1
עליתי על קו תשע קטן כמו בכל בוקר, בדרך לעבודה. קו תשע קטן זו מונית שירות בגודל מיניבוס, שנוסעת במסלול של קו תשע, האוטובוס. למעשה זו הכלאה בין אוטובוס למונית. יש לך את הטוב בשני העולמות - המסלול הקבוע והמחיר הזול של האוטובוס, הזריזות והגמישות של המונית.
מאז הפיגועים, נסעתי רק בקו תשע קטן לעבודה ובחזרה. גם אם הגיע קו תשע אוטובוס לתחנה לפני קו תשע קטן, הייתי נותן לו לעבור. אוטובוס הוא מטרה קלה מדי למחבל. במיוחד קו תשע, שמלא כמעט תמיד, ושכבר קיבל פיגוע. אני לא יודע אם אני באמת חושב ככה, אבל דוצ'י השביעה אותי.
תמיד חשבתי שקו תשע קטן אף פעם לא יקבל פיגוע. קודם כול, יכולים להיות בו מקסימום עשרה אנשים, אחד-עשר עם הנהג. שנית, יש רק דלת אחת, מקדימה, והנהג פותח וסוגר לכולם ורואה בדיוק מי עולה.
אותו יום עליתי במקום הרגיל. השעה היתה בסביבות תשע בבוקר. היתה שמש בהירה של אמצע החורף, תלויה בשמיים שקופים, ועלים רטובים כיסו את השדרה.
היינו ברחוב דיזנגוף כשזקנה אחת פנתה אלי ואמרה, ״תגיד, הוא לא נראה לך חשוד?״ העיניים שלה הפנו אותי אל בחור שחרחר. הוא חבש כובע צמר אפור והחזיק תיק של חליפות. אמרתי לה, ״אל תגזימי. הוא נראה בסדר.״
אבל המשכתי להסתכל עליו. חשבתי, חגורות נפץ זה הקטע שלהם עכשיו. בטח חגורת נפץ זה משהו דק, ששמים מסביב לגוף. אז יכול להיות שבתוך התיק של החליפה שהוא מחזיק, אין חליפה אלא חגורת נפץ. אמרתי לזקנה, ״זה בסדר גמור, אל תדאגי.״
הזקנה הסתכלה עלי במבט חמוץ ופנתה לבחור אחר שישב לידה. ישבנו בחלק האחורי, והבחור שהיא חשדה בו ישב מקדימה. הזקנה לחשה משהו לבחור השני, והוא הסתכל לכיוון החשוד ואחרי שנייה עשה לה תנועה של 'לא' עם הראש והעיניים, ותנועת ביטול עם היד. עכשיו הייתי בטוח. סתם פרנואידית. למה כולם כל כך פרנואידים במדינה הזאת? שחרחרים כבר לא יכולים לעלות על אוטובוסים?
מישהו התלונן בקשר ששקט היום כמו בית קברות. ברדיו דיברו על פיגוע שהיה בוואדי ערה. הנוסעים הקשיבו בשקט. אחר-כך היה שיר של כוורת, לא זוכר איזה.
בפינת ז'בוטינסקי ירדה הזקנה. לא סמכה על שיקול דעתנו. בדרך החוצה היא העיפה מבט ארוך בשחרחר עם החליפה וכובע הצמר. הוא הביט בה בחזרה. לא חשבתי באותו רגע שהמבט שלו אמר משהו. אם חשבתי שיש משהו במה שהיא עשתה, שליתר ביטחון כדאי גם לי לרדת, ביטלתי את זה מיד. לא היה לי זמן ליתר ביטחון. אולי אם היו לי כמה דקות להרוג הייתי יורד, אבל לא היו לי. למי יש?
הבחור השני אמר לי, ״אנשים בלחץ, אה?״ היה לו זקנקן בקצה הסנטר ומשקפי שמש גדולים, כסופים. השיער שלו היה בצבע דבש, מוחזק אחורה בהרבה ג'ל. קוּל, בעיני עצמו לפחות. חיוך יפה. גיורא. עכשיו אני יודע. גיורא גואטה, מירושלים. עכשיו אני יודע הרבה דברים. אמרתי לו, ״איזה פרנויה. אנשים השתגעו לגמרי.״ אחרי כמה שניות הוא אמר, ״הוא נראה לך בסדר, כן?״ הסתכלתי שוב על השחרחר. לא הייתי בטוח. מי יכול להיות בטוח? אמרתי, ״כן, אין איתו בעיה.״
גיורא ואני הבטנו החוצה, כל אחד מהחלון שלו. חורף, אבל שמש. ראיתי פרסומת לסרט ״מפלצות בע״מ״, ומשאית קטנה של מחלבות גד. פועל בניין עלה וצעק, ״למה לא עצרו לי שני הקודמים?״ לפועל היו שתי ילדות. קראתי עליו אחר-כך ב-Ynet. הוא אמר, ״בחיי, אנשים, הזמן שלי יקר.״ ״הזמן של כולם יקר, נשמה,״ ענתה לו מישהי.
מה שאני הכי אוהב בקו תשע קטן, זאת העבודה הנכונה שלו עם הזמן. אני בתחום הזמן, אני מבין בזה. למשל, כל ההתעסקות עם כסף ועודף מתבצעת תוך כדי נסיעה, לא כמו באוטובוס, שעומד בתחנה עד שכולם סיימו לשלם. למשל, איך שהם פורטים כסף עם נהגים אחרים שמגיעים ממול: מתאמים בקשר, מכינים את הכסף, פותחים חלון, וכשעוברים זה מול זה עוצרים לשתי שניות ומחליפים. או המיומנות של הנהגים - חותכים מכוניות, עוקפים אוטובוסים (שהם קוראים להם בקשר ״ג'מבואים״) תוך כדי נסיעה בנתיב הנגדי, גונבים שניות יקרות מרמזורים, עוקפים פקקים, חותכים לרחובות קטנים מחוץ למסלול הרגיל, מאלתרים. אלה פעולות אמיצות, תענוג לצופה מן הצד.
גיורא גואטה נגע לי בכתף. הסתובבתי בבהלה וראיתי שזה רק הוא. עכשיו שמתי לב שיש לו ביד פאלם פיילוט. חשבתי בלב, מה אתה עושה דאווינים, גם לי יש פאלם. זה לא היה לגמרי נכון. הפאלם שלי התקלקל חודשיים לפני זה.
הוא אמר, ״תשמע, אם יקרה לי משהו, אני רוצה שתגיד לחברה שלי בירושלים, שולי, אני רוצה שתגיד לה...״ הוא חשב, אבל לא הצליח למצוא את הדבר הנכון למסור.
גיחכתי. על מה הוא מדבר? אם קורה לו משהו? גם הוא מתחיל? מילא הזקנה, פרנואידית עוד מהשואה בטח, אבל הוא? אמרתי לו, ״אם יקרה משהו, לא נראה לי שדווקא אני אשאר כדי להעביר את המסרים שלך. אל תדאג, לא יקרה כלום.״
״אני יודע שלא יקרה כלום״, הוא אמר. ״אבל אם יקרה... אם אתה רוצה, אני גם יכול למסור משהו למישהו, כאילו, אם אני... אתה יודע.״
מיד אמרתי ״לא.״ אחר-כך חשבתי, אולי כן הייתי צריך למסור משהו למישהו? אולי יש לי איזו צוואה? אולי אני צריך לחשוב על זה ברצינות ולהשאיר אחת, אמיתית? אי-אפשר לדעת. חשבתי שאם הייתי משאיר משהו למישהו, זה חייב להיות לדוצ'י. בכל זאת. למרות הכל.
ואז תפסתי את עצמי. לעזאזל. על מה אני חושב באוטובוס בדרך לעבודה. על הצוואה שלי. לאן הגענו? על הגב של האוטובוס לפנינו היה שומר של המלכה ומתחתיו כתוב ״נוסע לחו״ל? קח פלא חו״ל.״ ברדיו, האיש שנסע מאחורי האוטובוס שהתפוצץ בוואדי ערה אמר לרפי רשף, ״אני אופטימי. אופטימי, אופטימי, אופטימי.״ טלפון צילצל ומישהי ענתה. הוצאתי פנקס - מאז שהפאלם שלי התקלקל חזרתי לימי הביניים - ורשמתי: לבדוק כמה עולה להשכיר בית בניו-זילנד. לדבר עם דוצ'י.
אמרתי לבחור, ״אתה ירושלמי? גם אני, במקור.״ אבל ראיתי שהוא חושב על דברים אחרים. הפנים שלו היו רציניות. אחר-כך חשבתי, לאנשים יש לפעמים תחושה מוקדמת. כמו שמצאנו כל מיני רמזים שדני לם אמר לפני שנהרג, כמו השיר שהוא כתב חודש לפני. כמו שמספרים על חיילים שמתו, שבשיחת הטלפון האחרונה הם נפרדו בצורה מיוחדת, שבימים האחרונים שלהם הם אמרו דברים, הרגישו שמשהו עומד לקרות.
מצד שני, כולם אומרים את זה, כל הזמן. אתה פשוט נזכר באלה שבאמת מתים. גם אני נתקלתי ברמזים לכך שאני עומד למות. פעם ראיתי ציפורים עפות בחושך. חשבתי, ציפורים עפות בחושך, מוזר. זה בטח רמז. ובכל זאת, אני עדיין חי. אפילו עכשיו. אפילו אחרי קו תשע קטן, אחרי שער הגיא, אחרי עמק רפאים. אחרי פהמי.
אמרתי לו, ״תפסיק לחשוב על זה, אל תהיה דפוק״.
הוא חייך. קמתי מהמושב שלי, הרמתי יד לשלום ובלי להגיד כלום ירדתי מהמיניבוס. בדרך למטה לא הבטתי שוב בבחור השחרחר, המחבל. אני חושב שלא הבטתי בו כי באמת לא האמנתי שהוא מחבל, למרות שיש אפשרות שלא הבטתי בו כדי לא להביך אותו.
נכנסתי לדיזנגוף סנטר משער שלוש. עם כל הפיגועים וההתרעות, הכניסה נראתה כמו שער של מחנה צבאי - גדרות, שומרים, גלאי מתכות שתמיד מצפצפים ואף פעם לא גורמים לאנשי הביטחון לבדוק את מקור הצפצוף - אז בשביל מה בדקת, בשביל להכניס גלים מגנטיים לעצמות שלי?
בכל יום בכניסה לסנטר קיבלתי טיפול אחר - פעם דרשו ממני להוציא את הארנק או הטלפון, לפעמים רק ליטפו אותי עם הגלאי, לפעמים נתנו לי לעבור ורק אז עצרו אותי, כאילו עברתי מהר מדי, כאילו ניסיתי לעבוד עליהם. פעם, אחרי פיגוע קשה, התחילו לבקש תעודת זהות והוסיפו עמדת בדיקה בכניסה אל המעליות שמובילות למשרדים, כשבעה מטרים מהכניסה הראשונה. אחרי יומיים הורידו את העמדה השנייה. אחרי עוד יום, תעודת הזהות כבר לא היתה נחוצה. אחרי הפיגוע הגדול הבא הם שוב ביקשו אותה.
החלטתי לא להגיד כלום. לא להתעצבן. גם כשנתנו לי לעבור ורק אז עצרו אותי, גם כשהוסיפו שומר שבדק ומישש אותי שבעה מטרים אחרי השומר הראשון. גם כשהייתי צריך להוריד את התיק מהגב, לפתוח את הריצ'רץ', להוציא את הארנק, להוציא את תעודת הזהות מהמקום שלה, לפתוח אותה מולם ולהבחין שהם אפילו לא מסתכלים עליה - היתה יכול להיות שם תמונה של ערפאת.
החלטתי לתת להם לעשות את העבודה, לא בגלל שאני חושב שהם צריכים לעשות את העבודה ואין ברירה, אלא בגלל שאין לי כוח. מה זה יעזור אם אתלונן או אסרב להראות תעודה? אני רואה אנשים מתווכחים, ומזדהה איתם, אבל זה לא עוזר להם, רק מעכב. כמו שחקני כדורגל שמתווכחים עם השופט אחרי שהוא שרק לפנדל - האם היה פעם שחקן שהצליח לשכנע את השופט?
אותו יום היתה ניידת של תרומות דם בכניסה. חשוב לתרום. חסר דם בבתי החולים מרוב הפיגועים. אבל לא היה לי זמן. עליתי למשרד. לא שמעתי את הפיצוץ. אחרים שמעו. למטה שמעו, למעלה במשרד שמעו. שומעים פיגועים. יש להם ווליום רציני. אבל לא שמעתי, הייתי במעלית.
לא שהבום עשה רושם גדול על מי ששמע. תמיד יש בומים: מטוסים, עבודות בניין, כל מיני תאונות ונפילות. אז כולם במשרד נראו רגועים. בדרך בין הכניסה והחדר שלי, הכנסתי את הראש לכל החדרים ואמרתי שלום, כמו בכל בוקר. אנשים חייכו וענו לי בוקר טוב, כמו בכל בוקר.
בחדר שלי אמרתי שלום לרון ורונן, ורון שאל אותי, ״שמעת את הבום?״ עניתי, ״איזה בום?״
זה לקח כמה דקות עד שהבנו שהיה פיגוע, ועד ששמענו שהוא היה במרכז תל אביב, ועד שפתחנו את הטלוויזיה בחדר זוּלה וראינו את המפה עם הלהבה הקטנה שמסמלת את הפיצוץ, היא היתה בשדרות תרס״ט, ליד הבימה, ואמרו שזה כנראה אוטובוס.
לחץ בינלאומי. מי שהגיע לעבודה היה ליד הטלוויזיה. מי שלא, לא הגיע הרבה זמן כי סגרו את הכבישים. הייתי עסוק בלענות לטלפון ולהגיד לכולם שאני בחיים. אמרתי, ״לא, הם עדיין לא הצליחו להוריד אותי.״ אחרי כמה פעמים עניתי, ״כאן תנין ואני בחיים, מי רוצה לדעת?״ דיברתי עם אנשים שלא דיברתי איתם שנים. אמרתי להם, ״טוב שיש פיגועים מדי פעם, שיוצא לנו לדבר.״ ואז הטלפונים הפסיקו לצלצל, כי כל הרשתות קרסו.
ב-Ynet דיווחו על עשרה הרוגים ישראלים ומחבל אחד. התוצאה, 10:1. הפסד רב-שערים ליהודים. שלא לומר, תבוסה.
עבדתי קצת. הייתי חייב לדבר עם הלקוח השוויצרי שלנו, איוואן, להבין מהנודניק מה הוא רוצה. עשיתי עוד טלפונים ואימיילים, כתבתי כמה מסמכים, ומתישהו רון אמר, ״מונית שירות קו תשע - אתה נוסע בדבר הזה, לא?״ הרמתי את הראש מהמסך. ״מה?״
״מונית קו תשע?״ הוא שאל אותי.
״אני מעדיף לקרוא לזה קו תשע קטן. מה איתו?״
״הפיגוע. זה היה מיניבוס שירות של קו תשע שהתפוצץ. אתה בדרך כלל נוסע בזה, לא?״
״וואלה?״ ברגע הראשון חשבתי, כוס אמו, במה אני אסע עכשיו לעבודה? החארות האלה פוגעים בכל נתיב תחבורה אפשרי. מה נשאר, מוניות? לקנות עוד אוטו? מלא כסף…
נכנסתי שוב ל-Ynet. כל מי שהיה על המיניבוס נהרג. אבל זה לא נראה זה שנסעתי בו. איכשהו חשבתי שזו לא היתה השעה, ולא היה הכיוון, ואיפה זה בכלל שדרות תרס״ט? יש עשרות מיניבוסים כאלה על המסלול בכל רגע נתון, כל תשע דקות מגיע אחד. אמרתי לכולם - ״כן, אני נוסע בזה כל יום, איזה קטע. המחבל היה יכול לעלות על אותו קו תשע שהייתי עליו, ומי יודע.״
רק אז נזכרתי בבחור השחרחר, והתיק-חליפה שלו. ובזקנה שחשדה בו, שאמרתי לה שאין מה לדאוג. ובבחור שביקש ממני למסור משהו לחברה שלו. איזה קטע, אני חייב לדבר איתו, חשבתי.
הטלפון צילצל. ״תנין, אני בחיים,״ עניתי. ״הה הה,״ אמר ג'ימי. ״היי ג'ימי,״ אמרתי. ״למה בחיים?״ הוא שאל. ״למה לא?״ עניתי. ״תשמע, יום שני הבא פגישה בבריסל, זה חשוב, זה עם...״ כאן הוא נקב בשם של חברת טלפונים בלגית גדולה, שלוש אותיות, במבטא צרפתי גרוע. ״...אתה בא איתי?״ ״יש לי ברירה?״ ״לא. אני אומר לגילי שתזמין לנו טיסות ומלון. תִלְמָד אותם, ותהיה מוכן עם הפרזנטציות. ואל תשכח מחר בבוקר ישיבת חברה.״ ג'ימי סגר בלי לחכות לתשובה. הוא תמיד עושה את זה. הוא הסביר פעם שאין לו את הלוקסוס הזה, זמן לחכות לתשובה. השם האמיתי של ג'ימי, אגב, הוא רפי. רפי רפאל, או רפאל רפאל, או רפרף, אצלנו בחדר. הוא הבוס של טיימס ארו. הוא קצין במיל' בחיל האוויר, אחראי על מנהלת הזמן של החיל.
התקשרתי לדוצ'י והשארתי לה הודעה: ״היי. לא נהרגתי בפיגוע, למקרה שזה מעניין אותך. אני בבריסל בשבוע הבא. ביי.״
בשלב כלשהו במהלך היום דיברו על חגורת הנפץ. עד ראייה שהיה על המיניבוס אמר שלמחבל היה כובע צמר אפור, הוא החזיק תיק של חליפות, וישב מקדימה. רק אז הבנתי.
הלב שלי הפסיק לעבוד והנשימה נתקעה לי בגרון.
ואז הם המשיכו, כי הלב והנשימה תמיד ממשיכים, כשחיים.
חזרתי לחדר זוּלה. כולם חזרו לחדרים אבל הטלוויזיה פעלה. הכתב הצבאי דני רונן דיבר על התיק-חליפה. נפלט לי צחוק קצר, עצבני. הלום. הלכתי לשירותים, אגרפתי את הידיים שלי על השיש. גל של כאב, ושל בחילה, שטף אותי. ניסיתי לנשום עמוק. הבטתי במראה. הפרצוף הצוחק הזה, של מי הוא. לא מוכר. לא שלי. בראש שלי היה ערפל. הרקה שלי דפקה כמו פטיש. הייתי חייב לצאת, לנשום אוויר. זרקתי מים קרים לכיוון הפנים.
ירדתי לרחוב, והלכתי לכיוון הפיגוע. עליתי בדיזנגוף, עברתי את הסנדלר והגלריה, ופניתי ימינה, עד שעצרתי מול המוזיאון, קצת לפני הבימה, ליד הדואר.
עברו כמה שעות. התנועה זרמה. שטפו את הכביש, וגררו את מה שנשאר מהמיניבוס, ופינו את ההרוגים, את השרידים שלהם, מה שהיה שלהם, מה שהיה הם. אפילו מחסומי משטרה לא היו.
בנס - תמיד אומרים את זה, בנס - לא נפצע אף הולך רגל, או נוסע ברכב אחר. אפילו לא שריטה. נס. רק אחד-עשר נהרגו במיניבוס ומכונית שחנתה בצד הכביש נהרסה כליל (בעל הרכב, בחור בשם אמיר שרק קפץ רגע לשלם קנס חנייה בדואר, לא קיבל כספי ביטוח או פיצויים, כי חנה באדום-לבן).
השמש שתקה בכוח קודר. אוטובוס גנח ופלט עשן שחור כמו זקן מלא ליחה. הבטתי בכתמי המים ששטפו את הדם על הכביש. כלי הרכב נסעו באדישות. שעתיים וחצי אחרי, כאילו לא היה כאן כלום.
כמעט. כמה נהגים האטו והציצו בכתמים לפני שהמשיכו בדרכם; על המדרכה הניחו נרות נשמה; והיו אנשים שעמדו, וצעקו, או בכו. היו להם פתרונות. הם הציגו אותם. הם אמרו: להרוג, להחזיר, לתת, לקחת, להיכנס, לצאת.
הסתכלתי לחצר של הבית לצד הכביש. לא יודע למה עיני נדדו לשם. אולי העץ שעמד שם, זית עתיק שלא שייך לכלום, לתל אביב, לרחוב, ובכל זאת עץ זית זקן באמצע חצר פנימית ליד בית. הבטתי בזית ונכנסתי לחצר והתקרבתי, מרותק, אל העץ. ואז ראיתי על אחד הענפים הגדולים, קצת מעל הגזע, את הפאלם פיילוט של הבחור שישב לידי.
