זוג

1

״היא באמת אוהבת אותי,״ אמר הלב כשטילפנת אז, באחת הפעמים הראשונות, ושפתייך, הזרות עדיין, המתיקו את שם-החיבה שרק הכי קרובים משתמשים בו. זה היה הקול הדבשי ביותר ששמעתי מעודי, מפתה ומכשף כמו זמרה של סירנה. כאילו אליו ערגו געגועי משכבר הימים.

2

אלא שעד מהרה התברר שזאת המתיקות הכי מרה שאפשר לדמיין. את עם חוסר הביטחון שלך, אני עם חוסר האמון שלי. אֶת מתק השפתיים מחקו האכזבות, והמריבות שנבעו מהן. הלם התנודות היה כה גדול, שלפרקים הרגשתי שאין זו הזמנה לאהבה, אלא הזמנה לגרדום.

3

האהבה הזאת היתה לידה מחדש. כן, נולדנו מחדש, שנינו, כשנפגשנו. כמו לידה, האהבה הזאת נקנתה בייסורים.
זו היתה לידה קשה. לצירים לא היה סוף. עד היום הם מהדהדים, כמו תנודות בעקבות רעידת אדמה.
האמנו שהאהבה הזאת, כמו לידה, היא דף חדש. אבל זו היתה טעות. גם לידה אינה דף חדש. גם אחרי לידה מהתלים בנו הגלגולים הקודמים. ממשיכים לקמט, לחרוץ, לסדוק, לפעור תהומות.
אולי הטלטלות האלה, הזעזועים, הם אלה שלא מניחים לאהבה למות?
באהבה כמו בטבע, רועדים מיופי ומאימה.

4

רק כשהתאהבתי בך הייתי שפוי ובריא. רק בהתאהבות ההיא, שהצטיירה כטירוף, הייתי משוחרר מהמחלה שלי. אצלי תמיד הכול הפוך: במצב שבו אחרים מרשים לעצמם להשתגע, הייתי אני הכי מיושב בדעתי.

5

זה קרה מאחר שהתרחשה באותו רגע הלימה פלאית בין הדמיון שלי לבין המציאות. מושא התשוקה התאים בדיוק לדימוי האשה שנשאתי בתוכי. זו היתה שעתי היפה ביותר.

6

האשה שאמצא באחד הימים היתה טעם החיים; וכמו האל או המשיח, לא היתה לה צורה. היא היתה מופשטת, כמו אמונה. האם לא ראיתי בעיני רוחי את תמונת הזיווג המושלם, את התגשמותה של התשוקה הנצחית? לא, מה שהדריך, ונתן כוח, היה הסיכוי. הימרתי עליו כמו מאמין שמהמר על האל. הסיכון היה, כמובן, התנפצות החלום אל מזח המציאות. אבל לקחתי אותו, כי בלי תקווה אתה גווע. אלא שעכשיו, בחוף אכזיב, שצפוניותו המוחלטת הכחולה-מתכתית הצילה אותו, משום מה, מתהפוכות הזמן - בחוף הזה אני מגלה שאמנם הזמן כאן עמד מלכת, אבל לא אני. הגיל, הגיל הבנאלי, ניצח את התקווה.

7

נישאנו בבית העירייה של לימסול. זאת כנראה הסיבה שקפריסין מתעקשת להופיע בחלומותי.
דומה, כמעט זהה, ובכל זאת ארץ אחרת. למרות דמיונה הרב אלינו, היא שומרת על מעמדה כחוץ-לארץ לכל דבר. קפריסין כמשל.
אפשר לומר שהיא מגדירה במדויק את הזוגיות, את הקירבה הנפרדת.

8

אנחנו שני הפכים, כמו שגבר ואשה צריכים להיות: כשכבר הייתי, את עוד לא היית; כשהייתי עירוני, את היית כפרית; מסע הצלב שלי היה נגד האם, ושלך נגד האב (כשאצלנו הניחו את הנשק, אתם עוד הייתם בעיצומה של המלחמה). אנחנו באים משתי משפחות הפוכות: עלייך היו כל הזמן עיניים פקוחות, ואילו אצלי, מטעמי נוחות, עצמו עין. אנחנו הפוכים כמו שתי אמיתות. כל אחד זומם את מזימתו הנפרדת, אני בתנועה מתמדת לפרוק עול, ואת עם רסן הביתיות הבוטָה. כשאני זומם ים, את טוענת שהוא גדול מדי; כשאני זומם הרים, את טוענת שהם תלולים מדי; כשאת מתיישרת אני מתפתל, וכשאני מתיישר את מתפתלת. רק בשעת החסד שבה הגורל החליט להתל בנו ולהפוך אותנו לזוג, עלו המאוויים שלנו בקנה אחד. מאז אנחנו שקועים במאבק בלתי פוסק להגיע לעמק השווה, אבל לרוב מוצאים את עצמנו בעמק הבכא.

9

אנחנו כמו שמש וירח, שתי מלכויות שלא יכולות להימצא באותו זמן באותם השמים: זה עולה וזה נעלם, זה זורח וזה כבה.

10

איננו חדלים להטיל דופי. אנחנו מייחסים זה לזה זדון, כוונות רעות. כאילו המאבק המתמיד בין משיכה לסלידה הוא הזירה ההכרחית, היחידה, שבה מתחוללת אהבה.

11

אבל כמה נֹאהב את הכאב! אלמלא אהבנו את הכאב לא היינו יחד. בחרנו זה בזה, באמת, אך ורק משום שידענו שנוכל להכאיב זה לזה, ולהתמיד בכך. אחרת היינו בוחרים באהבות תמימות. כאלה נקרו בדרכנו לא פעם. אבל אהבת הכאב משכה אותנו הלאה, להתנחם זה בזרועותיו הבוגדניות של זה. איזו השפלה תמורת הזכות הגדולה מכולן - לא להשתעמם לעולם.

12

נפגשתי עם חבר מהכיתה, שאמר לי על נישואיו השניים הנמשכים כבר זמן רב: ״אני מלקק בהם רק דבש.״ לקח לי כמה ימים לעכל שמי שגדל יחד איתי, ושכמוני גם לו יש זיקה חזקה לאותו עבר מסוכסך, יכול לעמוד מאחורי משפט גורף כזה. כאילו הניח על שולחן הכופרים את ההוכחה הניצחת לקיום האל.

13

ואני, איך הייתי מגדיר, או מסכם, את המערכה השנייה בחיי? למה איני מוצא תשובה הולמת יותר מאשר אותו חלום שבו אני חוזר אל ביתי הקודם כמו מעריקות מופקרת, כעבריין נמלט, כמי שמבקש לזכות בשעות אחרונות של חסד לפני שהוא מסגיר את עצמו לידי החוק?

14

אבל נניח (אני חושב בקול רם עם חבר, בלילה ירושלמי קיצי וקריר), נניח שבאותה סבירות שעל פיה נוצרו חיים דווקא בכדור הארץ, מכל המוני הכוכבים ביקום, קיימת על כוכב כלשהו גם האפשרות למציאת אהבה הרמונית - האם הייתי ממיר את ה״זוג״ המסוכסך, המתוסבך שלנו, באותה אהבה מושלמת? לכאורה, התשובה ברורה ונלהבת. אלא שאז (אני ממשיך וטוען), איזה תחליף היה נמצא למוזה שלי; מה היה עולה בגורל הסיפור שאותו אני חייב לספר; הסיפור הגואל מהסבל, הסיפור שבו אני מתמחה כל חיי, ושאותו אני מספר כל פעם בגירסה אחרת - סיפורה של אהבה נבגדת ונכזבת.

15

לספר לעצמי, בגילי, שחיי הנישואים שלי הם אהבה נכזבת? מילא לספר, אבל לחוות את זה כדבר ממשי, הרי זו בושה. בושה וחרפה. אבל מה לעשות שזהו הסיפור כאן. זה הסיפור, אהבה נכזבת של בעל לאשתו - עד כמה שזה נשמע פתטי ומגוחך; אולי ההצדקה שיש לי לעסוק בו, במקום להיכלם ולהיאלם, היא שהסיפור הזה (או לפחות מרכיבים אלה או אחרים בו) מייצג אהבות נכזבות אחרות של בעלים לנשותיהם; אהבות נכזבות בתוך חיי הנישואים, שבדרך כלשהי משפיעות על העולם; שגורמות לאנשים להתנהג כפי שהם מתנהגים, לצבוע את סביבתם במרה השחורה שלהם - מסוג הדברים שאני עושה, ברוב עוונותי, בגלל אהבתי הנכזבת לאשתי.