הקדמה: אני, אוטוביוגרפיה?
יומן זה לא נכתב מלכתחילה כדי שיידפס כספר. חיי לא היו כה מסעירים וכה דרמטיים כדי שאכתוב אוטוביוגרפיה. העליתי דברים על הכתב כדי להשאיר זכר. שהדברים, פשוט, יהיו. אולי במשפחה. אולי ברשת. אולי בארכיון כלשהו. לשימוש המתעניין. ילדוּת ונערוּת בעין עירון. פכים קטנים וגדולים. הוויי, משחקים, ספרים, בית, סביבה, עבודה, אוכל, אירועים, חברים, חיים, מה שהיה. נולדתי די מזמן, ב־1937, והמציאות הפיזית והמנטלית שבה גדלתי אינה דומה לזו שבה גדֵלים הילדים היום. אולי זו הסיבה שעורכי עם עובד סברו שיש בכתב היד עניין לרבים; הוא לא רק עוסק בחיי אלא גם מתאר מקום ותקופה.
הוריי, אסתר ויצחק אטלס, בני דור סגור ודיסקרטי, היו עבורי ארץ לא נודעת. לבד מהוראות ומנזיפות ומהשגרה של יום־יום, לא החלפנו חומרים. לא סיפרנו, אני להם והם לי, על עצמנו. אין לי מושג מי הם היו, מה הרגישו, מה עבר עליהם מבחוץ ומבפנים, איך זה היה להיות הם. אני יודע רק מעט על חייהם כילדים וכבני נוער, הוא בעיירה לוּדמיר שבפולין (ווֹלוֹדימיר ווֹלֶנסקי, היום באוקראינה) והיא בקישינב, בירת בֵּסָרַבִּיָה (היום — מולדובה).
שניהם עלו לארץ כחלוצים ב־1925; היא בת עשרים ואחת, והוא בן עשרים ושלוש. רוב בני משפחותיהם נשמדו בשואה. קיבלתי את זה כנתון, כסוג של מובן מאליו. לא טרחתי לבדוק מה מרגישים אנשים שיודעים שאת היקרים להם ביותר כלאו ועינו והשמידו בגז ובמשרפות. איני יודע כלום על אהבותיהם ושנאותיהם. רק אחרי מות שניהם, כל אחד בזמנו, התחלתי להצטער על שלא שאלתי, שלא הקשבתי, שלא התעניינתי. איזו החמצה. אז כדי שמחדלי דור האבות לא יהיו גם נחלת הבנים, החלטתי לאפשר למשפחתי, לילדיי, לנכדיי, לצאצאיי העתידיים, לחבריי, בעצם לכל המתעניין, להכיר אותי ואת הרקע שבו גדלתי.
לא ניסיתי לכתוב ״יפה״, להמציא את הגלגל, למצוא דרך ביטוי מקורית. די לי בהחלט בדרכי הביטוי הישנות. כותב ומתקן, כותב ומשפץ. אני מרבה לתת כותרות ביניים, כדי שיעוררו עניין, כדי שירַווחו בין החומרים, כדי שיסייעו לכל אחד לבחור מה שמעניין אותו. אתם יכולים להיות סלקטיביים, לקרוא בדילוגים.
יש פה סיפורים. יש פה תיאורים. יש פה גם מינִי־תחקירים, כשהנושא חשוב לי במיוחד. ותודה, בהזדמנות זו לדב (דוֹבָה) ולנחמה שוורץ, למוריה הררי, לוֶרד אדיבי, לנירה פוקס, ליפה פוקס, לעמרם אושרי לאחי שלומיק ולכל שאר האנשים שנעזרתי במה שסיפרו או במה שכתבו. הכול — דברים שהיו. לא שיפצתי. לא ייפיתי. המציאות מעניינת אותי יותר מכל הפנטזיות שבעולם. יש סיפורים עם פּוּאנטה. יש הרבה בלי. הסיפור כאילו נפסק ושוקע בחול. אז מה? בחיים הרבה דברים נטולי פואנטה; סתם קורים.
לפעמים הכתיבה זורמת. לפעמים נתקעת. לפעמים אני נזכר במשהו מעניין, אבל משעמם לי לכתוב אותו, ולפעמים דווקא סיפור צדדי מדליק לי פנס במוח. לעתים נגררתי להרחיב רקע, לספק מידע. די הביך אותי כשתפסתי את עצמי מנסה להיות דידקטי. פה ושם שיבצתי טקסטים, ציטוטים, מִשֶּׁלי ומשל אחרים. כשאלה שירים, דאגתי שיהיו מנוקדים. שירים אוהבים ניקוד מלא, ניקוד כהִלכתו, עם כל הדגשים והמַפּיקים. קרה שקראתי משהו שכתבתי, ועלו לי דמעות. זה כוחה של המילה הכתובה, שלפעמים היא אמִתית יותר מכל הדברים האמתיים.
ניסיתי לסדר הכול כרונולוגית, לפי סדר האירועים. זה הצליח רק חלקית. הסיפורים פושטים ולובשים צורה ומתפשטים לכל הכיוונים. כל עניין מתחבר להרבה עניינים אחרים, להקשרים שונים, לתקופות שונות. יש סיפורים שאין להם אחיזה ברצף הזמן, יש חתכי אורך ויש חתכי רוחב. בגלל זה יימצאו פה ושם כפילויות ומאוחר המקדים את המוקדם. אולי טוב שכך. סדר לפעמים כל כך משעמם.
את רוב הדברים מסרתי דרך עיני הילד והנער של אז. פה ושם הוספתי תובנות של בוגר. כשהדיוק נראה לי חיוני, ראיינתי את הנוגעים בדבר שעודם בחיים. יש סיפורים שהרחבתי ויש שצמצמתי, הכול לפי נטיית הלב ולפי עומק החריצים שהאירועים ההם חרתו בנפשי. אני חושב שדרך הדברים שכתבתי כאן תוכלו להכיר אותי ואת בני דורי די טוב. כשחששתי שסיפורים מסוימים עלולים להביך את צאצאֵיהם או את קרובֵיהם של הנוגעים בדבר, העלמתי או שיניתי שמות, מקומות ואִפיונים. כל מה שכתבתי נכתב ללא שיפוטיות וללא התחשבנות לאחור. מה שהיה היה. את העבר הרי לא ניתן לשנות.
בין סיפורי הילדות והנעורים יימצאו מפעם לפעם גיחות לזמנים ולסיפורים מאוחרים יותר, מינֵי ״אפרופו״ ו״וזה מזכיר לי״. ישובצו גם ארבעה סיפורים שהופיעו בשעתם בספר ילד נושך (הד־ארצי־שבא, 1999) שאזל מן השוק.
אני רוצה להודות להוצאת עם עובד ולעורכיה, שאהבו את כתב היד וביקשו להוציאו לאור.
תודה מיוחדת לעלמה כהן־ורדי, העורכת שלי, שבלעדיה אנה אני בא, לאשתי רונית, על הערות נבונות ובונות עם קריאת הטקסט, ולגליה עוז על ההצעה לשם הספר.
קריאה טובה.
יהודה אטלס
תל אביב 2017
