וחלקו טיפס על סולם עץ קטן.
ראיתי שהילדים ישבו בשלושה טורי שולחנות לאורך הכיתה והתפלאתי מאוד, כי אצלנו, בבית הספר האזורי בקיבוץ, אנחנו לומדים רוב הזמן בקבוצות, ולכן השולחנות מפוזרים ברחבי החדר.
המורה חייכה אליי והציגה אותי בפני התלמידים: ״זאת חגית. היא תלמידה חדשה בבית ספרנו. היא באה אלינו מקיבוץ בגליל, ואני מקווה שתקבלו אותה בסבר פנים יפות ותעזרו לה בימים הראשונים״. היא הביטה בי בחיוך נעים, והמנהלת שעמדה לידה הוסיפה: ״אני סומכת עליכם שתקבלו את חגית בידידות, כי היא עדיין לא רגילה לחיי העיר״.
עיניי נתקלו בעיני ילדה יפהפייה שישבה בשולחן הראשון בטור האמצעי, סמוך לשולחן המורה. מימיי לא ראיתי ילדה יפה כל כך. בעיניה הכחולות והגדולות רפרפו ריסים שחורים וארוכים, שערה היה כהה, כמעט שחור, ופניה היו בהירים וחלקים, בלי נמשים או פצעונים. קצת קינאתי בה, כי אני ג'ינג'ית ויש לי על האף ועל הלחיים המון נמשים קטנים שאני לא אוהבת.
הילדה הביטה בי בסקרנות ולא גרעה את עיניה מפניי. נדמה היה לי שהיא בוחנת אותי כאילו היא רוצה לשפוט אותי. גם אני לא יכולתי להסיר את מבטי מפניה. קיוויתי שתהיה חברה שלי, ולא ידעתי אם מצאתי חן בעיניה הבוחנות.
״חגית, את יכולה לשבת שם, בשולחן הפנוי״, הצביעה המורה על השולחן שבקצה הטור האמצעי.
הפנים שלי ממש בערו, הלב דפק במהירות, והזעתי בכל חלקי גופי. כל הילדים הביטו בי בסקרנות והייתי נבוכה מאוד. הרגשתי כאילו אני עומדת בבחינה חשובה, כי אני ילדה ביישנית ולא אוהבת להיות במרכז תשומת הלב. צמרמורות זרמו לאורך גבי, וממצחי נטפה זיעה שסנוורה את עיניי וערפלה את עדשות המשקפיים העבות שאני מרכיבה. אני שונאת את המשקפיים האלה, עם העדשות העבות כמו תחתית של בקבוק, אבל אני חייבת להרכיב אותם, כי אני קצרת ראייה וקשה לי לראות מרחוק בלעדיהם.
גם כשהתיישבתי במקומי הפנו אליי הילדים את פניהם והוסיפו לבחון אותי בעניין. אחדים מהם חייכו אליי בידידות, ואחרים הביטו בי במבט סקרני שלא הסגיר רגשות.
האם יחבבו אותי? האם אהיה מקובלת כאן כמו שהייתי מקובלת בבית הספר בקיבוץ? התעלמתי מהמבטים המביכים והסתכלתי בלוח. המורה כתבה שם תרגילי חשבון שלמדתי בקיבוץ לפני שעזבנו, והתפלאתי שרק עכשיו מלמדים אותם כאן. ניסיתי לפענח את הכתוב, אבל התקשיתי להבחין במספרים, כי המרחק מהלוח היה גדול, והמורה כתבה באותיות קטנות שנראו כמו נמלים שחורות שמטיילות להן בנחת על הלוח הלבן.
איך אוכל ללמוד כאן, בשולחן המרוחק הזה? האם אבקש מהמורה להעביר אותי למקום קרוב יותר?
הסתכלתי בטורי השולחנות וראיתי שכל המקומות הקרובים ללוח תפוסים. אם תסכים המורה לבקשתי, אצטרך להחליף מקום עם אחד התלמידים שיושבים בספסלים הקדמיים, וחששתי שהתלמיד הזה יכעס עליי.
אני חייבת לספר לכם שאני קצת כבדת ראייה, אבל לרוב מסתדרת מצוין. קשה לי רק במקומות זרים או חדשים. בקיבוץ שלנו אני מכירה כל פינה, כל בית וכל עץ או שיח, ולכן אינני נתקלת בהם. אבל כאן, בתל אביב, קשה לי. אתמול, למשל, נפלתי פעמיים. בבוקר, כשהלכתי עם אמא לקניות, חנה אוטו גדול על המדרכה ונאלצנו לרדת לרחוב כדי לעקוף אותו. לא הסתכלתי על הכביש ונתקלתי בבאמפר, תלולית אספלט שתפקידה להאט את קצב הנסיעה של המכוניות. נפלתי באמצע הכביש ומיהרתי לקום לפני שתבוא מכונית ותדרוס אותי. לא שברתי יד או רגל, אבל קיבלתי מכה חזקה בצלעות, וכשאני נושמת נשימה עמוקה כואב לי.
לצערי, בזה לא הסתיימו התקלות. אחרי הצהריים נכנסנו לבנק, כי אמא רצתה לפתוח לנו חשבון, ושם, באמצע אולם הכניסה, הייתה מדרגה שצבעה זהה לצבע הרצפה ולכן לא הבחנתי בה. שוב נפלתי ונחבלתי בבית החזה.
הלכתי עם אמא לרופא והוא ביקש שנעשה צילום. לשמחתי הצילום הראה שהכול בסדר ורק חטפתי מכה הגונה. ״הכאב יעבור אחרי שישה שבועות״, ניחם אותי הרופא.
שישה שבועות... למי יש סבלנות לחכות כל כך הרבה זמן?!
כשהמורה הסתובבה ללוח והמשיכה בכתיבת התרגילים, שמעתי לחישה שעלתה מהשולחן השכן: ״יו, איזו חנונית! ראיתם את המשקפיים המוזרים שלה?״ וילדה אחרת שישבה לפניי לחשה לשכנתה לשולחן: ״היא נראית לי קצת מוזרה, התלמידה החדשה הזאתי. אולי היא ילדה מעצבנת?״
בבית הספר האזורי הייתי ילדה מקובלת ואהודה, ואף אחד לא חשב שאני ״ילדה מעצבנת״ או צחק ממני מפני שאני מרכיבה משקפיים מוזרים. האם גם שאר התלמידים חושבים ככה? ואולי חושבות כך רק שתי התלמידות שיושבות לפניי?
בהפסקה אף אחד לא ניגש אליי. התפלאתי מאוד שרוב הבנים עמדו בחבורות נפרדות ולא שוחחו עם הבנות. אצלנו, בבית הספר האזורי, הבנות והבנים משחקים בהפסקות ביחד.
רוב הבנות הקיפו את הילדה היפהפייה שישבה בספסל הראשון, ושלחו לעברה מבטים של הערצה. הן חייכו אליה, הסכימו לכל מילה שיצאה מפיה, והנידו ראשן כמאשרות את סיפוריה. רק שתי בנות שיחקו בצד ולא עמדו לידה, אבל גם הן לא הזמינו אותי לשחק איתן.
הרגשתי בדידות צורבת. האם ככה מקבלים כאן תלמידים חדשים? ומה אני צריכה לעשות כדי להיות מקובלת ולא ״ילדה מעצבנת״ כמו שאמרה אחת הבנות שישבה לפניי?
כשנגמרה ההפסקה עמדתי בפתח הכיתה וחיכיתי למורה סיגלית. ״אני לא יכולה לשבת שם, בקצה הכיתה. אני קצרת ראייה ואני לא רואה מה כתוב על הלוח״, מלמלתי במבוכה כשהיא הגיעה.
״טוב, אראה מה אפשר לעשות״, היא ענתה והביטה בי בידידות. הלכתי בעקבותיה, ישבתי במקומי שבסוף הטור האמצעי, וחיכיתי שהיא תעביר אותי למקום אחר.
״שי, אני מבקשת שתחליפי מקום עם חגית״, פנתה המורה לילדה היפה מהספסל הראשון. ״היא חייבת לשבת קרוב, כי היא לא רואה טוב מרחוק״.
״למה דווקא אני?״ שאלה שי במורת רוח.
״כי את תלמידה מצוינת ותצליחי בכל מקום שתשבי בו״, ענתה סיגלית וחייכה לשי בנעימות.
״גם אני רוצה לעבור עם שי. אנחנו תמיד יושבות ביחד״, קראה טל, שכנתה לשולחן.
״כן, וגם מפטפטות ביחד...״ הקניטה המורה. ״לא, טל, את תישארי במקומך וחגית תשב לידך. אני מצפה ממך שתעזרי לה להיקלט בכיתה שלנו״.
״אבל קשה לי להתרכז בלי שי״, ניסתה טל לבטל את הגזירה הקשה.
״את ילדה נבונה ואת תסתדרי״, סיגלית לא ויתרה.
אספתי את התיק והמחברת, קמתי ממקומי, והתקרבתי לשולחן של שי וטל. הן הביטו בי במבט כעוס, ושי מלמלה בלחש ובקול לגלגני שהגיע לאוזניי: ״איזו חנונית! רק הגיעה וכבר מתחנפת למורה!״
גם סיגלית שמעה את המלמול החרישי. ״שי, ככה לא מדברים בכיתה שלנו!״ נזפה בילדה החצופה.
הסמקתי ועיניי התמלאו דמעות שלא הצלחתי להסתיר. למה ביקשתי לעבור מקום? אולי הייתי צריכה להישאר במקומי המרוחק ולסבול בשקט? אבל כבר היה מאוחר מדי ולא יכולתי לשנות דבר.
השיעור נמשך לאט. המורה המשיכה בתרגילי החשבון, אבל לא יכולתי להקשיב. העתקתי את התרגילים והתעלמתי מהדמעות שזלגו מעיניי וטפטפו על המחברת. הן טשטשו את הכתוב וערפלו את המראה מול עיניי. לחשתי למורה שאני חייבת לצאת לשירותים, והיא הניעה את ראשה בהסכמה. מיהרתי לצאת כשאני מפנה את ראשי אל הדלת כדי שהתלמידים לא יבחינו בדמעותיי, ורצתי לברזייה שבקצה מגרש האספלט הכהה והמדכא.
המים ציננו את הלחיים הבוערות ואת המצח המזיע, אבל זרם הדמעות לא פסק. מה יהיה? האם כל השנה אסבול הקנטות והצקות כאלה?
חזרתי לכיתה וחיכיתי בקוצר רוח לצלצול.
בהפסקה הבאה ראיתי שהילדים אינם יוצאים מהכיתה אלא פושטים את חולצות התלבושת האחידה ונשארים בבגדי ספורט. הבנתי שהם מתכוננים לשיעור התעמלות, ולי לא הייתה עדיין תלבושת מתאימה.
מה לעשות? האם אני חייבת להשתתף בשיעור בלי תלבושת? רציתי להתייעץ עם המורה סיגלית, אבל היא כבר אספה את התיק ויצאה מהכיתה.
רוב הבנות נאספו סביב שי. היא דיברה אליהן בטון מצווה והן חייכו אליה בהכנעה. הרגשתי שהן חוששות מפניה ולא ידעתי מדוע. היא תלשה דף מאחת המחברות, הוציאה מהקלמר עט והגישה אותם לטל. ״את, טל, תכתבי מה שאני אגיד לך״, ציוותה עליה. אחר כך חילקה את בנות הכיתה לשתי קבוצות והסבירה שהקבוצות יתחרו ביניהן בריצה ובמרוץ שליחים. היא התנהגה בביטחון רב, כאילו הייתה מורה בוגרת ולא תלמידה בכיתה ה'.
מיד הבנתי שהבנות רואות בשי מנהיגה. טל כתבה בכתב יד נאה את השמות, ומיהרה לעשות כל מה ששי ביקשה. ראיתי בעיניה חשש כששי האיצה בה לכתוב יותר מהר. רק אותי לא שיבצו שי וטל באחת הקבוצות. הן התעלמו ממני והעמידו פנים שאינן מבחינות בי.
כשנכנסה אסנת, המורה להתעמלות, היא חייכה לשי בחיבה ואמרה: ״אני רואה שכבר חילקת את הכיתה כמו שביקשתי ממך בשיעור שעבר. כל הכבוד לך, שי, כל הכבוד!״
״מה איתי?״ שאלתי בביישנות. ״לאיזו קבוצה אני צריכה להצטרף?״
המורה הביטה בי בעניין. ״את תלמידה חדשה?״ שאלה.
״כן. רק לפני יומיים עזבנו את הקיבוץ ועברנו הנה, לתל אביב״.
״את יכולה להצטרף לאיזו קבוצה שאת רוצה, ובפעם הבאה תבואי בבקשה בתלבושת התעמלות״.
הסתכלתי בשתי הקבוצות. במי אבחר? בקבוצה של שי השליטה או בקבוצה של טל המתרפסת? לבסוף הצטרפתי לקבוצה של טל.
״לא! לא! לא בקבוצה שלי!״ קראה טל בכעס.
״למה?״ שאלה המורה.
״כי אם היא רצה לאט נפסיד״.
זה היה נכון. אני באמת רצה לאט. בכיתה שלנו בקיבוץ הייתי הילדה האיטית ביותר, אבל זה לא הפריע לאף אחד.
״היא תהיה בקבוצה שלך, ואני לא מרשה להתייחס ככה לתלמידים חדשים!״ סיימה המורה את הוויכוח בקול תקיף.
שוב פרץ כל הדם לפניי הלוהטים. איך אצא מהתסבוכת הזאת?
״אני לא אשתתף היום בשיעור כי אין לי תלבושת. אשתתף בשיעור הבא״, לחשתי למורה. היא הרימה אליי את עיניה, ראתה את הדמעות שניסיתי להסתיר והסכימה לבקשתי.
