תקציר
אורח החיים הדתי מקבל במשפט החוקתי של ישראל ובזה של דמוקרטיות מערביות אחרות יחס דו-משמעי. מצד אחד, לכל אזרח ואזרחית החירות לקיים אורח חיים דתי גם אם רוב רובו של הציבור אינו מזדהה עם אורח חיים כזה — עיקרון זה מכונה "חופש דת". מצד שני, לכל אזרח ואזרחית החירות לחיות בסביבה שאינה כופה אורח חיים בעל צביון דתי כלשהו (כמו למשל, איסור חוקי על קיום תחבורת ציבורית בימי שבת וחג) — עיקרון זה מכונה, לעתים, "חופש מדת". וכך, בעוד הזכות לחופש דת מעניקה יחס חיובי לדת, המתבטא בהגנה מיוחדת על אורח החיים הדתי, הזכות לחופש מדת מעניקה יחס שלילי בדמות הגנה מיוחדת מפני ייסודו של מרחב ציבורי המשקף אורח חיים דתי.
החיבור בוחן מדוע מתקיים יחס אמביוולנטי זה ומברר שאלות יסודיות הנוגעות ליחס שבין דת לבין מדינה. וביתר פירוט: מדוע ה״דת״ זוכה במסורת החוקתית המערבית להתייחסות מיוחדת, שלילית או חיובית, וכיצד ניתן לקבוע מהי ״דת״ לצורכי המשפט החוקתי. דא עקא שהספרות המשפטית והפסיקה טרם נתנו תשובות מספקות לשאלות אלו. בהמשך לחסר זה החיבור מפתח את הטענה שרעיון הדמוקרטיה כשלטון עצמי משותף מספק את הבסיס העיוני הנדרש לצורך התמודדות עם השאלות החשובות הללו.
ואם כך, שתי הטענות המרכזיות כאן הן אלה:
א. ההצדקה הדמוקרטית לזכות לחופש מדת היא המבססת את ההגנה על האזרח מפני שלילת חירותו הפוליטית, הלוא היא החירות להיות מחוקק במשותף של החוק המחייב.
ב. לנוכח קיומה של חקיקה דמוקרטית המכבידה מאוד על האפשרות לממש אורח חיים דתי, ההצדקה הדמוקרטית לזכות לחופש דת תומכת בהגנה על חירותו של המאמין לממש אורח חיים זה, כך שבאופן טיפוסי ההגנה תינתן באמצעות מתן פטור מעמידה בדרישת החוק הרלוונטי.
