מבוא
בריאיון רדיו באמצע יולי 2012 נשאל הנשיא ברק אובמה האם יש כישלון שהוא מייחס לעצמו בלבד ואינו קשור למכשולים שהעֶרים עליו הקונגרס. הרקע לניסוח שאלה זו היה קרוב לוודאי הערכתו של המראיין, שהנשיא אובמה נוטה להאשים את הקונגרס בחלק מכישלונותיו, בעיקר בתחום מדיניותו הכלכלית־חברתית. בתשובתו הבהיר הנשיא שבתחום מדיניות החוץ, בשונה מסוגיות הנוגעות למדיניות הפנים, יש לו חופש פעולה רחב, וציין את חוסר הצלחתו ״לקדם את תהליך השלום הישראלי־פלסטיני כפי שהוא היה רוצה״. כדי למנוע טענות אפשריות שהכישלון נובע מהשתהות הממשל בטיפולו בסוגיה זו, או מכך שהטיפול בסוגיה נעשה בידי דרג נמוך יחסית, הדגיש הנשיא, שהוא עצמו התמקד בטיפול בנושא זה זמן קצר למדי לאחר כניסתו לתפקיד.1
מדברי הנשיא משתמע, שהאשְמה להעדר הסדר מוטלת על כתפי הצדדים בסכסוך - ישראל והפלסטינים. הללו, כך אפשר להבין מדברי הנשיא, חסרי רצון של ממש לפתור את הסכסוך ביניהם, או שאינם מוכנים לשלם את המחיר הכרוך בפתרונו. הנשיא ניסח את דבריו בעדינות, אך המסר שלו היה ברור: הממשל, והוא עצמו, אינם אחראים, וודאי שלא באורח בלעדי, לכישלון המאמצים לקדם את תהליך השלום בין ישראל לפלסטינים. האחריות העיקרית מוטלת על הצדדים לסכסוך. לדברי הנשיא, הם ״צריכים לרצות לקדם את התהליך״.2
בעיקרון צודק הנשיא בקביעתו שהאשמים העיקריים בהעדר הסכם הם הצדדים לסכסוך, שהרי בסופו של דבר גם המתווך המוכשר ביותר אינו יכול להביא לידי השלמת עסקה בין הצדדים אם אלה אינם חפצים בה, או שאינם מוכנים לשלם את המחיר הכרוך בהשלמתה. הסכסוך הישראלי־פלסטיני אינו היחיד במערכת הבינלאומית שבו הצדדים אינם יכולים להגיע להסדר. בכל סכסוך בין מדינות כל צד בוחן את עמדותיו ואת מידת נכונותו להגיע להסדר ולשלם את המחיר הכרוך בכך על בסיס חישוביו, האם ובאיזו מידה התועלת שבהסדר גבוהה או נמוכה מן העלות הכרוכה בו. מסיבה זו סכסוכים רבים במערכת הבינלאומית אינם מגיעים לידי פתרון. זהו, לפחות עד כה, המצב גם בהקשר הישראלי־פלסטיני. עמדות הצדדים לעימות גובשו בידי הנהגות שני הצדדים מתוך מגמה של כל צד להבטיח את מה שנראה בעיניו אינטרסים חיוניים.
ממשל אובמה פעל על בסיס ההנחה שממשלת הימין בישראל בראשות נתניהו אינה מגלה ענין בקידום הסדר בשל הכרתה בכך שההסדר יהיה כרוך בוויתורים מפליגים מצד ישראל, שיסכנו באורח חמור את בטחונה הלאומי. מעבר לכך, וויתורים אלה בהכרח יובילו למשבר פוליטי קשה, יסכנו את יציבות הממשלה וגם את עתידו הפוליטי של ראש הממשלה, נתניהו. אולם, בפועל גם מנהיג הרשות הפלסטינית לא גילה התלהבות רבה לקדם הסדר. בראיון שהוא נתן ל״וושינגטון פוסט״ ב־29 במאי 2009 הוא מבהיר שאין בדעתו להעניק לישראל וויתורים כלשהם בתמורה להקפאת ההתנחלויות: ״אני״, אומר עבאס, ״אמתין עד שחמאס יסכים לקבל על עצמו התחייבויות בינלאומיות. אני אמתין עד אשר ישראל תהיה מוכנה להקפיא את ההתנחלויות. עד אז [אינני חייב למהר מכיוון ש] יש לנו מציאות טובה בגדה המערבית... התושבים חיים שם חיים נורמאליים״.3
העיתונאי תום פרידמן (Tom Friedman), הנחשב מקורב לנשיא אובמה, נתן לא אחת ביטוי לתזה המציגה את הנשיא כמי שמנסה להזיז שני שוורים יגעים, ישראל והפלסטינים, שאינם מפגינים רצון של ממש לזוז ממקום רבצם: ״תהליך השלום הישראלי־פלסטיני״, כותב פרידמן במאמר שפרסם ב־8 בנובמבר 2009 ״הפך להיות הצגה גרועה. כל השחקנים ממחזרים סצנות מן העבר וקלישאות ישנות. אין עוד רומנטיקה, אין התרגשות אין תחושה של דחיפות, אין אפילו תחושה של הצדדים שהדבר חשוב להם. התהליך נע היום בכוח של אינרציה והֵרגלים של שנים. כרגע אנו [ארצות הברית] חפצים בהסדר יותר משחפצים בו הצדדים״.4
לדעת פרידמן, ישראל והפלסטינים רוצים בעצם בהסדר על פי תנאיהם־שלהם, ואינם מוכנים לוויתורים המתבקשים לצורך השגתו, ובניסוחו של פרידמן: ״הפלסטינים רוצים בהסדר ללא שיחות, ואילו ישראל רוצה שיחות בלא הסדר״.5 לדבריו, זהו מצב לא תקין שאינו יכול להימשך. בניסוח שיש בו נימה של איום ציין פרידמן, שבנסיבות הקיימות יצטרך הממשל לקבל הכרעות מרחיקות לכת (radically new approach), שאף ממשל אמריקני לפניו לא העז לקבל. לדבריו: ״ההכרעה המתבקשת היא יציאה מן התהליך״ (Let’s just get out of the picture).6
כאשר זה יקרה, כך מסתבר מדברי פרידמן, יצטרכו מנהיגי הצדדים להתייצב מול עמיהם ולומר להם את האמת: דבר אינו קורה. דהיינו, לא ננקטת שום פעילות לקידום הסדר שלום ישראלי־פלסטיני. עולה הרושם שפרידמן העריך שקיפאון בתהליך המדיני אינו מקובל על העם בישראל ועל העם הפלסטיני ולכן הוא יוביל ללחצים של שני העמים על ממשלותיהם להגיע להסדר. פרידמן לא הציג ראיות לתקֵפות קביעתו. קביעה זו מציגה בעצם את ה״רצוי״ כ״מצוי״. בסופו של דבר, סיכם פרידמן את דרך הפעולה המתבקשת מצד ארצות הברית כאשר שני הצדדים ישנו את עמדותיהם: ״כאשר שני הצדדים יראו כוונות רציניות להגיע להסדר יצטרך הממשל להניח לפניהם תכנית סדורה שתממש את העיקרון של שתי מדינות לשני עמים״.7
דבריו אלה של תום פרידמן דומים לדבריו של מזכיר המדינה ג'יימס בייקר (James Baker) שעה שדרישותיו בעניין תהליך השלום נדחו בידי ממשלת יצחק שמיר - וגם פרידמן עצמו מזכיר אותם. בכעס לא מוסתר על כך שממשלת שמיר סירבה לקבל את תביעותיו, מסר מזכיר המדינה בייקר את מספר הטלפון של הבית הלבן והציע לממשלת ישראל ״שתתקשר כאשר תהיה רצינית״, כלומר כאשר תסכים לקבל את עמדת הממשל. גם מדברי בייקר בימים ההם, כמו מהתבטאויות של אישים בממשל הנשיא אובמה, משתמעת הקביעה שהצעות הממשל בסוגיית ההסדר אמורות להיטיב עם ישראל, אלא שממשלת ישראל אינה משכילה להבין זאת, וממשיכה להתנגד להן. התבטאויות אלה מעבירות מסר ברור בנוגע למאפייני היחסים בין ישראל לארצות הברית, שעל פי תפיסת הממשל נושאים אופי היררכי מובהק. הממשל האמריקני הוא בחזקת ״המבוגר האחראי״ המנסה לשכנע את ממשלת ישראל, שטרם הגיעה לשלב הבגרות הנדרש ממנה כדי להבין מה הם האינטרסים האמיתיים של מדינת ישראל, לאמץ את עמדות הממשל בנוגע לתהליך השלום.8
נראה שתפיסתו של פרידמן, שהייתה מקובלת על דעת אישים רבים בממשל אובמה, מצביעה על כך שהנשיא ואנשי הממשל חשבו על המשך תהליך השלום במונחים של הצגת תכתיבים לשני הצדדים, ישראל והפלסטינים, ותביעה נמרצת מהם לקבלם. במישור הרשמי חזרו הנשיא ואנשי ממשל אחרים והדגישו שארצות הברית רק יכולה לסייע לצדדים להשיג הסדר ואין בכוונתה לכפות אותו עליהם. ואולם, נראה כי היה בכך מידה רבה של מס שפתיים. ביטויי הרוגז של הממשל על סירוב ממשלת נתניהו לקבל את הצעותיו להסדר, מעידים על פעולה במתווה מחשבתי הקרוב להסדר כפוי יותר מאשר למתווה של מתווך ניטרלי, המקבל במידה רבה של הבנה את חוסר הנכונות של הצדדים לאמץ את עמדותיו.
שנים ספורות אחר כך, בנובמבר 2012, כאשר כבר היה ברור שנכשלו מאמציו של הממשל לקדם את תהליך השלום, העלה פרידמן טיעון מוכר, שקיבל ביטוי גם בהתבטאויות של אישים בממשל, ולפיו ישראל נוהגת בכפיות טובה כלפי ממשל אובמה. ארצות הברית, לדברי פרידמן, טרודה בבעיות קשות משלה. לכאורה היה נשיא ארצות הברית צריך להקצות את עיקר משאביו ומִרצו לטיפול בבעיות ארצו; ועם זאת מצא הנשיא לנכון להקדיש חלק ניכר מזמנו להסדר הסכסוך הישראלי־פלסטיני. ואולם, התריע פרידמן, ״לא לעולם חוסן״. אם ייווכח הנשיא שהצדדים אינם תורמים להסדר כפי שהוא מצפה מהם שיעשו, הוא עלול לחדול ממעורבותו בסכסוך עד שישראל והפלסטינים יבינו שקידום תהליך השלום הוא אינטרס לאומי שלהם ויבקשו ממנו לפעול להסדר הסכסוך ביניהם. פרידמן לא השאיר מקום לספק, שלדעתו ״עול ההוכחה״ העיקרי בנסיבות הקיימות, מוטל על ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. העדר ההתקדמות בתהליך השלום הוא בעיקר תוצאה של עמדות ומדיניות שנוקט נתניהו יחד עם הקואליציה שהקים עם ״שותפו הבריון״ (thuggish partner), שר החוץ אביגדור ליברמן. לדברי פרידמן, עצוב מאוד שבמדינה עתירת כישרון אנושי כישראל, המרכז והשמאל שבּה עדיין אינם יכולים להסכים על מנהיג לאומי שיוכל להתמודד עם נתניהו, וממילא - יאמץ עמדות נוחות יותר לממשל האמריקני בסוגיית תהליך השלום.9
הלך מחשבה דומה ביטא גם ג'פרי גולדברג (Jeffrey Goldberg), עיתונאי מוערך הנחשב גם הוא מקורב לנשיא אובמה, בינואר 2013. הגם שמאמר זה חורג ממסגרת הזמן של המחקר הנוכחי, נראה לי שיש בו ביטוי להלך רוח שרווח בבית הלבן מראשית כהונתו של אובמה. המאמר מתבסס ככל הנראה על שיחת רקע שהייתה לעיתונאי עם הנשיא עצמו. כותרתו נותנת ביטוי לתפיסת העולם של הנשיא אובמה כלפי מדינת ישראל בכלל וכלפי ממשלת נתניהו בפרט: ״אובמה: ישראל אינה יודעת מה הם האינטרסים האמיתיים שלה״. המאמר עוסק בהחלטת העצרת הכללית של האו״ם מנובמבר 2012 להעלות את מעמד הרשות הפלסטינית באו״ם. בתגובה הכריז נתניהו שישראל מתכוונת להקים התנחלויות באזור E-1. לדברי גולדברג, בנייה באזור זה, הנמצא בין ירושלים לבין מעלה אדומים, תפגע בסיכוי להקמתה של מדינה פלסטינית בעלת רצף טריטוריאלי בגדה המערבית, ואולי אף תסכל אפשרות זו.10
ממשל אובמה מתח ביקורת על החלטה זו של ישראל וקבע שהיא פוגעת בסיכוי להגיע להסדר על בסיס חזון שתי מדינות לשני עמים, שגם נתניהו התחייב לו. לדברי גולדברג, הנשיא לא הגיב בזעם על החלטת נתניהו, שכן הוא היה מודע היטב לעמדותיו של ראש הממשלה, ולא היו לו ציפיות כי ישָנה את עמדותיו. עם זאת, הנשיא סבור שמשמען מדיניות המזיקה לישראל עצמה (self defeating policies). הנשיא חזר וקבע ש״ישראל אינה יודעת מה הם האינטרסים האמיתיים שלה״. כל הודעה על בנייה בהתנחלויות, קבע אובמה, מדרדרת את ישראל במדרון העלול להביאה לבידוד כמעט מוחלט (near-total isolation). לדברי הנשיא, מדינת ישראל היא מדינה קטנה, הנמצאת באזור מסוכן; אם היא תתמיד במדיניותה הנוכחית, היא תביא לידי ניכור שלה אצל בעלת בריתה הקרובה אליה ביותר, ארצות הברית, והיא תתקשה להמשיך להתקיים. איראן מציבה לפני ישראל איום קיומי בטווח הקצר. התנהגותה של ישראל עצמה מציבה לישראל איום קיומי לטווח הארוך. ראש הממשלה נתניהו נתפס בעיני הנשיא אובמה, לפי קביעתו של גולדברג, כמדינאי מוג לב, שאינו מוכן להקריב נכסים פוליטיים לקידום הסדר של פשרה במזרח התיכון:
a political coward, an essentially unchallenged leader who is unwilling to lead or spend political capital to advance the cause of compromise.11
דומה שהתבטאויות אלה מבטאות הלכי רוח שרווחו בממשל לפחות בראשית תקופת כהונתו של הנשיא אובמה. הן נותנות ביטוי לתפיסה מושרשת למדי שרווחה בממשל אובמה ולפיה ארצות הברית והנהגתה מכירים טוב יותר את האינטרסים האמיתיים של מדינת ישראל מאשר הנהגתה של מדינת ישראל. יש בהן נקודות תורפה בולטות: ראשית, אין בהן התייחסות לכך שמדיניות ממשלת נתניהו נותנת ביטוי לאידאולוגיה שקיבלה תמיכה ניכרת של חוגים רחבים בציבור בבחירות שהתקיימו בישראל. זהו ״רצון העם״ על פי המודלים המוכרים של דמוקרטיה מערבית. לכאורה היה על הממשל האמריקני, האָמון על קידום ערכי הדמוקרטיה המערבית, לקבל זאת בהבנה. ממשל המטיף יום ולילה להקמת משטרים דמוקרטיים במדינות האזור אינו יכול לדחות עמדות שזכו לתמיכה ציבורית רחבה רק משום שהן אינן נוחות לו.
מעבר לכך, המסר המשתמע מהתבטאויות ביקורתיות אלה כלפי ממשלת נתניהו, הוא שמדיניות ארצות הברית במזרח התיכון נקבעת כביכול על בסיס שיקולים אלטרואיסטיים, שבמרכזם עומד הרצון של ארצות הברית לסייע לישראל, כביכול מבלי שתצפה לרווח מכך. ספק אם זהו מסר משכנע. מערכת היחסים בין מדינות במערכת הבינלאומית נקבעת על בסיס הערכת כל צד את האינטרסים הלאומיים שלו. ארצות הברית מעצבת את מדיניותה במזרח התיכון בראש ובראשונה על בסיס הערכתה שמדיניות זו משרתת את האינטרסים שלה, ולא מתוך רצון להטיב עם מדינת ישראל. לארצות הברית יש נכסים מדיניים, צבאיים וכלכליים רחבי היקף במזרח התיכון. היא מעריכה, במידה רבה של צדק, שיציבות אזורית שתובטח אם יושג הסדר שלום ישראלי־פלסטיני, תְשָמר אינטרסים אלה. קביעה זו אינה סותרת את ההנחה שאישֵי ממשל מאמינים שמדיניות זו גם טובה לאינטרסים של מדינת ישראל.
יתר על כן, נראה כי האיום המושמע על ידי אישים כאילו ארצות הברית תתנתק מתהליך השלום אם ישראל לא תשנה את מדיניותה אינו מציאותי. בעתיד הנראה לעין אין לממשל אפשרות ממשית להדיר את עצמו מתהליך השלום במזרח התיכון. מאז הקמתה של מדינת ישראל כל ממשל אמריקני היה מעורב בדרך כלשהי במאמצים להביא לידי הסדר שלום ישראלי־ערבי. אינטרסים אסטרטגיים חיוניים, לחץ של מדינות ערביות המקורבות לארצות הברית, גורמים בעלי השפעה בזירה הבינלאומית ודעת הקהל מחייבים כל ממשל להעמיד את הסכסוך הישראלי־ערבי במקום גבוה בסדר העדיפויות של מדיניות החוץ שלו. הממשל מודע לכך שבהעדר תהליך שלום, ולו הדרגתי ואיטי, עלול לפרוץ באזור עימות מלחמתי שיסכן אינטרסים חיוניים של ארצות הברית. גורמים מבית ומבחוץ לא יהססו להטיל את האשמה, לפחות בחלקה, על הממשל. יטענו נגדו, קרוב לוודאי, שאי נכונותו להיות מעורב ולהפעיל השפעתו על הצדדים היא שהביאה להידרדרות המצב באזור. סיכומו של דבר, האיום של התנתקות אמריקנית ממעורבות באזור מבטא בעיקר רוגז ותסכול של הממשל על העדר התקדמות בתהליך השלום. הוא נועד, קרוב לוודאי, לשכנע את הצדדים, ובעיקר את ישראל, להגמיש את עמדותיהם. ואולם, נראה כי, האפשרות לממשו הלכה למעשה קלושה.
זאת ועוד, הגם שהתנתקות של ארצות הברית מן התהליך המדיני מוצגת כאיום על ישראל, ספק אם כך רואה זאת ממשלת ישראל בראשות נתניהו. ייתכן שחוגים בממשלה זו אף היו מברכים על מהלך כזה. אישים בממשלת נתניהו הביעו לא אחת את דעתם, ישירות או במרומז, שמעורבות ארצות הברית בתהליך השלום, כפי שבאה לידי ביטוי בראשית כהונתו של הנשיא אובמה, אינה משרתת את האינטרסים של ישראל ואינה מקדמת הסדר שלום אמיתי בין ישראל לבין הפלסטינים. הממשל, כך נטען, מציב בדרך כלל לישראל תביעות קשות, ועקב כך הפלסטינים מתחפרים בעמדותיהם בהסתמכם על כך שארצות הברית תצליח לכפות על ישראל להגמיש את עמדותיה בסוגיית ההסדר בלי שהפלסטינים יצטרכו לוותר על עמדותיהם. דוגמה בולטת לכך היא תביעת הפלסטינים, מאז החל הנשיא אובמה את כהונתו, שישראל תקפיא את הבנייה בהתנחלויות כתנאי לחידוש המשא ומתן. ככל הידוע לא הוצגה תביעה זו בעבר כתנאי של הפלסטינים למשא ומתן עם ישראל. היא נובעת קרוב לוודאי מכך שהנשיא אובמה הציג תביעה זו לישראל בראשית כהונתו, וכך לא התאפשר לפלסטינים להציג תביעות פחותות מזו. פרופ' איתן גלבוע, החוקר מזה שנים את מדיניות החוץ של ארצות הברית, כתב בהקשר זה את הדברים הבאים:
מאז כניסת אובמה לבית הלבן, הרשות הפלסטינית מסרבת לחדש את המו״מ עם ישראל ומציבה תנאים מוקדמים. בין השאר דרשה להפסיק את הבנייה בכל שטחי יו״ש ובירושלים ולהמשיך את המו״מ מאותו מקום שבו נפסק עם ממשלת אולמרט. עד לפני שנה ומשהו, הבנייה ביו״ש ובירושלים לא הפריעה למחמוד עבאס לנהל מו״מ אינטנסיבי עם ממשלת אולמרט. הדרישה האמריקנית להקפאה מוחלטת היא שהקשיחה את העמדה הפלסטינית, וגם כשנתניהו הכריז על הקפאה זמנית ביו״ש וארה״ב בירכה על הצעד, הרשות התמידה בסירובה ודרשה מארה״ב שלא להתפשר על עמדתה הראשונית.12
מעבר לכך, מדיניותו של הנשיא אובמה עִרערה את ההערכה הרווחת בקהילה הבינלאומית כי ארצות הברית רואה בישראל נכס אסטרטגי חיוני עבורה, וכי ישראל הינה בעלת ברית קרובה של ארצות הברית. הערכה זו הינה גורם מרכזי בקיבוע הדימוי של מדינת ישראל כמדינה בעלת עוצמה אסטרטגית. המחלוקות האסטרטגיות שנתגלעו בין ישראל וארצות הברית בתקופת ממשל הנשיא אובמה, ועוד יותר מזה - המגמה של הממשל לתת להן ביטוי פומבי, בעל אופי פוגעני ומביך למדינת ישראל, פגמו באורח משמעותי בדימוי העוצמה ובמֵמד ההרתעה של ישראל במערכת הבינלאומית בכלל, ובמזרח התיכון בפרט: ״במזרח התיכון״, כותב השגריר אורן, ״כאשר ארצות הברית לוחצת על ישראל בסוגיית תהליך השלום, אויבי השלום במזרח התיכון עלולים להגיע למסקנה שארצות הברית לא תעמוד לימין ישראל במצב מלחמה״. בצדק תוהה השגריר אורן מדוע כדאי למדינות ערב לעשות שלום עם מדינה שאפילו בת בריתה המרכזית מתנכרת לה?13 מדיניות אובמה השיגה, אפוא, בדיוק את התוצאה ההפוכה מזו שהיא קיוותה להשיג. המטרה הייתה להביא לחידוש המשא ומתן והתוצאה הייתה הקשחת העמדה הפלסטינית והעדר המשא ומתן.14
בהמשך התברר לממשל שתמונת המצב שצייר פרידמן בדבר הקושי להגיע להסדר מדיני כאשר שני הצדדים לסכסוך אינם חפצים בכך, אכן משקפת את המציאות הקשה שנקלע אליה תהליך השלום הישראלי־פלסטיני. מציאות זו, ניתן להניח, תישאר בעינה כל עוד לא תהיה התפתחות דרמטית שתחייב שינוי עמדות מהותי אצל ישראל ואצל הפלסטינים, כגון: עימות צבאי נרחב בין ישראל לפלסטינים או בין ישראל למדינה ערבית כלשהי; פעילות טרור חריגה שתגבה מישראל מחיר דמים בלתי נסבל; משבר כלכלי־הומניטרי באזור שיחייב מעורבות בינלאומית פעילה; משבר פוליטי פנימי בישראל שיצית תנועות מחאה גדולות בישראל; שינוי מרחיק לכת במעמדה של ארצות הברית, שיאפשר לה להפעיל לחץ כבד ויעיל על ישראל ועל הפלסטינים ויחייב אותם לשנות באורח דרמטי את עמדותיהם. במציאות הקיימת כיום מעריכים שני הצדדים, קרוב לוודאי, כי המחיר שהם נאלצים לשלם בגין המשך המצב הקיים נמוך מן המחיר שיצטרכו לשלם במסגרת הסדר שבכל מקרה לא יתן מענה לכל שאיפותיהם.
כל עוד אחד מן התרחישים הללו, או שילוב שלהם, אינו מתממש, קשה להעריך שיחול שינוי מהותי בעמדות הצדדים לסכסוך באופן שיאפשר קידום משמעותי של הסדר הסכסוך ארוך השנים ביניהם. זו תמונת מצב פסימית, אך נראה שהיא משקפת את המציאות כהווייתה. כל ממשל אמריקני שירצה להיות מעורב בעתיד בקידום הסדר ישראלי־פלסטיני יצטרך להיות מודע היטב למציאות הקיימת ולפעול בהתאם לכך. נראה כי ממשל הנשיא אובמה לא היה מודע למציאות זו די הצורך. ואולי היה מודע אך בחר להתעלם ממנה ולפעול על פי דרכו. להערכתי, התנהלותו מעידה כי תמונת המציאות שעל פיה הוא עיצב את מדיניותו המזרח תיכונית הייתה שונה במידה רבה מזו שהוצגה לעיל. מדיניותו התבססה על ההנחה שהסדר שלום ישראלי־פלסטיני הוא אפשרות ריאלית מכיוון ששני הצדדים מכירים בחיוניותו עבורם ומכיוון שיש בידי הממשל מנופי לחץ חזקים מספיק בכדי לחייב את הצדדים לנקוט עמדות שיאפשרו מימוש ההסדר. גם לאחר שמאמציו החוזרים ונשנים לחדש את תהליך השלום כשלו, הוא חזר והדגיש את עמדתו כי הסדר שלום ישראלי־פלסטיני הוא חיוני, צודק ואפשרי15.
הביטוי העיקרי של הערכת המצב ה״אופטימית״ של ממשל הנשיא אובמה הייתה התמקדותו בהסדר כולל והתנגדותו הנחרצת להסדרי ביניים אף על פי ש״נתוני השטח״ לא אִפשרו השגת היעד של הסדר כולל. היצמדות זו לנוסחת ההסדר הכולל מתבססת על התפיסה שלצדדים המעורבים יש שתי אופציות בלבד: הגעה להסדר כולל, או השארת המצב הקיים. תפיסת עולם זו מלווה את ממשל הנשיא אובמה עד היום, והיא גורם חשוב לחוסר היכולת שלו לקדם, ולו במעט, את תהליך השלום הישראלי־פלסטיני.16
בסופו של דבר, התוצאה של עמדות מדיניות אלה הייתה תסכול מתמשך של הממשל נוכח חוסר יכולתו להביא לידי כך שהצדדים יקבלו את ההסדר שהוא מציע להם, ויהיו מוכנים לשלם בעבורו את המחיר הנדרש. עם זאת, לפחות כלפי חוץ הקפיד הנשיא להבהיר בשנתיים הראשונות לכהונתו, שתסכוליו אינם מְרָפּים את ידיו ואינם מובילים אותו למסקנה שעל ארצות הברית למעֵט את מעורבותה בתהליך השלום במזרח התיכון. הנשיא המשיך לדבוק ברעיון של הסדר מדיני כולל אף על פי שנראה היה בעליל שסיכויי מימושו של הסדר כזה מצומצמים מאוד, ואולי כדאי לפעול להשיג הסדר ביניים לטווח ארוך, שיאפשר דו־קיום נסבל לשני הצדדים.
ייתכן שדבקותו של ממשל אובמה ברעיון ההסדר הכולל הושפעה גם מהלך הרוח בקרב חוגים נרחבים למדי בציבור הישראלי, שהאמינו כי הסדר שלום ישראלי־פלסטיני הוא בר השגה אם רק תגמיש ממשלת ישראל את עמדותיה. לא אחת הוצגו לציבור הישראלי מתווים של הסדר המוסכמים על הפלסטינים. אישים בעלי עבר ביטחוני קבעו חד־משמעית, שהסדרים אלה, הגם שיכללו בהכרח נסיגה משמעותית של ישראל משטחים שבשליטתה, לא יסכנו את מצבה הביטחוני. ובכל מקרה, כך נטען שוב ושוב, המשך המצב הקיים, העמקת הנוכחות הישראלית ברחבי יהודה ושומרון, הגידול הניכר במספר התושבים בשטחי יהודה ושומרון, יובילו את מדינת ישראל למציאות של מדינה דו לאומית. זהותה היהודית של מדינת ישראל תלך ותדעך, ובמקביל יישחק אופיה כמדינה דמוקרטית. האם היה הנשיא מאמץ לעצמו בצורה כה חד־משמעית את רעיון הסדר הקבע עם מעורבות נמרצת של הממשל לוּ העריך שבחברה הישראלית שוררת הסכמה רחבה ולפיה הסדר קבע אינו בגדר אפשרות ממשית? קשה להשיב על כך תשובה חד־משמעית. נראה לי שהנשיא היה מהסס ומתלבט יותר אם להשקיע את מאמציו בכך או שמא כדאי להשקיע מאמץ בהסדר חלקי.17
כאמור, הנשיא נותר דָבק בצורך להשיג הסדר כולל גם כשנתקלו מאמציו בקשיים גדלים והולכים. בפגישה עם אנשי תקשורת בעקבות נאומו בעצרת האו״ם ב־22 בספטמבר 2010 ציין הנשיא אובמה, שציפיותיו בדבר תהליך השלום לא התממשו, אך אין הוא אומר נואש, שכן הוא מבין שמדובר בתהליך ארוך ומורכב: ״אני יודע שרבים מכם מתוסכלים מהעדר התקדמות בתהליך השלום... אבל אני משוכנע שאין קיצורי דרך להשגת יעד זה״.18 בפגישה עם אנשי קונגרס יהודים במאי 2010 גילה הנשיא נכונות להודות במרומז, שגם לו ולממשלו יש חלק בהעדר התקדמות בתהליך השלום. על פי עדות של אחדים ממשתתפי הפגישה הודה הנשיא כי בשלבים הראשונים של העיסוק בסוגיית המזרח התיכון ״הוא דָרך על כמה מוקשים״.19 גם בדברים אלה מובלעת האשָמה מרומזת כלפי מי שהניחו את המוקשים. ושוב, במפגש עם אנשי מחלקת המדינה במאי 2011 הביע הנשיא את אכזבתו מכך שלא צלחו מאמציו הממושכים להביא לידי סיום הסכסוך. במרומז הוא הטיל את האשְמה המרכזית להעדר התקדמות בתהליך השלום על ישראל. מיד לאחר שציין את פעילות ההתנחלות של ישראל ואת השפעתה המזיקה על התהליך המדיני, הוא ציין את התחמקות הפלסטינים מכניסה למשא ומתן ישיר עם ישראל. הוא לא יצר קשר ישיר בין שני הדברים, אך הסמיכות שיצר בין השניים הותירה רושם ברור למדי שהוא מגלה הבנה לטענות הפלסטינים שאין הם יכולים להתחיל משא ומתן עם ישראל כל עוד נמשכת הבנייה ביהודה ושומרון. בכל מקרה, אמר הנשיא, העולם רואה לפניו קיפאון.20
עצם נכונותו של הנשיא להודות, ולו חלקית, באחריותו להעדר התקדמות בתהליך השלום ראויה להערכה. הנשיא ידע קרוב לוודאי, שיריביו הפוליטיים עשויים להשתמש בהתבטאויות אלה כדי לנגח אותו ולהצביע על כישלונותיו בתחום מדיניות החוץ. באחָדות מהתבטאויותיו הוא ניסה כנראה לצמצם את הביקורת שיטיחו בו על־ידי הצגת המורכבות העצומה של תהליך השלום הישראלי־פלסטיני. באחת ההזדמנויות הוא הגדיר את המאמצים להשגת הסדר ישראלי־פלסטיני כ״תפקיד הקשה ביותר שאפשר לדמיין״ (the toughest job imaginable). משמע, הוא ראוי להערכה על עצם נכונותו לפעול לשינוי המצב הקיים.21
הדיון במצבו של תהליך השלום בשנתיים הראשונות לכהונתו של הנשיא אובמה אינו יכול להתעלם מכך שעם כניסתו לתפקידו היה תהליך השלום הישראלי־פלסטיני בפעילות אינטנסיבית. ראש הממשלה אהוד אולמרט נפגש עם ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן) כמעשה שבשגרה, כשלושים וחמש פעמים. שרת החוץ ציפי לבני נפגשה עם אבו עלא כמעט מדי שבוע בשבוע - וכל זה בלי שהוצבו תנאים מוקדמים לפתיחת השיחות. פעילות ההתנחלות נמשכה כמעט ללא ביקורת או גינוי אמריקני. קרוב לוודאי שעמדותיו המתונות של אולמרט היוו גורם מרכזי בעיצוב עמדות הממשל כלפי מפעל ההתנחלויות בתקופתו. הממשל הכיר היטב את עמדותיו של אולמרט ונכונותו לסגת מרוב שטחי יהודה ושומרון במסגרת הסדר מדיני. בנסיבות אלה ״הכדור״ היה בידי הפלסטינים. עליהם הוטלה ההכרעה אם לקבל את הצעות ההסדר של אולמרט, בין השאר מתוך הערכה שאולי אף ראש ממשלה אחר שיבוא במקומו לא יוכל להציג הצעות דומות לשלו. עיקר האשמה הוטלה על מנהיגי הרשות הפלסטינית, שלא הסכימו לתת את ברכתם להצעות ההסדר של אולמרט.
הסבריהם של ראשי הרשות שלא היה טעם לחתום על הצעות ההסדר של אולמרט שכן הוא עמד אז בשלהי כהונתו נוכח ההליכים המשפטיים שהתנהלו נגדו לא נראו משכנעים. בסופו של דבר, אילו חתמו ראשי הרשות הפלסטינית על הצעות ההסדר, היה נותר בידם מסמך בעל משמעויות מדיניות מרחיקות לכת ששום ממשלה עתידית בישראל לא יכולה הייתה להתעלם ממנו. בסופו של דבר לא הובילו השיחות לחתימת הסכם. עם זאת הושגו הבנות במגוון סוגיות, והשיחות הבהירו חד־משמעית את מוקדי המחלוקת בין הצדדים. על פי מקורות שונים היו הצדדים קרובים להסכמה על מסמך עקרונות.22
על פי עדותו של מנהיג הרשות הפלסטינית הייתה הסכמה בינו לבין אולמרט, ש״הבסיס לתהליך השלום הוא חזרה לגבולות 1967 עם אפשרות לשינויי גבול מסוימים, ובלבד ששטח הגדה המערבית ישוב להיות כפי שהיה״. לדברי עבאס גם הוסכם שסוגיית הביטחון תופקד בידי צד שלישי (דובר על כוחות נאט״ו). עבאס טוען שהנושא נדון עם ראש המועצה לביטחון לאומי ג'ים ג'ונס (James Jones), ובסופו של דבר הסכים לכך גם הנשיא ג'ורג' בוש (George W. Bush). לדברי עבאס: ״אין לנו התנגדות שכוחות נאט״ו יתמקמו בשטחים הפלסטינים כדי להגן על גבולות ישראל וכדי שישלימו את אימון הכוחות הפלסטיניים שהחלו בו מומחים אמריקנים ואירופים בכמה מדינות ערביות״. גם מצרים וירדן, טען עבאס, תמכו ברעיון הזה, אך שללו אפשרות להציב כוחות שלהן בשטחי המדינה הפלסטינית. כמו כן הן תבעו שכוחות זרים לא יוצבו בשטחם. לדבריו, גם סוגיית ירושלים והפליטים עלו לדיון אך לא הגיעו להסכמה עקב התפטרות אולמרט והקמת ממשלת נתניהו. עבאס טען כי שבועות ספורים לפני שפרש הציע הנשיא בוש לכנס ועידה שתנסה לגבש הסדר שלום עם ישראל על בסיס ההסכמות שכבר גובשו עם אולמרט. אולם ב־27 בדצמבר 2008 החל מבצע ״עופרת יצוקה״ וישראל סירבה להשתתף במפגש.23
לעומת זה, במהלך תקופת כהונתו הראשונה של הנשיא אובמה השתרר שיתוק כמעט מוחלט בתהליך המדיני למרות העובדה שהנשיא חזר והדגיש כי הסדר ישראלי־פלסטיני נמצא בראש סדר העדיפויות של הממשל בראשותו ולמרות העובדה שהוא הטיל את כל כובד משקלו ויוקרת מוסד הנשיאות כדי לקדם את התהליך. בתקופת כהונתו לא היו מפגשים רצופים ומתמשכים בדרגים בכירים בין ישראל לפלסטינים. המגעים המועטים בין שני הצדדים התנהלו בעיקר באמצעות השליח ג׳ורג׳ מיטשל. עם התפטרותו של מיטשל מן התפקיד במאי 2011 חל קיפאון בתהליך השלום בעקבות הנחיה של הנשיא שלא לפעול לחידוש השיחות.
מטרתו של מחקר זה לבחון את התנהלותו של ממשל אובמה בסוגיית תהליך השלום במזרח התיכון בשנתיים הראשונות (2010-2009) של תקופת כהונתו הראשונה. המחקר יתמקד בשאלה: באיזו מידה תרמה התנהלות זו לקיפאון בתהליך השלום. מיקוד המחקר בהתנהלותו של ממשל אובמה אינו מֵסיר מן הצדדים, ישראל והפלסטינים, את האחריות להעדר התקדמות בתהליך השלום. נהפוך הוא. עיקר האחריות מוטלת עליהם. במהלך התקופה הנידונה במסגרת מחקר זה שני הצדדים, ישראל והפלסטינים, לא ראו עניין בקידום הסכם שיכלול בהכרח וויתור על נכסים שנראו להם חיוניים עבורם. הממשל מצידו אמור היה להכיר מציאות קשה זו ומידת יכולתו להביא לשינויה ולפעול על בסיס הערכתו את מידת חופש התמרון שמציאות זו מעניקה לו.
השערת המחקר היא, אפוא: חוסר ההצלחה של הנשיא בקידום תהליך השלום נבע בראש ובראשונה מכך שהוא לא הבין נכונה את תמונת המצב המדינית במזרח התיכון בשלושה היבטים מרכזיים: (א) הוא לא העריך נכונה את עומק הפערים בין שני הצדדים ואת מידת התנגדותם להגמיש את עמדותיהם. (ב) הוא לא העריך נכונה את יכולתה של ארצות הברית בעידן הנוכחי לכפות את רצונה על הצדדים. (ג). הוא לא העריך נכונה את רמת המוטיבציה של הצדדים להגיע להסדר.
פעילותו הנמרצת של הנשיא אובמה להשגת הסדר ישראלי־פלסטיני חשפה מציאות שבה המתווך, ארצות הברית, שואף להשיג הסדר הרבה יותר משרוצים בכך שני הצדדים לסכסוך. מציאות זו אינה מאפשרת להשיג הסדר, אלא אם כן יש בידי המתווך מנופי כוח רבי עוצמה שיָקנו לו יכולת לכפות על הצדדים את תנאי ההסדר הרצויים בעיניו. ואולם לא זה היה המצב באזור. מעמדה של ארצות הברית בזירה הבינלאומית בכלל ובמזרח התיכון בפרט נחלש, ויכולתה להכתיב לצדדים עמדות שאינן מקובלות עליהם הצטמצמה במידה רבה.
ארצות הברית של שנת 2009 אינה ארצות הברית של שנות החמישים, השישים והשבעים, תחת ממשל אייזנהאור־דאלס, ניקסון־קיסינג'ר או קרטר־בז'יז'ינסקי. ממשלים אלה פעלו על סמך ההנחה שיש ביכולתם להציג לישראל תביעות מרחיקות לכת בידיעה ברורה שישראל תחשוש עד מאוד לדחות תביעות אלה, גם אם המדובר בתביעות העלולות לפגוע באינטרסים חשובים שלה. רמת התלות של מדינת ישראל בארצות הברית באותן תקופות הייתה גדולה, והִקיפה כמעט את כל צרכיה החיוניים של מדינת ישראל. לממשלות ישראל לדורותיהן היה ברור שדחיית תביעות ארצות הברית צריכה להיות מוגבלת למקרים שבהם הן עלולות לפגוע באינטרסים לאומיים חיוניים ביותר של ישראל.
עם תחילת כהונתו של הנשיא אובמה המצב היה שונה לחלוטין. נסיבות שונות, שיפורטו בהמשך, יצרו כללי משחק שונים במידה רבה מאלה שהיו בעבר ביחסי ישראל עם ארצות הברית. נסיבות אלה הגבילו במידה רבה את יכולת התמרון של הממשל כלפי ישראל ומדינות אחרות באזור. כבר ביוני 2009, כאשר הנשיא אובמה היה בשיא כוחו הפוליטי, העזו ישראל ומדינות ערב, ובהן אלה הנחשבות בעלות ברית קרובות של ארצות הברית ותלויות בה במידה רבה, לדחות את הדרישות של הממשל האמריקאי למחוות סמליות של נורמליזציה שהפנה אליהן הנשיא אובמה, ולממשל לא היו אמצעים של ממש לאכוף את רצונו עליהן.
מאז הקמת מדינת ישראל עמד הסכסוך הישראלי־ערבי במקום גבוה בסדר העדיפויות של כל הממשלים האמריקניים. כל הממשלים טרחו להדגיש שמעורבותה של ארצות הברית במהלכים להסדר הסכסוך הישראלי־ערבי, נועדו, בין השאר, לקדם אינטרסים חיוניים של ארצות הברית. ואולם בתקופת הנשיא אובמה העניקה ארצות הברית לסכסוך הישראלי־פלסטיני חשיבות גדולה ואף חריגה ביחס. דוברים בכירים של הממשל הציגו את הסכסוך הישראלי־פלסטיני כמקור, לא יחיד אבל דומיננטי, לכל בעיותיה של ארצות הברית באזור. הסדר הסכסוך, כך סברו חוגים רחבים בממשל, יקֵל במידה רבה למצוא פתרון לבעיותיה של ארצות הברית במגוון רחב של נושאים, ובעיקר ביחסיה עם מדינות האסלאם, מעמדה בעולם הערבי ופתרון סוגיית איראן. דוברי הממשל חזרו והדגישו הערכה זו, הגם שהבינו ככל הנראה שבכך הם רק מעצימים את יכולת ה״סחיטה״ של הצדדים כלפי הממשל.
כישלון מאמציו של הנשיא אובמה לקדם את תהליך השלום הישראלי־פלסטיני חיזק, קרוב לוודאי, את הספקות שרווחו גם קודם לכן, בדבר הסיכויים להגיע לפתרון סכסוך ארוך שנים זה. תהליך השלום בתקופת הנשיא אובמה מתנהל לאחר שתי אינתיפאדות שגבו מחיר כבד הן מישראל והן מן העם הפלסטיני ובעקבות עימותים מלחמתיים בין ישראל ובין שלטון חמאס ברצועת עזה. תמונת מצב זו אמורה הייתה ליצור קרקע נוחה לנכונות של שני הצדדים להגיע להסדר ביניהם. מעבר לכך, התגייסותו המלאה של הנשיא אובמה, כשהיה בשיא כוחו ובשיא הפופולריות שלו, אמורה הייתה, גם היא ליצור רקע הולם להנעת התהליך. העובדה שלמרות תנאים נוחים אלה התהליך לא התקדם, חיזקה, קרוב לוודאי, את התהיות והספקות אם בכלל ניתן להגיע להסדר ישראלי־פלסטיני בעתיד הנראה לעין.
כאמור, במחקר זה אני מבקש לבחון את מאמציו של הנשיא אובמה לקדם את תהליך השלום הישראלי־פלסטיני בשנתיים הראשונות של כהונתו הראשונה. במוקד המחקר תעמוד תביעתו של ממשל אובמה מישראל להקפיא את הבנייה בשטחי הגדה המערבית, כלומר יהודה ושומרון, ובכלל זה במזרח ירושלים. את התביעה הזאת העלה הנשיא רשמית ובפומבי בנאומו בקהיר ב־4 ביוני 2009, ובהמשך הוצגה תביעה זו במהלך ביקורו של סגן הנשיא ג'ו ביידן (Joe Biden) בישראל במרס 2010. בתוך כך אסקור את האירועים המרכזיים של התקופה ואת התבטאויותיהם של אישים בהנהגה בישראל. אין הכוונה לתאר בפרוטרוט ובאורח כרונולוגי, כל אחד מן האירועים, אלא את אלה הרלבנטיים לצורך המחקר.
פרק הזמן הנדון במחקר זה מסתיים עם תום תקופת ההקפאה שהסכימו עליה ישראל וארצות הברית בשלהי שנת 2010. נתניהו סירב בתוקף לקבל את תביעת הממשל להאריך את ההקפאה בלא תמורה. הדיאלוג הישראלי־אמריקני להארכת ההקפאה על בסיס של תמורה כלשהי, לרבות נכונות אמריקנית לספק לישראל מטוסי תקיפה מתקדמים מדגם F35, לא הניב בסופו של דבר תוצאות מעשיות. מאז ועד כתיבת שורות אלה שרוי התהליך המדיני בהקפאה כמעט מוחלטת. בקיץ 2013 הצליח מזכיר המדינה ג'ון קרי להביא לידי חידוש התהליך המדיני על בסיס שיחות ישירות בין הצדדים. גם מאמץ זה הסתיים, לפחות עד כה, בלא כלום.
בדיעבד ניתן לקבוע כי הנשיא אובמה לא הצליח לממש את היעד העיקרי שלו בעיצוב מדיניותו המזרח תיכונית - פיוס עם עולם האסלאם ושדרוג מעמדה של ארצות הברית בעולם הערבי: ״שש שנים לאחר שהוא הציע לעולם הערבי להושיט יד לקראתו״, כותב השגריר אורן, ״הוא נוכח לדעת, שוב ושוב, כי העולם הערבי דחה את היד המושטת. למרות זאת, הוא לא שינה את מדיניותו. הוא עדיין מביע תמיכה בזכותן של נשים מוסלמיות ללבוש רעלה סביב ראשן, ואת אלה הרוצחים בשם האסלאם הוא מכנה בתואר 'קיצונים אלימים'״. היסטוריונים שיבחנו את מדיניותו של אובמה כלפי האסלאם ממרחק זמן, כותב אורן, יהיו חלוקים בדעותיהם אודותיו. יהיו כאלה שידגישו את כוונותיו הטובות להביא לפיוס בין האסלאם ובין המערב. אחרים, קרוב לוודאי, ידגישו את הנאיביות הרבה שבה פעל, את הניתוק שלו מן המציאות הרצחנית השלטת באזור ואת העובדה שכשל, בסופו של דבר, במאמציו להביא לפיוס עם עולם האסלאם ולשפר את מעמדה של ארצות הברית בעולם הערבי.24
ואכן, מדיניותו של הנשיא אובמה בהקשר הישראלי־ערבי בכלל, ובהקשר הישראלי־פלסטיני בפרט, ביטאה מגמה שהוא אימץ כבר בראשית כהונתו כמוטיב במדיניות החוץ שלו - להציב לעצמו יעדים מרחיקי לכת, במידה רבה בלתי מציאותיים, כמטרות קונקרטיות להגשמה בטווח זמן מוגדר. בנאומו בפראג ב־5 באפריל 2009 הוא העלה על נס את המציאות השוררת כיום באירופה - מציאות של שלום, אחדות וחופש ואת העובדה שצ'כיה הינה מדינה חופשית ודמוקרטית. עשרות שנים קודם לכן, אמר הנשיא, איש לא היה מאמין שקיימת אפשרות שתתגשם מציאות כזו. זהו חלום שהתגשם משום שאנשים פשוטים ברחבי היבשת האמינו שאפשר לממש חלומות לגשר על מחלוקות גם כאשר מנהיגיהם לא האמינו בכך. גם עכשיו, הדגיש הנשיא, ניתן לעמוד בכל האתגרים הניצבים בפנינו בתנאי שנדע להאזין אחד לשני, שנדע לפעול ביחד ושנתמקד בעקרונות ובאינטרסים המשותפים לנו ולא במחלוקות מזדמנות. דבריו נאמרו בהקשר האירופאי, אך הם הנחו את דרכו גם בהקשר המזרח תיכוני. הוא האמין, וקרוב לוודאי - עדיין מאמין, שחזון השלום שהוא הציב בפני עמי האזור, שבמסגרתו תקום מדינה פלסטינית שתחיה בשלום עם מדינת ישראל הינו יעד מדיני ריאלי שניתן להביא למימושו במהלך כהונתו, ואפילו בזמן קצר יותר.25
זמן קצר לאחר שהושבע כנשיא נאם היועץ שלו לביטחון לאומי ג'ים ג'ונס (James L. Jones) בוועידה לביטחון שהתכנסה במינכן: ״אני מודע לכך שקיימת סקרנות רבה לגבי הנשיא אובמה״, אמר ג'ונס. העיקרון הבסיסי בהתנהלותו של הנשיא, אמר ג'ונס, הוא הבנת המציאות כפי שהיא. ״הנשיא הוא קודם כל מדינאי פרגמאטי״, קבע ג'ונס. הוא יודע שאנחנו צריכים לפעול במציאות הבינלאומית כפי שהיא. הוא מודע לכך שהעולם כיום שונה במידה רבה מן העולם שהכרנו שנים ספורות קודם לכן. העולם השתנה, ועלינו ללמוד להשתנות יחד עמו. ייתכן שהיסטוריונים שיבחנו בעתיד את מדיניות החוץ של אובמה במערכת הבינלאומית המשתנה, יקבעו כי זו אכן התאפיינה בגישה פרגמאטית. ואולם, בהקשר המזרח תיכוני בכלל, ותהליך השלום בפרט ספק רב אם ניתן להצביע על היבטים פרגמאטיים במדיניות הנשיא.26
שום גורם אחראי במדינת ישראל השואף מטבע הדברים להפסקת מעגל האלימות בינינו לבין הפלסטינים אינו יכול שלא ללוות בהערכה רבה את נכונותו של ממשל אובמה להירתם במלוא היכולת והמשאבים העומדים לרשותו ובדרג הבכיר ביותר למשימה להביא לידי הסדר ישראלי־פלסטיני. ניסיונות דומים של נשיאים אחרים קידמו את תהליך השלום, מי פחות ומי יותר. הבולט בהם היה ממשל הנשיא ג'ימי קרטר (Jimmy Carter), שהביא לידי חתימת הסכם שלום פורץ דרך בין ישראל לבין מצרים. עם זאת, נראה לי שהנחות היסוד, העמדות והמהלכים של ממשל אובמה שנועדו להשיג יעד דומה היו שגויים במידה רבה ולכן הם לא הצליחו לקדם את תהליך השלום, אף שרבים ציפו לכך. יש לקוות שממשל אובמה ואלה שיבואו אחריו ושאר הצדדים השותפים לתהליך השלום ילמדו משגיאות העבר, כל אחד בדרכו־הוא, כדי לשפר את הסיכויים להגיע לשלום בעתיד.
