בעקבות הלהבות

1. הפרידה

 

חשכה מעוּבָּה מסביב. יהודה ניסה לקום, להדליק אור, אך רגליו לא נשמעו לו. הן היו כבדות, כאילו התאבנו. בן חמש־עשרה היה, גבה־קומה ומגודל גוף - והנה חש עצמו פתאום קטן וחלש, כפעוט שטרם למד ללכת. הוא נשם בכבדות, ונדמה היה לו שהאפלה מסביבו חונקת אותו. האומנם רק בגלל החשכה?!

לא! - מישהו ניצב מעל מיטתו ומטלטל אותו. יהודה שותק מאימה. מה האיש רוצה ממנו? ״עזוב אותי!׳׳ ניסה לומר, אך הקול לא נשמע מגרונו החנוק. ואז הבחין פתאום בחשכה בדמות חוה אחותו, בת העשר, מושיטה אליו את ידיה כמו תמיד כשהיתה זקוקה לעזרתו, אך הוא אינו יכול להתקרב אליה. עוד רגע - והיא נעלמה מעיניו בחשכה. הוא ניסה לקום. הרי ידע כי חוה זקוקה לו; הוא הנפש היחידה הקרובה לה בכל העולם כולו. אך כוחו לא עמד לו. כה עייף היה, והחשכה מעובה. לאן נעלמה? הרי הילדה מפחדת להימצא בחושך לבדה! שוב ניסה לקום, לרוץ אחרי אחותו. להיות אִתה. לכל מקום שאליו יקחו אותה, ילך עמה גם הוא. שוב ניסה יהודה להזדקף אך לא הצליח להזיז איבר. הרגשתו היתה נוראה. האדם שניצב מעליו בחשכה טלטל אותו ולא הניח לו.

״עזבו אותי!״ קרא בזעם לעבר הדמות. מי זה? מה רוצים ממנו? לאן לקחו את אחותו?!

״יהודה, ביקשת שאעיר אותך בארבע בבוקר!״ שמע את הקול ורק אז התעורר. היתה זו סטלה, המבשלת במוסד, שניצבה ליד מיטתו וטלטלה אותו בנסותה להעירו. לשווא.

״מה, כבר הגיעה השעה?!״ חזר בבת־אחת למציאות. היום הגיע המועד אשר לו ציפה זמן רב. הוא נוסע מכאן. למרחקים. לפני הצהריים יפליג באונייה מהנמל היווני לנמל חיפה, בארץ־ישראל. עתה קם יהודה בזריזות ממיטתו. עוד הבוקר עליו להגיע לנמל פיראוס. אסור לו לאחר.

״תודה רבה לך שהערת אותי,״ חש מבויש במקצת מול האישה שהביטה בו בחמלה. מדי פעם היה קורה לו כך, ליהודה. כשהיה נרגש יתר על המידה או חולה - חלם חלומות מוזרים. היה הוזה בשנתו ומקיץ טרוף ביעותים. בשעות היום הצליח להתגבר על פחדיו, דאגותיו. נראה חייכן ומסביר פנים. המחשכים והמשקעים הנסתרים בנשמתו היו מתעוררים דווקא בעת שישן.

סטלה פנתה מעל מיטתו רק לאחר שהיתה בטוחה כי הנער התעורר לגמרי ולא ישקע בה שוב.

האם להעיר את חוה אחותו לפני שייצא לדרך? - התלבט יהודה. אומנם נפרד ממנה אמש. ובכל זאת... הוא התקשה לצאת לדרך בלי לשוב ולהיפרד ממנה. הן הוא היה כל משפחתה וכן גם היא לו.

האח והאחות, יהודה וחוה, נותרו יתומים. לפני כשש שנים קרה האסון שהרס את משפחתם ושינה את כל חייהם. הוריהם, שהפליגו לטיול בארץ־ישראל כדי לבדוק אפשרות של עלייה, לא חזרו משם. סערה שהתחוללה בים גרמה לטביעתם, עם עשרות מנוסעי האונייה, שהפליגה מנמל חיפה לפיראוס.

חוה היתה ילדה קטנה, כבת ארבע, כשקרה האסון. אפילו לא זכרה היטב את הבית שבו גרו לפני שהועברו לבית־היתומים היהודי של קהילת אתונה, בירת יוון. יהודה היה אז כבר בן תשע, והוא זכר היטב. הוא הרבה לספר לאחותו על הוריהם ועל הבית שבו התגוררה משפחתם עד שהוריהם טבעו. מאז האסון שהו השניים בבית־יתומים דו־קומתי על־יד כיכר פלאקה, ברובע הישן של אתונה. את החזקתם שילמה חברת הספנות, שבאונייתה טבעו בני הזוג וֶרסנוֹ. בתיבת עץ, שהקפיד יהודה לנעול, נשמרו המכתב האחרון, ששלחו להם הוריהם מארץ־ישראל, ותצלומם עם משפחת בן דודו של האב, בחיפה.

מדי פעם היה יהודה פותח את התיבה, והאח והאחות מתבוננים שניהם בתמונה שבמרכזה נראים הוריהם שמחים, יפים וחייכניים, לבושים בבגדי המסע שלהם; מעבריהם בן הדוד, יהודי קירח בעל עיניים בוערות, וזוגתו כבדת הבשר; ולרגליהם יושב בנם היחיד, ילד בגילו של יהודה.

כשנסעו הוריהם לבקר בארץ־ישראל טיפלה בהם שכנתם, אישה בודדה. כשהועברו לבית־היתומים, באה אתם ונתקבלה כמבשלת במוסד. היא היתה לשני היתומים כעין חוליה מקשרת בין העבר שלהם להווה.

התנאים בבית־היתומים היו מניחים את הדעת. מזון משביע, מיטה לישון בה, כיתה ללמוד, בגדים צנועים. פאר או מותרות לא היו במוסד, אך מאומה לא חסר לחוסים בו.

חוה כמעט לא זכרה חיים אחרים. המוסד נראה לה בית. לא כך יהודה. הוא התקשה להתרגל למהומה ששררה כל היום, ואף בלילות, בחדרי המוסד הגדולים, לאוכל החדגוני, ובייחוד לחיים בלא הורים. חסרה לו חמימות המשפחה, הבית. מאז בואו למקום טיפח חלום: יום יבוא, כאשר ימלאו לו חמש־עשרה שנה - והוא ייצא מכאן וייסע לארץ־ישראל. בקיץ יפליג, ולא בחורף כהוריו, תקופה שבה לא תהיינה סערות בים, כך האמין.

באביב האחרון הגיע לגיל חמש־עשרה, והחליט סופית כי מיד עם סיום שנת הלימודים יפליג לארץ־ישראל. שום קרוב משפחה לא נותר לו ביוון. דודתו היחידה, אחות אמו, התגוררה בלוב שבצפון־אפריקה, והתפרנסה שם בכבוד מחנות בגדים מהודרת בעיר טריפולי. הדודה היתה עסוקה בענייניה, וחששה לאסוף אליה את היתומים לאחר שנים, אשר בהן התרגלה לחיות לבדה. היא הקפידה לשלוח להם כל שנה ברכת שנה טובה, וביקרה אותם רק שלוש פעמים מאז האסון. אלה היו כל הקשרים ביניהם.

לא היתה ליהודה שום סיבה להישאר ביוון. הוא נכסף לארץ־ישראל, עדיין זכר שכה רבות דיברו עליה הוריו, רצו לחיות בה. הם לא זכו, אך הוא ייסע אליה ויחיה בה. חינוך ציוני קיבל כל עוד היה לו בית. גם שמות מן התנ״ך העניקו להם ההורים: יהודה וחוה.

בדרך כלל שהו החניכים בבית־היתומים עד גמר בית־הספר היסודי. עתה, כשסיים יהודה את לימודיו, קיבלה ההנהלה את הצעתו כי יעלה לארץ־ישראל. היה בכך מוצא נוח לכול, גם לחברת הספנות שמימנה את החזקתם במוסד, ואשר התחייבה לתמוך בהם עד היותם בני שמונה־עשרה; אך מרגע שייצא הנער מתחום יוון, שוב אינה אחראית לו. החתימו אותו על מסמך המאשר זאת, והבטיחו שיעניקו לו ולאחותו כרטיס הפלגה חינם לחיפה.

חודשים אחדים לפני כן כתב יהודה מכתב לבן דודו הגר בחיפה, וזה ענה לו במכתב לבבי שהוא שמח על החלטתו לעלות לארץ־ישראל, אך לצערו לא יוכל לעזור לו הרבה. עם זאת הבטיח כי יסייע לו למצוא עבודה, והזמין אותו לגור בביתו עד שימצא מקום מגורים ויעמוד ברשות עצמו. לכאורה הכול הסתדר על הצד הטוב ביותר, אך ליהודה נשארה בעיה אחת, והיא הקשה ביותר: הפרידה מחוה, אחותו הקטנה. חוה היתה ילדה לא קלה. היא התקשתה להתמיד ולהתרכז, ועליו היה לעזור לה בהכנת השיעורים. היתה בה רגישות רבה, היא נטתה להתפרצויות בכי, והרבתה להתבודד ולהסתגר. תמיד ידעה שיהודה לצדה כשהיא זקוקה לו. אך מה יהיה עליה עתה? הוא דאג וחשש לה, והיא חרדה לו. ״איך תוכל לנסוע לבדך, ואתה עדיין ילד?״ חזרה ושאלה אותו.

״אני נראה לך ילד?״ היה משיב לה בחיוך. והיא הודתה כי אכן כגבר נראה: גבוה וחסון בהרבה משנותיו.

״את תראי, עוד חודשים אחדים, אחרי שאגיע לחיפה, אמצא עבודה, ארוויח די כסף, אשכור חדר, ואכין הכול - אז אבוא לכאן לקחת אותך לארץ־ישראל, ונהיה שוב יחד.״ כך חזר והרגיע אותה יהודה בשבועות האחרונים לפני נסיעתו; אך אמש, בליל פרידתם, שוב פקד את חוה הפחד להישאר לבדה: החרדה שאחיה, היחיד שנותר לה בעולם, ישקע במצולות הים ויאבד לה, כמו שקרה לאבא ולאמא.

אמש בכתה חוה הרבה עד שנרדמה. יהודה הבטיח להעירה הבוקר כדי שתלווה אותו לרכבת היוצאת לפיראוס, אך הבוקר החליט שלא לעשות זאת. הוא ניצב מעל מיטתה. הביט בה לאור השחר שבקע מן החלון. כה שלווה נראתה. חבל להעירה ולסוחפה שוב בהתרגשות הפרידה. הוא יצא מחדרה בלי להיפרד, עובדה שגרמה לו בשנים הבאות להרבה ייסורי מצפון. אך עתה היה בטוח שזו הדרך הנכונה.

דיירי המוסד, ששכן בבניין דו־קומתי, היו שקועים בשינה של לפנות בוקר.

כל האזור, שלעת לילה היו מגיעים אליו התיירים ועלתה בו המוזיקה, היה עתה דומם. רק מכּיווּן המטבח נשמע קול נקישות כלים. סטלה המבשלת, שהשכימה קום לפני שאר העובדים, טרחה כבר בהכנת ארוחת הבוקר לעשרות הילדים והנערים. עתה יצאה אל המסדרון. אישה באמצע שנות הארבעים לחייה, גבוהת קומה, זקופה, פקעת שערה הכהה משוכה לאחור ומכונסת על עורפה, וסינר לבן על שמלתה הארוכה.

יהודה היה קשור לאישה זו יותר מאשר לשאר עובדי המוסד, מאז היתה שכנתם ששמרה עליהם כשיצאו הוריהם לטיול אשר ממנו לא שבו. אישה חמה ולבבית היתה סטלה, וכך גם סבר כנראה הכלבלב הקטן שאימץ אותה לבעליו, מאז התברר לו כי היא הממונה על המזון בבית זה.

״נו, אתה מוכן?״ שאלה המבשלת את יהודה. ״ארזת הכול?״

״כן. הרבה לא היה מה לארוז,״ ענה לה הנער. המזוודה והתיק שלו היו מונחים ליד הפתח.

״בוא תאכל ותשתה לפני שאתה יוצא לדרך,״ אמרה המבשלת טובת הלב. ״הכנתי לך גם כריכים לדרך, עם גבינה מלוחה שאתה אוהב.״

יהודה התבונן באישה העומדת לפניו. אף־על־פי שהכיר אותה מקטנות, לא ידע פרטים רבים על שכנתם לשעבר. מקטעי משפטים ומילים ששמע הבין כי פעם היתה נשואה והיו לה ילדים משלה, אך בעלה כנראה עזב אותה ועמו גם הילדים. היא לא הזכירה זאת מעודה. מיום שהכיר אותה כבר היתה אישה בודדה, ואת החום והאהבה שלה הרעיפה על ילדי שכניה־לשעבר. בעצם, כל ילדי בית־היתומים היו בני טיפוחיה. בתקציב המוגבל שקיבלה עשתה ככל שיכלה כדי להכין למענם אוכל טעים. זכרה תמיד מי מבין עשרות האוכלים אוהב ״עין״ ומי מעדיף חביתה או ׳׳מקושקשת״.

סטלה הסירה במזלג את הקרום הדקיק מעל הקקאו שהגישה ליהודה, חתכה למענו את הפרוסות למשולשים והניחה על כל אחת גבינה לבנה, פלח עגבנייה אדמוני, עיגול מלפפון ירוק, ובאמצע זית שחור.

״תאכל, תאכל,״ האיצה בו.

אך יהודה היה נרגש מכדי לחוש רעב. גרונו נחנק מן הדמעות שצרבו בו והוא בוש בהן. הוא ניסה בכל כוחו להתגבר שלא יזלגו מעיניו וייראו.

״חוה ישנה?״ שאלה סטלה.

״כן. ונדמה לי שכך טוב יותר,״ מלמל האח הבכור, מהסס מעט.

״גם אני חושבת כך,״ חיזקה המבשלת את החלטתו. ״אני אהיה כאן, כשתתעורר,״ נאנחה, ויהודה לא קינא בה. יהיו צעקות ובכיות וטענות של הילדה.

״יש לי מתנה קטנה בשבילך.״ סטלה המבשלת פשפשה בכיס סינרה והוציאה פנקס, שאליו קשור עיפרון ועל כריכתו ציור של העיר אתונה, שמים תכולים, ים וברקע הר האקרופוליס.

״תודה רבה לך, באמת לא היית צריכה.״

״חבל שלא יכולתי לקנות לך משהו ממשי יותר, מזוודה למשל.״ הביטה המבשלת במזוודה שאחז בידו. זו לא נסגרה כהלכה, ויהודה כרך סביבה חבל והידקו היטב.

״זה בסדר גמור, המתנה שלך. תודה לך.״

״שתכתוב,״ חייכה, ׳׳ושלא תגיד שאין לך נייר או עיפרון. הנה יש לך.״

״כן,״ הבטיח. ״אני אכתוב, ותזכירי גם לחוה לענות לי.״

״כמובן.״

״נו, אז שלום!״ יהודה נבוך בפרידה. נער מגודל היה. האם תישק לו סטלה, הזוכרת אותו כילד קטן? ואם יתעורר מישהו מחבריו וילגלג עליו? הוא רצה לקצר את רגעי הפרידה. סטלה זו, לפעמים היא כה רגשנית ומביכה. הושיט ידו לעברה, והיא לחצה אותה בכף יד אדומה שגידיה בולטים, אך לא עצרה כוח, וכפי שחשש, נפלה על צווארו, מתייפחת מרה.

״מה קורה כאן? למה הבכי?״ השתמט יהודה מחיבוקה, והשתדל לנהוג כך בלי להעליבה, אך דמעות היו גם בעיניו. עצוב היה על היפרדו כך, כמו גנב בלילה, מאחותו, וגם חושש מן ההפלגה המצפה לו, המסע אל הבלתי־ידוע. אך מה נותר לו לעשות כאן? בעיר הזו בבית־היתומים? וביוון בכלל? שם, מעבר לים, ארצם של היהודים. הכרמל, ירושלים, הכותל המערבי. הוריו, לו נשארו בחיים - כבר מזמן היו יושבים בארץ, כל המשפחה. הם טבעו, אבל הוא יגיע בשלום. הים רגוע עכשיו, בקיץ, קיווה יהודה. קרוב המשפחה בחיפה יעזור לו, ובקרוב יביא ארצה את אחותו. כך חזר ואמר לעצמו שוב ושוב, אך בסתר־לבו לא לגמרי האמין בכך. הוא ידע שהדבר לא יהיה קל, ויקשה עוד יותר על אחותו הקטנה. פתאום עלה רעיון בראשו. בפנקס, שקיבל זה עתה מהמבשלת, ובעיפרון הצמוד, כתב בדף הראשון:

״הנני נשבע בזכרם הקדוש של הורינו, שאבוא בקרוב לקחת את אחותי חוה לארץ־ישראל.״ הוא כתב באותיות גדולות בשפה היוונית, שהיתה שפת־אמם, ולמטה חתם את שמו. אחר כתב את הדברים גם בעברית. תלש את הדף והגישו לסטלה.

״תני זאת לחוה," ביקש. ׳׳ונחמי אותה. שמרי עליה עד שאבוא לקחת אותה, בקרוב.״

׳׳כמובן. אתה אפילו לא צריך לבקש,״ אמרה האישה. ״אני אטמין את הפתק הזה בעדי של אחותך, מתחת לתמונת הוריך,״ חייכה אל יהודה. הוא ידע בדיוק למה התכוונה: לחוה היה תכשיט נחושת מעוגל, עשוי כקופסה קטנה, התלויה בשרשרת, שהביאה לה דודתם בביקורה האחרון, לפני שנתיים. חוה תקעה בתוכו את תמונות ההורים, והיתה נושאת אותו על צווארה, ואינה נפרדת מן העדי הזה.

״אני מוכרח לצאת, אחרת אאחר לרכבת.״ אחז יהודה במיטלטלין, ובמהירות יצא החוצה כדי שלא להישבר ולגשת לאחותו ולהיפרד ממנה, ולא להאריך את הפרידה מסטלה. הכלב הקטן נשרך אחריו.

יהודה פסע ברובע הישן, מימי השלטון התורכי. התקדם ברחוב הצר והמפותל, שבתים קטנים ועלובי־מראה ניצבים בו, והכלב עמו. מדי לילה היה המקום הומה תיירים, ונשמעו בו שירים וריקודים יווניים מלאי שמחה. לא כך עתה. בתי הקפה מסביב לכיכר פלאקה היו סגורים, ואיש מן המלצרים, המזמינים בקולי קולות את האורחים לבוא ולסעוד, לא נראה. גם לא עוברי אורח. העיר היתה שקועה עדיין בשינה עמוקה לאחר בילוי ליל אמש. דממה שררה בכול בעת שצעד יהודה לעבר הכיכר המרכזית של העיר, סינטאגמה. הוא התבונן בגבעת האקרופוליס שבדרום. אתונה היתה עיר של עבר. הוא שמח לנסוע מכאן עתה, אל העתיד המצפה לו. אומנם הטברנות, אלה בתי־האוכל הרבים שסביב לכיכר המרכזית, היו סגורים עדיין בשעת בוקר זו, אך יהודה היה יכול לחוש בריח המאכלים שבבר עלה פה מן המטבחים: ניחוח שמן הזית שבו מיטגנים הדגים, או המוסקה, מאכל החצילים בבשר. אולי גם ריח משקה האוֹזוֹ היווני שהוא יין שרף בטעם האניס. ריחות הסלטים, הזיתים השחורים, גבינת העזים, ביצי הדגים בלימון. כל המאכלים שאהב ולהם התרגל. האם ימצא כמותם בארץ־ישראל?

אך בעצם, מה זה חשוב? החליט.

 

"הביתה!״ הרים את קולו על הכלב שנשרך אחריו. ״מהר!״ הכלב התבונן בו בעיניים כהות וציית לו. יהודה עלה על הרכבת בכיכר. הוא התיישב בקרון דקות מעטות בטרם יצא ממרכז אתונה לעבר הנמל בעיר פיראוס השכנה. יהודה פחד מן הים. אף שנולד באתונה, השוכנת לחוף הים, לא הרבה להתרחץ בו. אמו חששה תמיד פן ייכנס לעומק או ייפול מעל המזח. האם היתה בה מעין נבואת לב כי הרעה תבוא מן הים?

מועקה עלתה בו בשל הפרידה מאחותו והפחד מפני המצולות. הייתכן שגם הוא ניחן במין ראיית העתיד, כמו אמו? כך היה עתיד לחשוב גם בכל אותן שנים קשות ונוראות שעברו עליו אחר כך.

יהודה הביט בעיר שעבר בנסיעה עתה. לא היה כל דבר מרהיב או מלבב ברחובות שבהם התקדמה הרכבת לאִטה. בתים אפורים, מגושמים. עיר שימיה היפים כבר אחריה זה זמן רב. השמש זרחה עגולה, בהירה וזוהרת. עלתה בשמים תכולים ללא צל של ענן.

זה סימן טוב.

הוא עוזב את אתונה האפורה, המשמימה, לקראת ימים יפים. הוא נמצא בפתח תקופה חדשה, מאירה, כמו השמש הזורחת. לקראת חיים רגועים וטובים כמו השמים התכולים ביום זה של קיץ.

וכי מי האדם היודע מה צופן לו העתיד?

ביום קיץ זה היה יהודה מלא בתקוות טובות.