1
בְּרַיאן תאץ שם לב שמישהו עוקב אחריו כשהלך משיעור הצ'לו שלו לעבר בניין המשרדים הישן שבו נהג לשחק במשחקים בין־ממדיים.
בהתחלה זו הייתה רק הרגשה מוזרה. הוא דחף את משקפיו במעלה אפו והביט סביבו. אף אחד לא נראה חשוד. היו שם עוד כמה תלמידים עם כינורות וגיטרות, שירדו במדרגות בית הספר למוסיקה, היה איש משמרות הזה״ב ושתי נשים בנעלי עקב.
בְּרַיאן המשיך ללכת, גורר את הצ'לו. לעתים הצטער על כך שלא בחר בכלי נגינה קטן יותר. אפילו ויולה הייתה עדיפה.
ושוב אותה הרגשה - משהו כמו טפיחה עדינה על הגב, מבט חודר שעובר מהצווארון אל העורף ואל קצות השיער שבלטו מתחת לכובע המצחייה שלו.
הוא כיווץ את עיניו וניסה לראות בחלונות השתקפות של תנועה כלשהי. לא־כלום.
אבל התחושה לא עזבה אותו. הוא התקדם עוד שני רחובות ואז הסתובב.
עכשיו ראה את האיש שעקב אחריו.
הוא לא נשא דבר בידיו. הוא היה לבוש במעיל צמר, ואפילו ממרחק ניתן היה לראות שפניו סמוקים מזעם.
בְּרַיאן מאוד אהב סיפורי בלשים ישנים עם שמות כמו יהלום ג'ימליו, מקרה זעיר של רצח ומה שעולה. בסיפורים אלה היו תמיד אנשים שתפקידם היה לעקוב אחרי אנשים אחרים. כינו אותם ״צללים״.
ה״צל״ של בְּרַיאן לא הצליח להישאר בלתי נראה. היה ברור שקורבנותיו היו לרוב אנשים ערמומיים וזריזים, שהתערו בהמון או חמקו דרך סמטאות צדדיות. כישוריו לא כללו מעקב אחר נער מגושם שנסחב ברחובות עם צ'לו ענק, וכדי לא להשיג את בְּרַיאן הוא נאלץ לעצור מדי פעם ולהעמיד פנים שהוא מתעניין בציפורים.
היו המון ציפורים; כך זה בתחילת הקיץ בקיימברידג'. הן מילאו את הכיכר המרכזית. עשרות פרושים ישבו על ענפיו של עץ אלון גדול. בְּרַיאן ראה את הצל עוצר כדי להביט בהם. פניו האדומים היו מלאים בחטטים.
בְּרַיאן החליט לנצל את המצב כדי להימלט דרך תחנת הרכבת התחתית. הוא הרים את הצ'לו בתנועה מגושמת ודילג בין השלוליות.
כך המשיך, מתנשם ומתנשף, על פני כמה רחובות.
פרץ המהירות הזה היה מעורר רחמים. סטודנטים השיגו אותו בהליכה ורוכב אופניים כמעט דרס אותו. הצל המשיך בדרכו, מוקסם מהעורבנים, מודאג מהשמים העכורים ונבוך מחוסר יכולתו להסתתר.
הוא המשיך לעקוב אחרי בְּרַיאן. הם עברו על פני תחנת אוטובוס, בית קברות ישן, כנסייה, נגן אקורדיון שיכור ודוכן עיתונים, ואחריו הם ירדו במדרגות הנעות לתחנת הרכבת התחתית של בוסטון.
כשהרכבת נכנסה אל התחנה ודלתותיה נפתחו ברעש גדול, מיהר בְּרַיאן לזנק אל הקרון הקרוב ביותר. הוא נשען על אחד העמודים והסתכל החוצה. הצל המשיך להתקדם לאורך הרציף, היישר אל אותו קרון. הוא נכנס ונעמד בקצהו השני. היה ברור שהוא כבר לא מתעניין בציפורים ושהוא רגוע לחלוטין.
״רכבת אָשמוֹנט״, נשמעה הודעה במערכת הרמקולים. ״נא להתרחק מהדלתות״.
ברגע שהדלתות התחילו להיסגר, זינק בְּרַיאן, כשהוא גורר אחריו את הצ'לו. הצ'לו נתקל בעמוד ובְּרַיאן כמעט נפל.
״לאט־לאט״, אמר נער לבוש ברדס ותפס בכתפו של בְּרַיאן.
זהו, אין לו סיכוי לרדת מהרכבת בזמן. הדלתות נסגרו והרכבת החלה להתקדם. הצל הביט בכל העניין כאילו אירוע מהסוג הזה הוא דבר יומיומי. הרכבת המשיכה בנסיעתה במנהרה וגלגליה חורקים על המסילה.
בְּרַיאן ידע מי שלח את הצל. לפני כמעט שנה יצאו הוא וחברו, גְרֶגוֹרי, להרפתקה מוזרה ביערות צפון ורמונט, שם מצאו את עצמם חיילים במשחק עתיק ומסתורי, שכלל פסגות נישאות, מערות אפלות ומפלצות. כשבְּרַיאן ניצח במשחק, הוא הרוויח גם את הזכות לפקח על הסיבוב הבא. הצל נשלח בוודאי על־ידי שבטי התָאסֶר, עם של שדונים, שהפסידו בפעם הקודמת, וכנראה רצו להשיג יתרון בהמשך.
ייתכן שהאיש בעל הפנים המחוטטים נשלח כדי לגלות איפה מסתתרת הסדנה של בְּרַיאן. הוא וגְרֶגוֹרי הלכו כמה פעמים בשבוע לבניין משרדים ישן, שבו תכננו את הסיבוב הבא של המשחק. הם ניסחו כתבי חידה ועיצבו מפלצות. ייתכן שהתאסֶרים רצו לגלות את תוכניותיו של בְּרַיאן.
ואולי הם ביקשו לנקום.
בְּרַיאן הקדיש לעניין מחשבה. הוא החשיב את עצמו לאדם מציאותי והגיוני. הוא ידע שבעוד כמה תחנות מגיע קטע של נסיעה מעל לפני הקרקע, שבו הרכבת חוצה גשר מעל לנהר צ'ארלס, ואז יוכל להשתמש בטלפון שלו. הוא יתקשר לגְרֶגוֹרי כדי להודיע לו שלא יגיע לסדנה היום, ויבקש ממנו לפגוש אותו בתחנה אחרת, שממנה ילכו יחד לביתו של בְּרַיאן. בדרך זו לא יגלו דבר לצל. כתובתו של בְּרַיאן לא הייתה סודית, כל אחד בעל ספר טלפונים ואגודלים יכול היה למצוא אותה.
בְּרַיאן הוציא את הטלפון מכיסו ופתח וסגר אותו מבלי משים בזמן שחיכה שהרכבת תצא מהמנהרה.
ברגע שהגיעה הרכבת לפתח המנהרה, הוא חייג אל גְרֶגוֹרי בחיוג המהיר והצמיד את הטלפון לאוזנו. מצלצל.
הצל עקב אחרי בְּרַיאן, ותוך כדי כך נעו שפתיו כאילו הוא לוחש משהו למישהו בלתי נראה. הוא עצם את עיניו.
הרכבת התקדמה בין צריחים שחורים לאורך גשר הגרניט. בוסטון השתרעה משני צדיו, סירות מפרש שטו על המים, ואנשים רצו על גדות הנהר. בְּרַיאן ידע שעומדות לרשותו כארבעים וחמש שניות. עדיין מצלצל.
הרכבת עצרה בתחנת רחוב צ'ארלס. אנשים ולהם תיקים עלו וירדו. בְּרַיאן רכן קרוב אל הטלפון כשהוא מסתיר את פניו מאחורי הצ'לו.
אחרי צלצולים רבים נשמע לבסוף קולו של גְרֶגוֹרי.
״היי״, הוא אמר, ״תקשיב״.
״לא, גְרֶגוֹרי״, לחש בְּרַיאן בבהילות. ״מישהו עוקב אחריי. תוכל לפגוש אותי - ״
מצדו השני של הקו נשמעה צרחה, ואחריה נשיפה מרושעת והתרסקות.
״שמעת את זה?״ שאל גְרֶגוֹרי. ״הנחתי את החתול כמו תקליט על הפטיפון של אבא״.
״כן, כן, גְרֶגוֹרי. עוקבים אחריי. כנראה מישהו שנשלח על־ידי התאסֶרים. תוכל לפגוש אותי - ״
עוד נשיפה שורקנית וחבטה.
״גְרֶגוֹרי, תקשיב!״
״איך אנשים האמינו פעם שזאת מערכת היי דֶפינישן?״
״גְרֶגוֹרי, אני רוצה שתפגוש אותי - ״
הרכבת דהרה בחזרה אל מתחת לפני הקרקע. בְּרַיאן צעק את שם התחנה, אבל כבר לא הייתה קליטה.
הוא היה לבדו.
הוא ממש שנא את ההרגשה הזאת. היה הרבה יותר קל להיות אמיץ עם מישהו שאפשר לסמוך עליו, והוא התרגל לסמוך על גְרֶגוֹרי. הוא חשב על הצעד הבא תוך שהוא משחק בעצבנות בידית של תיק הצ'לו.
היה עליו להחליף רכבות בתחנה הבאה, תחנת רחוב פארק, שהייתה בדרך כלל עמוסה מאוד, אבל הוא בחר להישאר במקומו ולעקוב אחרי הצל. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהתאסֶרים עקבו אחריו כשנסע ברכבת. כך התחיל המשחק, הוא נזכר. הוא הסתיים כשסוכן התאסר ניסה להרוג אותו על רצפת הקתדרלה התת־קרקעית. כשנזכר בכך, חש בהלה גדולה.
הרכבת עברה עוד שתי תחנות, ובשלישית, בדיוק כשהנוסעים שעלו חיפשו להם מושבים פנויים והדלתות עמדו להיסגר - ממש ברגע האחרון - הוא תפס את הצ'לו וזינק החוצה.
מסביבו נדחקו אנשים רבים שעדיין ניסו לעלות על הרכבת. הוא עבר ביניהם, כשהוא גורר את הצ'לו מאחוריו. הוא הביט לאחור וראה את האיש במעיל הצמר נדחק החוצה דרך הדלתות וסוקר את התחנה. בְּרַיאן השתופף, אחז בצ'לו כאילו היה נשק והתקדם לאורך הקיר. הוא מצא עמוד והסתתר מאחוריו.
הוא חיכה. הרכבת המשיכה בנסיעתה, ורכבת אחרת נכנסה אל התחנה. הוא שמע את הדלתות נפתחות ואת האנשים נוהרים אל הרציף. הוא שמע את הכרוז מודיע על התחנה הבאה. הדלתות נסגרו והרכבת החלה להתקדם.
עכשיו נשמעה צרחה איומה. לא הייתה זאת חריקת גלגלי הרכבת על המסילה, זה היה קול אנושי. הוא הציץ בזהירות מאחורי העמוד.
הרציף היה כמעט ריק מאדם. הצל עמד והביט לכיוון העמוד שמאחוריו הסתתר. ביניהם עמד אדם מנומש נושא תינוק במנשא גב. התינוק בכה ופניו האדימו.
ארבעתם עמדו שם זמן ממושך. הצל לא יכול היה לפעול כל עוד היה שם עֵד. התינוק המשיך לצרוח. האב המנומש הביט אל האיש במעיל הצמר ואל בְּרַיאן. הוא נראה עצבני. ראו עליו שהוא מבין שמשהו לא בסדר.
בְּרַיאן החזיר אל הצל מבט מתריס. בכל אופן, הוא קיווה שזה היה מבט מתריס. למעשה הוא לא ידע איך ייפטר מהאיש עם הצ'לו הכבד הזה; היה קשה להתחמק ולעבור בין המוני האנשים, לעלות ולרדת בתחנות השונות ולהתקדם לאורך המדרכות של ברוקלין.
התינוק המשיך לבכות.
האיש במעיל הצמר העיף בבְּרַיאן מבט אחרון מלא שנאה, ואז פנה, עלה במדרגות והתרחק משם.
בְּרַיאן הרגיש איך כתפיו שוקעות בהקלה, והצ'לו כמעט נפל מידיו. פתאום הבין שבמשך כל הזמן הזה בלט הצ'לו מאחורי העמוד. הוא היה ממש גרוע במחבואים.
נשען אל הבטון ומנסה להתעלם מצרחותיו המהדהדות של התינוק האומלל, הוא חיכה לרכבת הבאה.
בשלב מסוים השתנק התינוק והשתעל, והבכי פסק. הוא חש הקלה, אבל בדיוק באותו רגע שמע את הצל מדבר עם מישהו על המדרגות. ״אסור לרדת לשם״, הוא אמר. ״משטרה. אני מצטער, גברתי. משטרה. קרה כאן משהו והתחנה סגורה״.
האישה אמרה: ״אבל אני חייבת לקנות סלמון״.
״לא דרך התחנה הזאת, גברתי. אנחנו עסוקים כאן באיזו פעילות״.
למה? חשב בְּרַיאן. למה הוא מסלק את האנשים?
ואז שלח בְּרַיאן מבט אל האיש המנומש עם התינוק שעל גבו. האיש הלך לכיוונו, ראשו שקוע בין כתפיו. התינוק הקירח ואדום הפנים המשיך לצרוח.
איש לא ירד במדרגות. לא יהיו עדים.
לבו של בְּרַיאן החל לפעום בחוזקה.
פיו של התינוק נפער הרבה יותר מפה של תינוק רגיל; ואף שהתינוק היה ממש קטן, היה הפה הפעור מלא שיניים.
והוא נראה ממש רעב.
