איך אנחנו חיים — ואיך ביכולתנו לחיות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
איך אנחנו חיים — ואיך ביכולתנו לחיות

איך אנחנו חיים — ואיך ביכולתנו לחיות

עוד על הספר

ויליאם מוריס

ויליאם מוריס (1896-1834) נולד במחוז וולתָ'מסטו (Walthamstow) שגבל בעת ההיא באזורים הצפון-מזרחיים של לונדון רבתי, למשפחה אמידה מן המעמד הבינוני. אבי המשפחה עבד בסיטי של לונדון בעסקי פיננסים. מותו הפתאומי של האב בשנת 1874 אמנם אילץ את המשפחה להסתגל לחיים מעט יותר צנועים, אך די היה בירושתו של ויליאם הצעיר כדי שזו תבטיח לו חיים נוחים ואי-תלות כספית, בעיקר בגין השקעות נבונות של אביו שהניבו למוריס תשואה נאה ממניות בחברות מצליחות בעסקי כרייה של בדיל ונחושת. 
כנער רכש מוריס את השכלתו הבסיסית בבית הספר הכנסייתי והיוקרתי מרלבורו קולג' (Marlborough College) ולאחר מכן, כסטודנט אמיד שאינו תלוי כלכלית, למד באקסֶטֶר קולג' (Exeter College) שבאוקספורד. מוריס הצעיר לא גילה עניין מיוחד בלימודים הרשמיים, אך לעומת זאת התעניין עד כדי תשוקה בארכיטקטורה, בהיסטוריה ובתרבות הנורדית בכלל ובזו האנגלית בפרט, תוך שימת דגש מיוחד על פרקי ימי הביניים. הוא סיים את לימודיו בשנת 1853 בכוונה להצטרף לשורות המשמשים בקודש (holy order) ככהן דת קהילתי, אולם ככל שחלף הזמן הלך מוריס והתרחק מהכנסייה, ובעצה אחת עם חבר נפש שליווה אותו כמעט לאורך כל חייו הבוגרים, אדוארד ברן-ג'ונס,  נטש בשנת 1855 את הרעיון להיות איש דת ובחר בקריירה אומנותית, בידיעה שהחלטה זו תאכזב מרות את משפחתו. 
את פעילותו האומנותית ניתב מוריס בשני ערוצים מקבילים: ספרות ואומנות דקורטיבית. ב-1854 נכבש על ידי השירה ועד מהרה החל לפרסם בקביעות ב-Oxford and Cambridge Magazine, כתב עת שייסד, ערך ואף מימן את רוב הוצאותיו. רשימת פרסומיו של מוריס ארוכה ומכובדת: ארבעה כרכי שירה, סיפורת, רומנים, ספרי פנטזיה היסטוריים, קובצי מאמרים וכתבים סוציאליסטיים, ואחרון – תרגומי מופת משפות מודרניות, משפות קלאסיות ומלשונות נורדיות עתיקות.  מוריס נחשב למשורר איכותי, ובני-זמנו הניחו את ספריו על המדף לצד גדולי השירה כמו טניסון ובראוניג. אך לא פחות חשוב מכך, מוריס נחשב לבולט ולמרתק שבמעצבים האנגלים של כל הזמנים וכמי ששלח ידו כמעט בכל תחום: טיפוגרף גאוני ומחיה האומנות העתיקה של הוויטראז', מעצב רהיטים וטקסטיל, והוא כמובן ייזכר לעד כמי שהשפיע עמוקות על התפתחות הארכיטקטורה המודרנית.  
קריירת העיצוב של מוריס החלה בשנת 1856, עת החל לעבוד עם הארכיטקט ג'ורג' אדמונד סטריט (Street). גם אם ההתקשרות עם סטריט הייתה קצרת מועד, הארכיטקטורה נותרה אהבתו הגדולה. לאחר תשעה חודשים שוכנע על ידי המשורר והצייר הפרה-רפאליטי דנטה גבְּריאל רוסטי (Rossetti) לזנוח את עבודתו כארכיטקט ולהתרכז בנעלה שבאומנויות, לטעמו של רוסטי – אומנות הציור. אלא שעד מהרה נוכח מוריס שאומנות הציור אינה ממלאת את עולמו ואינה עונה על ציפיותיו האתיות. עדיין משוכנע שייעודו מונח באומנות, החל מוריס לעסוק בעיצוב או במה שכונה אז "אומנויות דקורטיביות", ובלשונו האירונית של מוריס "האומנויות הפחותות" (the lesser arts""). בהתחלה עיצב יחד עם ידידו ברן-ג'ונס את הרהיטים למעון שחלקו יחדיו בכיכר רֶד לַיון בלונדון. באותה רוח, כשבשנת 1860 בנה עם חברו, הארכיטקט פיליפ אדוארד ווב (Webb), את ביתו שבבקְסליהית' שמדרום מזרח ללונדון, הידוע כ"בית האדום", העדיף גם כן את העבודה בצוותא עם חבריו על פני שכירתם של בעלי מקצוע ויצרנים.  כך, במעין אחוות ארטיזנים ימי-ביניימית, עיצבו מוריס וחבריו את פנים הבית שנבנה בסגנון ניאו-גותי מקורי. בעקבות כך נפתחו לפניו אפיקי פעולה חדשים, עולם חדש שחיבר בין רגישותו האסתטית לרגישותו האתית, ובין העולם היצרני לעולם הסוציו-פוליטי. עד מהרה, יחד עם חבריו ביניהם, פורד מדוקס בראון (Madox Brown), ברן-ג'ונס ופיליפ ווב, ייסדו שותפות, או בלשונם "אחווה", שנודעה בשם מוריס, מרשל, פוקנר ושות' שעסקה בייצור ארטיזני ומכירה של פריטים מעוצבים, ובמסגרתה פיתחו יחדיו שפה אסתטית מקורית ששימשה בתחום רחב של פרקטיקות כמו אדריכלות, טקסטיל, אריגה, עיצוב לדפוס, עיצוב ריהוט וויטראז'ים. בלב פילוסופיית העיצוב של מוריס וחבריו, אותה קבוצה שנודעה כתנועת "אומנויות ומלאכות" (Arts and Crafts), היה מונח מושג האותנטיות, כלומר שימוש בחומרים טבעיים, פשטות, זיקה לטבע, עבודה ידנית לאורך כל שלבי הייצור והשראה מורלית מהאסתטיקה ופרקטיקות הייצור של ימי הביניים, כשבמרכזם אחוות בעלי-מלאכה כיחידת הייצור הבסיסית. 

תקציר

"מהפכה – מילה אשר אנו, הסוציאליסטים, נדרשים לה לעתים קרובות – נשמעת נוראה באוזני רוב בני האדם גם אחרי שמסבירים להם כי משמעותה אינה בהכרח שינוי שמלוּוה בהתפרעות ובכל מיני סוגים של אלימות, וכי אין פירושה שינוי שנעשה באופן מכני ובניגוד לדעת הכלל בידי קבוצת אנשים אשר הצליחו בצורה כלשהי לתפוס לרגע את השלטון.אפילו אם נסביר להם כי אנו משתמשים במילה מהפכה במובנה האֶטימולוגי ומתכוונים בכך לשינוי בבסיסה של החברה, אנשים נחרדים מעצם הרעיון של שינוי כה גדול, ומתחננים שנדבר על רפורמה ולא על מהפכה.
 
אבל כיוון שאנו, הסוציאליסטים, באומרנו 'מהפכה' איננו מתכוונים כלל למה שהאנשים המכובדים הללו מתכוונים אליו במילה 'רפורמה', אני חייב להגיע למסקנה שתהא זו טעות להשתמש במילה זו, ותהיינה אשר תהיינה התוכניות שאולי אנו מסתירים מתחת לעטיפתה התמימה. אשר על  כן, הבה נדבק בשימוש במילתנו זו – מהפכה – אשר משמעותה היא שינוי בבסיס החברה.
 
ייתכן שזה יפחיד אנשים מסוימים, אך לפחות ישמש להם הדבר כאות אזהרה שאמנם יש כאן משהו שצריך לפחד ממנו – ובה בעת משהו שיש בו סכנה לא פחותה אם יתעלמו ממנו. אולי כך אף נוכל לעודד כמה אנשים שעבורם  המילה הזאת, מהפכה, לא תפיל עליהם מורא אלא תוליד בליבם תקווה.
 
פחד ותקווה – כך קוראים לשתי התשוקות הגדולות השולטות במין האנושי ואשר איתן צריכים המהפכנים להתמודד: להפיח תקווה בהמונים המדוכאים ולהחדיר פחד במעטים המדכאים – זו מטרתנו. אם נצליח למלא את לב ההמונים בתקווה – המעטים יהיו חייבים לפחד מתקוותם של אלה. מלבד השגת המטרה הזאת, אין לנו כל רצון להפחיד אותם. איננו מבקשים לנקום את נקמתם של העניים אלא להשיג עבורם אושר. שכן נקמה על כל אותן אלפי שנות סבל שסבלו העניים עדיין לא נבראה."
 
ויליאם מוריס (1896-1834), אישיות מורכבת, רבגונית ורבת פנים; אדם משכיל, סופר פנטסטי שהשפיע רבות על יצירותיו של ג'ון ר' ר' טולקין מחבר "ההוביט" ו"שר הטבעות"; משורר, מתרגם מיוונית עתיקה ומאיסלנדית, אמן אסתטיקן ומעצב טקסטיל רב השפעה באנגליה של המאה ה-19; בן למשפחה קפיטליסטית אמידה ובעלים-שותף של חברה מסחרית מצליחה לעיצוב וייצור מוצרי אוּמנות אמנותיים.
 
החל מראשית שנות הארבעים לחייו היה מוריס להוגה דעות סוציאליסטי מהפכני רדיקלי, אחד הפעילים החברתיים הראשונים והמובילים באנגליה של תקופתו. ב-1883 הצטרף מוריס ל"פדרציה הסוציאליסטית הדמוקרטית" וסייע למימון פעילותה, בין השאר באמצעות מכירת הספרייה הגדולה והמגוונת שלו. ב-1884 נמנה עם מקימי "הליגה הסוציאליסטית", אִמה הורתה של מפלגת העבודה הבריטית. שש שנים לאחר מכן הקים מוריס בית דפוס אמנותי שבו הודפסו עשרות ספרי אמנות.
 
אישיותו המורכבת של מוריס באה לידי ביטוי בהגותו החברתית- אוטופיסטית, ויש האומרים אף רומנטית. הוא לא בחל בממד האסתטי של החיים שבו עשה חיל הן כמעצב אמנותי והן כתעשיין, אבל סבר שהדבר החשוב והמשמעותי ביותר הוא העתיד הסוציאליסטי של החברה. הוא תיעב את הציוויליזציה המתועשת שצמחה בתקופתו ובמקום להיטיב עם העובדים רק גרמה להמשך ולהעצמת שעבודם לבעלי ההון גורפי הרווחים. במאבקו האידיאולוגי נגד גורמי השעבוד האלה העלה מוריס על נס את עבודת הכפיים האוּמנותית ואת החיים בטבע כתשובות הכרחיות להגשמת מטרתה של כל חברה באשר היא: לאפשר חיים מאושרים לכל אחד מבני האדם המשתייכים אליה.
 
"מלבד השאיפה ליצור דברים יפים", אמר, "התשוקה המובילה בחיי הייתה ועודנה השנאה לציוויליזציה המודרנית".
 
"שנאה לציוויליזציה המודרנית" עלולה להישמע בימינו אלה רגש אנכרוניסטי. אולם דווקא בכפר הגלובלי שאנו חיים בו, בעולם הנשלט בידי תאגידי ענק ופוליטיקאים קפיטליסטים תאווי שלטון המחוברים זה לטבורו של זה בעבותות של אינטרסים פיננסיים כוחניים, מצאנו לנכון לתרגם ולהוציא לאור את הטקסט הקטן אך המובחן והמושחז הזה, שאליו התוודענו לפני שנים לא מעטות, אולי כמחוות הזדהות אישית וכתקווה הומניסטית לימים טובים ואנושיים יותר.

פרק ראשון

מהפכה — מילה אשר אנו, הסוציאליסטים, נדרשים לה לעתים קרובות — נשמעת נוראה באוזני רוב בני האדם גם אחרי שמסבירים להם כי משמעותה אינה בהכרח שינוי שמלוּוה בהתפרעות ובכל מיני סוגים של אלימות, וכי אין פירושה שינוי שנעשה באופן מכני ובניגוד לדעת הכלל בידי קבוצת אנשים אשר הצליחו בצורה כלשהי לתפוס לרגע את השלטון. אפילו אם נסביר להם כי אנו משתמשים במילה מהפכה במובנה האֶטימולוגי ומתכוונים בכך לשינוי בבסיסה של החברה, אנשים נחרדים מעצם הרעיון של שינוי כה גדול, ומתחננים שנדבר על רפורמה ולא על מהפכה.
 
אבל כיוון שאנו, הסוציאליסטים, באומרנו "מהפכה" איננו מתכוונים כלל למה שהאנשים המכובדים הללו מתכוונים אליו במילה "רפורמה", אני חייב להגיע למסקנה שתהא זו טעות להשתמש במילה זו, ותהיינה אשר תהיינה התוכניות שאולי אנו מסתירים מתחת לעטיפתה התמימה. אשר על כן, הבה נדבק בשימוש במילתנו זו — מהפכה — אשר משמעותה היא שינוי בבסיס החברה.
 
ייתכן שזה יפחיד אנשים מסוימים, אך לפחות ישמש להם הדבר כאות אזהרה שאמנם יש כאן משהו שצריך לפחד ממנו — ובה בעת משהו שיש בו סכנה לא פחותה אם יתעלמו ממנו. אולי כך אף נוכל לעודד כמה אנשים שעבורם המילה הזאת, מהפכה, לא תפיל עליהם מורא אלא תוליד בליבם תקווה.
 
פחד ותקווה — כך נקראות שתי התשוקות הגדולות השולטות במין האנושי ואשר איתן צריכים המהפכנים להתמודד. להפיח תקווה בהמונים המדוכאים ולהחדיר פחד במעטים המדכאים — זו מטרתנו. אם נצליח למלא את לב ההמונים בתקווה — המעטים יהיו חייבים לפחד מתקוותם של אלה. מלבד השגת המטרה הזאת, אין לנו כל רצון להפחיד אותם. איננו מבקשים לנקום את נקמתם של העניים אלא להשיג עבורם אושר. שכן נקמה על כל אותן אלפי שנות סבל שסבלו העניים עדיין לא נבראה.
 
ואולם רבים מבין העריצים מדכאי העניים, בעצם רובם, אינם מודעים לעובדה שהם עריצים. מדוע? זאת נראה מיד. הם עצמם מנהלים אורח חיים מסודר, שקט, מרוחקים עד כמה שאפשר מרגשותיו של בעל עבדים רומי או של סיימון לֶגְרי.[2] הם יודעים שהעניים קיימים, אך סבלותיהם אינם מצטיירים לפניהם בצורה חריפה או דרמטית. גם להם יש צרות, והם ללא ספק חושבים שהסבל הוא מנת חלקה של האנושות כולה. גם אין להם, לעריצים, כל דרך להשוות את צרותיהם עם אלה של בני האדם שנמצאים במעמד חברתי נמוך מהם. ואם אי פעם פולשת אל מוחם המחשבה על אותן צרות קשות יותר, הם מתנחמים בעיקרון שבני אדם מתרגלים לכל הצרות שנוחתות עליהם, תהיינה אשר תהיינה.
 
לפחות ככל שהדבר נוגע ליחידים, זוהי אמנם האמת, ולכן אנו מוצאים בין התומכים בהנצחת מצב הדברים הנוכחי, רע ככל שיהיה, קודם כול את העריצים הבלתי מודעים, אלה שחיים בנוחות וסבורים כי עליהם לחשוש מכל דבר שיהיה כרוך בשינוי עמוק יותר מרפורמות רכות ומדורגות ביותר. אחרי העריצים אנו מוצאים את העניים, אלה שחייהם כה קשים ומלאי דאגות עד כי אין הם יכולים לשער כלל שייתכן עבורם שינוי כלשהו לטובה. הם אינם מעזים לסכן ולו מעט מזעיר מרכושם העלוב כדי לקדם איזושהי פעולה להטבה אפשרית של מצבם. וכך אין באפשרותנו לגרום לשינוי אצל העשירים מלבד להחדיר בהם פחד, וגם קשה לנו ביותר להפיח תקווה כלשהי בעניים. הגיוני ביותר אם כן שאותם אנשים אשר אנו מנסים לערב אותם במאבק הגדול שיביא לצורת חיים טובה יותר מאשר זו שבה אנו חיים עתה, יִפנו אלינו ויבקשו מאיתנו לתת להם לפחות מושג־מה באשר לאיך ייראו החיים הללו. זוהי בקשה סבירה, אך קשה להגשימה, כיוון שאנו חיים בשיטה שהופכת כל מאמץ מודע להתחדשות ולבנייה מחדש לבלתי אפשרי כמעט. לכן לא יהא זה משולל היגיון מצדנו להשיב להם: "קיימים מכשולים מסוימים להתקדמותו של האדם. אנו יכולים לומר לכם מה הם. סלקו אותם ואז תיווכחו לדעת."
 
אני מציע אפוא את עצמי כקורבן על מנת להשׂביע את רצונם של אלה החושבים ש"במצב הדברים הנוכחי יש לנו לפחות משהו", ומפוחדים מן הרעיון להרפות את אחיזתם באותו משהו פן ימצאו את עצמם במצב גרוע יותר מזה שבו הם נמצאים עתה, ויאבדו הכול. אבל במהלך ניסיוני להראות כיצד ביכולתנו לחיות, אני חייב לעסוק פחות או יותר בפן השלילי. כוונתי לומר שעלי להצביע היכן לדעתי אנו נכשלים עתה בניסיוננו לחיות חיים ראויים. אני חייב לשאול את העשירים והאמידים מהו אותו מעמד שהם מתעקשים לשמֵר בכל מחיר, והאם בסופו של דבר יהיה זה אובדן כה נורא עבורם אם יוותרו עליו? ועלי לומר לעניים כי למרות שיש ביכולתם לחיות חיים ישרים ונדיבים, הם נמצאים עתה במעמד שהתמדה בו פירושה המשך השפלתם.

ויליאם מוריס

ויליאם מוריס (1896-1834) נולד במחוז וולתָ'מסטו (Walthamstow) שגבל בעת ההיא באזורים הצפון-מזרחיים של לונדון רבתי, למשפחה אמידה מן המעמד הבינוני. אבי המשפחה עבד בסיטי של לונדון בעסקי פיננסים. מותו הפתאומי של האב בשנת 1874 אמנם אילץ את המשפחה להסתגל לחיים מעט יותר צנועים, אך די היה בירושתו של ויליאם הצעיר כדי שזו תבטיח לו חיים נוחים ואי-תלות כספית, בעיקר בגין השקעות נבונות של אביו שהניבו למוריס תשואה נאה ממניות בחברות מצליחות בעסקי כרייה של בדיל ונחושת. 
כנער רכש מוריס את השכלתו הבסיסית בבית הספר הכנסייתי והיוקרתי מרלבורו קולג' (Marlborough College) ולאחר מכן, כסטודנט אמיד שאינו תלוי כלכלית, למד באקסֶטֶר קולג' (Exeter College) שבאוקספורד. מוריס הצעיר לא גילה עניין מיוחד בלימודים הרשמיים, אך לעומת זאת התעניין עד כדי תשוקה בארכיטקטורה, בהיסטוריה ובתרבות הנורדית בכלל ובזו האנגלית בפרט, תוך שימת דגש מיוחד על פרקי ימי הביניים. הוא סיים את לימודיו בשנת 1853 בכוונה להצטרף לשורות המשמשים בקודש (holy order) ככהן דת קהילתי, אולם ככל שחלף הזמן הלך מוריס והתרחק מהכנסייה, ובעצה אחת עם חבר נפש שליווה אותו כמעט לאורך כל חייו הבוגרים, אדוארד ברן-ג'ונס,  נטש בשנת 1855 את הרעיון להיות איש דת ובחר בקריירה אומנותית, בידיעה שהחלטה זו תאכזב מרות את משפחתו. 
את פעילותו האומנותית ניתב מוריס בשני ערוצים מקבילים: ספרות ואומנות דקורטיבית. ב-1854 נכבש על ידי השירה ועד מהרה החל לפרסם בקביעות ב-Oxford and Cambridge Magazine, כתב עת שייסד, ערך ואף מימן את רוב הוצאותיו. רשימת פרסומיו של מוריס ארוכה ומכובדת: ארבעה כרכי שירה, סיפורת, רומנים, ספרי פנטזיה היסטוריים, קובצי מאמרים וכתבים סוציאליסטיים, ואחרון – תרגומי מופת משפות מודרניות, משפות קלאסיות ומלשונות נורדיות עתיקות.  מוריס נחשב למשורר איכותי, ובני-זמנו הניחו את ספריו על המדף לצד גדולי השירה כמו טניסון ובראוניג. אך לא פחות חשוב מכך, מוריס נחשב לבולט ולמרתק שבמעצבים האנגלים של כל הזמנים וכמי ששלח ידו כמעט בכל תחום: טיפוגרף גאוני ומחיה האומנות העתיקה של הוויטראז', מעצב רהיטים וטקסטיל, והוא כמובן ייזכר לעד כמי שהשפיע עמוקות על התפתחות הארכיטקטורה המודרנית.  
קריירת העיצוב של מוריס החלה בשנת 1856, עת החל לעבוד עם הארכיטקט ג'ורג' אדמונד סטריט (Street). גם אם ההתקשרות עם סטריט הייתה קצרת מועד, הארכיטקטורה נותרה אהבתו הגדולה. לאחר תשעה חודשים שוכנע על ידי המשורר והצייר הפרה-רפאליטי דנטה גבְּריאל רוסטי (Rossetti) לזנוח את עבודתו כארכיטקט ולהתרכז בנעלה שבאומנויות, לטעמו של רוסטי – אומנות הציור. אלא שעד מהרה נוכח מוריס שאומנות הציור אינה ממלאת את עולמו ואינה עונה על ציפיותיו האתיות. עדיין משוכנע שייעודו מונח באומנות, החל מוריס לעסוק בעיצוב או במה שכונה אז "אומנויות דקורטיביות", ובלשונו האירונית של מוריס "האומנויות הפחותות" (the lesser arts""). בהתחלה עיצב יחד עם ידידו ברן-ג'ונס את הרהיטים למעון שחלקו יחדיו בכיכר רֶד לַיון בלונדון. באותה רוח, כשבשנת 1860 בנה עם חברו, הארכיטקט פיליפ אדוארד ווב (Webb), את ביתו שבבקְסליהית' שמדרום מזרח ללונדון, הידוע כ"בית האדום", העדיף גם כן את העבודה בצוותא עם חבריו על פני שכירתם של בעלי מקצוע ויצרנים.  כך, במעין אחוות ארטיזנים ימי-ביניימית, עיצבו מוריס וחבריו את פנים הבית שנבנה בסגנון ניאו-גותי מקורי. בעקבות כך נפתחו לפניו אפיקי פעולה חדשים, עולם חדש שחיבר בין רגישותו האסתטית לרגישותו האתית, ובין העולם היצרני לעולם הסוציו-פוליטי. עד מהרה, יחד עם חבריו ביניהם, פורד מדוקס בראון (Madox Brown), ברן-ג'ונס ופיליפ ווב, ייסדו שותפות, או בלשונם "אחווה", שנודעה בשם מוריס, מרשל, פוקנר ושות' שעסקה בייצור ארטיזני ומכירה של פריטים מעוצבים, ובמסגרתה פיתחו יחדיו שפה אסתטית מקורית ששימשה בתחום רחב של פרקטיקות כמו אדריכלות, טקסטיל, אריגה, עיצוב לדפוס, עיצוב ריהוט וויטראז'ים. בלב פילוסופיית העיצוב של מוריס וחבריו, אותה קבוצה שנודעה כתנועת "אומנויות ומלאכות" (Arts and Crafts), היה מונח מושג האותנטיות, כלומר שימוש בחומרים טבעיים, פשטות, זיקה לטבע, עבודה ידנית לאורך כל שלבי הייצור והשראה מורלית מהאסתטיקה ופרקטיקות הייצור של ימי הביניים, כשבמרכזם אחוות בעלי-מלאכה כיחידת הייצור הבסיסית. 

עוד על הספר

איך אנחנו חיים — ואיך ביכולתנו לחיות ויליאם מוריס
מהפכה — מילה אשר אנו, הסוציאליסטים, נדרשים לה לעתים קרובות — נשמעת נוראה באוזני רוב בני האדם גם אחרי שמסבירים להם כי משמעותה אינה בהכרח שינוי שמלוּוה בהתפרעות ובכל מיני סוגים של אלימות, וכי אין פירושה שינוי שנעשה באופן מכני ובניגוד לדעת הכלל בידי קבוצת אנשים אשר הצליחו בצורה כלשהי לתפוס לרגע את השלטון. אפילו אם נסביר להם כי אנו משתמשים במילה מהפכה במובנה האֶטימולוגי ומתכוונים בכך לשינוי בבסיסה של החברה, אנשים נחרדים מעצם הרעיון של שינוי כה גדול, ומתחננים שנדבר על רפורמה ולא על מהפכה.
 
אבל כיוון שאנו, הסוציאליסטים, באומרנו "מהפכה" איננו מתכוונים כלל למה שהאנשים המכובדים הללו מתכוונים אליו במילה "רפורמה", אני חייב להגיע למסקנה שתהא זו טעות להשתמש במילה זו, ותהיינה אשר תהיינה התוכניות שאולי אנו מסתירים מתחת לעטיפתה התמימה. אשר על כן, הבה נדבק בשימוש במילתנו זו — מהפכה — אשר משמעותה היא שינוי בבסיס החברה.
 
ייתכן שזה יפחיד אנשים מסוימים, אך לפחות ישמש להם הדבר כאות אזהרה שאמנם יש כאן משהו שצריך לפחד ממנו — ובה בעת משהו שיש בו סכנה לא פחותה אם יתעלמו ממנו. אולי כך אף נוכל לעודד כמה אנשים שעבורם המילה הזאת, מהפכה, לא תפיל עליהם מורא אלא תוליד בליבם תקווה.
 
פחד ותקווה — כך נקראות שתי התשוקות הגדולות השולטות במין האנושי ואשר איתן צריכים המהפכנים להתמודד. להפיח תקווה בהמונים המדוכאים ולהחדיר פחד במעטים המדכאים — זו מטרתנו. אם נצליח למלא את לב ההמונים בתקווה — המעטים יהיו חייבים לפחד מתקוותם של אלה. מלבד השגת המטרה הזאת, אין לנו כל רצון להפחיד אותם. איננו מבקשים לנקום את נקמתם של העניים אלא להשיג עבורם אושר. שכן נקמה על כל אותן אלפי שנות סבל שסבלו העניים עדיין לא נבראה.
 
ואולם רבים מבין העריצים מדכאי העניים, בעצם רובם, אינם מודעים לעובדה שהם עריצים. מדוע? זאת נראה מיד. הם עצמם מנהלים אורח חיים מסודר, שקט, מרוחקים עד כמה שאפשר מרגשותיו של בעל עבדים רומי או של סיימון לֶגְרי.[2] הם יודעים שהעניים קיימים, אך סבלותיהם אינם מצטיירים לפניהם בצורה חריפה או דרמטית. גם להם יש צרות, והם ללא ספק חושבים שהסבל הוא מנת חלקה של האנושות כולה. גם אין להם, לעריצים, כל דרך להשוות את צרותיהם עם אלה של בני האדם שנמצאים במעמד חברתי נמוך מהם. ואם אי פעם פולשת אל מוחם המחשבה על אותן צרות קשות יותר, הם מתנחמים בעיקרון שבני אדם מתרגלים לכל הצרות שנוחתות עליהם, תהיינה אשר תהיינה.
 
לפחות ככל שהדבר נוגע ליחידים, זוהי אמנם האמת, ולכן אנו מוצאים בין התומכים בהנצחת מצב הדברים הנוכחי, רע ככל שיהיה, קודם כול את העריצים הבלתי מודעים, אלה שחיים בנוחות וסבורים כי עליהם לחשוש מכל דבר שיהיה כרוך בשינוי עמוק יותר מרפורמות רכות ומדורגות ביותר. אחרי העריצים אנו מוצאים את העניים, אלה שחייהם כה קשים ומלאי דאגות עד כי אין הם יכולים לשער כלל שייתכן עבורם שינוי כלשהו לטובה. הם אינם מעזים לסכן ולו מעט מזעיר מרכושם העלוב כדי לקדם איזושהי פעולה להטבה אפשרית של מצבם. וכך אין באפשרותנו לגרום לשינוי אצל העשירים מלבד להחדיר בהם פחד, וגם קשה לנו ביותר להפיח תקווה כלשהי בעניים. הגיוני ביותר אם כן שאותם אנשים אשר אנו מנסים לערב אותם במאבק הגדול שיביא לצורת חיים טובה יותר מאשר זו שבה אנו חיים עתה, יִפנו אלינו ויבקשו מאיתנו לתת להם לפחות מושג־מה באשר לאיך ייראו החיים הללו. זוהי בקשה סבירה, אך קשה להגשימה, כיוון שאנו חיים בשיטה שהופכת כל מאמץ מודע להתחדשות ולבנייה מחדש לבלתי אפשרי כמעט. לכן לא יהא זה משולל היגיון מצדנו להשיב להם: "קיימים מכשולים מסוימים להתקדמותו של האדם. אנו יכולים לומר לכם מה הם. סלקו אותם ואז תיווכחו לדעת."
 
אני מציע אפוא את עצמי כקורבן על מנת להשׂביע את רצונם של אלה החושבים ש"במצב הדברים הנוכחי יש לנו לפחות משהו", ומפוחדים מן הרעיון להרפות את אחיזתם באותו משהו פן ימצאו את עצמם במצב גרוע יותר מזה שבו הם נמצאים עתה, ויאבדו הכול. אבל במהלך ניסיוני להראות כיצד ביכולתנו לחיות, אני חייב לעסוק פחות או יותר בפן השלילי. כוונתי לומר שעלי להצביע היכן לדעתי אנו נכשלים עתה בניסיוננו לחיות חיים ראויים. אני חייב לשאול את העשירים והאמידים מהו אותו מעמד שהם מתעקשים לשמֵר בכל מחיר, והאם בסופו של דבר יהיה זה אובדן כה נורא עבורם אם יוותרו עליו? ועלי לומר לעניים כי למרות שיש ביכולתם לחיות חיים ישרים ונדיבים, הם נמצאים עתה במעמד שהתמדה בו פירושה המשך השפלתם.