עשרה ימים ברה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עשרה ימים ברה
מכר
מאות
עותקים
עשרה ימים ברה
מכר
מאות
עותקים

עשרה ימים ברה

3 כוכבים (7 דירוגים)

עוד על הספר

  • תרגום: ארז וולק
  • הוצאה: תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2017
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 112 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 52 דק'

סרחיו ביסיו

סרחיו ביסיו (1956) הוא סופר, תסריטאי ומוזיקאי ארגנטינאי המתגורר בבואנוס איירס. עד כה כתב 25 ספרים ושמונה תסריטי קולנוע, ביים שישה סרטים, הפיק שלושה והוציא ארבעה אלבומי מוזיקה. ספריו שתורגמו לעברית: "זעם" ("סמטאות" 2011) "בורחסטיין" ("זיקית" 2014) ובקרוב יראה אור גם ספרו "היו השמים" (סדרת אלדורדו, הוצאת כרמל). הנובלה "אחוזה" נכללת בספרו "שתי פנטזיות מן העולם החיצון" (2015).
משנות התשעים ביסס ביסיו את מעמדו כאחד הסופרים הארגנטינאים החיוניים. עם סופרים נוספים כגון ססר איירה, פוגוויל ופבלו קצ׳אז׳יאן הוא תרם לחידוש ולרענון בספרות הלטינו-אמריקאית, באמצעות מטענים אמנותיים ופילוסופיים התואמים את הלכי הרוח של התקופה: שילוב טכניקות הלקוחות מהמדיה החדשה חזרה למושגי המשחק, ההמצאה והדמיון לפי ערכיהן של תנועות אוונגארד שונות – הסוריאליזם, האבסורד – ומתן חשיבות עליונה לקצב האירועים והדיאלוגים בספריו, במקום תיאורים ריאליסטיים ודמויות בעלות "עומק פסיכולוגי".
ספריו של ביסיו תורגמו לעשר שפות וכמה מהם זכו גם לעיבודים קולנועיים, בהם "זעם" בהפקת גיירמו דל טורו ו״היו השמים״ בהפקת מרטין סקורסזה; צילומי העיבוד הקולנועי של ״אחוזה״ צפויים להתחיל בשנה הקרובה.

תקציר

מה יש בהן, בחופשות, שמקרב אותנו אל עצמנו? מה יש באקזוטי, בשמש הזרה, שמאיר ומעיר בנו את החלק הפנימי, הקמאי, את הרצון הנקי? מה יש בהסרת השעון מפרק היד שמוחק את עיוורון הצבעים שדרכו אנו מתבוננים ביומיום, שמרפה את שרירי העורף ומאפשר לנו לסובב את ראשינו ימינה ושמאלה?
ברגע שסרחיו ביסיו לוקח את גיבוריו – גבר ואישה – לחופשה משחררת באתר נופש על חופו של אי בעמוד הראשון, אנו יודעים שמשהו עומד להתרחש: מה שקורה הוא שברגע שקרלוס, בן הזוג, מעורר את תחושותיו הפנימיות והקמאיות, ומתבונן  בכנות על רגשותיו ועל חייו, הוא מגלה  שהוא לא אוהב את זוגתו. אלא שהגילוי מגיע יממה אחת בלבד לאחר החתונה, דקה לפני שקופצים למים של חיי היום-יום.
הפתיחה, הלא פחות ממושלמת, של "עשרה ימים ברה", היא המבוא למעדן ספרותי של ממש, המושרש  עמוק בתוך תיאורי הנופש של החיים העכשוויים. בכורה עולמית ליצירה טרייה, שנראית כאילו נכתבה במקור בעברית.
כשהסוריאליסטי מתחפש לריאליזם מושלם. ביסיו מחייב את הקורא להפסיק לשקר לעצמו" גיא פינקלשטיין, סופרת
"אף אחד לא גורם לטקסט לזרום בטבעיות ממילה למילה כמו ביסיו" יוחאי ג'רפי, בלוגר
"ביסיו לא מנסה להראות כמה הוא טוב: הוא פשוט טוב" אירה יושפה, מורה לעברית
"ביסיו לא משאיר אופציה לנשימה סדורה. מהרגע הראשון הטקסטים שלו מובילים את הקורא למסלול שכולו תמהיל של תשוקה וזעם ופורקן וקלסטרופוביה שנסגרת עליו לאט. כי ביסיו מצליח למכר את הקורא לארבעת הקירות המתעתעים האלה, ולהוציא ממנו הזדהות מוחלטת  עם המקום שבו הטירוף מקבל אומץ. לביסיו יש את האומץ." איילת מוהר, עורכת

פרק ראשון

למחרת, עם אור ראשון, בהמשך ישיר למסיבת החתונה, הם נסעו לירח הדבש. אירינה היתה מאושרת. קרלוס עדיין היה קצת שיכור. בטיסה הם החזיקו ידיים והשקיפו על העננים.
כשהגיעו לבסוף למלון — אחרי חמש שעות במטוס, חצי שעה במונית, עוד שעה במעבורת אפופת עשן, ואחרי שגררו את המזוודות במעלה מדרגות עקלתוניות חצובות בצלע הר — הם התרחצו ואז, לבקשתה של אירינה (הוא כבר השעין ברך על המיטה והיא, בחיוך מאוזן לאוזן, שאלה אם הוא משוגע), ירדו אל החוף.
היה יום שמש מושלם. קרלוס מצא כיסא נוח וצנח עליו.
"אתה לא בא?" שאלה אותו אירינה.
הוא נד בראשו בשלילה; מרוב עייפות לא יכול לדבר.
אירינה הלכה עד קו המים, טבלה בהם רגל ולרגע קיפצה על רגל אחת בנפנופי ידיים. בסוף זינקה לתוכם בקפיצת ראש. היא הגיחה מהמים כשפניה אליו ונופפה.
קרלוס ענה בנפנוף. באותו רגע, כשידו עדיין מונפת, זגזגה בגופו במהירות האור תחושה איומה: "אוי אלוהים, אני לא אוהב אותה." הגילוי נחת עליו בבת אחת. הוא ישב והביט בה וזו לא היתה היא, אף כי הוא עדיין הכיר אותה. מה קורה פה? וליתר דיוק — מה קרה? כי לא היה בו שום ספק במה שהרגיש זה עתה. האם הפסיק לאהוב אותה פתאום? או שמא רימה את עצמו כל הזמן ורק עכשיו הבין את זה?
כשחזרה אירינה, קרלוס עדיין היה משותק וזרועו מונפת.
"למה אתה ככה?" שאלה ופרשׂה על החול מגבת מהמלון.
קרלוס מצמץ והתחיל להנמיך את היד, לאט מאוד, כאילו לא הצליח להגיב. דקירת כאב אילצה אותו לשוב ולהרים אותה. הוא ניסה שוב. ושוב אותו כאב.
"מה יש לך?"
"לא יודע," אמר קרלוס ועיסה את כתפו הימנית. "אני לא מצליח להוריד את היד..."
הוא ניסה שוב. הוא התעוות.
אירינה כרעה ברך לידו ונגעה בקצות אצבעותיה במקומות שונים בשרירי הכתף שלו, כאילו הקלידה שם שאלה לגבי מקום הכאב. היא תמכה במרפקו וביקשה שינסה שוב.
"לאט־לאט, בזהירות..."
קרלוס הנמיך את הזרוע עד שהמרפק הגיע לגובה הכתף. שם נעצר ונח רגע, והמרפק נתמך בידה של אירינה. אחר כך המשיך להוריד את הזרוע, בהדרגה, מילימטר אחרי מילימטר... לא, זה לא יֵלך. הוא נאלץ להרים את הזרוע בחזרה. הכאב היה בלתי נסבל.
"זאת עווית, כאילו נתפס לי שם איזה עצב..."
"בטח פרקת אותה. עשית איזושהי תנועה חריגה?"
קרלוס אמר שלא.
"וכשהתיישבת?"
"לא, לא נראה לי, נשענתי על הידיים כמו כולם. אולי זה קרה בטיסה. ישנתי מעוקם? גם חטפתי מכה במעבורת..."
"בוא נעשה עוד ניסיון. נסה להוריד את היד קדימה. כואב לך אם אתה מסובב אותה ככה?"
קרלוס פעל לפי הנחיותיה של אירינה: הוא הפנה את המרפק לפנים, אל הים, והתחיל להנמיך את הזרוע לאט מאוד, כשכף היד אליו, כמו זמר רומנטי.
שוב אותה עווית.
"צריך ללכת לרופא," אמרה אירינה.
"אנחנו על אי!"
קרלוס הסתובב בכיסא; הוא רצה לקום ולא הצליח. אירינה נעמדה מולו, אחזה בזרועו הבריאה כדי לעזור לו לקום ונרתעה לאחור. קרלוס צעק, היא הרפתה מיד והוא שב ושקע בכיסא. חוסר ההתאמה בין כוחה של אירינה למשקלו של קרלוס היה כה בולט, עד שהם לא ניסו שוב.
"אל תזוז, אני הולכת להזעיק עזרה."
היו מעט מאוד אנשים בחוף. משמאל, שתי נשים בכובעים ובמשקפי שמש ישנו על גבן. מעבר להן התגודדו שישה או שבעה זקנים מעל למשהו שגילו זה עתה על שפת המים — משהו שעדיין היה חי, אם לשפוט לפי תנועת הסובבים. מימין היה גבר ששכב לבדו על הבטן. אירינה הלכה לשם.
קרלוס ראה אותה רוכנת מעל לגבר, והאיש הרים ראש. אירינה הצביעה לאחור. הגבר בא בעקבותיה. הוא היה גבר גבוה, רחב צוואר, בעל זרועות עבות, בעל ירכיים רחבות, לבוש בבגד ים שחור ומסורבל שנראה כמו חוטם של כלב. תוך כדי הליכה הוא הבריש את החול מחזהו באצבעותיו.
"סליחה שאני לא לוחץ לך את היד," אמר קרלוס לאיש ברגע שהגיע אליו, "אני לא מצליח להוריד את היד שלי."
האיש אחז בזרועו הבריאה ושלף אותו מהכיסא.
"אתה יודע במקרה אם יש רופא באי הזה?" שאלה אותו אירינה.
האיש לא ידע. אירינה וקרלוס הודו לו והתחילו לחזור למלון. האיש עקב אחריהם במבטו.
כדי לעזור לו לשמור על היד מורמת בלי מאמץ תמכה אירינה במרפקו כשהלכו. החול היה רך ומלא עליות ומורדות והם מעדו לא פעם, ובכל פעם פלט קרלוס צעקה נוראה, עד שהבין שהוא מסוגל להימנע מהכאב ובו בזמן לשמור על יד רפויה אם יעביר אותה מעל לראשו, כלומר, ייאחז בעצמו; לתמיכה בתגלית הוא תחב אצבע לאוזן, כמו מטפס הרים לסדק סלע. כך הם טיפסו במדרגות האבן וכך נכנסו למלון.

סרחיו ביסיו

סרחיו ביסיו (1956) הוא סופר, תסריטאי ומוזיקאי ארגנטינאי המתגורר בבואנוס איירס. עד כה כתב 25 ספרים ושמונה תסריטי קולנוע, ביים שישה סרטים, הפיק שלושה והוציא ארבעה אלבומי מוזיקה. ספריו שתורגמו לעברית: "זעם" ("סמטאות" 2011) "בורחסטיין" ("זיקית" 2014) ובקרוב יראה אור גם ספרו "היו השמים" (סדרת אלדורדו, הוצאת כרמל). הנובלה "אחוזה" נכללת בספרו "שתי פנטזיות מן העולם החיצון" (2015).
משנות התשעים ביסס ביסיו את מעמדו כאחד הסופרים הארגנטינאים החיוניים. עם סופרים נוספים כגון ססר איירה, פוגוויל ופבלו קצ׳אז׳יאן הוא תרם לחידוש ולרענון בספרות הלטינו-אמריקאית, באמצעות מטענים אמנותיים ופילוסופיים התואמים את הלכי הרוח של התקופה: שילוב טכניקות הלקוחות מהמדיה החדשה חזרה למושגי המשחק, ההמצאה והדמיון לפי ערכיהן של תנועות אוונגארד שונות – הסוריאליזם, האבסורד – ומתן חשיבות עליונה לקצב האירועים והדיאלוגים בספריו, במקום תיאורים ריאליסטיים ודמויות בעלות "עומק פסיכולוגי".
ספריו של ביסיו תורגמו לעשר שפות וכמה מהם זכו גם לעיבודים קולנועיים, בהם "זעם" בהפקת גיירמו דל טורו ו״היו השמים״ בהפקת מרטין סקורסזה; צילומי העיבוד הקולנועי של ״אחוזה״ צפויים להתחיל בשנה הקרובה.

עוד על הספר

  • תרגום: ארז וולק
  • הוצאה: תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2017
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 112 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 52 דק'
עשרה ימים ברה סרחיו ביסיו
למחרת, עם אור ראשון, בהמשך ישיר למסיבת החתונה, הם נסעו לירח הדבש. אירינה היתה מאושרת. קרלוס עדיין היה קצת שיכור. בטיסה הם החזיקו ידיים והשקיפו על העננים.
כשהגיעו לבסוף למלון — אחרי חמש שעות במטוס, חצי שעה במונית, עוד שעה במעבורת אפופת עשן, ואחרי שגררו את המזוודות במעלה מדרגות עקלתוניות חצובות בצלע הר — הם התרחצו ואז, לבקשתה של אירינה (הוא כבר השעין ברך על המיטה והיא, בחיוך מאוזן לאוזן, שאלה אם הוא משוגע), ירדו אל החוף.
היה יום שמש מושלם. קרלוס מצא כיסא נוח וצנח עליו.
"אתה לא בא?" שאלה אותו אירינה.
הוא נד בראשו בשלילה; מרוב עייפות לא יכול לדבר.
אירינה הלכה עד קו המים, טבלה בהם רגל ולרגע קיפצה על רגל אחת בנפנופי ידיים. בסוף זינקה לתוכם בקפיצת ראש. היא הגיחה מהמים כשפניה אליו ונופפה.
קרלוס ענה בנפנוף. באותו רגע, כשידו עדיין מונפת, זגזגה בגופו במהירות האור תחושה איומה: "אוי אלוהים, אני לא אוהב אותה." הגילוי נחת עליו בבת אחת. הוא ישב והביט בה וזו לא היתה היא, אף כי הוא עדיין הכיר אותה. מה קורה פה? וליתר דיוק — מה קרה? כי לא היה בו שום ספק במה שהרגיש זה עתה. האם הפסיק לאהוב אותה פתאום? או שמא רימה את עצמו כל הזמן ורק עכשיו הבין את זה?
כשחזרה אירינה, קרלוס עדיין היה משותק וזרועו מונפת.
"למה אתה ככה?" שאלה ופרשׂה על החול מגבת מהמלון.
קרלוס מצמץ והתחיל להנמיך את היד, לאט מאוד, כאילו לא הצליח להגיב. דקירת כאב אילצה אותו לשוב ולהרים אותה. הוא ניסה שוב. ושוב אותו כאב.
"מה יש לך?"
"לא יודע," אמר קרלוס ועיסה את כתפו הימנית. "אני לא מצליח להוריד את היד..."
הוא ניסה שוב. הוא התעוות.
אירינה כרעה ברך לידו ונגעה בקצות אצבעותיה במקומות שונים בשרירי הכתף שלו, כאילו הקלידה שם שאלה לגבי מקום הכאב. היא תמכה במרפקו וביקשה שינסה שוב.
"לאט־לאט, בזהירות..."
קרלוס הנמיך את הזרוע עד שהמרפק הגיע לגובה הכתף. שם נעצר ונח רגע, והמרפק נתמך בידה של אירינה. אחר כך המשיך להוריד את הזרוע, בהדרגה, מילימטר אחרי מילימטר... לא, זה לא יֵלך. הוא נאלץ להרים את הזרוע בחזרה. הכאב היה בלתי נסבל.
"זאת עווית, כאילו נתפס לי שם איזה עצב..."
"בטח פרקת אותה. עשית איזושהי תנועה חריגה?"
קרלוס אמר שלא.
"וכשהתיישבת?"
"לא, לא נראה לי, נשענתי על הידיים כמו כולם. אולי זה קרה בטיסה. ישנתי מעוקם? גם חטפתי מכה במעבורת..."
"בוא נעשה עוד ניסיון. נסה להוריד את היד קדימה. כואב לך אם אתה מסובב אותה ככה?"
קרלוס פעל לפי הנחיותיה של אירינה: הוא הפנה את המרפק לפנים, אל הים, והתחיל להנמיך את הזרוע לאט מאוד, כשכף היד אליו, כמו זמר רומנטי.
שוב אותה עווית.
"צריך ללכת לרופא," אמרה אירינה.
"אנחנו על אי!"
קרלוס הסתובב בכיסא; הוא רצה לקום ולא הצליח. אירינה נעמדה מולו, אחזה בזרועו הבריאה כדי לעזור לו לקום ונרתעה לאחור. קרלוס צעק, היא הרפתה מיד והוא שב ושקע בכיסא. חוסר ההתאמה בין כוחה של אירינה למשקלו של קרלוס היה כה בולט, עד שהם לא ניסו שוב.
"אל תזוז, אני הולכת להזעיק עזרה."
היו מעט מאוד אנשים בחוף. משמאל, שתי נשים בכובעים ובמשקפי שמש ישנו על גבן. מעבר להן התגודדו שישה או שבעה זקנים מעל למשהו שגילו זה עתה על שפת המים — משהו שעדיין היה חי, אם לשפוט לפי תנועת הסובבים. מימין היה גבר ששכב לבדו על הבטן. אירינה הלכה לשם.
קרלוס ראה אותה רוכנת מעל לגבר, והאיש הרים ראש. אירינה הצביעה לאחור. הגבר בא בעקבותיה. הוא היה גבר גבוה, רחב צוואר, בעל זרועות עבות, בעל ירכיים רחבות, לבוש בבגד ים שחור ומסורבל שנראה כמו חוטם של כלב. תוך כדי הליכה הוא הבריש את החול מחזהו באצבעותיו.
"סליחה שאני לא לוחץ לך את היד," אמר קרלוס לאיש ברגע שהגיע אליו, "אני לא מצליח להוריד את היד שלי."
האיש אחז בזרועו הבריאה ושלף אותו מהכיסא.
"אתה יודע במקרה אם יש רופא באי הזה?" שאלה אותו אירינה.
האיש לא ידע. אירינה וקרלוס הודו לו והתחילו לחזור למלון. האיש עקב אחריהם במבטו.
כדי לעזור לו לשמור על היד מורמת בלי מאמץ תמכה אירינה במרפקו כשהלכו. החול היה רך ומלא עליות ומורדות והם מעדו לא פעם, ובכל פעם פלט קרלוס צעקה נוראה, עד שהבין שהוא מסוגל להימנע מהכאב ובו בזמן לשמור על יד רפויה אם יעביר אותה מעל לראשו, כלומר, ייאחז בעצמו; לתמיכה בתגלית הוא תחב אצבע לאוזן, כמו מטפס הרים לסדק סלע. כך הם טיפסו במדרגות האבן וכך נכנסו למלון.