אלה היו השמים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אלה היו השמים
מכר
מאות
עותקים
אלה היו השמים
מכר
מאות
עותקים

אלה היו השמים

4 כוכבים (3 דירוגים)

עוד על הספר

  • תרגום: שוש נבון
  • הוצאה: תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2017
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 228 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 48 דק'

סרחיו ביסיו

סרחיו ביסיו (1956) הוא סופר, תסריטאי ומוזיקאי ארגנטינאי המתגורר בבואנוס איירס. עד כה כתב 25 ספרים ושמונה תסריטי קולנוע, ביים שישה סרטים, הפיק שלושה והוציא ארבעה אלבומי מוזיקה. ספריו שתורגמו לעברית: "זעם" ("סמטאות" 2011) "בורחסטיין" ("זיקית" 2014) ובקרוב יראה אור גם ספרו "היו השמים" (סדרת אלדורדו, הוצאת כרמל). הנובלה "אחוזה" נכללת בספרו "שתי פנטזיות מן העולם החיצון" (2015).
משנות התשעים ביסס ביסיו את מעמדו כאחד הסופרים הארגנטינאים החיוניים. עם סופרים נוספים כגון ססר איירה, פוגוויל ופבלו קצ׳אז׳יאן הוא תרם לחידוש ולרענון בספרות הלטינו-אמריקאית, באמצעות מטענים אמנותיים ופילוסופיים התואמים את הלכי הרוח של התקופה: שילוב טכניקות הלקוחות מהמדיה החדשה חזרה למושגי המשחק, ההמצאה והדמיון לפי ערכיהן של תנועות אוונגארד שונות – הסוריאליזם, האבסורד – ומתן חשיבות עליונה לקצב האירועים והדיאלוגים בספריו, במקום תיאורים ריאליסטיים ודמויות בעלות "עומק פסיכולוגי".
ספריו של ביסיו תורגמו לעשר שפות וכמה מהם זכו גם לעיבודים קולנועיים, בהם "זעם" בהפקת גיירמו דל טורו ו״היו השמים״ בהפקת מרטין סקורסזה; צילומי העיבוד הקולנועי של ״אחוזה״ צפויים להתחיל בשנה הקרובה.

תקציר

סרחיו ביסיו עושה את זה שוב: הוגה, מצייר, משרטט ובונה ארכיטקטורה ספרותית של צבעים, עלילות ודיאלוגים, הלופתת את הקורא בקרביו ומעבירה אותו דרך אודיסאה אנושית בלי אפשרות לנשום.
בשורה הראשונה של "אלה היו השמים" מתרחש מפץ: אדם מגיע לביתו ורואה שזוגתו מותקפת. במקום שיתערב, וללא זמן לחשוב בבהירות, הוא בוחר להסתתר ולהביט, פן תגרום נוכחותו לאסון נורא אף יותר. אף אחד מבני הזוג לא מודה באירוע. לכן, היחסים של בני הזוג והפרוזה של ביסיו מתפרקים לכדי הסיפורים של הרסיסים – קדימה ואחורה, פנימה והחוצה, לכל הכיוונים. והעלילות ישתלשלו ויצטלבו בחזרה, בהדרגתיות, בניסיון לרקום מחדש את קיומה של הדמות ושל המשפחה.
כמו במרבית ספריו, ביסיו מפרק, מנתח ומספר בשפתו ובכישוריו היחידים במינם על העולמות הקרובים אלינו ביותר: מרחב ביתי, זוגיות, אהבה והיפוכה, מעמד ביניים ונובורישיות, פחדים ונירוזות, תודעה ויצריות – כל התנועות האינטימיות – והאימתיות – שסביבן אנו חיים. היכונו, שוב, לקצב מסחרר, למתח כמעט מוחשי: סרחיו ביסיו יודע מה ברצונו לספר וכיצד בדיוק לספר. אנו הקוראים נשלים את המעגל, כי במידה מה, דורנו, אנו עצמנו, נוכחים בספר.
"אלה היו השמים" הוא ספרו הרביעי של סרחיו ביסיו הרואה אור בעברית. רומן עטור שבחים, שעובד לקולנוע בהפקת מרטין סקורזסה, ואחת היצירות המכוננות של הסופר.
"אחת הפתיחות המטלטלות ביותר בספרות הארגנטינאית בעשורים האחרונים היא המבוא לספר הטוב ביותר בקורפוס היצירות של סרחיו ביסיו." סברינה גוטיירס
"ב'אלה היו השמים' סרחיו ביסיו מבטיח את מקומו כאחד הסופרים המרתקים ביותר בספרות הלטינו- אמריקאית במאה ה-21." אלחנדרו קרדונה
"רומן מטריד על סודות ושתיקות, על פחדנות והשפלה." אינייקי גרסיה

פרק ראשון

כשהגעתי ראיתי שני גברים אונסים את אשתי. המראה הכה אותי במינונים שווים של תדהמה ואלימות, כאילו הלם בי ילד בכוח ענקים. אחד הגברים, מכנסיו פתוחים, פניו אל דיאנה הכורעת על ברכיה, תפס את עורפה ביד שאחזה סכין ואילץ אותה להשקיע את פניה בין רגליו, והשני, מאחור, גהר עליה ופתח את כפתורי שמלתה.
נעמדתי כמשותק במין עיווּת מוזר, כשרגליי בין צעד אחד למשנהו. עכשיו אני כותב, בורר ומשחזר, ואולי זהו העיוות המוזר היחיד (האמיתי), אבל באותו רגע בקושי יכולתי להאמין למה שעיניי רואות; חשתי את השילוב הזה של סחרחורת ואיטיות, כבדות וסערת רוחות, שחשים מי שעברו זה עתה תאונה, והנעתי את ראשי מצד לצד כליווי של התרוצצות עיניי על התמונה, כאילו הדמות שנשקפה באותו מבט ראשון התנפצה והתפשטה לכל עבר ואי אפשר להכיל את כולה. אחר כך, סוף־סוף, זזתי והתרחקתי מהחלון ונצמדתי בגבי אל הקיר.
הדבר הראשון שחשבתי הוא שאם הם יראו אותי, דיאנה עלולה למות. שורה של הפרעות קלות (בליטה בחור המנעול שהקשתה על נעיצת המפתח; הזיגזוג בסלון הגדוש רהיטים, שולחנות, מנורות, כיסאות וכורסות כדי להגיע למטבח, כשיכולתי להיכנס ישירות מהמסדרון החיצוני שמסביב לבית) מנעה ממני להופיע ישר בחדר, אבל האירוניה בכך שהיה לי מזל שלא נתקלתי בהם פנים אל פנים הייתה דקה כל כך, שלא קלטתי אותה; באותו רגע פחדתי שפעימות לבי יישמעו מבעד לקיר. עדיין דומם, חזרתי במחשבותיי אל התמונה, ושמתי לב שהיה בה משהו שהמם אותי יותר מהאונס עצמו: הרכּוּת, הם התייחסו אליה ברכּוּת. הדבר הזה, ככל שייראה לא מתקבל על הדעת, ביטל את הדחף או הספונטניות או כל אמצעי שהקוראים היו נוקטים בלי להסס, ולפיכך ודאי יחליטו שאני יצור נתעב. הרכות הייתה רווּיה איוּם – היא הייתה מסווה לאלימות, לשליטה על הקורבן, בכך שהביאה את דיאנה לידי ההנחה ההגיונית שהנורא ביותר כבר התרחש, וצמצמה כך את התנגדותה למינימום, למחוות קטנות ותחינות כהצטמררויות בשל זיכרון רע – אבל גם צמצמה את ההבטחה שלא יקרה שום דבר נורא, שום דבר נורא נוסף. אחרי ה"לא" וה"בבקשה" שלה, באו "ששש" אחדים, כבדים פחות מהאוויר, ועם זאת, בעלי כוח הרס עצום.
הצצתי שוב. נקודת המבט מבעד לווילונות אפשרה לי לראות את התמונה כולה. הם היו במרחק ארבעה או חמישה מטרים מהחלון, ליד דלת חדר השינה, שלא היה בו שום אי־ סדר, חוץ מהמיטה: השמיכה והסדינים גלשו מהצדדים בקפליהם השלמים, כמו לבה שפוכה; קרוב לוודאי שהם הפתיעו אותה בסלון וגררו אותה לחדר והיא ניסתה לברוח משם. השינויים הזעירים שהתרחשו בזמן שעמדתי בגבי אל הקיר הרסו אותי. המכנסיים של הגבר העומד השתלשלו למטה. היו לו רגליים שריריות וחיוורות עד עלבון ותחתונים הדוקים מאוד, פרחוניים, והוא דחף אליהם את פניה של דיאנה. הגבר השני הוריד לה את החזייה וליטף עכשיו את הפטמות שלה בקצות אצבעותיו. הוא כבר לא גהר עליה; הוא כרע על ברכיו באותה תנוחה של דיאנה, והחזיק את רגליה ברגליו. מדי פעם הוא טמן את ראשו בשׂערה, והסכין של הגבר הראשון התחככה במצחו.
לא ראיתי אותם לפני כן. הם היו כבני שלושים. ציינתי לעצמי את הפרט הזה וצמרמורת עברה בי: הם יותר צעירים מדיאנה. זה שעמד היה בלונדיני, חיוור, חזק ונמרץ. מבטו היה נעוץ בפה של דיאנה והוא התנדנד באיטיות רבה קדימה ואחורה, בזהירות של צייד הנשמר שלא להבריח את טרפו ומפיק הנאה מן המומחיות שלו בלכידת הטרף יותר מאשר מהריגתו. השני היה גלוח־ראש. הוא נעל סנדלי עור והתנועע על גבה של דיאנה כמו נגן קונטרבס.
אף לא אחד מהם נראה עצבני או ממהר. אבל כל שינוי גרם לטלטלה קלה, למאבק מילימטרי שהגביר את פחדי שהם יכו אותה או יפצעו אותה. זזתי, נשמתי, הסתכלתי שוב. הגלוח־ ראש תפס אותה במותניים ועקר אותה מבין רגלי הבלונדיני וסובב אותה אליו. דיאנה התרוממה בקפיצה, גררה והדפה והרעידה. התחננה שיניחו לה. הבלונדיני אחז אותה בזרועותיה, והשני הפשיט אותה משמלתה ולחש לה משהו באוזן; אולי פקד עליה שתהיה בשקט או הבטיח לה שזה יהיה מהר. דיאנה ניסתה להרים את הידיים אל הפנים, אבל הבלונדיני המשיך לאחוז בזרועותיה מאחור; ראיתי בעיניה את הצורך לכסות את עצמה ואת המבוכה מאי־האפשרות לעשות זאת, וכמעט פלטתי צעקה. רגע אחרי כן הגבר הגלוח־ ראש הוריד לה את התחתונים ודיאנה, עכשיו עירומה לגמרי, נראתה נכנעת.
הם לקחו אותה למיטה. לקחו אותה באדיבות מקצועית, כמו שמובילים זקן אל כיסא הנדנדה שמול הגן. שם היה עוד ניסיון להיחלץ: שני הגברים הרפו ממנה כאיש אחד (הבלונדיני כדי להוריד את התחתונים שלו והגלוח־ראש כדי להוריד את המכנסיים), ודיאנה חמקה ורצה אל הדלת, ושם הם לכדו אותה שוב. שלושתם נפלו על הרצפה. רגע אחד איש לא זז ולא אמר דבר. הם שכבו ללא ניע, אילמים, מתנשפים, מבולבלים, אחוזים זה בזה, חצי עירומים, עד שהבלונדיני שלף זרוע מתוך עיסת הגופים והצמיד את הסכין אל שיניה של דיאנה, תחב אותה בין שפתיה, חודה כלפי מעלה. הוא אמר לה משהו והיא הנהנה. הם לקחו אותה שוב למיטה. השכיבו אותה פרקדן. הגלוח־ראש פישק לה את הרגליים, כרע ביניהן על הברכיים והניח לפיו להישמט באיטיות אל איבר מינה. דיאנה הקשיתה את גבה.
הבלונדיני החזיק אותה בשורשי כפות הידיים והביט בה במבט קצת עגום, נטול זימה. נראָה כאילו הוא גילה תהום בין העור של דיאנה – שזוף קלות, מעט לבן יותר מעל לעצמות כשהקשיתה את גבה – לבין רגישות ידיו. ופתאום, כאילו הוא קפץ דקה לפני כן מעל לתהום הזאת ורק עכשיו, כבר באוויר, הוא החליט להגיע אל העור שלה, הוא הניח את ידיו על צלעותיה והחליק אותן מעלה ומטה לאט מאוד, פעם אחר פעם, ולרגע לא חדל להתפעל מהמציצה הרעבתנית של הקירח. אחר כך לקח יד אחת של דיאנה והביא אותה אל בין רגליו. למגע בו הרחיקה דיאנה מיד את זרועה, אבל הבלונדיני חזר על הפעולה. הפעם הוא אחז בידה בכוח עד שהרגיש שדיאנה כבר לא מתנגדת.
זזתי שוב. הבלונדיני כבר הרפה מהסכין והניח אותה. שיערתי שהוא לא יודע היכן בדיוק (אם משמאלו או מימינו) וחישבתי כמה זמן ייקח לו למצוא אותה אם אני אכנס פתאום לחדר. שנייה אחת, אולי שתיים, במישוש מהיר מכל צד, אבל מה אני אעשה כשכבר אהיה בפנים? התכופפתי, עברתי מתחת לחלון והלכתי אל החלק האחורי של הבית. הרמתי אבן, הנחתי אותה בחזרה. במתקן הגריל היו מונחים כמה כלי צלייה שדיאנה נתנה לי פעם במתנה, כולם מצופים כרום, כולם באותו אורך וכולם חסרי תועלת באותה מידה. תפסתי את מוט הגחלים, הרמתי אותו ונכנסתי אל הבית.
נעצרתי כששמעתי גניחות. מבעד לגניחות הצרודות והחנוקות של אחד הגברים שמעתי גם גניחה של דיאנה, חלשה יותר וגלית, מופיעה ונעלמת ומופיעה שוב, שזורה בגניחות של הגבר כחוט דקיק בין מאות חוטים של כבל פלדה. די היה בזה להעלות את כובד המשקל של הברזל שבידי; הבנתי שלא אספיק להנחית יותר ממכה אחת עד שהם יתנפלו עליי, כולל זה שיקבל את המכה. לא הייתה לי אפילו מחצית הכוח שלהם. הם היו הורגים אותנו. נסוגותי וחזרתי על עקבותיי. עכשיו הגלוח־ראש חדר אל דיאנה בדחיקוֹת מהירות יותר ויותר. הוא גמר בשתיקה כמה שניות אחר כך בלסתות קפוצות, והבלונדיני תפס את מקומו. הם החליפו עמדות בלי התרגשות מיוחדת, ואפילו במין קור רוח, כשחקנים בסרט פורנו. דיאנה צייתה ללחץ ידיו של הבלונדיני והתהפכה. הבלונדיני הורה לה לעמוד על ארבע. אחר כך אחז בה במותניה ובמשך רגע התחכך, פשוטו כמשמעו, בעכוזה, עד שהפסיק לנוע. הוא נראה כעוס. הגלוח־ראש, שישב על קצה המיטה, מרפקיו על רגליו, מבריק מזיעה, הסתובב לראות מה קורה. לרגע חשבתי שהם ראו אותי, ובמקום לזוז סמכתי על עמידתי ללא ניע: אחר כך, אם הכול ילך "כשורה", כשהגברים ילכו כבר, יגלה פתאום אחד מהם את צדודיתי בחלון... אבל סיבת ההפסקה הייתה פשוטה משחששתי: הבלונדיני הושיט את ידו, תפס את הסכין ורק אז הגיע שוב לזקפה. הוא חדר אליה מאחור. דיאנה הרימה את ראשה, ושמטה אותו. היא הייתה שעונה על המרפקים, ועם כל דחיקה של הבלונדיני נגע שׂערה במיטה.
הסטתי את המבט והסתכלתי סביבי. הסתכלתי רק כדי להיות בטוח שאני שם. כבר כמה ימים היו השמים בהירים והשמש הטילה אותם צללים שכבר התחלתי להיות חלק מהם. חשבתי, מתוך רצון להאמין בכך, שבסופו של דבר השליטה הייתה בידיה של דיאנה: כיוון שלא יכלה לעשות שום דבר היא מיננה את התנגדותה ואת התמסרותה, את נפח כניעתה. הרעיון נשמע לי אבסורדי, אז כמו עכשיו; הוא לא הקל את מצוקתי ולא הצדיק את חוסר המעש שלי, לא הועיל לי. הרגשתי את משב הרוח של האבסורד גם כשנזכרתי – כאילו זה משהו רחוק – שעבר רק שבוע מאז חזרנו להיות שוב יחד. בשנתיים שהיינו פרודים לא עבר יום בלי שחשבתי על האפשרות לחזור אליה. דיאנה הייתה האדם היחיד בעולם שהרגשתי אתו בטוח. אחרי עשר שנות נישואים, הביטחון הוא שווה ערך, אם לא יותר מזה, לדחף אינטלקטואלי או לתשוקה מינית. אני בן 43, אני מתחיל להעריך דברים מהסוג הזה. חוץ מזה, העתיד נהיה צר יותר ויותר, כמעט נראה לעין: רצועת זמן, להלכה קטנה ממה שכבר חוויתי, וכבר אין בה מקום למה שעוד הייתי רוצה לחוות. על הדברים האלה חשבתי, בערבוביה.
כשהסתכלתי שוב, דיאנה הייתה לבדה.

סרחיו ביסיו

סרחיו ביסיו (1956) הוא סופר, תסריטאי ומוזיקאי ארגנטינאי המתגורר בבואנוס איירס. עד כה כתב 25 ספרים ושמונה תסריטי קולנוע, ביים שישה סרטים, הפיק שלושה והוציא ארבעה אלבומי מוזיקה. ספריו שתורגמו לעברית: "זעם" ("סמטאות" 2011) "בורחסטיין" ("זיקית" 2014) ובקרוב יראה אור גם ספרו "היו השמים" (סדרת אלדורדו, הוצאת כרמל). הנובלה "אחוזה" נכללת בספרו "שתי פנטזיות מן העולם החיצון" (2015).
משנות התשעים ביסס ביסיו את מעמדו כאחד הסופרים הארגנטינאים החיוניים. עם סופרים נוספים כגון ססר איירה, פוגוויל ופבלו קצ׳אז׳יאן הוא תרם לחידוש ולרענון בספרות הלטינו-אמריקאית, באמצעות מטענים אמנותיים ופילוסופיים התואמים את הלכי הרוח של התקופה: שילוב טכניקות הלקוחות מהמדיה החדשה חזרה למושגי המשחק, ההמצאה והדמיון לפי ערכיהן של תנועות אוונגארד שונות – הסוריאליזם, האבסורד – ומתן חשיבות עליונה לקצב האירועים והדיאלוגים בספריו, במקום תיאורים ריאליסטיים ודמויות בעלות "עומק פסיכולוגי".
ספריו של ביסיו תורגמו לעשר שפות וכמה מהם זכו גם לעיבודים קולנועיים, בהם "זעם" בהפקת גיירמו דל טורו ו״היו השמים״ בהפקת מרטין סקורסזה; צילומי העיבוד הקולנועי של ״אחוזה״ צפויים להתחיל בשנה הקרובה.

סקירות וביקורות

חיות בית כמו ספרים אחרים של סרחיו ביסיו, 'אלה היו השמים' לוכד בחוכמה ובאומץ את המתח שבין הבורגני לפראי

עבודה של דמיאן הירסט, ‭ 1992

במלחמה על תשומת הלב, רבים הרומנים שמתחילים באיזו שטוזה טובה. למי יש זמן להקדמה מזדחלת, לבניית זמן ומקום, ללונג-שוט פיוטי - יש לצוד את הקורא, לשים לו ביס בעין, שלא יוכל להינתק. סצנת הפתיחה של 'אלה היו השמים' - שבה חוזר המספר לביתו ומגלה שאשתו, שאליה חזר אחרי פרידה של שנתיים, נאנסת ברגע זה על ידי שני גברים, ובוחר שלא לעשות דבר בעניין - אכן לא מאפשרת להניח את הספר מהיד, והיא אולי גם שתעורר את הדיבור עליו, אבל אין היא בשום אופן ליבו של הסיפור, שהוא לב גדול מאוד ופתוח מאוד. חשוף, צבעוני ומושך כמו פצע שמרכזו עוד אדום ובוהק ושוליו כבר החלו להגליד.

ממבחר התרגומים של ביסיו לעברית ('זעם', 'בורחסטיין', 'אחוזה', והמצטרף הטרי 'עשרה ימים ברה'), זהו ספרו השלם ביותר, אף שהוא מצליח לשמר את הספונטניות האופיינית לכתיבתו. גם 'אלה היו השמים' מאופיין בשילוב בין חכם ומתחכם, אבל הוא פחות תרגילאי באופיו ולכן, כנראה, בעל העומק הרגשי הרב ביותר. ביסיו ממשיך לעסוק בתשוקתו הרומנטית והדקדנטית של הבורגני אל הפראי, ובשאלות של ביות (של החיה ושל האדם). אם ב'בורחסטיין', הסכנה שארבה לבורגני העירוני המבקש לו חיי כפר שלווים באה בדמות פומה טורפת, כאן יש כריש בבריכה ביתית ודרקון - מפוסל אמנם - שהורג צייר. את התוכי האנושי חובב מכות החשמל מ'בורחסטיין' מחליף הפעם כלב שהשתגע. ברקע ישנה גם היקסמות פרוורטית ממרוקאי שאוכל נחש חי בתשלום ורוצח שמחסל דיירי בניינים ("הרוצח ירד עוד שתי קומות, צילצל בקומה אחת, וכשענו לו מבפנים, ירה ארבע פעמים מבעד לדלת ופצע פצעים קשים פסיכולוג בתחתונים"). עולמו הסוריאליסטי המוכר של ביסיו נמצא כאן במנות קטנות יותר מבשאר יצירתו, או ליתר דיוק, הוא מוטמע יותר בריאליסטי - בצעצועי הילדים, בפגישות במערכת - ולא עומד מולו.

העלילה, בקצרה: גבר, תסריטאי בעל עבודה יציבה, עוזב את הבית, פוגש אישה חדשה, עבודתו מתערערת, הוא עושה את דרכו חזרה לחייו תוך שהוא נלחם בפחדיו. "הכרנו זה את זה כל כך טוב שהיינו יכולים לפרש לא נכון כל העוויה, זעירה ככל שתהיה". מזמן לא נכתב סיפור אהבה ציני ונוגע ללב כל כך, אהבה לאישה ואהבה לילד, "האיש הקטן שנושא את משמעות העולם", ומזמן לא נכתב סיפור גירושים מודרני בעין מפוקחת כל כך. הגיבור מגיע לבית שעזב - "הבית שקנינו אחרי שנים של חיסכון, ושהיינו בטוחים שהחיים בו יהיו טובים הרבה יותר מהחיים לפני כן" - ולאחר הביקור נותרת "עצבות בלבד, תחושה של תרמית גדולה, הנובעת מן הוודאות שילד הוא מחצית גורלו של כל אחד מהוריו, ומן המבוכה על שאיש משניהם אינו יודע אם המחצית השנייה אפשרית".

"כל אחד היה רוצה לפרסם ספר ('שיהיה לו' ספר), אבל איש איננו רוצה לטרוח בכתיבתו", חושב הגיבור המספר. ביסיו, שמלבד היותו סופר פורה הוא גם תסריטאי ומוזיקאי, מדייק בבחירת התסריטאי, כותב הסדרות הלא-חשובות, יצרן הזמן המקביל, הזמן הטלוויזיוני, כגיבור התרבות של ימינו. זה ששונא את מה שהוא עושה, כלומר שונא טלוויזיה, אבל אוהב את להקת טלוויז'ן. בן דור ה-‭,X‬ לוזר חד ואכול חרדות, לכוד בין הידיעה שהגשמה עצמית היא אפשרית לאנשים מסוימים, לבין הרווחה הגשמית שנותנת לו עבודתו היצירתית לכאורה, לבין חוסר יכולתו להאמין באמת, לעומק, שיש תוחלת לחיים פרט להוויה עצמה או לזמן עצמו; פרט לכך שאלו, ממש אלו, הם השמים.

התסריטאי מנהל יחסים של אהבה – ושל חדירה - עם שתי סופרות "אמיתיות". ביסיו, שעל אף מה שעשוי להשתמע מסצנת הפתיחה, הוא אוהב נשים מובהק, מעניק לנשותיו של הגיבור את הפוטנציה, את היכולת להתחיל ולגמור, לייצר משהו ממשי ובעל ערך בעולם, את "החיבור בין הפריון והסיפוק".

יש סופרים שיודעים יותר על אנשים ויש סופרים שמעזים לומר יותר על אנשים. לדאבון הלב, הקבוצות הללו לא תמיד חופפות. ביסיו מאגד את שתיהן. הוא סופר עם מוח ענק וביצים גדולות לא פחות, שתעוזתו האמיתית ככותב מצויה בתיאור הסדרי השינה הזוגיים, היומיומיים, יותר מאשר בתיאור סצנת האונס. 'אלה היו השמים' מספר על האומץ הדרוש לחיי בורגנות שקטה. לשחות עם כרישים זה נחמד, אבל בוא נראה אותך חוזר הביתה, לחיים, לאישה ולילד.

שרון קנטור
עבודה של דמיאן הירסט

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

שרון קנטור ידיעות אחרונות 27/04/2017 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: שוש נבון
  • הוצאה: תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2017
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 228 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 48 דק'

סקירות וביקורות

חיות בית כמו ספרים אחרים של סרחיו ביסיו, 'אלה היו השמים' לוכד בחוכמה ובאומץ את המתח שבין הבורגני לפראי

עבודה של דמיאן הירסט, ‭ 1992

במלחמה על תשומת הלב, רבים הרומנים שמתחילים באיזו שטוזה טובה. למי יש זמן להקדמה מזדחלת, לבניית זמן ומקום, ללונג-שוט פיוטי - יש לצוד את הקורא, לשים לו ביס בעין, שלא יוכל להינתק. סצנת הפתיחה של 'אלה היו השמים' - שבה חוזר המספר לביתו ומגלה שאשתו, שאליה חזר אחרי פרידה של שנתיים, נאנסת ברגע זה על ידי שני גברים, ובוחר שלא לעשות דבר בעניין - אכן לא מאפשרת להניח את הספר מהיד, והיא אולי גם שתעורר את הדיבור עליו, אבל אין היא בשום אופן ליבו של הסיפור, שהוא לב גדול מאוד ופתוח מאוד. חשוף, צבעוני ומושך כמו פצע שמרכזו עוד אדום ובוהק ושוליו כבר החלו להגליד.

ממבחר התרגומים של ביסיו לעברית ('זעם', 'בורחסטיין', 'אחוזה', והמצטרף הטרי 'עשרה ימים ברה'), זהו ספרו השלם ביותר, אף שהוא מצליח לשמר את הספונטניות האופיינית לכתיבתו. גם 'אלה היו השמים' מאופיין בשילוב בין חכם ומתחכם, אבל הוא פחות תרגילאי באופיו ולכן, כנראה, בעל העומק הרגשי הרב ביותר. ביסיו ממשיך לעסוק בתשוקתו הרומנטית והדקדנטית של הבורגני אל הפראי, ובשאלות של ביות (של החיה ושל האדם). אם ב'בורחסטיין', הסכנה שארבה לבורגני העירוני המבקש לו חיי כפר שלווים באה בדמות פומה טורפת, כאן יש כריש בבריכה ביתית ודרקון - מפוסל אמנם - שהורג צייר. את התוכי האנושי חובב מכות החשמל מ'בורחסטיין' מחליף הפעם כלב שהשתגע. ברקע ישנה גם היקסמות פרוורטית ממרוקאי שאוכל נחש חי בתשלום ורוצח שמחסל דיירי בניינים ("הרוצח ירד עוד שתי קומות, צילצל בקומה אחת, וכשענו לו מבפנים, ירה ארבע פעמים מבעד לדלת ופצע פצעים קשים פסיכולוג בתחתונים"). עולמו הסוריאליסטי המוכר של ביסיו נמצא כאן במנות קטנות יותר מבשאר יצירתו, או ליתר דיוק, הוא מוטמע יותר בריאליסטי - בצעצועי הילדים, בפגישות במערכת - ולא עומד מולו.

העלילה, בקצרה: גבר, תסריטאי בעל עבודה יציבה, עוזב את הבית, פוגש אישה חדשה, עבודתו מתערערת, הוא עושה את דרכו חזרה לחייו תוך שהוא נלחם בפחדיו. "הכרנו זה את זה כל כך טוב שהיינו יכולים לפרש לא נכון כל העוויה, זעירה ככל שתהיה". מזמן לא נכתב סיפור אהבה ציני ונוגע ללב כל כך, אהבה לאישה ואהבה לילד, "האיש הקטן שנושא את משמעות העולם", ומזמן לא נכתב סיפור גירושים מודרני בעין מפוקחת כל כך. הגיבור מגיע לבית שעזב - "הבית שקנינו אחרי שנים של חיסכון, ושהיינו בטוחים שהחיים בו יהיו טובים הרבה יותר מהחיים לפני כן" - ולאחר הביקור נותרת "עצבות בלבד, תחושה של תרמית גדולה, הנובעת מן הוודאות שילד הוא מחצית גורלו של כל אחד מהוריו, ומן המבוכה על שאיש משניהם אינו יודע אם המחצית השנייה אפשרית".

"כל אחד היה רוצה לפרסם ספר ('שיהיה לו' ספר), אבל איש איננו רוצה לטרוח בכתיבתו", חושב הגיבור המספר. ביסיו, שמלבד היותו סופר פורה הוא גם תסריטאי ומוזיקאי, מדייק בבחירת התסריטאי, כותב הסדרות הלא-חשובות, יצרן הזמן המקביל, הזמן הטלוויזיוני, כגיבור התרבות של ימינו. זה ששונא את מה שהוא עושה, כלומר שונא טלוויזיה, אבל אוהב את להקת טלוויז'ן. בן דור ה-‭,X‬ לוזר חד ואכול חרדות, לכוד בין הידיעה שהגשמה עצמית היא אפשרית לאנשים מסוימים, לבין הרווחה הגשמית שנותנת לו עבודתו היצירתית לכאורה, לבין חוסר יכולתו להאמין באמת, לעומק, שיש תוחלת לחיים פרט להוויה עצמה או לזמן עצמו; פרט לכך שאלו, ממש אלו, הם השמים.

התסריטאי מנהל יחסים של אהבה – ושל חדירה - עם שתי סופרות "אמיתיות". ביסיו, שעל אף מה שעשוי להשתמע מסצנת הפתיחה, הוא אוהב נשים מובהק, מעניק לנשותיו של הגיבור את הפוטנציה, את היכולת להתחיל ולגמור, לייצר משהו ממשי ובעל ערך בעולם, את "החיבור בין הפריון והסיפוק".

יש סופרים שיודעים יותר על אנשים ויש סופרים שמעזים לומר יותר על אנשים. לדאבון הלב, הקבוצות הללו לא תמיד חופפות. ביסיו מאגד את שתיהן. הוא סופר עם מוח ענק וביצים גדולות לא פחות, שתעוזתו האמיתית ככותב מצויה בתיאור הסדרי השינה הזוגיים, היומיומיים, יותר מאשר בתיאור סצנת האונס. 'אלה היו השמים' מספר על האומץ הדרוש לחיי בורגנות שקטה. לשחות עם כרישים זה נחמד, אבל בוא נראה אותך חוזר הביתה, לחיים, לאישה ולילד.

שרון קנטור
עבודה של דמיאן הירסט

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

שרון קנטור ידיעות אחרונות 27/04/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
אלה היו השמים סרחיו ביסיו
כשהגעתי ראיתי שני גברים אונסים את אשתי. המראה הכה אותי במינונים שווים של תדהמה ואלימות, כאילו הלם בי ילד בכוח ענקים. אחד הגברים, מכנסיו פתוחים, פניו אל דיאנה הכורעת על ברכיה, תפס את עורפה ביד שאחזה סכין ואילץ אותה להשקיע את פניה בין רגליו, והשני, מאחור, גהר עליה ופתח את כפתורי שמלתה.
נעמדתי כמשותק במין עיווּת מוזר, כשרגליי בין צעד אחד למשנהו. עכשיו אני כותב, בורר ומשחזר, ואולי זהו העיוות המוזר היחיד (האמיתי), אבל באותו רגע בקושי יכולתי להאמין למה שעיניי רואות; חשתי את השילוב הזה של סחרחורת ואיטיות, כבדות וסערת רוחות, שחשים מי שעברו זה עתה תאונה, והנעתי את ראשי מצד לצד כליווי של התרוצצות עיניי על התמונה, כאילו הדמות שנשקפה באותו מבט ראשון התנפצה והתפשטה לכל עבר ואי אפשר להכיל את כולה. אחר כך, סוף־סוף, זזתי והתרחקתי מהחלון ונצמדתי בגבי אל הקיר.
הדבר הראשון שחשבתי הוא שאם הם יראו אותי, דיאנה עלולה למות. שורה של הפרעות קלות (בליטה בחור המנעול שהקשתה על נעיצת המפתח; הזיגזוג בסלון הגדוש רהיטים, שולחנות, מנורות, כיסאות וכורסות כדי להגיע למטבח, כשיכולתי להיכנס ישירות מהמסדרון החיצוני שמסביב לבית) מנעה ממני להופיע ישר בחדר, אבל האירוניה בכך שהיה לי מזל שלא נתקלתי בהם פנים אל פנים הייתה דקה כל כך, שלא קלטתי אותה; באותו רגע פחדתי שפעימות לבי יישמעו מבעד לקיר. עדיין דומם, חזרתי במחשבותיי אל התמונה, ושמתי לב שהיה בה משהו שהמם אותי יותר מהאונס עצמו: הרכּוּת, הם התייחסו אליה ברכּוּת. הדבר הזה, ככל שייראה לא מתקבל על הדעת, ביטל את הדחף או הספונטניות או כל אמצעי שהקוראים היו נוקטים בלי להסס, ולפיכך ודאי יחליטו שאני יצור נתעב. הרכות הייתה רווּיה איוּם – היא הייתה מסווה לאלימות, לשליטה על הקורבן, בכך שהביאה את דיאנה לידי ההנחה ההגיונית שהנורא ביותר כבר התרחש, וצמצמה כך את התנגדותה למינימום, למחוות קטנות ותחינות כהצטמררויות בשל זיכרון רע – אבל גם צמצמה את ההבטחה שלא יקרה שום דבר נורא, שום דבר נורא נוסף. אחרי ה"לא" וה"בבקשה" שלה, באו "ששש" אחדים, כבדים פחות מהאוויר, ועם זאת, בעלי כוח הרס עצום.
הצצתי שוב. נקודת המבט מבעד לווילונות אפשרה לי לראות את התמונה כולה. הם היו במרחק ארבעה או חמישה מטרים מהחלון, ליד דלת חדר השינה, שלא היה בו שום אי־ סדר, חוץ מהמיטה: השמיכה והסדינים גלשו מהצדדים בקפליהם השלמים, כמו לבה שפוכה; קרוב לוודאי שהם הפתיעו אותה בסלון וגררו אותה לחדר והיא ניסתה לברוח משם. השינויים הזעירים שהתרחשו בזמן שעמדתי בגבי אל הקיר הרסו אותי. המכנסיים של הגבר העומד השתלשלו למטה. היו לו רגליים שריריות וחיוורות עד עלבון ותחתונים הדוקים מאוד, פרחוניים, והוא דחף אליהם את פניה של דיאנה. הגבר השני הוריד לה את החזייה וליטף עכשיו את הפטמות שלה בקצות אצבעותיו. הוא כבר לא גהר עליה; הוא כרע על ברכיו באותה תנוחה של דיאנה, והחזיק את רגליה ברגליו. מדי פעם הוא טמן את ראשו בשׂערה, והסכין של הגבר הראשון התחככה במצחו.
לא ראיתי אותם לפני כן. הם היו כבני שלושים. ציינתי לעצמי את הפרט הזה וצמרמורת עברה בי: הם יותר צעירים מדיאנה. זה שעמד היה בלונדיני, חיוור, חזק ונמרץ. מבטו היה נעוץ בפה של דיאנה והוא התנדנד באיטיות רבה קדימה ואחורה, בזהירות של צייד הנשמר שלא להבריח את טרפו ומפיק הנאה מן המומחיות שלו בלכידת הטרף יותר מאשר מהריגתו. השני היה גלוח־ראש. הוא נעל סנדלי עור והתנועע על גבה של דיאנה כמו נגן קונטרבס.
אף לא אחד מהם נראה עצבני או ממהר. אבל כל שינוי גרם לטלטלה קלה, למאבק מילימטרי שהגביר את פחדי שהם יכו אותה או יפצעו אותה. זזתי, נשמתי, הסתכלתי שוב. הגלוח־ ראש תפס אותה במותניים ועקר אותה מבין רגלי הבלונדיני וסובב אותה אליו. דיאנה התרוממה בקפיצה, גררה והדפה והרעידה. התחננה שיניחו לה. הבלונדיני אחז אותה בזרועותיה, והשני הפשיט אותה משמלתה ולחש לה משהו באוזן; אולי פקד עליה שתהיה בשקט או הבטיח לה שזה יהיה מהר. דיאנה ניסתה להרים את הידיים אל הפנים, אבל הבלונדיני המשיך לאחוז בזרועותיה מאחור; ראיתי בעיניה את הצורך לכסות את עצמה ואת המבוכה מאי־האפשרות לעשות זאת, וכמעט פלטתי צעקה. רגע אחרי כן הגבר הגלוח־ ראש הוריד לה את התחתונים ודיאנה, עכשיו עירומה לגמרי, נראתה נכנעת.
הם לקחו אותה למיטה. לקחו אותה באדיבות מקצועית, כמו שמובילים זקן אל כיסא הנדנדה שמול הגן. שם היה עוד ניסיון להיחלץ: שני הגברים הרפו ממנה כאיש אחד (הבלונדיני כדי להוריד את התחתונים שלו והגלוח־ראש כדי להוריד את המכנסיים), ודיאנה חמקה ורצה אל הדלת, ושם הם לכדו אותה שוב. שלושתם נפלו על הרצפה. רגע אחד איש לא זז ולא אמר דבר. הם שכבו ללא ניע, אילמים, מתנשפים, מבולבלים, אחוזים זה בזה, חצי עירומים, עד שהבלונדיני שלף זרוע מתוך עיסת הגופים והצמיד את הסכין אל שיניה של דיאנה, תחב אותה בין שפתיה, חודה כלפי מעלה. הוא אמר לה משהו והיא הנהנה. הם לקחו אותה שוב למיטה. השכיבו אותה פרקדן. הגלוח־ראש פישק לה את הרגליים, כרע ביניהן על הברכיים והניח לפיו להישמט באיטיות אל איבר מינה. דיאנה הקשיתה את גבה.
הבלונדיני החזיק אותה בשורשי כפות הידיים והביט בה במבט קצת עגום, נטול זימה. נראָה כאילו הוא גילה תהום בין העור של דיאנה – שזוף קלות, מעט לבן יותר מעל לעצמות כשהקשיתה את גבה – לבין רגישות ידיו. ופתאום, כאילו הוא קפץ דקה לפני כן מעל לתהום הזאת ורק עכשיו, כבר באוויר, הוא החליט להגיע אל העור שלה, הוא הניח את ידיו על צלעותיה והחליק אותן מעלה ומטה לאט מאוד, פעם אחר פעם, ולרגע לא חדל להתפעל מהמציצה הרעבתנית של הקירח. אחר כך לקח יד אחת של דיאנה והביא אותה אל בין רגליו. למגע בו הרחיקה דיאנה מיד את זרועה, אבל הבלונדיני חזר על הפעולה. הפעם הוא אחז בידה בכוח עד שהרגיש שדיאנה כבר לא מתנגדת.
זזתי שוב. הבלונדיני כבר הרפה מהסכין והניח אותה. שיערתי שהוא לא יודע היכן בדיוק (אם משמאלו או מימינו) וחישבתי כמה זמן ייקח לו למצוא אותה אם אני אכנס פתאום לחדר. שנייה אחת, אולי שתיים, במישוש מהיר מכל צד, אבל מה אני אעשה כשכבר אהיה בפנים? התכופפתי, עברתי מתחת לחלון והלכתי אל החלק האחורי של הבית. הרמתי אבן, הנחתי אותה בחזרה. במתקן הגריל היו מונחים כמה כלי צלייה שדיאנה נתנה לי פעם במתנה, כולם מצופים כרום, כולם באותו אורך וכולם חסרי תועלת באותה מידה. תפסתי את מוט הגחלים, הרמתי אותו ונכנסתי אל הבית.
נעצרתי כששמעתי גניחות. מבעד לגניחות הצרודות והחנוקות של אחד הגברים שמעתי גם גניחה של דיאנה, חלשה יותר וגלית, מופיעה ונעלמת ומופיעה שוב, שזורה בגניחות של הגבר כחוט דקיק בין מאות חוטים של כבל פלדה. די היה בזה להעלות את כובד המשקל של הברזל שבידי; הבנתי שלא אספיק להנחית יותר ממכה אחת עד שהם יתנפלו עליי, כולל זה שיקבל את המכה. לא הייתה לי אפילו מחצית הכוח שלהם. הם היו הורגים אותנו. נסוגותי וחזרתי על עקבותיי. עכשיו הגלוח־ראש חדר אל דיאנה בדחיקוֹת מהירות יותר ויותר. הוא גמר בשתיקה כמה שניות אחר כך בלסתות קפוצות, והבלונדיני תפס את מקומו. הם החליפו עמדות בלי התרגשות מיוחדת, ואפילו במין קור רוח, כשחקנים בסרט פורנו. דיאנה צייתה ללחץ ידיו של הבלונדיני והתהפכה. הבלונדיני הורה לה לעמוד על ארבע. אחר כך אחז בה במותניה ובמשך רגע התחכך, פשוטו כמשמעו, בעכוזה, עד שהפסיק לנוע. הוא נראה כעוס. הגלוח־ראש, שישב על קצה המיטה, מרפקיו על רגליו, מבריק מזיעה, הסתובב לראות מה קורה. לרגע חשבתי שהם ראו אותי, ובמקום לזוז סמכתי על עמידתי ללא ניע: אחר כך, אם הכול ילך "כשורה", כשהגברים ילכו כבר, יגלה פתאום אחד מהם את צדודיתי בחלון... אבל סיבת ההפסקה הייתה פשוטה משחששתי: הבלונדיני הושיט את ידו, תפס את הסכין ורק אז הגיע שוב לזקפה. הוא חדר אליה מאחור. דיאנה הרימה את ראשה, ושמטה אותו. היא הייתה שעונה על המרפקים, ועם כל דחיקה של הבלונדיני נגע שׂערה במיטה.
הסטתי את המבט והסתכלתי סביבי. הסתכלתי רק כדי להיות בטוח שאני שם. כבר כמה ימים היו השמים בהירים והשמש הטילה אותם צללים שכבר התחלתי להיות חלק מהם. חשבתי, מתוך רצון להאמין בכך, שבסופו של דבר השליטה הייתה בידיה של דיאנה: כיוון שלא יכלה לעשות שום דבר היא מיננה את התנגדותה ואת התמסרותה, את נפח כניעתה. הרעיון נשמע לי אבסורדי, אז כמו עכשיו; הוא לא הקל את מצוקתי ולא הצדיק את חוסר המעש שלי, לא הועיל לי. הרגשתי את משב הרוח של האבסורד גם כשנזכרתי – כאילו זה משהו רחוק – שעבר רק שבוע מאז חזרנו להיות שוב יחד. בשנתיים שהיינו פרודים לא עבר יום בלי שחשבתי על האפשרות לחזור אליה. דיאנה הייתה האדם היחיד בעולם שהרגשתי אתו בטוח. אחרי עשר שנות נישואים, הביטחון הוא שווה ערך, אם לא יותר מזה, לדחף אינטלקטואלי או לתשוקה מינית. אני בן 43, אני מתחיל להעריך דברים מהסוג הזה. חוץ מזה, העתיד נהיה צר יותר ויותר, כמעט נראה לעין: רצועת זמן, להלכה קטנה ממה שכבר חוויתי, וכבר אין בה מקום למה שעוד הייתי רוצה לחוות. על הדברים האלה חשבתי, בערבוביה.
כשהסתכלתי שוב, דיאנה הייתה לבדה.