הקדמה
כשהייתי בכיתה ג' הצטרף אבא שלי לנבחרת הצועדים של אג״ד, שהתאמנה לקראת ״צעדת ארבעת הימים״.
״אנו הולכים ברגל, הופה היי, הופה היי,״ שאגו הוא וחבריו במעלה הכביש המתפתל על הכרמל לכיוון בית אורן, כשכל הילדים, ואני ביניהם, שרים איתם מחלון האוטובוס שנשרך מאחור. הקצב העליז של השיר נכרך בזיכרוני בריח הזיעה של אבא, בתמונת שרירי רגליו המשתרגים, ובגאווה האינסופית שחשתי על היותי בנו של האיש הזה, השר במלוא גרונו בעודו צועד אל ראש ההר.
במלחמת ששת הימים הייתי בכיתה ה'. את ״ירושלים של זהב״ שמעתי עשרות פעמים ברדיו, כמו כל עם ישראל, ואני זוכר בבירור את הרטט באוויר. חודשים ספורים לאחר המלחמה כבר הביא מר אטקינס, המורה שלנו לאנגלית, תרגום שהכין בעצמו, והתעקש שנחזור אחריו: ״ג'רוזלם אוף גולד, סו אבר יאנג סו אבר אולד...״ בבת־אחת אפף ניחוח בינלאומי את השיר ״שלנו״, וניפח את חזי: הנה, לא רק שאנחנו מנצחים את שבעת צבאות ערב בשישה ימים - יש לנו גם שיר מפורסם בעולם כולו!
כמה שנים אחר כך, אני כבר נער בכיתה י', חניך גאה בתנועת ״המחנות העולים״. בכל יום חמישי בערב הייתה ״הרקדה״ בתנועה, ובאחת מהן לימד אותנו פנקס, המרקיד, את ריקוד השלשות ״מחר״. לשמע הצלילים הראשונים שבקעו מטייפ הסלילים הייתי מחפש בעיני את דלית, מושא חלומותי הרומנטיים דאז, ומתמרן כך שאעמוד לצדה ואשלח יד מהססת לאחוז בידה. ושנה לאחר מכן, כששמעתי לראשונה את ״בסנדלים על גשר הירקון, שניהם בג'ינס ובטריקו, הם בשישית, ובינתיים...״ היה ברור לי שהשיר נכתב עלי, טבול בטעם מתוק־עצוב של אהבת נעורים ראשונה.
כשפרצה מלחמת יום הכיפורים כבר הייתי בי״ב. חברי ואני הסתובבנו בחוצות שכונת ילדותנו וצעקנו ״האפלה!״ אל כל חלון שבקע ממנו אור מסוכן. אבא היה מגויס, חלק מחברי היו בתוך הקרבות, מצב הרוח היה שפוף ושמועות על נופלים ראשונים כבר התגנבו מכל עבר. ראיתי את נעמי שמר שרה בטלוויזיה את ״לו יהי״, והרגשתי, במפתיע, מוגן לרגע. כאילו היא קולטת את פחדי - פחדינו - הכמוסים ביותר, וחובקת בקולה ובמילותיה את הלב החרד.
בעצם, מה שאני מנסה לומר כאן בפשטות הוא: נעמי שמר ליוותה את ילדותי, נעורי ובגרותי, כפסקול קבוע. צליל חם ומוכר, מובן מאליו, שאין מה לתמוה על הימצאותו קרוב אלי. הרי הוא חלק ממני, לא? אחר כך באו ימים שבהם התרחקנו קצת, ואז שוב התקרבנו, וכל הזמן אותה הרגשה: שיריה של נעמי שמר הם הארץ הזאת. הם אני.
אבל מה ידעתי על נעמי שמר? רק בשנים האחרונות התוודעתי לעובדה כי אף שהייתה במרכז חיי התרבות במשך עשרות שנים, התראיינה אינספור פעמים בכלי התקשורת, כתבה אלף שירים ושיר, עמדה במרכזן של תוכניות בידור וטלוויזיה רבות, ולכאורה סיפרה את כולה עד תום (בלשונה של רחל המשוררת) - סיפור חייה לא סוּפר. וכשהתברר כי אין בנמצא ביוגרפיה שלה, אחז בי דחף בלתי נשלט לכתוב את קורות חייה ויצירתה. הרגשתי שסיפורה, על פסגותיו ומִשבריו, הוא במובן רב סיפור קולקטיבי שראוי לספרו.
הייתה זו נקודת המוצא למסע מרגש וסוחף בעקבות נעמי שמר, שהפך בסופו לספר שאתם מחזיקים בידיכם.
עשרות רבות של אנשים התגייסו לעזרתי במסע, ולולא עזרתם, שניתנה בנפש חפצה ובנדיבות, לא היה מגיע ספר זה לידי גמר. בראש ובראשונה אני מבקש להודות ללֵלי שמר ולאריאל הורוביץ, ילדיה של נעמי, שתמכו במעשה הכתיבה מהרגע הראשון. עשרות שעות של שיחה אינטימית נקשרו בינינו, טבולות בחוש הומור, בהבחנות דקות, בכנות וביושרה - תכונות שלמדתי עד מהרה מהיכן שאבו אותן. שניהם שלפו ממגירות עלומות מסמכים, תמונות, יומנים, פתקים וציורים, שהעשירו עד מאוד את היכרותי עם נעמי. לֵלי ואריאל אף פתחו בפני את כל עיזבונה האישי של אמם, השמור בספרייה הלאומית, אוצר בלום שהיווה תשתית איתנה למסעי בעקבותיה.
כאן המקום להודות לד״ר גילה פלאם, האחראית על ארכיון הצליל בספרייה הלאומית, ולתמר זיגמן, עובדת הספרייה, השולטת בנבכי מכמניה בכלל ובעיזבונה של נעמי שמר בפרט. שתיהן נענו בחום ובנכונות לכל שאלותי, ולא חסכו מאמץ לתת מענה גם למוזרות ולאזוטריות שבהן.
הייתה לי הזכות לראיין את רותיק, אחותה של נעמי, את כלתהּ תמר גלעדי, את נכדיה נגה ואמנון, ועוד אחדים מן המשפחה הקרובה. כולם חלקו עמי בשמחה את זיכרונותיהם ואת מחשבותיהם. בשיחותי עמם חשתי את האהבה ואת הגעגועים לנעמי, שהיו מלווים חליפות בדמעה ובחיוך.
כל חייה הייתה נעמי שמר אישה של חברים, ובעיקר - חברות: אביבה ישראלי, זאבה זבידוב, רבקה מיכאלי, חנה הכהן, נגה אשל, איה להבי. גם את האנשים שעמם עבדה לאורך הדרך הפכה לעתים לידידיה: צֶדי צרפתי, דודו אלהרר, רמי הראל, משה בקר, דליה גוטמן, שרה פרידמן - אם למנות רק אחדים מהם. נפגשתי עמם לשיחות מרתקות, מרגשות ומלמדות, ואני מודה לכולם על נכונותם לשתפני בזיכרונותיהם מנעמי.
אני מבקש להודות במיוחד לתמר ולעמוס רודנר, חבריה הקרובים של נעמי, שלקחו משימה לעצמם ללקט ולנצור סיפורים וזיכרונות עליה. השיחות עמם עזרו לי לחוש את דמותה מקרוב, ושניהם העניקו לשימושי, בנדיבות וברצון, את הדברים שכתבו במשך השנים על נעמי ושיריה.
לאנשי כנרת, כור מחצבתה של נעמי, יש מקום חשוב במסע בעקבותיה. אני מבקש להודות בחום לזיוה ליש - מיַלְדוֹת כנרת וארכיונאית הקיבוץ. היא פתחה בפני את לבה ואת אוצרות הארכיון גם יחד. תודה לעמירם אידלמן, בן הקיבוץ, העוסק בשימור מורשתה של נעמי בכנרת, וכן לחברות ולחברים שהיו תלמידיה, ושיתפוני בתמונות שהם נושאים עמם ממורתם האהובה למוסיקה.
הוצאת ספר בימים אלה אינה משימה פשוטה. מאיר קוטלר, מנהל עיזבונה של נעמי, הזוכר בחום את שנות עבודתם המשותפת, נרתם - הוא ומשרדו - להצלחת המשימה, ואני מודה לו על כך.
תודה להוצאת הספרים מודן־כתר על שבחרה להוציא לאור את הספר, ובמיוחד ברצוני להודות לעורך הספרותי שמעון ריקלין, שעבד עמי על כתב היד ברגישות, במקצועיות, ובאהבה בלתי מסותרת לדמותה של נעמי. למדתי רבות מעבודתי הצמודה עמו.
עוד רבים וטובים סייעו בידי לכתוב את סיפור חייה של נעמי שמר, ותרומתם מובאת בהערות המלוות ספר זה. אני מקווה כי המשימה צלחה בידי, וכי הצלחתי להעביר את דמותה רבת־הפנים באמינות וביושר. הטעויות - שאינן נעדרות מן הסתם בספר - הן כמובן שלי בלבד.
מוטי זעירא, גבעת חיים איחוד, קיץ 2017
