הקדמה
היונים התעופפו בקול שאון ופינו את מקומן לשלושת הגברים, שזה עתה נחתו על הכיפה של קתדרלת סנט־פול. היונים נעלמו בשמי לונדון הרדומה והדוממת באפלת הליל.
"הצלחנו, אבא..." אמר אחד מהם אחרי כמה דקות של שקט.
"מעבר לציפיות שלי, כן," אישר המבוגר שביניהם.
הוא זקף בקשיחות את ראשו וזינק לפתע כמו טיל לשמים כשהוא חוצה את רצועת הערפל הצמרירית. הוא התעופף לאורך נהר התמזה, הגביה מעל כנסיית וסטמינסטר וארמון בקינגהם ונחת בחזרה לצד שני הצעירים שישבו על קצה קתדרלת סנט־פול. הוא מתח את זרועותיו לעבר השמים ואמר: "איזו חזרה לא צפויה, אה?"
"אף פעם לא פקפקתי בך, אבי."
"אני יודע זאת, גרגור."
"לעולם לא אשכח את פניה של אוקסה פולוק והאנילימילים האידיאליסטים האלה, כשהם ראו אותנו מגיחים מהמזרקה," המשיך גרגור.
אורטון וגרגור צחקו יחד ברשעות.
"תמיד הצטיינת בכניסות דרמטיות, אבא."
אורטון היהיר הנהן בשביעות רצון ופנה לצעיר השני שלא אמר מילה.
"ואתה, טוגדואל? אתה לא שמח לחזור לבחוץ?"
טוגדואל המשיך להביט בעיר שהשתרעה למרגלות הקתדרלה ומלמל: "כן, אני מאוד מאושר."
"בעיקר משום שזכית במשפחה חדשה," המשיך אורטון, "משפחה אמיתית שמקבלת אותך כפי שאתה ושתמיד האמינה בך."
טוגדואל נותר קפוא. רק עורק קטנטן הלם ברקתו. אורטון הניח את ידו על כתפו וסובב אותו לעברו. הוא התבונן בו ארוכות, לפני שחיבק אותו באחיזה תקיפה.
"מורטימר בחר מחנה חדש ולא היסס לבגוד בי," הוא לחש באוזנו. "אבל בעודי מאבד בן אחד, זכיתי באחר, בעל ערך רב יותר. ברוך הבא לשורותיי, בני! סוף־סוף תוכל להיות מי שאתה."
טוגדואל עצם את עיניו ונשימתו היתה אטית. נדמה היה שהוא חדל לנשום, אבל אז פקח שוב את עיניו.
"כן, אבא..." אמר לבסוף.
