יוגה- אומנות התקשורת

מבוא

 

“אנחנו יודעים המון אולם מבינים מעט״

[אלברט איינשטיין]

 

לתאר את היוגה באופן אותנטי מבלי לקשור אותה לדת או למיסטיקה ומבלי להוזיל את ערכה — זוהי מטרה לא פשוטה. מה הייתה היוגה בהודו בעבר ומה הפכה להיות עם הזמן בהודו ואצלנו במערב?

בתרבות ההינדואיסטית משמעות היוגה היא שאיפה להגיע להבנה משחררת או לשחרור עצמי באמצעות אימון קבוע וסדיר של גוף ונפש, ריכוז פנימי וחוויה אישית.1

היוגה תמיד עניינה אותי כדרך להשיג חיים בריאים ושלמים יותר, ולא כנתיב של חופש ושחרור מסבל. בספר זה אדון רק בהיבטים המציאותיים של תורה עתיקה זו, ואשאיר את המטפיזיקה מחוץ לתחום הדיון. זהו ניסיון להעניק לקורא תמונת מצב איכותית ומידע מינימלי הדרוש לו כדי שיוכל להתחיל בתרגול עצמי פורה.

רבים מבין המתרגלים המתחילים שואלים: מיהו יוגי אמתי? האם מי שמבצע את תנוחות היוגה בצורה מושלמת הוא יוגי? נראה שלא, כיוון שבעזרת הכנה מתאימה, ולפעמים גם בלעדיה, יכול כל אדם לבצע את אותן תנוחות שמתרגלים ביוגה, ובעיקר אם אותו אדם גמיש מלידה או אקרובט בקרקס.

אם כך, אולי יוגי הוא מי שאוכל זכוכית, שותה חומצה או ישן על מיטת מסמרים? הרי כך נהגו הפקירים לשעשע את הקהל בקרקסים בימי הביניים. ואולי ‘יוגים אמתיים׳ הם אנשים שעברו קורס באוניברסיטה בהודו או בישראל ובידיהם תעודה רשמית עם חותמת? איך נבדוק את כישוריו של בעל התעודה ונברר אם היא אמתית?

נהוג להניח שיש סימנים המצביעים על כך שאדם הוא יוגי אמתי. למשל, רוב היוגים אינם אוכלים בשר. ואמנם, אפשר לפגוש בהודו צמחונים אדוקים, דוגמת חברי דת ג׳ייניזם2. עם זאת, עד אמצע המאה ה-19 הייתה נפוצה בהודו כת של יוגים בשם אגוראפאנטה (agorapantah), שנהגו לאכול נבלות. עבורם, כל דבר ששיווה3 (Shiva) נתן או לקח — היה מקודש. את התועלת שבאכילת הבשר מאשר גם טקסט עתיק בשם ‘אשטנגה הרידאיה סאמהיטה׳ (Ashtanga Hridaya Samhita), אשר נחשב לאחד המקורות החשובים של האיורוודה (תורת הרפואה ההודית המסורתית). מכאן שאפילו הצמחונות אינה יכולה להיות סימן היכר של יוגי ‘אמתי׳.

למידת המקורות וניסיוני האישי הביאו אותי למסקנה חד-משמעית: יוגי הוא אדם שתוך כדי תרגול התנוחות מגיע למצב תודעתי מיוחד הנקרא צ׳יטה-וריטי-נירודהה chitta-vritti-nirodah (כלומר: יוגה היא השקטת תנודות התודעה — יוגה-סוטרות 1.2). המתרגם פרופ׳ דג׳ וודס4 תרגם את המשפט הזה כך: “יוגה היא הפסקת אי-יציבותו של החומר הרוחני״. מיד נשאלות שאלות: למה הכוונה בכך? איך אפשר להגיע למצב כזה? אילו תוצאות יש לכך?

השפעתה של היוגה על המתרגל נובעת במהותה מהתקשורת שמחולל התרגול במערכת הגוף-נפש שלו, אשר נותרה כפי שהייתה לפני אלפי שנים.

תורת היוגה מכילה קשת רחבה של תורות מדעיות שיש להן זיקה לחקר האדם. עם זאת, היא אומצה בידי הדת והמיסטיקה. קטעים הנגזרים מטכניקות מדיטטיביות אפשר למצוא גם בכתבים העתיקים של הנצרות המקורית ובכתות שונות של האסלאם.

גם כיום יש שימוש נרחב בטכניקות יוגה שונות (יש אפילו תרגול המבוסס על יוגה שפותח במיוחד עבור אסטרונאוט הודי בשם שארמה). כיום מושכת היוגה מיליונים המבקשים לשפר את בריאותם ואת איכות חייהם, אולם כמויות ענקיות של מידע מוטעה ושגוי, המושפע בשוגג מרעיונות אזוטריים, מיסטיקה ומחסור במקצוענים אמתיים, משפיעים לרעה על הידע לגבי תרגול נכון של היוגה ועל תדמית היוגה הן במערב והן במזרח.

האדם חוקר את החלל, מפתח מכשור מורכב, מגלה תכונות יסוד של חומרים, ולעומת זאת אינו יודע כיצד ליצור תקשורת בין הקליפה הפיזית של עצמו לבין נפשו. מצב כזה מסכן את הציוויליזציה. היוגה, אשר עקרונותיה הבסיסיים נוסחו כבר לפני אלפיים שנה, יכולה לתקן מצב זה.

ספר ההדרכה הראשון שכלל מידע מגובש ומסודר על יוגה נקרא ‘יוגה-סוטרות׳. משערים שאת הסוטרות כתב רישי (תואר שמשמעותו ‘צדיק-חכם׳) בשם פטנג׳לי. המונח ‘יוגה קלסית׳ כפי שהוא משמש בספר שלפניכם (‘יוגה: אומנות התקשורת׳) מגדיר את תורת היוגה המתוארת כאן כמבוססת על הויוגה-סוטרות ולא על פירושים מאוחרים, כדוגמת הטנטרה. מקור היוגה אינו ידוע בינתיים למדע, אולם בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו במונג׳ודארו (Moenjodaro) ובהראפה (Harappa) שבהודו, המיוחסות לתרבויות קדם-הודיות עתיקות (כ-3000 לפנה״ס), בנות זמנן של השושלות הפרעוניות הראשונות במצרים, נמצאו חותמות אבן רבות אשר כללו רישומים של אסנות (תנוחות יוגה), שכנראה יוחסה להם באותן תרבויות משמעות פולחנית.

נהוג לחשוב שהטקסטים הראשונים המתארים את פרקטיקת היוגה נכללים בוודות (כתבים קדושים להינדואיזם) אשר הופיעו כאלף שנים לאחר פלישתם של שבטיים אריים לתת-יבשת הודו. כובשים אלה אפיינו את היוגה כחלק אינטגרלי של התרבות המקומית. דמות ה׳מוני׳, צדיק-חכם-מתנזר, מופיעה כבר ב׳וריגוודה׳5 ודומה לחלוטין לדמות המסורתית של היוגי. בטקסט מאוחר יותר, ‘אטהרוודה׳6, יש תיאורים של יכולות ושל תופעות בלתי רגילות, שלבים מסוימים של פראניאמה (טכניקות נשימה) וטאפס (חוֹם מיסטי). בהמשך נעשה תרגול יוגה מאוד פופולרי בפסיכו-טכניקות של הטנטרה של ימי הביניים ובקרב זרמים בודהיסטיים מסוימים.

בואופנישדות7 מוזכרות טכניקות מיסטיות-רוחניות רבות, ובכללן אלמנטים של יוגה. פטנג׳לי למעשה סיכם את הידע על יוגה שהיה קיים לפניו. המושג ‘יוגה׳ (במשמעותו הטכנית) מופיע בטקסטים ‘טאיטיריה-אופנישד׳ (Taittiriya Upanishad) ו׳קטהה-אופנישד׳ (Katha (Upanishad אשר למעשה מהן נובעת היוגה של הברהמנים (מעמד כוהנים מלומדים בהודו). מאוחר יותר הופיעה בהקטי-יוגה (Bhakti yoga) — יוגה של אהבה — שעיקרה דבקות ואהבה ללא גבולות לאלוהים.

בפרטים מסוימים מזכירה היוגה של הואופנישדות הקדומות יותר את היוגה של פטנג׳לי. נראה שהיוגה-סוטרות וגם הטקסטים היותר מאוחרים של ברהמניזם התבססו על מקורות עתיקים יותר.

‘מנדוקיה אופנישד׳ (Mandukya Upanishad) משלבת טכניקות מסוימות של יוגה עם המנטרה ‘אום׳. זוהי תחילתה של נדה-יוגה או יוגה של צלילים מיסטיים. בטנטרה התפתחה השיטה לנתיב רוחני בפני עצמו, שכונה ‘מנטראיאמה׳ (Mantrajama). הואופנישדות נכתבו בערך באותה התקופה שבה נכתבו הסוטרות, ונראה שהיו תקדים ראשון לעריכה ‘מודרנית׳ של היוגה המקורית. בשלב הבא הופיעו בזרם הברהמניזם כתבים בשם ‘יוגה אופנישד׳ (הואופנישדות של היוגה והטנטרה). תשעה מתוכם נחשבים לעיקריים. ב׳יוגה טאטווה׳ (Yogatattva) מוזכרים לראשונה ארבעה סוגי יוגה: מנטרה (mantra), לאיה (laya), האתה (Hatha) וראג׳ה (Raja). שניים משלבי הראג׳ה יוגה — אסנה ופראניאמה — נקראים בצורה נפרדת בשם האתה יוגה. סיווג זה מקובל עד ימינו. בויוגה אופנישד מוזכרת לראשונה פיזיולוגיה מיסטית מיוחדת, שהיא בסיס לטנטרה. מומחי איורוודה טוענים שאלמנטים מסוימים של אותה פיזיולוגיה הופיעו גם בטקסטים רפואיים שמקורותיהם עתיקים מאלה של היוגה.

במשך כל התקופה הוודית (1000 לפנה״ס עד 400 לספירה) וגם אחריה, המושגים ואופן התרגול המעשי של היוגה השתנו עקב השפעותיהם של זרמים פילוסופיים של יוגים-נזירים, או על פי גישתו האישית של הכותב, או הצביון הפוליטי והחברתי של זמן הכתיבה. כתוצאה מכך הופיעו צורות ‘משונות׳ של יוגה. מירצ׳ה אליאדה8 כינה אותן בשם ‘ברוקו-יוגי׳.

עם השנים חדרו דמויות של גיבורים מקומיים לתוך הווודות ולתרבות הארית, וכך נוצר ההינדואיזם, ולפנתאון האלים הוודיים הצטרפו אלים מקומיים. הכוהנים ששירתו אלים אלו צורפו למעמד הברהמנים. כך נהפך ברהמה — האל הראשי — לשיווה, שפירושו ‘בעל שיער שיבה׳.

הו׳מהאבהארטה׳9 מייחסת מעמד שווה-ערך לברהמן של הואופנישד ולווישנו (האל קרישנה בהתגלמותו הארצית), והיא שהביאה את היוגה לתודעה הציבורית. היוגה מתוארת בפרק השישי של ‘מהאבהארטה׳, הנקרא ‘בהגוואד-גיטה׳10 ובפרק השביעי ‘מוקשה דהרמה׳. היא שונה מן היוגה של פטנג׳לי באידיאולוגיה המוסרית והחברתית שהיא מבטאת. אנו יודעים ש׳ובהגוואד-גיטה׳ נוצרה אחרי היוגה, כי היא משתמשת במושג ‘יוגה׳ כאילו הוא כבר ידוע. הוגיטה מדגישה במיוחד שחרור אישי באמצעות השגת הרמוניה ואיזון בחיי היום-יום ולא באמצעות בריחה מהחברה. על פי הוגיטה, יוגי אינו פורש מהחברה. ההפך הוא הנכון: הוא צריך להימצא במרכז ההתרחשות החברתית בעודו ממשיך לתרגל יוגה באופן שיטתי. תודעתו אינה אמורה להיות מושפעת ממנה ומתוצאות מעשיו, במובן של אי-התקשרות.

‘יוגה היא איזון׳ (‘בהגוואד-גיטה׳): הגדרה זו מוציאה משורת היוגים את נציגי ‘מדיטציה — התבוננות טהורה׳, בנימוק שכישרון זה אינו כולל בהכרח התכוונות מוסרית. היוגי האידיאלי של הוגיטה אינו אותו פורש השרוי בסמדהי (התעוררות), וגם לא מתבונן מאופק, אלא אדם רגיל המסוגל לחוש בכאב הזולת כאילו היה כאבו שלו. פירוש זה של גיטה הפך את היוגה למאוד פופולרית בחברה ההודית. התובנה הנגזרת ממנו, שלפיה פעילות בלתי-אנוכית ותרגול יוגה מובילים לשחרור, נשמרו עד ימינו אלה.

סוואמי סאטיאננדה סאראסוואטי11 אמר: “כל רגע מהחיים הוא אלכימיה של מדיטציה. חיו חיים יוגיים לפי עקרונות מוסריים גבוהים ואמונה מוחלטת בכוח עליון, אמונה שאדם יכול לחוות דרך תרגול היוגה את מטרתו העליונה — הבנת אלוהים.״ עם זאת, אפשר להגדיר את דרכו של סוואמי ויווקאננדה (Vivekānanda)12, הנציג הידוע של זרם הבהקטי (יוגה של אהבה לאל), במשפט: “כל עוד בארצי ישנו אדם רעב, הדת שלי תתמצה בהאכלתו.״

שלב נוסף בטרנספורמציה של היוגה הוא הבודהיזם. בודהה, לפי המסורת, עזב את שלושת מוריו היוגים משום שעלה עליהם בתורתו. ביניהם היה יוגי בשם בהרגווה (Bharagva). הוא סילק את בודהה העתידי בגלל הישגיו המזהירים. המורים ואישרה (Vaishra) וארד קלים (Arad Kalim) לימדו אותו התבוננות.

הבודהיזם לא שלל מעולם את היוגה כתרגול. הוא ספג אותה, ובעקבות זאת נוצר משהו מאוד מיוחד. דרכי הגאולה שבודהה לימד מבוססות על גישה יוגית טיפוסית. הדבר כה בולט עד שמדענים ידועים וחוקרי בודהיזם כמו פרופ׳ פ׳ שרבטסקי13 הגדירו את הבודהיזם המוקדם כיוגה.

הטנטרה של ימי הביניים, שספגה לתוכה ערב רב של אמונות תפלות וטקסים עממיים, שינתה את שיטתו של פטנג׳לי בצורה קיצונית. מהמאה ה-7 בערך תפסה הטנטרה מקום מוביל בהינדואיזם ובבודהיזם הטיבטי, וקיבלה את השם ‘כרכרת היהלום׳. הטנטרות הבודהיסטיות מתחלקות לארבעה חלקים. השניים האחרונים נחשבים לעליונים ושייכים לגישות יוגיות טהורות של השגת האמת. בפנתאון של טנטרות אלה מופיעה, בפעם הראשונה בהיסטוריה של הודו, אלה גדולה בשם דורגה (Durga). היא תופסת בהן את המקום הראשון, והדבר מעיד על ניצחון השקפת העולם של פולחנים קדם-אריים.

על פי הטנטרה, בתקופת קאלי-יוּגה14 (Kali yuga) לא הצליחו כל המסורות, כולל הוודות, לספק פתרון ראוי לשחרור. על פי הטנטרה אפשר, למעשה, להשיגו בדרך מאוד פשוטה, באמצעות הפיכת כל מעשי היום-יום (כולל סקס) לטקס יוגי. בטקסט של הבודהיזם הטיבטי, הנקרא ‘קלצ׳אקרה-טנטרה׳ (Kalachakra Tantra) אומר בודהה: “היקום נמצא בגוף של כל חי.״ כך שוללים דבריו את רעיון הסגפנות, שהיה מאוד נפוץ באותה תקופה. גישה זו דומה מאוד ליהדות: ביהדות כמעט כל מעשה יום-יומי, כולל התפנות בשירותים, דורש ברכה והופך לטקס. גם היהדות אינה דוגלת בסגפנות ובנזירות.

ואלה עקרונות הטנטרה הבודהיסטית:

• השחרור אינו תלוי בסגפנות ובהימנעות מתענוגות החיים.

• השחרור ניתן להשגה תוך גלגול אחד.

• היסוד הנשי הוא המוביל בטכניקות יוגיות (משם בא הכוח המיסטי קונדליני).

• נוצרה תורה מורכבת בשם דהאני-בודהידהארמה (Dhani Budidharma) ומערכת ענפה של אלמנטים נוספים.

• הוסרו כל ההגבלות על אכילה ושתייה.

חסידי תורת הטנטרה, בחיפושם אחר הקשר בין היקום והגוף, שמו דגש מיוחד על תפקודי הגוף ועל הקשר בינו ובין הנפש. בעקבות הטנטרה עברה היוגה תהליך של שינוי ובנייה מחדש. כך התהוו טכניקות רבות של עבודה עם התודעה במסגרת קרִיָה-יוגה. טכניקות אלה מפורסמות הודות לספריו של סוואמי סאטיאננדה סאראסוואטי. על פי הטנטרה, אפשר להשיג שלמות רק כשהגוף מטופח עד לכדי היותו ‘גוף אלוהי׳. לכן יש לשמור על הבריאות ככל האפשר. אם הגוף אינו בריא לחלוטין, אי אפשר להשיג אושר עילאי (הוואג׳רה-טנטרה — Hevajra tantra).

הטקסטים הטנטריים של ימי הביניים כתובים בשפה פשוטה, מובנת לעם הפשוט. אלה הידועים ביניהם: ‘שיווה-סאמהיטה׳ (Shiva samhita), גהרנדה-סאמהיטה (Gheranda-samhita), האתה יוגה פרדיפיקה (Hatha yoga pradipika). שיווה-סאמהיטה מתאר יוגה טנטרית כקישוט לפילוסופיה ודנטית. הטנטרה מבטיחה השגה מהירה וקלה של כוחות על-טבעיים (סידהי). זאת אולי אחת הסיבות לפופולריות שלה בימי הביניים.

מלבד הטקסטים שהוזכרו לעיל, ידוע גם שהיוגה קשורה למאסטר בשם גורונאת (Gurunath). לפי האגדה, הוא השאיר אחריו קומפדיום גורקשה-שטקה (טקסט קצר העושה שימוש בהנחות קצרות) בנושא האתה יוגה. הסדהנה (אימון רוחני) הטנטרית מדברת גם על עלייה של אנרגיה מיסטית, קונדליני. כת בשם נטהה15 הפכה את תרגול האסנות לדת. עד היום יש בהודו אין-ספור זרמים של יוגה עממית, כמו קנפטה (Kanptah) (קן — אוזן, פטה — לחתוך), שסימן ההיכר שלהם הוא ענידת עגילים ענקיים.

יוגים טיבטים עבדו עם חום פנימי הנקרא ‘טומו׳ (Tummo), וידועים גם יוגים שתרגולם התמקד בריצה. בטיבט הושפעה המסורת היוגית מאמונות מקומיות והדבר יצר שפע גדול של וריאציות. המיוחדות ביניהן מכונות ‘שש הדוקטרינות של נרופה׳16. על פי היוגה של פטנג׳לי השחרור מגלגול נשמות מושג רק באמצעות מהה-סמדהי (המשמעות המילולית: סמהדהי — התעוררות, מהה — גדול. המשמעות המעשית: מוות של הגוף). לעומת זאת הטנטרה מכירה במצב של שחרור במהלך החיים, המכונה ‘ג׳אוואמוקטי׳ (Djawamukti) — ‘משוחרר בחיים׳.

ביפן עברו טכניקות הגוף-נפש הבודהיסטיות התאמה לרוח הזן-בודהיזם, ובו ניכרים בבירור אלמנטים של יוגה. בהודו, אחרי שהמוסלמים כבשו אותה, יצר הערבוב התרבותי לא רק את הארמון המפואר טאג׳-מהאל (Taj Mahal), אלא גם את תורת הסוּפיות (סופיזם). בתחילה קיבלו יוגים מוסלמים את הכינוי ‘פקירים׳, כדי להבדילם מיוגים בודהיסטים, הינדואיסטים, וממשיכיו של פטנג׳לי. לאחר מכן כונו בשם ‘פקירים׳ גם קוסמים, מכשפים ויוגים בודדים, שהתפרנסו מהופעות שבהן הפגינו את להטוטיהם. אף על פי שבמערב מתערבבים המונחים ‘פקיר׳ ו׳יוגי׳, הרי ההבדל ביניהם גדול, כמו ההבדל בין נזירים נודדים לבין אקרובטים נודדים בימי הביניים.

סקירה קצרה זאת מביאה אותנו למסקנה שהיוגה הייתה קיימת זמן רב לפני הופעת הדתות שאנו מכירים כיום. מקורותיה נעלמו אי-שם, לפני אלפי שנה, וכנראה נובעים מטקסים ומפולחנים שהיו נחלת האנושות עוד משחר ההיסטוריה.

מה מצב היוגה כיום?

בתחילת המאה ה-20 הפכה היוגה לפופולרית במערב וכעת היא עסק כלכלי משגשג. בהודו ומחוצה לה מתרבים מרכזי יוגה, והיא נלמדת גם באוניברסיטאות, בבתי ספר מיוחדים, באשרמים ועוד. כאשר הביקוש עולה על ההיצע תמיד יהיו גם כאלה שינצלו את המצב. לצערי עובדה זאת תקפה גם בעולם היוגה במערב ובהודו. במערב, למרבה הפלא, הופיעו ‘שיטות יוגה׳ שאינן ידועות בהודו עצמה.

כאשר התחלתי לעסוק ביוגה, שאפתי להבין וללמוד אותה ישירות מהמקורות עצמם, תוך כדי ניסויים על עצמי. באותן שנים הייתה היוגה מחוץ לחוק בברית-המועצות. משום כך לא היה אפשר להתפרנס ממנה, ולהתעניינותי בה לא היה קשר לתמורה כספית. לכן שנים רבות חקרתי ולמדתי את היוגה בחיפושים אחרי מהותה, בכוונה טהורה להבין מהי יוגה ואיך אפשר בעזרתה לעזור לאנשים.

בספר זה מתוארת השפעתו של תרגול סדיר של יוגה קלסית, ההולכת בעקבות הטקסט של פטנג׳לי. יוגה אינה ספורט של אלים וגיבורים, אלא הכרה עצמית הדרגתית, תחילתה של תקשורת בין גוף ונפש, עבודה אטית ויסודית, בעלת תוצאות מצוינות.

אני מצטט את אחד המשפטים האהובים עליי מובהגוואד-גיטה: “לא חיים בשביל יוגה — אלא יוגה בשביל החיים!״ אמנות עתיקה זו היא אחד האמצעים הבדוקים העומדים במבחן הזמן להסתגלות האדם לחברה ולנפשו.

בעבר היה נהוג לחשוב, שכדי להצליח ביוגה ולהגיע לשחרור יוגי, על המתרגל לעזוב את החברה ולהתבודד. צד קיצוני אחר שולל בכלל אפשרות לצמיחה רוחנית בחברה חסרת המוסר של היום. לדעתי, שתי הגישות שגויות. כדי ליצור פרדיגמה קיומית באלף השלישי נדרש שכל ישר. עבורי מהות היוגה אינה ביצוע תנוחות מורכבות, אלא כניסה למצב תודעה מיוחד הנוצר בזמן ביצוען. כשם שהמוח מרחיב את היכולות הפיזיות, כך מצב השקט המנטלי המתרחש בזמן התרגול מעניק תועלת מדהימה שאי אפשר להשיגה בדרך אחרת. ועל כך אסביר רבות בהמשך.

“העליונות הרוחנית האמתית פירושה להחזיק במוחנו בו-זמנית שני רעיונות מנוגדים, ועם זאת ולא לאבד את היכולת לפעול.״ (פרנסיס סקוט קי פיצג׳רלד)17

אני מזדהה לחלוטין עם קביעתו של סוואמי סאראסוואטי: “יוגה אינה מיתוס ישן שנדחק אל תהום הנשייה, אלא הנכס היקר ביותר של ההווה. יוגה היא בחזקת צורך דחוף היום, והיא התרבות של מחר.״

1. מתוך: Gechichte der indichen Philosophie מאת: Erich Frauwallner, 1898-1974.

2. ג׳ייניזם (Jainism). התפתחה במאה השישית לפנה״ס, באותה מאה שבה נוסד הבודהיזם.

3. שיווה, אחד האלים החשובים בהינדואיזם.

4. דג׳ וודס (Dg Wuds) חי בתחילת המאה ה-20.

5. Rigveda, טקסט קדוש להינדואיזם, מהמאות 17-11 לפנה״ס.

6. Atharvavéda, טקסט קדוש להינדואיזם, אחד הטקסטים המרכיבים את הוודות.

7. טקסטים פילוסופיים דתיים, שהם חלק מהוודות. אוסף טקסטים הקדושים להינדואיזם. יש כ-300 טקסטים השייכים לאופנישדות.

8. מירצ׳ה אליאדה (Mircea Eliade, 1986-1907), חוקר, הוגה וסופר, נחשב לאחד מחוקרי הדתות הגדולים של המאה ה-20.

9. ‘מהאבהארטה׳ (Mahabharata) אפוס הירואי מיסטי, אחד משני האפוסים המיתולוגיים הידועים והחשובים ביותר ברחבי הודו והמדינות הסובבות אותה.

10. ‘בהגוואד-גיטה׳ (Bhagavad Gita) שירת האל.

11. סוואמי סאטיאננדה סאראסוואטי (Satyananda Saraswati), מאסטר ידוע ליוגה ולטנטרה. נפטר ב-2009. כתב את הספרים: אסנה, פראניאמה, מודרה, בנדהה.; קולנדליני טנטרה; ועוד.

12. סוואמי ויווקאננדה (Vivekananda, 1863-1902), המאסטר הגדול של היוגה. כתב את הספר הפילוסופיה של היוגה. אך היו שני מורים שהיה להם אותו שם.

13. פרופ׳ פיודור שרבטסקי (Fyodor Stcherbatsky, 1866-1942), מדען רוסי וחוקר בודהיזם. כתב את: כתבי עת נבחרים בבודהיזם. מבוא. נושאים עיקריים ומשמעות המושג דהרמה. עקרונות הנירוונה הבודהיסטית (1988).

14. התקופה הרביעית מארבע התקופות בהינדואיזם. מאופיינת בירידה מוסרית.

15. נטהה (Nātha).זרם בהינדואיזם שסיגל את היוגה כדת ראשית שלו.

16. נרופה, מורה ונזיר בודהיסטי. 1040-956 לספירה.

17. פרנסיס סקוט קי פיצג׳רלד (Francis Scott Key Fitzgerald, 1896-1940) סופר אמריקאי. כתב בין היתר את הספר ‘גטסבי הגדול׳.