שמי לוסי בארטון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שמי לוסי בארטון
מכר
מאות
עותקים
שמי לוסי בארטון
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

שמי לוסי בארטון

4.5 כוכבים (8 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

לוסי בארטון הגשימה את חלומה. היא הצליחה להיחלץ בעור שיניה מהעיירה שכוחת האל במדינת אילינוי שבה נולדה, לעבור לניו יורק, להיות סופרת מצליחה ולהקים משפחה. כעת לוסי מאושפזת בבית חולים ומחלימה לאיטה מניתוח פשוט שהסתבך. לצד מיטתה יושבת אמא שלה, שאיתה לא היתה בקשר במשך שנים רבות. בשיחות זהירות על ענייני חולין, כמהלכות על בהונות, מנסות השתיים לשקם את היחסים המשובשים. אבל מתחת לפני השטח רוחשים זיכרונות אפלים מילדותה של לוסי. הדברים הקשים מכול, שאי-אפשר להעלותם על הדעת, אינם נאמרים, אך הם נוכחים כל העת והולכים ומתגבשים כמו צל מאיים מעל לוסי ואמה, וגם מעל הקוראים. בספר מתוארת דמות משנה לא שגרתית: העיר ניו יורק – קשה ונהדרת, מסוכנת ומלאת הפתעות, ואת העלילה רבת העוצמה והמרגשת עד מחנק מספרת לוסי, הסופרת המבריקה: חדת עין, אנושית בכל נימי נפשה ובלתי נשכחת. 

פרק ראשון

פעם, וכבר חלפו מאז שנים רבות, נאלצתי לשכב בבית חולים כמעט תשעה שבועות. זה היה בעיר ניו יורק, ובלילות ראיתי את בניין קרייזלר, על ברק אורותיו הגיאומטריים, היישר ממיטתי. במשך היום נסוג יופיו של הבניין ובהדרגה נהפך לסתם עוד מבנה גדול על רקע השמים הכחולים וכל בנייני העיר נראו מתבדלים, דוממים, מרוחקים. חלף מאי ובא יוני, ואני זוכרת שעמדתי והשקפתי מבעד לחלון על המדרכה שמתחת והבטתי בנשים הצעירות - בנות גילי - בבגדי אביב יוצאות להפסקת הצהריים; ראיתי את ראשיהן נעים בשיחה, את חולצותיהן מתנופפות ברוח הרכה. אמרתי לעצמי שאחרי שאצא מבית החולים שוב לא אלך על מדרכה בלי לתת תודה על היותי כאחת הנשים הללו, ובמשך שנים רבות כך היה - הייתי נזכרת במראה שנשקף מחלון בית החולים ושמחה במדרכה שפסעתי עליה.
תחילת הסיפור היתה פשוטה: התאשפזתי לניתוח הסרת התוספתן. אחרי יומיים נתנו לי אוכל, אבל הקאתי אותו. אחר כך התחיל חום. איש לא הצליח לבודד חיידק כלשהו ואיש לא הבין מה קרה. לא אז ולא אחר כך. קיבלתי עירוי אחד של נוזלים ועירוי אחד של אנטיביוטיקה. השקיות היו מחוברות לעמוד מתכת על גלגלים רעועים, וגררתי אותו איתי לכל מקום אבל התעייפתי במהירות. לקראת יולי הרפה ממני החולי הלא מובן שהשתלט עלי. אבל עד אז היה מצבי מוזר מאוד - המתנה קודחת, פשוטו כמשמעו - וממש סבלתי. היו לי בבית בעל ושתי בנות קטנות. התגעגעתי קשות לבנותי ודאגתי להן כל כך עד שחשבתי שזה מחמיר את מחלתי. הרופא שלי, שהיה לי איתו קשר עמוק - הוא היה יהודי שמוט לסת שעטה על כתפיו עצב רך מאין כמוהו, שסבו וסבתו ושלוש דודותיו נספו במחנות, כך שמעתי שסיפר לאחת האחיות, והיו לו אישה וארבעה ילדים בוגרים פה בניו יורק - האיש הנחמד הזה, אני חושבת, ריחם עלי ואִפשר לבנותי - הן היו בנות חמש ושש - לבקר אצלי אם אינן חולות. ידידת משפחה הביאה אותן לחדרי, וראיתי שפניהן הקטנים מלוכלכים וגם השיער, והדפתי את מתקן העירויים שלי למקלחת יחד איתן, אבל הן צעקו ״אמא, את נורא רזה!״ הן ממש נבהלו. הן ישבו איתי על המיטה וניגבתי את שערן במגבת ואחר כך הן ציירו, אבל בדאגה, כלומר הן לא הפסיקו לצייר כל דקה כדי לשאול, ״אמא, אמא, זה יפה? אמא, תראי את השמלה של נסיכת הפיות שלי!״ הן אמרו מעט מאוד, והקטנה במיוחד התקשתה לדבר, וכשהנחתי סביבה את זרועותי ראיתי שהשפה התחתונה שלה משתרבבת החוצה ושסנטרה רועד. היא היתה קטנטונת והשתדלה בכל כוחה להיות אמיצה. כשהן הלכו לא הסתכלתי מבעד לחלון לראות אותן הולכות עם ידידתי שהביאה אותן, ושלא היו לה ילדים משלה.

סקירות וביקורות

קולה של אמא כמו ב'אוליב קיטרידג'', ספרה המוקדם יותר, גם ב'שמי לוסי בארטון' מיטיבה אליזבת סטראוט להבין בני-אדם וליצור אינטימיות עם הקוראים בחתונה הראשונה של לוסי בארטון הסבירה חמותה לחברה ש"לוסי באה מאפס". לוסי לא נעלבה, אבל היא לא מקבלת את התפיסה הזאת. היא חושבת ש"שום אדם בעולם הזה לא בא מאפס". היא צודקת: לא משנה מאיפה באנו, לכולנו יש חבילה שאנחנו סוחבים איתנו לאן שאנחנו לא הולכים. והחבילה של לוסי עגומה במיוחד. הילדות שלה התאפיינה בהתעללות ובעוני חומרי ורוחני. היא נחלצה משם קודם כל בעזרת בריחה לעולם של ספרים, אחר כך באמצעות מלגה שקיבלה לקולג', ובסופו של דבר בנישואים עם בחור טוב על פי הסטנדרטים המקובלים ובהקמת בית בניו-יורק. אבל למעשה, היא מעולם לא נחלצה מהמקום שבאה ממנו. חריגות היא הרגשה שקשה להכניע.

לוסי היא סופרת. את ספרה הנוכחי היא פותחת כמו במעשייה: "פעם, וכבר חלפו מאז שנים רבות". זה היה בשנות ה-‭,80‬ היא שכבה חודשיים בבית חולים, וערב אחד, כשפקחה עיניים מעוד נמנום, גילתה לצד המיטה את אמא שלה. אחרי נתק של שנים, לאמא ולבת יש הרבה מה להשלים. אבל הן לא ממש עושות את זה. אין גם התחשבנויות, התפרצויות דרמטיות או שיחות נפש הנוגעות לעבר. אחרי שהן מדביקות כינויים לאחיות, הן מקדישות את רוב הזמן לסיפורים. אמא של לוסי מספרת לה על דמויות ששתיהן מכירות: נשים שהמסגרת המשפחתית התפרקה להן; שהחיים שלהן התפקששו. כמו סיפור לפני השינה שנמשך חמישה ימים - עד שהאם מתקפלת וחוזרת לבית הדפוק שליד שדה תירס באילינוי. למרות מיליון הסיבות שיש ללוסי לנטור טינה, הביקור מבהיר לה שהיא אוהבת את אמא שלה. היא מאושרת בחברתה. האינטימיות ביניהן קיימת למרות הנושאים שלא נדונים והמילים שלא נאמרות, ואולי דווקא בגלל היעדרם של אלה.

אינטימיות דומה נוצרת בין לוסי ובין הקוראים. אותם חמישה ימים הם המצע להתבוננות שלה בקורותיה. בשפה חשופה, נאיבית אך דעתנית, היא משתפת בזיכרונות מהעבר הרחוק והקרוב. פרטים נאספים על הילדות שלה, על נישואיה הראשונים והשניים, על החיים בניו-יורק, על אנשים שהתיידדה איתם, על הרופא העדין מבית החולים שליווה אותה שנים, על הפלסטיקאית שלה, על קשר עם סופרת שהיא מעריכה במיוחד, על היחסים עם בנותיה. היא כנה וגלוית לב, ויחד עם זה הרבה פרטים שהיא מציגה הם לא יותר מרמזים, והתמונה של מה שעבר עליה היא חלקית מאוד, כמעט עמומה. את הפרטים המלאים היא מעזה לשפוך רק פעם אחת, בביקור אצל רופאה אמפתית, והיא עושה את זה בכתב. "כתבתי דברים שקרו בבית בילדותי. כתבתי דברים שגיליתי בחיי הנישואים שלי. כתבתי דברים שלא הייתי מסוגלת לומר". מהם? זה נשאר בינה ובין הרופאה.

העמימות לא פוגעת באינטימיות. היא אפילו מחזקת אותה. לוסי היא דמות נוגעת ללב עד כדי כך שהיא יכולה להסתיר דברים וזה לא ישנה - עדיין מתחשק לחבק אותה, להגיד לה, כמו הרופאה, שהכל יהיה בסדר. בדומה למקרים של קרבה במציאות, לא צריך לדעת הכל בשביל להבין ולהרגיש מה עובר על האדם שמולך. לכן 'שמי לוסי בארטון' הוא ספר שקל מאוד לקרוא אותו, אבל קשה מאוד לכתוב עליו. אינטימיות היא עניין שמסובך לבטא רק במילים. אולי בגלל זה לוסי חיה בשלום עם מה שאנשים רבים לא יכולים להבין - אמא שלה לא מסוגלת להגיד לה, "אני אוהבת אותך".

"לאמי, שבכוחה למלא את החיים בקסם, והיא מספרת הסיפורים הטובה ביותר שהכרתי", זו ההקדשה שפותחת רומן אחר של אליזבת סטראוט, 'אוליב קיטרידג'' (הוצאת אופוס, בתרגום אילה שלו) - ספר משובח שעוטר בפרס פוליצר ועובד למיני-סדרה משובחת לא פחות. גם סטראוט היא מספרת סיפורים אדירה. היא מפרקת מצבים חברתיים ומערכות יחסים לנימים הדקים ביותר, מאפשרת לאנשים להיות אנשים לטוב ולרע, נמנעת מצעצועים לשוניים ומנפיחות פסיכולוגיסטית. את הניתוחים והחפירות היא משאירה לקוראים.

המון נושאים אוניברסליים עולים ב'שמי לוסי בארטון', "אבל הסיפור המסוים הזה הוא שלי", היא מתעקשת. "הסיפור הזה" יפה ומיוחד.

עוד 3 ספרים על יחסי אמא ובת:
אהבה מטרידה > אלנה פרנטה
למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית > ג'נט וינטרסון
סמאדר > מירב נקר-סדי

בתמונה: 'אמהות' של דייגו ריברה,‭ 1916 ‬
יעל נעמני 7 לילות 24/11/2017 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

קולה של אמא כמו ב'אוליב קיטרידג'', ספרה המוקדם יותר, גם ב'שמי לוסי בארטון' מיטיבה אליזבת סטראוט להבין בני-אדם וליצור אינטימיות עם הקוראים בחתונה הראשונה של לוסי בארטון הסבירה חמותה לחברה ש"לוסי באה מאפס". לוסי לא נעלבה, אבל היא לא מקבלת את התפיסה הזאת. היא חושבת ש"שום אדם בעולם הזה לא בא מאפס". היא צודקת: לא משנה מאיפה באנו, לכולנו יש חבילה שאנחנו סוחבים איתנו לאן שאנחנו לא הולכים. והחבילה של לוסי עגומה במיוחד. הילדות שלה התאפיינה בהתעללות ובעוני חומרי ורוחני. היא נחלצה משם קודם כל בעזרת בריחה לעולם של ספרים, אחר כך באמצעות מלגה שקיבלה לקולג', ובסופו של דבר בנישואים עם בחור טוב על פי הסטנדרטים המקובלים ובהקמת בית בניו-יורק. אבל למעשה, היא מעולם לא נחלצה מהמקום שבאה ממנו. חריגות היא הרגשה שקשה להכניע.

לוסי היא סופרת. את ספרה הנוכחי היא פותחת כמו במעשייה: "פעם, וכבר חלפו מאז שנים רבות". זה היה בשנות ה-‭,80‬ היא שכבה חודשיים בבית חולים, וערב אחד, כשפקחה עיניים מעוד נמנום, גילתה לצד המיטה את אמא שלה. אחרי נתק של שנים, לאמא ולבת יש הרבה מה להשלים. אבל הן לא ממש עושות את זה. אין גם התחשבנויות, התפרצויות דרמטיות או שיחות נפש הנוגעות לעבר. אחרי שהן מדביקות כינויים לאחיות, הן מקדישות את רוב הזמן לסיפורים. אמא של לוסי מספרת לה על דמויות ששתיהן מכירות: נשים שהמסגרת המשפחתית התפרקה להן; שהחיים שלהן התפקששו. כמו סיפור לפני השינה שנמשך חמישה ימים - עד שהאם מתקפלת וחוזרת לבית הדפוק שליד שדה תירס באילינוי. למרות מיליון הסיבות שיש ללוסי לנטור טינה, הביקור מבהיר לה שהיא אוהבת את אמא שלה. היא מאושרת בחברתה. האינטימיות ביניהן קיימת למרות הנושאים שלא נדונים והמילים שלא נאמרות, ואולי דווקא בגלל היעדרם של אלה.

אינטימיות דומה נוצרת בין לוסי ובין הקוראים. אותם חמישה ימים הם המצע להתבוננות שלה בקורותיה. בשפה חשופה, נאיבית אך דעתנית, היא משתפת בזיכרונות מהעבר הרחוק והקרוב. פרטים נאספים על הילדות שלה, על נישואיה הראשונים והשניים, על החיים בניו-יורק, על אנשים שהתיידדה איתם, על הרופא העדין מבית החולים שליווה אותה שנים, על הפלסטיקאית שלה, על קשר עם סופרת שהיא מעריכה במיוחד, על היחסים עם בנותיה. היא כנה וגלוית לב, ויחד עם זה הרבה פרטים שהיא מציגה הם לא יותר מרמזים, והתמונה של מה שעבר עליה היא חלקית מאוד, כמעט עמומה. את הפרטים המלאים היא מעזה לשפוך רק פעם אחת, בביקור אצל רופאה אמפתית, והיא עושה את זה בכתב. "כתבתי דברים שקרו בבית בילדותי. כתבתי דברים שגיליתי בחיי הנישואים שלי. כתבתי דברים שלא הייתי מסוגלת לומר". מהם? זה נשאר בינה ובין הרופאה.

העמימות לא פוגעת באינטימיות. היא אפילו מחזקת אותה. לוסי היא דמות נוגעת ללב עד כדי כך שהיא יכולה להסתיר דברים וזה לא ישנה - עדיין מתחשק לחבק אותה, להגיד לה, כמו הרופאה, שהכל יהיה בסדר. בדומה למקרים של קרבה במציאות, לא צריך לדעת הכל בשביל להבין ולהרגיש מה עובר על האדם שמולך. לכן 'שמי לוסי בארטון' הוא ספר שקל מאוד לקרוא אותו, אבל קשה מאוד לכתוב עליו. אינטימיות היא עניין שמסובך לבטא רק במילים. אולי בגלל זה לוסי חיה בשלום עם מה שאנשים רבים לא יכולים להבין - אמא שלה לא מסוגלת להגיד לה, "אני אוהבת אותך".

"לאמי, שבכוחה למלא את החיים בקסם, והיא מספרת הסיפורים הטובה ביותר שהכרתי", זו ההקדשה שפותחת רומן אחר של אליזבת סטראוט, 'אוליב קיטרידג'' (הוצאת אופוס, בתרגום אילה שלו) - ספר משובח שעוטר בפרס פוליצר ועובד למיני-סדרה משובחת לא פחות. גם סטראוט היא מספרת סיפורים אדירה. היא מפרקת מצבים חברתיים ומערכות יחסים לנימים הדקים ביותר, מאפשרת לאנשים להיות אנשים לטוב ולרע, נמנעת מצעצועים לשוניים ומנפיחות פסיכולוגיסטית. את הניתוחים והחפירות היא משאירה לקוראים.

המון נושאים אוניברסליים עולים ב'שמי לוסי בארטון', "אבל הסיפור המסוים הזה הוא שלי", היא מתעקשת. "הסיפור הזה" יפה ומיוחד.

עוד 3 ספרים על יחסי אמא ובת:
אהבה מטרידה > אלנה פרנטה
למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית > ג'נט וינטרסון
סמאדר > מירב נקר-סדי

בתמונה: 'אמהות' של דייגו ריברה,‭ 1916 ‬
יעל נעמני 7 לילות 24/11/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
שמי לוסי בארטון אליזבת סטראוט
פעם, וכבר חלפו מאז שנים רבות, נאלצתי לשכב בבית חולים כמעט תשעה שבועות. זה היה בעיר ניו יורק, ובלילות ראיתי את בניין קרייזלר, על ברק אורותיו הגיאומטריים, היישר ממיטתי. במשך היום נסוג יופיו של הבניין ובהדרגה נהפך לסתם עוד מבנה גדול על רקע השמים הכחולים וכל בנייני העיר נראו מתבדלים, דוממים, מרוחקים. חלף מאי ובא יוני, ואני זוכרת שעמדתי והשקפתי מבעד לחלון על המדרכה שמתחת והבטתי בנשים הצעירות - בנות גילי - בבגדי אביב יוצאות להפסקת הצהריים; ראיתי את ראשיהן נעים בשיחה, את חולצותיהן מתנופפות ברוח הרכה. אמרתי לעצמי שאחרי שאצא מבית החולים שוב לא אלך על מדרכה בלי לתת תודה על היותי כאחת הנשים הללו, ובמשך שנים רבות כך היה - הייתי נזכרת במראה שנשקף מחלון בית החולים ושמחה במדרכה שפסעתי עליה.
תחילת הסיפור היתה פשוטה: התאשפזתי לניתוח הסרת התוספתן. אחרי יומיים נתנו לי אוכל, אבל הקאתי אותו. אחר כך התחיל חום. איש לא הצליח לבודד חיידק כלשהו ואיש לא הבין מה קרה. לא אז ולא אחר כך. קיבלתי עירוי אחד של נוזלים ועירוי אחד של אנטיביוטיקה. השקיות היו מחוברות לעמוד מתכת על גלגלים רעועים, וגררתי אותו איתי לכל מקום אבל התעייפתי במהירות. לקראת יולי הרפה ממני החולי הלא מובן שהשתלט עלי. אבל עד אז היה מצבי מוזר מאוד - המתנה קודחת, פשוטו כמשמעו - וממש סבלתי. היו לי בבית בעל ושתי בנות קטנות. התגעגעתי קשות לבנותי ודאגתי להן כל כך עד שחשבתי שזה מחמיר את מחלתי. הרופא שלי, שהיה לי איתו קשר עמוק - הוא היה יהודי שמוט לסת שעטה על כתפיו עצב רך מאין כמוהו, שסבו וסבתו ושלוש דודותיו נספו במחנות, כך שמעתי שסיפר לאחת האחיות, והיו לו אישה וארבעה ילדים בוגרים פה בניו יורק - האיש הנחמד הזה, אני חושבת, ריחם עלי ואִפשר לבנותי - הן היו בנות חמש ושש - לבקר אצלי אם אינן חולות. ידידת משפחה הביאה אותן לחדרי, וראיתי שפניהן הקטנים מלוכלכים וגם השיער, והדפתי את מתקן העירויים שלי למקלחת יחד איתן, אבל הן צעקו ״אמא, את נורא רזה!״ הן ממש נבהלו. הן ישבו איתי על המיטה וניגבתי את שערן במגבת ואחר כך הן ציירו, אבל בדאגה, כלומר הן לא הפסיקו לצייר כל דקה כדי לשאול, ״אמא, אמא, זה יפה? אמא, תראי את השמלה של נסיכת הפיות שלי!״ הן אמרו מעט מאוד, והקטנה במיוחד התקשתה לדבר, וכשהנחתי סביבה את זרועותי ראיתי שהשפה התחתונה שלה משתרבבת החוצה ושסנטרה רועד. היא היתה קטנטונת והשתדלה בכל כוחה להיות אמיצה. כשהן הלכו לא הסתכלתי מבעד לחלון לראות אותן הולכות עם ידידתי שהביאה אותן, ושלא היו לה ילדים משלה.