זה היה בחורף 73
זה היה בחורף 73. לא, אין קשר לשיר או למלחמה. טוב, אולי בעצם כן. אבא ואימא של נועם היו צריכים למצוא דרך להירגע אחרי מלחמת יום הכיפורים, לכן כשאבא שלו חזר מהמילואים, הוא ואימא שלו החליטו שהדרך הטובה ביותר להירגע היא פשוט לעשות אותו. לפי השמועות, הם התכוונו לעשות אהבה בלבד, והחלק של לעשות את נועם לא היה מתוכנן, אבל מי מקשיב לשמועות?
כבר מהרגע שנולד היה ברור לכולם שנועם הוא ילד מיוחד. כאשר האחות בבית החולים נתנה לו מכה קטנה בטוסיק כדי לבדוק אם הוא חי ונושם, הוא מיד הפליק לה בחזרה. סתם, אני צוחק, אבל כל מי שראה אותו הבחין מיד שיש בו משהו מוזר. הוא היה מדבר לעצמו ושר לעצמו שירים, והמשחק האהוב עליו היה "נועם אמר" - גרסה משופרת של "הרצל אמר", שבה נועם אומר לעצמו אילו תנועות לעשות, וכך הוא מעולם לא היה מתבלבל, חוץ מהפעמים שבהן הצליח לבלבל את עצמו.
וכך נועם המשיך להיות בודד ומבודד מאחרים, נבדל ומבודל מהם, שונה ומשונה וכן הלאה. אך כל זה השתנה ביום הראשון של כיתה א', כאשר נועם היה בן תשע (כן, הוא נשאר כמה שנים בגן). הוא התיישב בשולחן הרחוק ביותר מהלוח, בכיסא הקרוב לחלון ותכנן בדיוק להתחיל לשחק ב"נועם אמר". לפתע הוא הרגיש יד נוגעת בגבו ושמע קול ששאל "הכיסא הזה פנוי?" הוא הסתובב וראה לנגד עיניו את היצור המדהים ביותר שראה אי פעם - זוג עיניים כחולות ועגולות, אף כפתורי, שפתיים אדומות ומתוקות, לחיים סמוקות ורכות ואוזניים קטנטנות שהתחברו כולם יחד לנועה. "קוראים לי נועה, נעים להכיר, הכיסא הזה פנוי?" נועם, שעדיין היה בהלם מהיצור המדהים שעמד מולו, הצליח בקושי לפתוח את פיו, וענה "אני נועם." נועה מיד ענתה: "נועה ונועם! ממש מתאים בול!"
