שמי לוסי בארטון

בחתונה הראשונה של לוסי בארטון הסבירה חמותה לחברה ש"לוסי באה מאפס". לוסי לא נעלבה, אבל היא לא מקבלת את התפיסה הזאת. היא חושבת ש"שום אדם בעולם הזה לא בא מאפס". היא צודקת: לא משנה מאיפה באנו, לכולנו יש חבילה שאנחנו סוחבים איתנו לאן שאנחנו לא הולכים. והחבילה של לוסי עגומה במיוחד. הילדות שלה התאפיינה בהתעללות ובעוני חומרי ורוחני. היא נחלצה משם קודם כל בעזרת בריחה לעולם של ספרים, אחר כך באמצעות מלגה שקיבלה לקולג', ובסופו של דבר בנישואים עם בחור טוב על פי הסטנדרטים המקובלים ובהקמת בית בניו-יורק. אבל למעשה, היא מעולם לא נחלצה מהמקום שבאה ממנו. חריגות היא הרגשה שקשה להכניע.

לוסי היא סופרת. את ספרה הנוכחי היא פותחת כמו במעשייה: "פעם, וכבר חלפו מאז שנים רבות". זה היה בשנות ה-‭,80‬ היא שכבה חודשיים בבית חולים, וערב אחד, כשפקחה עיניים מעוד נמנום, גילתה לצד המיטה את אמא שלה. אחרי נתק של שנים, לאמא ולבת יש הרבה מה להשלים. אבל הן לא ממש עושות את זה. אין גם התחשבנויות, התפרצויות דרמטיות או שיחות נפש הנוגעות לעבר. אחרי שהן מדביקות כינויים לאחיות, הן מקדישות את רוב הזמן לסיפורים. אמא של לוסי מספרת לה על דמויות ששתיהן מכירות: נשים שהמסגרת המשפחתית התפרקה להן; שהחיים שלהן התפקששו. כמו סיפור לפני השינה שנמשך חמישה ימים - עד שהאם מתקפלת וחוזרת לבית הדפוק שליד שדה תירס באילינוי. למרות מיליון הסיבות שיש ללוסי לנטור טינה, הביקור מבהיר לה שהיא אוהבת את אמא שלה. היא מאושרת בחברתה. האינטימיות ביניהן קיימת למרות הנושאים שלא נדונים והמילים שלא נאמרות, ואולי דווקא בגלל היעדרם של אלה.

אינטימיות דומה נוצרת בין לוסי ובין הקוראים. אותם חמישה ימים הם המצע להתבוננות שלה בקורותיה. בשפה חשופה, נאיבית אך דעתנית, היא משתפת בזיכרונות מהעבר הרחוק והקרוב. פרטים נאספים על הילדות שלה, על נישואיה הראשונים והשניים, על החיים בניו-יורק, על אנשים שהתיידדה איתם, על הרופא העדין מבית החולים שליווה אותה שנים, על הפלסטיקאית שלה, על קשר עם סופרת שהיא מעריכה במיוחד, על היחסים עם בנותיה. היא כנה וגלוית לב, ויחד עם זה הרבה פרטים שהיא מציגה הם לא יותר מרמזים, והתמונה של מה שעבר עליה היא חלקית מאוד, כמעט עמומה. את הפרטים המלאים היא מעזה לשפוך רק פעם אחת, בביקור אצל רופאה אמפתית, והיא עושה את זה בכתב. "כתבתי דברים שקרו בבית בילדותי. כתבתי דברים שגיליתי בחיי הנישואים שלי. כתבתי דברים שלא הייתי מסוגלת לומר". מהם? זה נשאר בינה ובין הרופאה.

העמימות לא פוגעת באינטימיות. היא אפילו מחזקת אותה. לוסי היא דמות נוגעת ללב עד כדי כך שהיא יכולה להסתיר דברים וזה לא ישנה - עדיין מתחשק לחבק אותה, להגיד לה, כמו הרופאה, שהכל יהיה בסדר. בדומה למקרים של קרבה במציאות, לא צריך לדעת הכל בשביל להבין ולהרגיש מה עובר על האדם שמולך. לכן 'שמי לוסי בארטון' הוא ספר שקל מאוד לקרוא אותו, אבל קשה מאוד לכתוב עליו. אינטימיות היא עניין שמסובך לבטא רק במילים. אולי בגלל זה לוסי חיה בשלום עם מה שאנשים רבים לא יכולים להבין - אמא שלה לא מסוגלת להגיד לה, "אני אוהבת אותך".

"לאמי, שבכוחה למלא את החיים בקסם, והיא מספרת הסיפורים הטובה ביותר שהכרתי", זו ההקדשה שפותחת רומן אחר של אליזבת סטראוט, 'אוליב קיטרידג'' (הוצאת אופוס, בתרגום אילה שלו) - ספר משובח שעוטר בפרס פוליצר ועובד למיני-סדרה משובחת לא פחות. גם סטראוט היא מספרת סיפורים אדירה. היא מפרקת מצבים חברתיים ומערכות יחסים לנימים הדקים ביותר, מאפשרת לאנשים להיות אנשים לטוב ולרע, נמנעת מצעצועים לשוניים ומנפיחות פסיכולוגיסטית. את הניתוחים והחפירות היא משאירה לקוראים.

המון נושאים אוניברסליים עולים ב'שמי לוסי בארטון', "אבל הסיפור המסוים הזה הוא שלי", היא מתעקשת. "הסיפור הזה" יפה ומיוחד.

עוד 3 ספרים על יחסי אמא ובת:
אהבה מטרידה > אלנה פרנטה
למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית > ג'נט וינטרסון
סמאדר > מירב נקר-סדי

יעל נעמני
בתמונה: 'אמהות' של דייגו ריברה, ‭ 1916 ‬

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"