תקציר
התרבות הישראלית היא תוצר אקלקטי של מגוון רכיבים ומקורות השפעה, ובהם התרבות העברית ה"צברית", המסורות הדתיות הנבדלות של העדות היהודיות השונות, תרבות הצריכה והבידור המערבית בעלת האופי הקפיטליסטי, הרוחניות החדשה (New Age) והתרבות הערבית־מוסלמית. בין השאר התרבות הישראלית מתייחדת בהיותה תרבות יהודית. ואולם על אף ההכרה הגוברת במחקר ובציבור בכך שהתרבות הישראלית רוויה בסמלים, באמונות ובפרקטיקות תרבותיות בעלות אופי "יהודי", בכל זאת מורגש חסך בדיון אנליטי במשמעותה של הגדרה עמומה זו — "תרבות ישראלית" — הנתונה בוויכוח ציבורי.
הספר שלפנינו מציע גישה אנליטית לשאלת יהודיותה של התרבות הישראלית. השאלה נבדקת באמצעות דיון משווה בהיסטוריה התרבותית של החגים היהודיים ובמשמעותם ליהודים הישראלים דהיום. שלושה חגים משמשים כאן מקרי מבחן: פסח, ט"ו בשבט ויום כיפור.
מבחינה אנליטית הספר נשען על ההבחנה בין ההגדרות המצמצמות של המושג "תרבות" לבין ההגדרות המרחיבות שלו. בהגדרות המצמצמות התרבות היא זירה של פעילות אנושית המתקיימת באמצעות ממסדים וארגונים שזהו ייעודם (תאטרון, ספרות, אמנויות פלסטיות וכד'). לעומתן, בהגדרות המרחיבות נחשבת כל פעילות אנושית, אפילו יום־יומית, לתרבות במידה שיש לה משמעות להגדרת הזהות האישית והקבוצתית. לאור כל זה אני מציע שלוש אמות מידה להגדרת "תרבות יהודית": תרבות יהודית היא תרבות (1) הנישאת על ידי יהודים (2) ומתייחסת במפורש ליהודיותם (3) ולתרבויות יהודיות אחרות.
מאחר שהתרבות הישראלית מתאימה במלואה להגדרה זו, המסקנה היא שיש לנתח אותה כתרבות יהודית עצמאית, אחת מני רבות, שהתקיימו, ומתקיימות, לאורך ההיסטוריה היהודית, בצד (למשל) התרבות ההלכתית, התרבות המיסטית והתרבות היהודית־אמריקאית, שעמן מקיימת התרבות הישראלית היהודית תהליך מתמיד של עימות, ציטוט, חילוף חומרים ושאילה תרבותית. ישנן תרבויות יהודיות שאינן ישראליות, אך אין תרבות ישראלית בזרם המרכזי שאינה יהודית. ואם כן, מנקודת מבט זו יש משמעות מועטה, אם בכלל, לניגוד המדובר לעתים בין "יהודי" ל"ישראלי". ולכן, שלא כמו מחקרים קודמים, מחקרי זה אינו שופט את מידת היהודיות של התרבות הישראלית לפי המרחק שלה מתרבויות יהודיות אחרות, המכונות לעתים בשיח הרווח "יהדות".
במה אפוא מתייחדת התרבות היהודית הישראלית מן התרבויות היהודיות האחרות? התשובה היא שהתרבות היהודית הישראלית מתאפיינת בקיום פוליטי של היהודים כחברת רוב במדינת לאום ובקיומו של מרחב ציבורי יהודי. תרבות זו משליטה על המרחב הציבורי מוטיבים שהיא רואה בהם מוטיבים "יהודיים". טענתי זו מומחשת בדיונִי בחגים היהודיים.
בתולדותיו של כל חג יהודי, הנפרשות למן התרבות המקראית ועד היום, ניתן להבחין בשלב הציוני־ישראלי הנפרד. לשלב הזה מוקדש הספר. שלושת החגים שנבחרו לדיון מייצגים שלושה היבטים חשובים של התרבות הציבורית היהודית בישראל — חג אופייני לעידן התעשייתי המדגיש את הצרכנות וערכי המשפחה; חג שולי המדגיש אחריות לסביבה בצד נוסטלגיה לילדות, לטבע ולציונות החקלאית המוקדמת; וחג לא אופייני כלל לעידן התעשייתי שבו נפסקת לגמרי כל פעילות כלכלית והמרחב הציבורי משתנה כליל.
פסח הוא החג האופייני לחגי העידן התעשייתי בעולם כולו — בהדגישו את המשפחה, את הילדים, את תרבות הצריכה ואת האוריינטציה האתנית. בדומה לחגים אחרים בעולם גם פסח הוא הזדמנות להתכנסות שנתית של המשפחה המורחבת (למעשה, חצי־שנתית, יחד עם ראש השנה). ואולם שלא כמו מרבית החגים בעולם התעשייתי, שהתרחקו מהריטואלים המסורתיים, משפחות ישראליות מתמידות בקריאת ההגדה למרות היעדרה של אוריינות טקסטואלית וריטואלית הנדרשת לקריאה ה"נכונה" של הטקסט ולביצוע מהודק של הטקס. נראה שהתמדה זו קשורה ללאומיות האתנית־משפחתית היהודית, הרואה בכלל היהודים משפחה מורחבת של כל פרט יהודי ואשר חוזרת על סיפור היווצרות הקולקטיב גם כאשר הפעולה של קריאת הסיפור כשלעצמה מעוררת גיחוך או מבוכה בקרב המסובים.
סיפורו של ט"ו בשבט אחר. החג — שהיה חג שולי ואזוטרי בתרבויות לא ציוניות ואשר נחוג לכל היותר בידי קבוצות של מקובלים ובידי ילדים — הפך בעידן הציוני לחג מרכזי המבטא ערכים פטריוטיים של טבע וארץ באמצעות המצאת טקסי הנטיעות שייבאו לתוך התרבות היהודית את "יום העץ" האמריקאי (Arbor Day). ט"ו בשבט נותר בסופו של דבר חג של ילדים בלבד, אף כי תרבות הילדים עברה למרכז התרבות הציבורית בגלל התקוות לתחייה הלאומית שנתלו במערכת החינוך העברית ומשום מרכזיותה של מערכת החינוך, גם היום, כסוכנת חִברוּת לתרבות היהודית הישראלית. מקומו המרכזי של ט"ו בשבט בתרבות הציבורית הישראלית — אף שהוא חג שולי מבחינת השפעתו על שגרת היום־יום — חושף את מרכזיותה של הנוסטלגיה הציונית בתרבות זו.
ולבסוף — יום כיפור. יום כיפור הישראלי ממחיש את הלחץ החברתי מצד החברה הישראלית על האנשים בישראל — ובכללם הלא־יהודים — לציית לכללים שהפרתם נחשבת חילול היום הקדוש. המרחב הציבורי הופך להיות "יהודי", והדבר מורגש היטב גם אצל הלא־יהודים החיים במרחב זה, שכן הם נדרשים לכבד את היום. יום כיפור, שלצורת החגיגה הישראלית שלו אין מקבילה בחגי העידן התעשייתי, אך גם לא בחגים יהודיים אחרים, ממחיש את ייחודיותה של התרבות הישראלית כתרבות יהודית שהזרם המרכזי שלה אינו נענה להגדרות הנכפות עליו מצד שתי קבוצות השוליים של הדתיים והחילונים.
הנה כי כן, הנחות המוצא והמסקנות של מחקרי מתרחקות מהנחת יסוד אחת הרווחת במחקר האקדמי על התרבות הישראלית. במחקרים רבים מקובל להדגיש את השסעים החברתיים והפוליטיים בתרבות זו ולתאר אותה כתרבות חסרת מכנה משותף, שהתפרקותה היא עניין של זמן בלבד או שהיא מאוחדת אך ורק על ידי אויב משותף. חוקרים מסוימים אף סבורים כי ישראל נמצאת היום בעידן הפוסט־לאומי, המאפיין את העולם המערבי, וכי האידאולוגיה הלאומית כבר אינה דבק חברתי בישראל. בניגוד לטענות הללו ספרי מפנה את המבט אל חיי היום־יום של הישראלים ומוכיח כי הלאומיות היהודית — המחויבות לבניין של מרחב ציבורי יהודי, שיביא לידי ביטוי את ערכיה של חברת רוב יהודית — עודנה שרירה וקיימת היום ככוח תרבותי המשמש בישראל דבק חברתי, לטוב ולרע. אין לראות בטענה זו טענה בדבר אחידותה של התרבות הישראלית או ניסיון להתעלם מההטרוגניות שלה. הטענה היא שהטרוגניות זו מתאפשרת על ידי קיומו של יש משותף תרבותי — הלוא הוא, בזמננו, הלאומיות האתנית היהודית.
ואולם לדומיננטיות הנמשכת של הלאומיות האתנית־משפחתית היהודית יש מחירים, ובהם דן הפרק האחרון בספר. פרק זה עובר מהתיאור ההיסטורי לשאלה "מה ניתן לעשות?" ומה יכולים החגים היהודיים, והסמלים והטקסים בכלל, לתרום לתרבות האזרחית בישראל. בעקבות ממצאי מחקרי אני מציע להפוך את התרבות היהודית בגרסתה העממית לתרבות אזרחית, כפי שמתפקד, למשל, חג ההודיה בארצות הברית, שחוגגים אותו מהגרים מכל מוצא אתני באשר הוא, בלב שלם ובדרכים שמחזקות את תחושת ההזדהות שלהם עם החברה הסובבת ואת האינטגרציה האזרחית שלהם בתוכה.
האם התרבות היהודית, והחגים הישראליים כחלק ממנה, יכולה לתפקד באופן דומה בישראל? הצלחת המהלך הזה — אזרוח התרבות היהודית — תלויה בכינונו של מרחב סמלי ותרבותי משותף ליהודים ולערבים החיים בארץ. מהלך כזה צריך לשלב את הסמלים הערביים, הפלסטיניים והמוסלמיים בתוך עולם הסמלים היהודי־עברי־ישראלי. הספר מעלה מחשבות ראשוניות כיצד ניתן לעשות זאת. כך, למשל, מוצע לקיים מרחב תרבותי ניטרלי באמצעות כינון יום שבתון ביום ראשון. אפשרות נוספת היא הדגשת הזית בסמלי המדינה, בהיותו סמל כפול — יהודי־ישראלי וערבי־פלסטיני. הבלטתו של הזית כסמל לאומי תאפשר לציין אותו, למשל, בחגיגות מסיק הזיתים מדי שנה, בסביבות חג החנוכה. כך ישמש המסיק גם מוקד לתיירות פנים.
התרבות היהודית הרווחת בישראל היא דינמית והיא לובשת פנים רבות ושונות, על פי ההקשר — הפוליטי, החברתי או התרבותי. בד בבד היא ממשיכה לצבוע את המרחב הציבורי בצבעים "יהודיים". הכרה בתרבות היהודית כתרבות אזרחית תסייע אפוא לחיזוק האינטגרציה בין האזרחים בישראל, היהודים והלא־יהודים כאחד.
