פרולוג
"כל הזמן שבעולם עומד לרשותי."
לואיז התאמצה להרים את ראשה אך שמטה אותו שוב כשהרגישה את הליטוף הקר והמתכתי של שלשלאות הברזל סביב צווארה. מגען הפך לתחושה מוכרת, למקצב נוסף כמו זה של הדופק הקלוש של ליבה.
יותר מיממה היא כלואה במקום הזה, יממה ארוכה, מייאשת וקשה. יותר מאשר הרגישה את החללים שאליהם הפכו עורקיה, את השמש החורפית שזרחה במלוא עוזה דרך הפתח העליון בתקרה, הייתה מודעת למה שהזדחל באיטיות אך בבטחה והשתכן בתוך מוחה - ייאוש. הוא הורגש בכל פעימה רפה ולווה בקול שלחש בארסיות - את לבד. בלעדיי את לא שווה דבר.
"לך, לעומת זאת, אין עוד זמן רב." שמעה את קולו.
זמן, חשבה לואיז בפליאה. בדיוק כשחשבתָ שכוחך עומד לו, ממש כשהיית משוכנע שהערמת עליו, הוא מוצא אותך בקיצו של המבוך המורכב שנועד לשטות בו. שם ימתין, זחוח ושלו, כמארח שהמתין כמה דקות מעל הנדרש לבואך. הוא יעניק לך מבט מעט חומל ויחייך לפני שיושיט אליך את ידו הרחומה.
"אמרי שתעשי זאת, את יודעת שאין לך ברירה." השובה שלה התכופף לעברה והושיט את ידו.
לואיז עקבה אחרי טיפות הרוק, שמצאו דרכן מפיה הפעור אל אצבעות ידו הפתוחה. הוא לא נרתע או נגעל. במקום זאת, לפת בידו האחת את שערה והניף את ראשה בכוח כה רב, שחשבה שיינתק מתושבת צווארה. היא השאירה את עיניה עצומות, ממאנת להביט בו, אך כשמהלומת ידו האדירה ניחתה על לחיה, וראשה שוב נכנע לכוח הכבידה, נאלצה לפקוח אותן אל הסיוט שהפך למציאות המעגלית שחוותה ביממה האחרונה.
"קדימה, את יודעת שאני לא רוצה לעשות לך את זה. את מביאה זאת על עצמך." נראה היה שחולשתה הגבירה את הסדיזם שהוא היטיב להפגין בשעות האחרונות.
על אף ששערותיה המטונפות דבקו אל פניה המגואלות בדם, לואיז הצליחה לבחון את פניו המוכרות לה היטב. החיוּת שלו, החיוניות וההבטחה שנשאו עימן, כמו שרו לעברה. היא רצתה להיכנע, למסור עצמה בידיו ולסיים את הכול, אך מנגנון הישרדות פנימי לא אפשר לה לעשות כן. קול תקתוק סמוי הצטלצל באוזניה וגרם לפניה לצרוב, לעיניה לשקוע כמעט כליל אל תוך חוריהן, לחַיָה שבתוכה לפרוץ החוצה ולהציג את עצמה בפניו. הוא בתמורה התאבן, ועיניו הצטמצמו בהבנה, מסגירות פעם נוספת את המפלצתיות שבו.
"לא תסכימי לעולם, נכון?" סינן בזעם.
"כל הזמן שבעולם," קול סדוק ומוזר בקע מגרונה, כמו נייר זכוכית שחוק ומחוספס, "לא יספיק כדי לשכנע אותי להסכים."
"חבל, אמורֶה מיו*, חבל מאוד." הזעם בקולו התגבש להחלטה. מוט הברזל שהיה מוטל לידה, שבעזרתו כל כך הרבה עצמות מגופה נשברו לפני ששוב התאחו, שוב היה בידו החזקה. בידו האחרת אחז בשערה בגסות ומשך את ראשה כך שאפו כמעט נגע בשלה. עור צווארה החל להיחתך תחת חיכוך השלשלאות. "את לא מותירה לי ברירה בסירובך המטופש. התכוננתי היטב לרגע זה, ויש בידי מספיק אמצעים שיגרמו לך לחזור בך. למעשה," חיוך מרושע חצה את פניו, לא נוגע בעיניו הקרות, "כבר נקטתי במספר צעדים לפני שהבאתי אותך לכאן. אני מתכנן להדגים אותם גם בפנייך, מייד כשהאורח שלנו יגיע."
ניחוח מוכר ונעים עלה באפה ללא אזהרה, אחריו דהר בראשה זיכרון מגלגול חיים אחר - אביה האהוב והיא ישובים מול עצי האשור הגדולים. דמדומי יום העבודה נושקים לצמרות האדירות, לפני שפינו את מקומם לחשכה.
בקרוב אראה שוב את פניך, פאפה, חכה לי, הייתה מחשבתה האחרונה של לואיז, כשהמוט הורם כדי לפלח שוב את מרכז גופה.
*אהובה שלי באיטלקית
פרק 1
ארבעה חודשים קודם לכן
"עד הסוף, קדימה." הפקודה שוגרה לעבר לואיז ממרום הגוף שעליו שכבה ושאת איבר מינו לקחה עמוק לתוך פיה. לו היה הדובר מודע להשלכותיה הקטלניות של ההוראה שהוציא מפיו במלוא הרצינות והכוונה, ודאי היה מוותר על דחיפת ראשה בכוח והוספת שם החיבה 'כלבה'.
לואיז שנאה לבזבז את זמנה על העשירון התחתון של המין הגברי, זה המתנשא, היהיר והחמדן. כל עולמם נדמה כמצטמצם לתעלה אחת חמה וארוכה, שמסע בה מפצפץ את מוחם למיליון חלקיקים. הדבר היחיד שאליו שאפו הוא להפוך לזיקוק, שיאיר את ישותם לפני שזו תתאדה, להתפרק ולהתרסק אל חשכת השמיים שבמוחם. אז, ורק אז, יוכלו להיעזר בידו הנעלמה של האל הטוב שיקושש את מיליוני חלקיקיהם ויאחה אותם לגוף בשר ודם שהיו עד לפני רגע.
לצערה הרב, משהו חזק יותר מנטיית ליבה הטבעית נטל עבורה את ההחלטה, כשהייתה סוקרת את ההיצע האופציונלי במקומות הבילוי שאליהם יצאה. יצר שלא בחל בתכונה אנושית ירודה כזו או אחרת ולא נהג להפלות בין עוצמה וגדלות רוח, לבין שפלות ונבזות. רעבונה של לואיז היה עיוור לכל אלו. דבר אחד בלבד הנחה אותו – סיפוק מיידי ומהיר. את כל החסרונות ותכונות האופי שנלוו לתהליך לואיז נאלצה לסבול ללא אומר, תוך עטיית חיוך מקסים ומתקתק.
נציגות נכבדת מהמין הגברי נקרתה בדרכה לאורך השנים - נשמות תועות, שמחות, אדירות, עלובות, בטוחות בעצמן יותר או בטוחות בעצמן פחות. כמעט לכולם היה דבר אחד משותף - הדם הזורם בגופם פשוט נדד ממקום אחד למקום אחר, כמה רגעים לפני שתבעה אותו לעצמה בשקיקה.
לואיז התעלמה מהעובדה שלאותן תחושות שותפות גם רוב הנשים שהליבידו שלהן עוד מתפקד, שתאבונן המיני בריא ושהדופק שלהן חי ודוהר בכל עורק בגופן. רוב הנשים, אך לא את, קול פנימי ועוקצני הזכיר לה.
הגבר העירום והשרירי שתחתיה חזר על דבריו דרך שיניים חשוקות. הכתפיים הרחבות שחשפו שרירי קיבורת מרשימים ותפוחים, החזה החלק שסלל את הדרך אל בטן שטוחה ורצופת קוביות סימטריות להפליא, כל אלה הלמו לחלוטין את המילים שיצאו משפתותיו.
החדר רחב הידיים בדירת הפנטהאוז המפוארת, שאליו הביא אותה, היה מכוסה במראות. הדבר גרם לה לאי־נוחות שהצליחה להסוות. גם אני הולמת לחלוטין את התפאורה הכללית, לואיז חשבה לעצמה. גופה בהק בלובנו כנגד גופו הכהה. ממדיו המרשימים הדגישו את שבריריותה, שערה השחור נפל על ברכיו בגלים רכים ולא נגמרים. הוא שוב ניסה לאחוז בו כדי להגביר את העונג שלו, את התאווה שחיפשה כל זיז וגומחה להיאחז בה, כשניסה לתבוע אותה ולהראות לה מי באמת שולט בעניינים.
כמה משעמם, מחשבה מלאת צער חלפה בראשה, כשמשך אותה מעלה, מוציא לפועל ניסיון נוסף להוכיח לה שגם הוא יודע להשתמש כהלכה ברצועת העור שהעניק לו הבורא. היא לא שירתה אותו כהלכה. לא כשהדף אותה לתוך פיה, ולא מוקדם יותר כשניסה להסביר לה את ההבדל בין יין אדום ללבן בבר שבו נפגשו.
לואיז הבטיחה לעצמה שתחוס עליו אחרי שתיטול ממנו את מה שנזקקה לו כל כך, את מה שהביא אותה לשלח לעברו חיוך פתייני ומזמין. כשהרים לעברה את כוס המשקה השלישית, שביקש מהברמן לספק גם לה, היא התעלמה מההילה הכהה והגדושה בכוונות רעות שריחפה מעל ראשו ועשתה אליו את דרכה בהילוך איטי.
הרי נשמה אבודה, מבולבלת ותועה כמותו, הרהרה כשפתח עבורה את דלת הרובר השחורה שלו, צריכה את האפשרות לצבור עוד מעט ניסיון חיים, עוד ביטחון וחוויות, שייתכן שיהפכו אותה קצת יותר גאה, קצת יותר חזקה. כך תוכל לשפר את חייהן של נשמות נוספות בעולם הזה, להפוך אותן לפחות חשוכות.
אולם הטווס בדמות הגבר הנאה, שהתעקש לקחתה לביתו, התעלם מבקשתה שימהר, שיגיע בחופזה כדי שלא יבזבזו אף לא רגע. הוא נסע במסלול הארוך יותר, כדי שהיא תוכל להתפעל מהביצועים המכניים של מכוניתו. כשהגיעו אל הפנטהאוז, התעקש לעבור בכל אחד משלושת החדרים המרווחים והמאובזרים כדי להסביר לה על כל אחת מיצירות האומנות שעיטרו את קירותיהם.
כל יצירה ויצירה הייתה מזויפת, עינה המיומנת זיהתה מייד. היא הנהנה בהסכמה מאופקת וניסתה לאחוז בצווארון חולצתו כדי לרמוז לו שהסיור האקדמי הסתיים.
עצביה החלו לתופף על רקותיה, כשהחל להפשיט אותה באיטיות. קוצר רוחה החמיר, כששלח את לשונו ללקק את עיניה, כשהתיישב על המיטה ברגליים פשוקות וביקש ממנה בגרון ניחר ובקול נמוך להסיר את תחתוניה הכי לאט שיכולה, ואם ניתן, שתסתובב עם ישבנה אליו.
ציפורניה דאבו, כשניסתה לרסן את קצותיהן מלהתחדד, מלפרוץ החוצה ולאתר את לחייו. היא נזכרה שערב קודם בילתה בנעימים באופרה, סוף־סוף הצליחו לא לחרב את דון ג'ובאני של מוצרט, והיא חזרה לביתה אחרי ששתתה משהו בדרך, כשרוחה טובה עליה.
שרידיה של הרוח עוד שרו עליה ופיעמו בעורקיה המיובשים, כשניאותה לבקשתו ועשתה כל מה שרצה. אפילו אהבה את רוחו ההרפתקנית, כשביקש שתנשק לו שם למטה, והוא בתמורה ינשק לה.
דבריו נשקלו בתחילה, החלק העליון של גופו היה האזור שאליו חתרה במתינות, שעליו רצתה להניח את ידיה ולבסוף את פיה, אך הוא כל כך הפציר, כל כך רצה, שניאותה. רק מעט, חשבה, ואז אקח את מה שאני רוצה כל כך. אולם הלקקן הפך להיות חמדן יותר ויותר. ככל שהדקות נקפו, היה נדמה כאילו כל אחת התארכה לשעה, כשישותה הפנימית, העצמאית והנפרדת מרצונותיה של לואיז התדפקה על דלתות מוחה. היא ניסתה להיאבק, לתת לו שהות נוספת, ולבסוף ויתרה. להילחם בטבעה, ידעה, יהיה נורא כמו לכרסם את ידה ולאחר מכן לנעוץ יתד היישר בתוך ליבה. הזעם הארגמני והרעיל הכה בה מהר מכדי שתנסה לעצור אותו. רגע לפני שנכנעה סופית, התרוממה והצמידה את שפתותיה לשלו בחום.
"סלח לי," התנשמה במהירות. היא לא המתינה כדי לוודא ששמע את התנצלותה החפוזה או לברר אם הותירה אותו מבולבל. רק צללה מטה לעבר איברו. הפעם, כשהכניסה אותו לתוך פיה, עצמה את עיניה בהקלה והרפתה מהחיה הרוקעת והמשתוללת שבתוכה. חניכיה דיממו מעט. הלהבים המשוננים והקטנים רק גירדו את העור העדין וזרוע הוורידים שלשונה ליקקה, אבל ברגע שהיו בחוץ, התגלה גם אופייה האמיתי. דהרת הדם בעורקים, שהקשו את פיסת הבשר שבפיה, הייתה כצווחה באוזניה.
ריר סמיך החל לדמם לתוך עיניה, ועור פניה צרב, הופך רגיש וזרוע נימים. נעיצת הניבים הקטנים והמושחזים שבפיה הייתה מהירה וחזקה. היא לא שמעה את זעקות הכאב, את תחנוניו הנוראיים שתפסיק. רק את זרימת הדם שמעה, היא פכפכה באוזניה כמו אותה מוזיקה נהדרת מהערב הקודם. ככל שהנשמה חלשה, כך הדם שלה זורם מהר יותר, כך הגוף נכנע בלי להילחם.
כשגמעה אותו לתוכה, עוד ועוד, טעם הדם המשכר החל לדהות, ואת מקומו תפסו המראות, החזיונות. לואיז קלטה את כל הזיכרונות, התחושות והחוויות החקוקות במוחו של האיש שאת דמו שתתה. הם העתיקו את מגוריהם מתודעתו אל נפשה המיוסרת ולימדו אותה כמעט הכול על אודותיו. חלקם כלל צריכת פורנו בשעות הפנאי, והיתר נגעו להנאה סדיסטית ששאב מהתעמרות יומיומית באשתו ובילדיו, ששהו הרחק מדירת השעשועים שאליה הביא אותה. קרקפתה החלה לצרוב, כשזיכרון המפגש האחרון שלו עם אשתו עלה בה. היא העמיקה את שיניה בבשרו בזעם, כשמראות אשתו הבוכייה וחסרת האונים עלו לנגד עיניה בהבזק מהיר, רגע לפני שכמעט ריסק את ראשה לתוך דלת המקרר המסיבי בביתם.
לואיז לא הבינה כמה מורעבת הייתה עד שהבחינה שהגוף תחתיה פסק לנוע, שהוא כבר לא מתפתל ומנסה להיחלץ מלפיתת רגליה החזקות, שהחיים עזבוהו. הנוזל האדום והמענג נזל מפיה וחרץ פסים עבים שטפטפו אל צווארה, אל שדיה, אל בטנה, ומשם אל סדיני המשי הקטיפתיים והצחורים.
נטילת חיים היה אקט שנעשה לעיתים נדירות, בעיקר כשלואיז לא הקפידה על הזנה שוטפת וסדירה שהייתה אמורה להתקיים אחת ליומיים־שלושה. היא לא חיבבה את הנשמות החשוכות שהילכו בעולם הזה, אך נטילת חייה של אחת מהן, מופרעת ואפלה ככל שתהיה, הייתה קשה לה כעת כפי שהייתה לה בפעם הראשונה, לפני כמאה ושישים שנה. אחרי כל כך הרבה פעמים כבר הבינה שלעולם לא תוכל להתרגל לכך. הצומות המייסרים שהטילה על עצמה רק החמירו את מצבה והגבירו את הסיכוי שתקרית איומה כזו תתרגש עליה שוב. היא חשבה על תאו ועל ההטפה האחרונה שלו, אחרי שסיפרה לו על הזיכרונות המחרידים, על תהייתה החוזרת ונשנית אם לשים קץ לחייה, אם הסבל שהיא גורמת, וזה שנגרם לה בחזרה, אכן שווה את כל זה.
גלי האורגזמה שכמעט נשדדה ממנה הכו בה לבסוף. כשזעקה וגיששה בפה פעור אחר נתיב אוויר טוב יותר שם למעלה, קפאה - מהראי בתקרה נשקף אליה מראה פלצות. עור לבן־כחלחל, עיניים שחורות משחור ושובל של דם על גופה, שנראה כשלוחות של שערות ראשה.
מהראי בתקרה ניבטה אליה מפלצת.
