הגברת עם המגבעת

פרק ראשון
הביתה

יוּלֶק נחלץ מן הרכבת הדחוסה וקפץ אל הרציף. איש לא ירד מלבדו. הוא עמד כשגבו אל בתי העיירה והמתין עד שנסעה הרכבת לדרכה ונעלמה בסיבוב שליד היער. רק כשהיה בטוח שהוא לבדו הפנה יולק את פניו להביט במקום הולדתו.
העיירה נראתה בדיוק כפי שראה אותה מכאן, מתחנת הרכבת, ביום שבו העמיסו אותם על קרונות משא ושילחו אותם למחנה. דבר לא השתנה. הבתים כאילו קטנו במקצת, אולי משום שהיה כבר בן שבע עשרה, אבל העצים נשארו גדולים כשהיו, הם המשיכו לצמוח יחד אתו. פה ושם חסר משהו, בית שנהרס או נשרף, ואולם לעומת ההלם שנתקף בו למראיה של ורשה ההרוסה, נשם עתה יולק לרווחה. ואולי? אולי באמת חזר מישהו? כמעט שנתיים עברו מאז תום המלחמה ורק עכשיו החליט לחזור ולראות, לפני שהוא עולה לארץ ישראל. ורק עכשיו היה לו די כסף לנסיעה הזאת. בזכותו של רוברט, כמובן.
בבית שגדל בו היו שתי קומות ושני אגפים, חצר גדולה ואורווה ששימשה להם מחסן; עד מות סבו עמדו בה שני סוסים ועגלה. זה היה ביתם של הורי אביו. אביו ואמו של יולק התגוררו אחרי נישואיהם בקומה העליונה.
יולק כבר למד שזמן החיים אינו זהה לזמן השעון. בימי סלקציות* במחנות השונים שהוא ואביו היו בהם, נדמה היה להם בערב שמאז הבוקר עבר חודש, או אפילו שנה.
[* סלקציה - בחירה, בררה; מושג המשמש לציון המיון שהיו הנאצים עורכים בין האנשים שנשלחו למותם לבין מי שהושארו בחיים.]
השנים שחלפו מאז עלה לרכבת־הגירוש נראו לו כמו תקופת חיים ארוכה בעולם רחוק ואחר. משהו שאינו שייך לחייו האמיתיים. חייו האמיתיים היו כאן, עם הוריו, ופתאום הוא חזר למקום שנקטעו בו.
יולק הלך בדרך הסלולה למחצה בין מהמורות רבות ונכנס לעיירה. השעה היתה שעת בוקר מוקדמת ואיש לא היה ברחוב. כלבים אחדים פתחו בנביחה. הוא סובב את הכנסייה והתחיל לצעוד ברחוב הראשי. החנויות עדיין היו סגורות. אלה היו אותן החנויות שהכיר, כולן לפי הסדר: המאפייה, חנות המכולת, בית המרקחת, אבל משהו היה מוזר. כמובן, הרי השלטים, שנכתבו בחלקם ביידיש, הוסרו. בעצם הוא ידע זאת. היה עד לשינוי שהתחולל מיד לאחר שהגרמנים נכנסו לכאן, אך משום מה קיווה, כנראה, למצוא את העיירה כפי שנחרטה בזיכרונו בימי ילדותו. הוא צעד לאט לאט לאורך הרחוב. הוא לא רצה להגיע לשם מהר מדי. אולי רצה לדחות את רגע האכזבה, הרגע שבו יכבה שביב התקווה הילדותית שקינן בלבו מאז עלה לרכבת ברומא והיה מהבהב בלהבה זעירה כל הדרך לכאן.
״יולק?״
יולק נרעד. עצר והרים את עיניו. זאת היתה בתו של האופה, בַּאשְקָה הקטנה.
״חכה רגע!״
היא טרקה את החלון וכעבור זמן קצר הופיעה כשהיא עטופה במטפחת גדולה. לפניו עמדה נערה דשנה וגדולה, לא הילדה שזכר. רק פניה נשארו בדיוק כפי שהיו, אותן עיניים כחולות וקרובות ניבטו בו מפנים עגולים שהטמטום וטוב הלב שימשו בהם בערבוביה.
״יולק, אל תלך הביתה! איזה מזל שראיתי אותך. לא השתנית ורק שאתה כבר... בחור.״
היא צחקה. גם הצחוק שלה נשאר כשהיה - משהו בין צחוק של ילדה לבין צהלת סוס. מיד היסתה את צחוקה בכף ידה והוסיפה בלחש:
״אוי, עוד אעיר את אמא.״ ואחר כך הוסיפה, ״הוא חיכה לכם הרבה זמן, עם הרובה שלו. אני חושבת שהיום הוא כבר לא מאמין שמישהו מכם עוד יופיע.״
"מי זה הוא?"
"אתה לא יודע מי לקח את הבית שלכם? כמה שאני טיפשה! בוודאי שאתה לא יודע. פיטלק, שומר היער.״
יולק חייך לעצמו. היא לחשה ״פִּיטְלַק, שומר היער״ בדיוק כמו פעם, כשהילדים היו מבטאים את שמו בלחישה לפני שהיו נמלטים על נפשם מפניו.
״הוא עדיין שומר היער?"
״לא, עכשיו הוא מזכיר המפלגה. עוד יותר גרוע ממה שהיה. והולך כל הזמן עם הרובה שלו. הוא אומר שזה נגד הזאבים. ויש לו אישה חדשה. אתה יודע שהגרמני לקח אתו את אשתו?״
היא שוב צחקה ושוב מיהרה להסות את צחוקה, מציצה בבהלה בחלונות הבית.
״כמה שאני טיפשה,״ המשיכה, ״בוודאי שאתה לא יודע. יש לו אישה חדשה ויש להם כבר ארבעה ילדים והיא שוב בהיריון.״
פניה הוארו בחיוך רחב, צופן סוד, אך היא בלעה את הצהלה.
״לא באתי לקחת את הבית,״ אמר יולק. ״אולי רק למכור אותו...״ הוסיף בהיסוס.
כמה חבל שרוברט איננו אתו. הוא כבר היה עושה כאן עסק גדול ויוצא עם כיסים מלאים כסף. לפחות שיקבל די כסף כדי להחזיר לרוברט את דמי הנסיעה, הרהר יולק בינו לבין עצמו. באשקה עדיין דיברה ומתוך פטפוטה הבלתי פוסק שמע שוב את שמו של פיטלק.
״כבר לפני הרבה זמן פיטלק אמר לאבא שהוא יהרוג כל יהודי שיגיע לכאן לקחת את הבית. ואתה יודע שהוא רוצח. זה מה שהוא עשה כל המלחמה. אני כל כך שמחה שראיתי אותך. הכרתי אותך מיד...״ היא חייכה אליו.
כשהיתה מחייכת בלי לפתוח את פיה הגדול ובלי להשמיע את צהלתה, היתה הטיפשות נמוגה מעל פניה וטוב לב כלבי ונוגע ללב היה קורן מהם. עוד כשהיו ילדים תמיד היה מתעורר בו החשק ללטפה על ראשה כשהיתה מחייכת אליו.
״גם ממשפחות אחרות לא חזר אף אחד?״ שאל.
"באו שניים של החייט. והיה בנו של סוחר הבהמות. אבל הבריחו אותם מכאן. גם בעל חנות המכולת הגיע, עם קצין מהצבא. והיו צריכים לשלם לו תמורת הבית והחנות. איזה צעקות שהיו כאן. ואבי כבר חשש שהכול ייגמר באסון, אבל הם הסתלקו בסוף. אין ליהודים מה לחזור הנה.״
״אבל אלה הבתים של היהודים, באשקה. את יודעת.״
״אבא אומר שהבתים שייכים למי ששייכת לו האדמה. אבא אומר שזאת אדמת פולין ולא פלשתינה. כאן אין להם מה לחפש.״
״אני נוסע לפלשתינה,״ אמר לה. ״שם אהיה איכר.״
״למה לך להיות איכר? חבל, אתה בחור חכם. תהיה עורך דין או רופא או משהו.״
״אנחנו צריכים עכשיו איכרים בפלשתינה.״
״אבא שלי אומר שגם אנחנו נתגעגע עוד מעט לאיכרים. אתה יודע, בונים כאן את פולין החדשה.״
״מה עוד אומר אבא שלך?״
באשקה סקרה את הרחוב כאילו בדקה אם אין מישהו מאזין לדבריה והשיבה לו בלחש:
״אבא שונא את הקומוניסטים. הגרמנים היו רעים אבל הם לפחות סילקו את היהודים. עם הקומוניסטים זה אחרת. גם הם רעים אבל הם גם עוזרים ליהודים. אבא אומר שמלא מהם עכשיו בכל מקום. בצבא ובמשרדי הממשלה. חזרו מרוסיה ומגרמניה ומתחילים להשתלט עלינו. הקומוניסטים עוזרים ליהודים והיהודים עוזרים לקומוניסטים. אבא אומר שתמיד זה היה ככה."
״אני מוכרח ללכת לראות את הבית. את באמת חושבת שזה מסוכן?״
״לא. זאת אומרת... הוא לא יהרוג אותך. כבר עבר יותר מדי זמן והוא עכשיו מזכיר המפלגה... היתה כאן אישה אנגלייה אחת...״ היא צחקה.
״מה את צוחקת?״
״היה לה כובע כל כך מצחיק! היא אמרה שהיא בת משפחה שלכם וביקשה לראות את הבית...״ היא עצרה בלשונה.
״אישה אנגלייה?״ שאל יולק.
היא אמרה:
״אבא אמר שלא אספר לאף אחד. היא באה עם קצין במכונית שרד ישר מוורשה. אישה חשובה. ליידי. שאלה אם מישהו בא מהמשפחה שלכם וביקשה לראות את הבית. אז הראו לה את הבית ההרוס של פְּיוּטְרְקוֹבְסְקִי, זה שהיה הבית של משפחת זילברמן. אמרו לה שבזמן המלחמה מכרתם את הבית הגדול שלכם וקניתם לכם בית קטן. ופיטלק אמר לה שהוא ראה בעיניים שלו איך הרגו את כולכם. הוא אמר שהובילו אתכם ליער והרגו שם את כולכם. את כל היהודים. ולקחו אותה ליער והראו לה את המקום שבאמת קברו שם את היהודים שתפסו במתבן של קוצ׳יק. כבר לא הייתם כאן. והיא נתנה כסף לשים מצבה.״
״שמו מצבה?״
״לא. פיטלק לקח את הכסף לעצמו. נתן גם קצת לכומר. אבא אמר שאסור להקים לכם מצבה מפני שאולי מישהו מכם חי. חכה רגע, אני אשאל את אבא אם אפשר להכניס אותך אלינו הביתה כדי שתנוח לפחות.״
היא לא המתינה לתשובה ונעלמה בתוך הבית.
אישה אנגלייה? חשב יולק.
הוא זכר את דודה מלכה במעורפל. זכר את פניה רכונים אליו וידיה נותנות בידיו מכונית עץ גדולה. עד היום הוא זוכר את השמחה שחש למראה המתנה. אולי זה היה ביום הולדתו. בן כמה יכול היה להיות? בן שלוש? אולי. אולי בן ארבע. הוא גם זכר את דמותה התמירה ואת צעדיה הנמרצים כשהיתה חוצה את החצר, נושאת דלי מים או יוצאת לפזר אוכל לתרנגולות. אולי זכר אותה במיוחד משום שהנשים האחרות היו חומקות חרש בנוכחותו של סבא. אבל היא התנהגה כמעט כמו הדודים במשפחה. ופתאום נעלמה.
עברו כמה שנים. הוא כבר היה ילד גדול. ליד מיטת אמו היה מונח ספר ועל הכריכה היה מצויר ציור מעורר סקרנות. הוא זכר את הציור היטב. אמודאי שצועד על קרקעית הים. הוא חשב שאולי יש ציורים גם בפנים ודפדף בספר. פתאום גילה בפנים מעטפה עם בול זר. הוא אסף בולים וזיהה מיד את המלך האנגלי, ובול כזה עדיין לא היה באוסף שלו. הוא החליט לבקש מאמו שתיתן לו את הבול. הוא מישש את המעטפה באצבעותיו וחש שיש בתוכה משהו קשה, ושלף מתוכה מכתב וצילום. זה היה צילום של חתן וכלה. הכלה היתה מוכרת לו משום מה. החתן היה מהודר מאוד, אדון זר חבוש צילינדר. הוא התבונן בפני האישה ולא הצליח להיזכר אפילו מי היתה עשויה להיות. אולי איזו נסיכה. הוא רץ עם המעטפה למטבח, אל אמו, כשהוא קורא לה כבר מרחוק:
"אמא, אמא!״
״מה קרה?״
היא יצאה לקראתו וכשהבחינה במה שהחזיק בידו החווירה וסגרה במהירות את הדלת.
״סבא ראה אותך כשרצת לכאן?״
״לא, אמא.״
הוא נבהל למראה פניה המבוהלים. ״אני רק רוצה את הבול, אמא.״
״הראית למישהו את המכתב הזה בדרך? לאחת הבנות?״
״הן לא בבית,״ אמר יולק, והתפלא שאמו אינה זוכרת ששתי אחיותיו נסעו אותו אחר צהריים עם אביהן לבקר את דוד ישראל שגר בעיר המחוז.
״נכון, שכחתי,״ אמרה האם נבוכה. ״הסתכלת בתוך המעטפה?״
״כן,״ אמר יולק, ״יש שם צילום של חתן וכלה. הם נסיכים? אבל הכלה...״
יולק נזכר פתאום וקרא בשמחה: ״כן, זאת דודה מלכה!״
"שששש!״ ציוותה עליו אמו. ״דודה מלכה מתה מזמן. אתה יודע.״ יולק ידע, הוא ידע שהיא נסעה לחוץ לארץ ושם נפטרה במחלה קשה. זה היה הסיפור שסיפרו לאחיותיו הגדולות והן סיפרו את הסיפור הזה ליולק.
״ולפני שמתה היא התחתנה?״ שאל.
״כן, אבל זה סוד ואסור שמישהו ידע על כך. זה מכתב ישן מאוד שהשתמשתי בו במקרה, בתור סימנייה. אתה מבין?״
״היא התחתנה עם גוי?״
״אסביר לך את הכול כשתהיה יותר גדול. ועכשיו אני רוצה שתבטיח לי שלא תדבר על זה יותר. עם אף אחד. לא עם הבנות ולא עם סבא וסבתא.״
״ועם אבא?״
״גם לא עם אבא.״
״אבל אני רוצה את הבול,״ אמר יולק.
״אתן לך את הבול בתנאי שתשתוק ולא תספר לאף אחד מה ראית. אבל אם תספר, אקח אותו בחזרה.״
״בסדר, אמא.״
אם כן, דודה מלכה באה לחפש אותם, חשב יולק, ובעוד הוא עומד כך וממתין חזר בית המשפחה והתמלא חיים בדמיונו. הוא מוכרח ללכת לראות את הבית, החליט. פיטלק או לא פיטלק.
באשקה עדיין לא יצאה. יולק הרים את עיניו וראה וילון מוסט במהירות באחד החלונות. הם מתבוננים בו משם, חשב.
הוא החליט להסתלק. אילו רצה להזמין אותו, באשקה כבר היתה חוזרת לקרוא לו. פיטלק. רוברט יצחק לו אם לא ינסה לפחות.
יולק צעד לאורך הרחוב בצעדים נמרצים ומתוך החלטה נחושה. מדי פעם עבר מישהו על פניו, אך איש לא הכיר אותו. הוא זיהה פנים של גברים ונשים, אך לא תמיד ידע לקשור אליהם את שמם. הוא התעלם מהם והמשיך בדרכו.
הבית נשאר כמעט כפי שנחרט בזיכרונו. לרגע העמיד יולק פנים שהמלחמה לא היתה כלל ושהוא פשוט חוזר הביתה, מהמכולת למשל. האשליה היתה ממש מושלמת. הוא שמע את חריקת הדלת כאשר יצאה אמו לעזור לו להכניס את הסל הביתה וחיוך רחב מאיר את פניה.
הדלת באמת חרקה, אבל זה היה פיטלק. הוא עמד שם ורובה הציד הדו־קני תלוי על כתפו. לא ייתכן שזיהה אותו מרחוק. אביה של באשקה ודאי שלח את אחר הנערים לרוץ מאחור ולהזהיר אותו. הוא המתין לו, לא היה שום ספק בדבר.
״שלום אדון פיטלק,״ אמר יולק, מנסה לשוות לקולו נימה של יציבות וביטחון.
״שלום יולק, איפה אביך?״ שאל פיטלק ופניו לבשו הבעה מאיימת.
״אבא מת במחנה,״ אמר יולק.
״שמע, יולק,״ אמר שומר היער לשעבר, ״אני כבר לא שומר היער. אני עכשיו מזכיר המפלגה, אתה מבין?״ קולו היה מלא גאווה. ״פולין שייכת עכשיו לפולנים, רק לפולנים! אתה מבין? והבית הזה שלנו. אבל אם תחתום לי על איזה נייר שהכנתי לכל מקרה, אתן לך קצת כסף שתוכל לחזור למקום שבאת ממנו.״
״בסדר,״ אמר יולק בקול חנוק.
פיטלק הזמין אותו להיכנס. לבו של יולק הלם בחוזקה. הם שינו קצת את סידור הרהיטים. נוספו כמה דברים. המטבח היה אחר. היה שם תנור אחר. הוא היסס אם לבקש לעלות למעלה והחליט לא לעלות לשם. פיטלק התבונן בו בעין בוחנת. יולק שכח לרגע את נוכחותו.
״היה ארגז עם ספרים יהודיים, אבל נתתי אותם לרב אחד שבא לחפש כל מיני דברים כאלה,״ אמר פיטלק, מנסה לנחש את מחשבותיו.
יולק הניד בראשו. בכל מקום היו תלויות תמונות של קדושים, והריח היה אחר. הוא הבין זאת רק עכשיו, אבל מיד כשנכנס חש בהלם הזרות אלא שלא קישר בין התחושה הזאת לבין ריחו הזר של בית ילדותו.
פיטלק הזמין אותו לשבת ליד השולחן בחדר האוכל. יולק היסס רגע, הקיף את השולחן והתיישב בכיסאו של אביו. פיטלק הניד בראשו כאילו הבין מדוע התיישב יולק בראש השולחן, המקום שהוא עצמו נוהג לשבת בו. פיטלק פתח את אחת המגרות שבהן החזיק אביו של יולק את החשבונות השוטפים, והוציא ממנה תיק קרטון חום. הוא שלף מהתיק טפסים והגיש אותם ליולק לקריאה ולחתימה.
״גם המחיר נקוב, כפי שהחליטה המפלגה,״ העיר.
״מי זה המפלגה?״ שאל יולק בתמימות כביכול.
״המפלגה זה אני,״ השיב פיטלק, מרעים בקולו.
עתה יולק לא הצטער כבר שרוברט איננו עמו. הוא רצה להסתלק מהר ככל האפשר. דמעות התקשרו בעיניו למראה הבית הזה שלא היה עוד ביתו, רק רוחותיהם של בני משפחתו ריחפו סביבו ליד השולחן. הוא חתם על הטפסים בלי שקרא את הכתוב בהם. פיטלק החזיר את התיק למקומו ושלף מכיסו חבילת שטרות. האם כל מזכירי המפלגה בעיירות הקטנות מתהלכים עם חבילות של שטרות כסף בכיסם? חשב יולק בתמיהה. הוא שמע לחישות מכיוון הפרוזדור והמטבח. רק עכשיו השגיח בבני המשפחה הרבים שהצטופפו שם, מאחורי מסך ההפרדה ומאחורי הדלת, מציצים בו בגנבה ובסקרנות. פתאום נשמע משם קול רם של ילד קטן:
״זה היהודי? זה היהודי?״
קול אישה ניסה להשתיקו.
״היהודי בא לקחת לנו את הבית?״ המשיך ושאל הילד בחרדה, ומיד אחר כך נשמעו מחאותיו הקולניות כשמישהו הרחיק אותו משם.
״לא היה כאן אף אחד מבני משפחתי, אדון פיטלק?״ שאל יולק פתאום.
״לא. ולפי הזמן שעבר אתה, כנראה, בעל הבית היחידי. כלומר היית...״ צחק פתאום. ״אתה יכול לקחת לעצמך את הכסף במצפון שקט. הוא רק שלך.״

״לא היה כאן אף אחד, אדון פיטלק?״ התעקש יולק וחזר על שאלתו. האיש התבונן בו רגע קצר, ואמר:
״לא. לא נעים להגיד, אבל טובה אחת עשו לנו הגרמנים. אתה יודע למה אני מתכוון. ועכשיו לך לדרכך!״
יולק קם ועזב את הבית בדומייה. הוא חזר לתחנת הרכבת בדרך עקיפה כדי שלא לעבור שוב על פני בית משפחתה של באשקה, וגם כדי לראות עוד פעם, ודאי הפעם האחרונה, את הסמטאות הקטנות שהיה מתרוצץ בהן עם חבריו כשהיה ילד. גם בנו של פיטלק היה ביניהם, ילד בריון, בדיוק כמו אביו, נזכר.
שום דבר לא היה כפי שחשב שיהיה כשניסה לתאר לעצמו בדמיונו את פולין ואת ה״אחרי המלחמה״, כאשר נסע ברכבת דרך גרמניה. פה ושם היו גילויים של אמונה תמימה, בעיקר של בני נוער נלהבים שחשבו כי הנה הם בונים פולין חדשה ואחרת. טובה יותר. פולין שבה יהיו האנשים מאושרים יותר. אך יולק מצא סביבו שנאה כבושה אל הרוסים, שעשו כאן כבתוך שלהם, ואת השנאה הישנה, שנאת היהודים, שנותרה בעינה. יהודים צעירים שבאו לאיטליה בשנה הראשונה לתום המלחמה והצטרפו להכשרה שלהם בווילה סיפרו על פרעות ביהודים. הם ניסו להשפיע עליו שלא לחזור לפולין, אך הוא היה מוכרח לראות את הבית במו עיניו ולהיווכח שאמנם אין בו איש. הוא ידע שאין בבית איש, אך אין הידיעה דומה למראה העיניים, למישוש ולהרחה. הריח הזר שמילא את הבית לא השאיר עוד מקום לשום חלומות, והאשליות שרדפו אותו מאז יום השחרור נמוגו. עכשיו ידע בכל נימי נפשו שאיש מהם לא יחזור. ידע שהוא לבד. לבד בעולם כולו.
האישה האנגלייה, נזכר יולק. היא נהפכה לפתע למוקד אור קלוש המהבהב אי שם בחשכה הגדולה, חשכת בדידות וניכור.
הוא המתין זמן רב לרכבת. כשהגיעה סוף סוף היתה מלאה, ובקושי מצא לו מקום ישיבה בין סלים עם ירקות וביצים ותרנגולות מקרקרות, ואיכרות שמנות לבושות חצאיות צבעוניות וחגורות סינרים, ומטפחות פרחוניות לראשיהן.
הוא משך את כובעו על עיניו והעמיד פני ישן. הוא חשב על העתיד, העתיד המעורפל בארץ הרחוקה. אותה ארץ ישראל מקופסת הקרן־הקיימת של סבא, הארץ שצריך לקנות את אדמותיה פיסה אחר פיסה, חלקה אחר חלקה, ולבנות את הכול מחדש. הם יעשו זאת טוב יותר מהפולנים, חשב יולק. בלא שנאה. וכל היהודים הנרדפים זה אלפיים שנה יוכלו לבוא ולגור בה. ורק צריך לסלק את האנגלים משם.
פתאום נעשו האנגלים לאויב. אותם האנגלים שבאו להושיעם ופתחו את שערי המחנה.
יולק זכר את היום הזה. יום אביב שטוף אור שמש. אלא שאביו לא זכה לחזות בו. כמה קיווה שיקדמו את היום הזה שניהם יחדיו.
בהתחלה היה אביו החזק מבין שניהם. היה תומך בו ומעודד אותו. אבל במשך הזמן תש כוחו. הרעב וההתעללויות של הגרמנים ושל הקאפו* הכריעו אותו, ובהדרגה נעשה יולק התומך והמעודד. אחרי שהועברו למחנה בגרמניה, שבועיים לפני בוא האנגלים, מת אביו בלילה. יולק גרר את גווייתו החוצה ובמסדר הבוקר השכיב אותה לידו, כי מספר האסירים תמיד היה חייב להתאים לרשימות. כך נפרד יולק מאביו.
[* כינוי גנאי לאסירים במחנות הריכוז שהיו עושי דברם של הגרמנים וממונים מטעמם על קבוצות של אסירים.]
הם דיברו לפעמים על ה״אחרי המלחמה״. אביו תמיד אמר שיהיה עליהם לחזור לפולין ולראות אם מישהו חזר הביתה, ואחר כך לעזוב את פולין ולנסוע לארץ ישראל. יולק ראה בדבריו את צוואתו. ובכל זאת דחה את הנסיעה לפולין חודשים רבים. כמעט שנתיים. ההכשרה כבשה את לבו. החברה החדשה. קיבוץ העלייה. ההכנות לקראת העלייה לארץ ישראל. אחר כך חסרון הכיס, עד שרוברט הציע לו את עזרתו.
באחד הלילות החשוכים וחסרי התקווה, כששכבו שניהם, הוא ואביו, רועדים מקור על דרגשם המשותף בצריף המחניק, זמן רב לפני שנפטר, סיפר לו פתאום אביו על דודה מלכה. ואז גילה לו יולק את סוד המכתב שמצא בספר של אמא וסיפר לו על הבול שקיבל ממנה על תנאי.
אביו צחק, זאת היתה אולי בת הצחוק האחת והיחידה שעלתה על שפתיו באותו חודש אחרון לחייו. הוא סיפר לו על דודה מלכה, על לימודיה בוורשה ועל נסיעתה ללונדון, שם הכירה אנגלי צעיר שביקש את ידה. רק אחרי שאלות חוזרות ונשנות התברר שמדובר בגוי. נשלחו מכתבי תחנונים, אך הכול היה לשווא. ואז החליט אביה להפליג באנייה ללונדון הרחוקה ולהחזיר משם את בתו הסוררת, אך הכנותיו לנסיעה נפסקו כשהגיע המכתב שבישר על החתונה. סבו של יולק החליט למחוק אותה מלבו כאילו מעולם לא היתה, ואסר להזכיר את שמה בבית. אביו של יולק סיפר לו שהוא ואמו היו קרובים אליה מאוד ולא השלימו עם החלטתו של הסב. הם סירבו לנתק לגמרי את הקשרים עמה, וזאת היתה אולי הפעם היחידה שאביו עשה משהו מאחורי גבו של הסב. אמו של יולק היתה כותבת לה פעם בשנה ומספרת לה מה קורה בבית, ופעם בשנה היתה מלכה כותבת להם ומספרת על עצמה. אביו של יולק לא היה כותב ואפילו לא היה קורא את המכתבים, בגלל ההבטחה שהבטיח לסבא, כמובן. אך אמו של יולק היתה מספרת לו מה כתבה מלכה והוא היה אומר לה מה היה רוצה שתכתוב במכתבי התשובות. את המכתבים לא היה הדוור מביא לביתם. הוא רק היה קורץ ומודיע להם שהגיע ה-מכתב, ואז אמו היתה הולכת למשרד הדואר לקבלו ביד. קראו לזה ״מכתב שמור״.
אביו לא זכר את הכתובת. הוא זכר רק שהיא גרה בלונדון ואת שם משפחת בעלה. אולי כבר אז חשש שלא ימצאו איש ממשפחתם הגדולה כשיחזרו לפולין, אחרי המלחמה, ורצה להבטיח שיהיה ליולק לפחות אדם אחד קרוב, רחוק ככל שיהיה. אולי כבר באותו לילה חש שקצו קרוב והפחידה אותו המחשבה שיולק יישאר לבדו, בלא אדם אחד קרוב בעולם כולו. אך כשדיברו אז על דודה מלכה נראו הדברים לא מציאותיים. העולם התרבותי והאנשים שגרו בו היו כל כך לא ממשיים, עד שיולק לא התייחס לסיפור ברצינות הראויה והשם פרח מראשו. לשווא ניסה להיזכר בו אחרי המלחמה.
יולק חזר ללודז׳. ליתר ביטחון הלך עוד פעם ל״וועדה ההיסטורית״ לחפש שמות של קרובים, וכמובן, לא מצא. בחצי סכום הכסף שקיבל על מכירת הבית קנה לעצמו שעון, מעיל ונעליים טובות. הוא התקשר עם מארגני ״הבריחה״ וצורף לאחת הקבוצות שיצאה ברכבת לזַאבְּזֶ׳ה. עוד לפני שיצאו החליף לו ה״סוחר״ שבחבורה את יתר הכסף הפולני בדולרים, ויולק תפר אותם במעילו החדש. אחרי יום של התארגנות המשיכו לעיירת גבול צ׳כית ושמה נחוד. להפתעתו, הכירו שומרי הגבול משני הצדדים את מארגני המסע, אולי גם דרך הכיס. הם לא בדקו ניירות ולא שאלו שאלות ורק חיפשו היטב בתרמיליהם ובמזוודותיהם. לא חלף זמן רב והם יצאו לבְּרָטִיסְלָבָה. שם חיכה להם מחנה של צריפים חדשים והם השתהו בו ימים מספר.
הקבוצה שיולק צורף אליה היתה קבוצה של בני נוער מפולין שנסעה במאורגן להכשרה באיטליה לקראת עלייתה לארץ ישראל. היא הזכירה לו את הקבוצה שהיה קשור אליה מיד אחרי המלחמה. היה אפשר אפילו להצביע על יולק אחד, שמארגן את הכול, ועל רוברט אחד, שמסדר את הסידורים המפוקפקים בכל מקום - אותו אחד שהחליף לו את הכסף, ועוד אחד שהבנות ״מתות״ עליו. הפרצופים היו דומים. וכמו כן הבנות. הנה ה״רעה״ והנה ה״טובה״ והנה ה״טיפשה״, והנה זאת שסוחפת את כולם ״לעשות שמח״. אך הוא לא נרבק באווירת החברות מלאת התקווה שהיתה בקבוצה בדרך כלל, והוא חשב שנתקף פשוט בדיכאון בגלל ביקורו בפולין.
בווינה שיכנו אותם בבניין גדול שדמה לארמון, אך שימש, כנראה, בית חולים בתקופת המלחמה. הריח והריהוט היו עדות לכך. יולק יצא לבלות בעיר עם חבריו החדשים, ומכיוון שלא היה להם כסף, הזמין אותם על חשבונו. הם ראו בו את ה״עשיר״ שבחבורה, והוא לא גילה להם שכל רכושו בא לו ממכירת ביתו בפולין.
כעבור ימים אחדים הגיעו למחנה המעבר בסַלְפֶלְדֶן ומשם עלו בלילה חשוך אחד להרים ועברו ברגל, דרך מעבר בְּרֶנֶר, לאיטליה. ויולק עדיין הרגיש שהוא איננו הוא עצמו. הוא היה מודע לכך שהוא עושה את הכול באופן מכני, כמו מכונה. קם, הולך, מדבר, אבל איננו כאן. הוא רק צופה בעצמו, ומרשה לעצמו או מונע מעצמו לעשות דבר מה. הוא יודע בדיוק מה עליו לעשות בכל מצב והוא עושה זאת, אך בלי שום רגש. אדיש לכול. הוא עדיין זכר את ההתרגשות הגדולה שאחזה בו כאשר עשו את הדרך הזאת בפעם הראשונה - רוברט, הוא ועוד חברות וחברים - כשצעדו דרך המעבר הזה לאיטליה לפני שנה וחצי. הפעם הוא פשוט עשה את מה שצריך לעשות. הלכו אתם אנשים מבוגרים רבים, שנשאו תרמילים וחבילות רבות. היו גם כמה משפחות עם ילדים, ויולק עזר לסחוב והושיט יד במקומות הקשים למעבר, ולבסוף העמיס על גבו ילדה כבת שמונה והלך עמה שעות אחדות. המסע ארך לילה שלם. עם הזריחה הגיעו לכפר קטן, ושם המתינו להם משאיות של הבריגדה* היהודית, מוסוות למכוניות אמריקניות. יולק כבר פגש את חיילי הבריגדה, אך לכל האחרים זו היתה הפגישה הראשונה עם החיילים הארצישראלים והם עוררו את הערצת הכול. חלום שקרם עור וגידים בן לילה ופתאום עמד ממשי לנגד עיניהם. ״חיילים יהודים!״ - משהו שאפשר היה לומר לפנים על דרך הלגלוג בלבד, או כאשר ביקשת לעשות צחוק מחייל. חיילים אמיתיים מפלשתינה.
[* כינויה של החטיבה היהודית הלוחמת שהוקמה בשנת 1944 במסגרת הצבא הבריטי. בתום מלחמת העולם השנייה סייעו אנשיה בארגון ה״בריחה״ לארץ ישראל.]
יולק החזיר את הילדה להוריה והם הודו לו וחזרו והודו לו, והעתירו עליו מלים רבות ביידיש ובפולנית. האישה אמרה לו:
״בחור צעיר, לא אשכח אותך כל חיי, לא אשכח אותך עד יומי האחרון...״
הם נפרדו ממנו והלכו אל אחת המשאיות. יולק המשיך להתבונן בהם מרחוק. תחילה העלו את הילדה. אחר כך עלתה האישה ובעלה הגיש לה את תרמיליהם ואת חבילותיהם. ופתאום ידע יולק מה קורה לו. מה המצב־רוח הזה שהשתלט עליו מאז ביקר בעיירת הולדתו. הוא פשוט מתאבל. עד עכשיו, כל השנים האלו מאז הופרדו הוא ואביו מבני משפחתם, היה עסוק בלהישאר בחיים, לשרוד ויהי מה, להישאר בחיים גם אם יהיה היחיד והאחרון - כדי שיהיה מי שיספר. מי שימסור עדות. אבל הביקור בעיירת מולדתו שינה בו משהו. כאילו הסתיים פרק בחייו וסוף סוף הוא יכול להרשות לעצמו לשקוע באבל על אובדן ילדותו ועל אובדנם של כל האנשים שאהב, כל האנשים שהיו קרובים לו.
המשאיות היו מכוסות בברזנטים. אחרי שכולם עלו עליהן רכסו החיילים את הברזנטים מאחור וציוו על דממה גמורה. הם יצאו לדרך. אולם יולק לא התכוון להמשיך יחד אתם. אחרי נסיעה של חצי יום ירד באחת העיירות שבדרך ועלה בגפו לרכבת, לחזור ״הביתה״.