פתח דבר
הכול היה שקט מסביב − למעט הצרָחה. היה זה ליל קיץ ודבר לא זז ביער, אבל אי־שם בחשיכה נשמעו יללות צרודות.
קילומטרים של שבילים שאיש כבר לא הלך לאורכם, מסילות מטען נטושות וחורבות ישנות. שורות־שורות עמדו העצים בלא תנועה. הנהר זרם עיוור בין הצללים. שפוף בין השרכים הקשיב קבלן הבנייה המפוחד בנשימה מהירה ועצבנית. הוא היה לבוש במכנסיים קצרים ובחולצת טי שעליה הודפס: ״אני, ראש כרוב?״
הוא לא היה אמור להיכנס אל היער. הרי היו בדרך שלטי ״הכניסה אסורה״. השלטים האלה היו כל כך ישנים, שהעצים כבר כיסו אותם, וגבעולים דקים ומפותלים של צמחים מטפסים הקיפו אותם כמו מקלעת חבלים. היערות פשוט בלעו את השלטים האלה, ולא נודע כי באו אל קרבָּם.
אבל מילטון דיטְלי לא שם לבו אל השלטים. הוא אהב לשוטט ביער בלילות ולדמיין שהוא שלו. הוא נהנה לחלום שהוא מגיע עם בולדוזר ענק, מוריד את כל העצים, משאיר עקבות רחבים במקום שבו גדלים עכשיו השיחים הסבוכים. הוא דמיין את היער מגולח כולו ומחולק לאזורים, שבהם בתי יוקרה עם שטיחים מקיר לקיר וגראז' מסודר עם כלי עבודה חדישים, עם חדרי הקפאה, עם סאונה, עם פסלי איילים על המדשאות. הוא רצה לפתח את הקרקע הזאת. בראשו הוא כבר נתן לה שם: ״אחוזת האיילים״.
הוא הלך במשך שעה בדממה, כששמע את הצרחה. זאת לא הייתה טעות; זה היה משהו רע מאוד.
ברגע עצמו נדמה היה לו ששום דבר אחר לא קיים; רק החשיכה, החום שנטף מהעלים וקול יללותיהם של בני אדם.
הוא נע בינות לעצים בזהירות. הוא הכיר כל שביל ביער, כי נהג לטייל בו בשעות היום. הוא נהג לדמיין איך יקרא לכל דבר כשהאזור יהיה מפותח. הוא אהב לתת לכבישים, לרחובות ללא מוצא ולכיכרות שמות של כוכבי בֵּייסבּוֹל, פוליטיקאים או בנות, שסירבו לצאת אתו כשהיה בחטיבת הביניים.
הוא חש ברַכּוּתָם של מחטי האורן מתחת לרגליו כשצעד על השביל. הצרחות לא פסקו. לפעמים היה זה קול אחד, גבוה מאוד אבל של גבר, ולפעמים היו אלה כמה קולות. הם נשמעו כאילו מישהו חותך בהם בכלים שונים ומשונים.
ענפי העצים לא זזו. על אחד מהם עמדה ציפור ללא כל תנועה ועיניה פקוחות. אור הירח היה חלש.
מילטון דיטלי ראה אור מרצד ביער.
הוא נע בזהירות לקראתו. אף שהשתדל להניח את רגליו בשקט, כמה זרדים על האדמה נשברו תחת משקלו.
האור בא מאֵש. הוא ראה את צללי הלהבות המרקדות.
הוא המשיך לכיוון האור בשפיפה.
הוא הגיע לשולי קרחת יער בין האורנים. הוא כרע על מקומו והיה מוכן למנוסה.
האש באה מאופנוע שלג נטוש. מישהו שפך עליו דלק וזרק גפרור. האש האירה את קרחת היער, ואז ראה מילטון דיטלי את מקור הצרחות.
סביב תלולית גבוהה עמדו אנשים לבושים גלימות בעלות בַּרדָסים מחודדים שהסתירו את פניהם. זרועותיהם היו מונחות בנוקשות בצדי גופם. אפשר היה לראות את פיותיהם כשפתחו אותם כדי לצרוח.
לפניהם עמדה דמות בגלימה, ולפניה נח מעין לוח שהיה כנראה בעל משמעות מיסטית. האיש הצביע על הלוח לאור כלי הרכב הבוער. בכל פעם שכיוון את אצבעו אל ריבוע אחר בלוח, מישהו אחר צרח. זה נשמע כמו שירה של יצורים שלא מן העולם הזה. מנהל הטקס הרים אז את ידו ויצק עוד דלק על הלהבות, והן התפרצו ביֶתר שְׂאֵת.
מילטון אימץ את עיניו כדי לראות את הלוח. זה היה לוח משחק ובו מסלול, שעליו מזיזים את החיילים, ומקום להניח קלפים. הלוח היה מונח על שולחן פורמייקה ישן בעל רגליים חלודות.
המנחה נגע במקומות על פני הלוח, ומקהלת הצרחות הגיבה.
הוא צפה בהם. קולותיהם השתלבו אלה באלה; חלקם הוציאו צליל יחיד, חלקם התנשפו, ואחרים השמיעו אנחות מוזרות.
מאחורי התלולית והצללים הגיחו דמויות נוספות, שנשאו דמות רפויה של אישה.
ראשה היטלטל לאחור, ושערותיה השתלשלו מטה.
״היא גמורה״, אמר אחד מהגברים שנשאו אותה.
״אכן״, אמר מנחה המשחק.
מילטון דיטלי היה מבועת ולבו פעם כמטורף.
הקבוצה עם האישה התקדמה לכיוון האש.
ומילטון פנה כדי לברוח.
הוא הסיט את הענפים שעמדו בדרכו וקפץ לכיוון השביל. הוא שמע תנועה מאחוריו. עכשיו היה על השביל והתקדם במהירות האפשרית אל הכביש. הוא הרגיש סחרחורת ובחילה. ענפים סטרו על פניו.
אדם לא גדול עמד על גזע כרות ואמר לו: ״עכשיו לא יהיה לך טוב״.
הוא מצא את עצמו בתוך מבוך של תלוליות. הוא דילג מאחת לאחרת. הוא ניסה להיאחז במחטים ובגושי טיט ולקפוץ מעל בליטות בקרקע. הוא החליק על תלוליות. הוא לא הצליח לשמוע אם מישהו רודף אחריו.
הוא הגיע ליער הפתוח. נקודות אור ריצדו בין העצים. אולי גחליליות. בריצתו העיף דיטלי עלים יבשים.
הוא חשב: זה ממש לא מצחיק.
הוא עצר באמצע היער. הוא היה על מדרון והבין שהוא רץ במעלה ההר במקום לרדת לכיוון הכביש. המדורה ניצבה בינו לבין רכב השטח שלו. הוא היה לכוד.
הוא עמד על מקומו וניסה להבין את המצב, כששמע פתאום תקיעת קַרנוֹת ציידים.
מישהו בא במורד ההר. מישהו עם המון רגליים.
סוסים.
רוכבים.
כלי נשק. דברים עשויים מתכת.
הם הקיפו אותו.
הוא נפל על ברכיו.
והם המשיכו להגיע מתוך היער בהמוניהם.
