הדוקטור היווני מירושלים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הדוקטור היווני מירושלים
מכר
מאות
עותקים
הדוקטור היווני מירושלים
מכר
מאות
עותקים

הדוקטור היווני מירושלים

3 כוכבים (3 דירוגים)

עוד על הספר

אתי שחר

אתי שחר נולדה והתגוררה רוב חייה בירושלים. את ילדותה משנות ה-50 בילתה במושבה היוונית בה התגוררה עם משפחתה. למדה בתיכון של האקדמיה למוסיקה, בעלת תואר ראשון במדעי החברה מאוניברסיטת בן-גוריון. בגיל 49 פרשה משירות רב-שנים במשטרה במחלקת תלונות הציבור. מזה 15 שנים עוסקת בגישור, ומעל עשר שנים מתנדבת בער"ן (גם על הקו הטלפוני וגם בהדרכה והכשרת מתנדבים). יום לאחר פרישתה מהמשטרה החלה לכתוב. מאז פרסמה 5 ספרי ילדים ו-3 רומנים למבוגרים, ספרה "הדוקטור היווני מירושלים" זכה לתשבחות רבות. בשני העשורים האחרונים מתגוררת ביבנה. 25 שנה בגישור, נשואה + 3 ילדים ו-5 נכדים.

תקציר

מחברת, שנמצאה זרוקה במחסן ישן, חושפת בפני רחלי סיפור עלום בתולדות ירושלים, בעת השלטון התורכי בארץ. זהו סיפור על משפחה יוונית, שנכתב באהבה רבה על ידי אחות בבית החולים, שאותו ניהל ד״ר פוטיוס אפקלידס, אבי המשפחה.
״הרופא התבונן בקמילה, בפריחה שהתפשטה על פניה וצווארה, עיניו ננעצו בעיני התורכיז הבוהקות של הילדה. ״את יפה, יפה״... אמר וסימן לאמה לצאת אחריו מהחדר. הוא הסתכל בעיניה העייפות של האם ומשהו בצבען המיוחד, שלא ידע להגדיר, שבה את ליבו. הוא התאבן״...
אלכסנדר, בנו של הרופא, היה מאוהב באגי היהודייה היפהפייה מהמושבה היוונית. אך אמה, מגדה, התנגדה לקשר: 
״את התחתנת עם גוי אימא. אימא שלך הרשתה לך! למה את לא מרשה לי?״ בכתה אגי. ״לא יהיה לי נכד גוי! זאת הייתה טעות שעשיתי בחיים, את יהודייה, יהודייה! הגוי ההוא היה אנטישמי, כל הגויים אנטישמים ושקרנים, טוב שאלוהים לקח אותו״...
הספר מגולל את קורותיה של המשפחה ועוסק בסודותיה, באהבות חוצות גבולות ובאכזבות, במגפות הקשות שפקדו את העיר וביחסים בין אנשים מדתות שונות.
 
 
אתי שחר, סופרת, התגוררה רוב חייה בירושלים. “הדוקטור היווני מירושלים“ הוא הרומן השלישי שפרסמה, כמו כן הוציאה לאור ארבעה ספרי ילדים.

פרק ראשון

פרק 1
1966
 
בקומה זקופה ובמבט ממוקד קדימה, פסע לו אדון ברחוב עמק רפאים בירושלים. הוא נראה מנוכר ומנותק מסביבתו. האיש היה לבוש חליפה מחויטת ומגוהצת למשעי, מקטורנו ומכנסיו היו מבד גברדין שחור עז, שזור בפסים דקיקים ובהירים. מכיס המקטורן הציצה ממחטה בוהקת בלובנה, וכפות ידיו עטויות היו בכפפות לבנות. צווארון חולצתו הצחורה והמפוספסת באפור דק השוותה לו ארשת רצינית ומכובדת. צעדיו היו מדודים וקצב הליכתו קבוע. לבושו היוצא דופן ואופן הליכתו משכו את תשומת לבה של רחלי בת ה־17. זה זמן רב שהיא מהרהרת בו, בלבושו החריג ובמבע פניו המהורהר, כמי שכל בעיות העולם על כתפיו. פניו חרושות בקמטי הבעה עמוקים, ושערו הנופל על צווארו כסוף ומבריק, משוח בשמן, מסורק אל מעבר לאוזניו וחושף מצח רחב. הוא הזכיר לה בלבושו את אביה, כפי שנראה בתמונות מיום חתונתו. האיש אחז בידו דרך קבע מטרייה והניע אותה קדימה ואחורה בקצב הליכתו. כל שני צעדים שינה האיש את כיוון המטרייה, כמו רקד ואלס, בקצב של שניים ואחד, שניים ואחד. כף ידו העטויה בכפפה נעה על צירה והניעה את המטרייה כשרביט מנצחים.
רחלי התקשתה לתהות על קנקנו של אותו אדון, בעל ההבעה הקפואה, שנראה מרוכז כל כולו בקצב הליכתו המדודה. הוא לא הפנה מבטו לצדדים, כאילו הסובב אותו אינו מעניינו. מי הוא? היא ראתה אותו מדי פעם בפעם בדרכה הביתה בעבר, כשלמדה בבית ספר “הכרמלי.“ תמיד אחז במטרייה, בחורף ובקיץ, תמיד עטה כפפות צחורות, בכל עונה בשנה. לפעמים התהלך בגלימה שחורה וחבש מגבעת שחורה בעלת שוליים אחידים, מקופלים מעט בצדדים, כפי שדמיינה את צִלם של האצילים האירופים המהלכים בפארקים הרחבים והוגים בצפונות החיים.
באותו יום, לאחר שתהתה על אודותיו אין־ספור פעמים כבר שנים קודם לכן, החליטה רחלי שהגיע הזמן לפענח את התעלומה. היא החלה לדלוק אחריו. אותו יום היה חמים ומעט אביך והשמש הציצה פה ושם מבעד האובך. היה לה פנאי להליכה רגועה. היא עמדה בשולי המדרכה והמתינה שיחלוף על פניה, ומשהתרחק ממקום עמידתה, במרחק של כשלושה מטרים, החלה לפסוע בעקבותיו.
האיש הלך בקצב אחיד. רחלי התקשתה להתאים עצמה לקצב הליכתו משום שנהגה ללכת במהירות ובצעדים רחבים, אך הפעם התאמצה לשמור על מרווח קבוע בינה לבין האיש. עיניה לא משו משערו הכסוף ומגופו החסון. מדי פעם בפעם חלפו על פניו אנשים, אבל הוא לא נשא עיניו אליהם, כאילו היה לבדו ברחוב. היו שסובבו ראשיהם כלפיו, אחרים הביטו בו ותהו, היו מי שלחשו לבן שיחם, עיוותו פניהם והצמידו את אצבעותיהם לרקה וסובבו אותן כמו מברג, מרמזים על עוד משוגע ירושלמי, אחרים התעלמו ממנו, אולי משום שרגילים היו לראותו בנוף המושבה היוונית.
רחלי לא הסירה עיניה מהאיש, חוששת לאבדו. קרני השמש נגעו לרגע בשערו המוכסף והמבריק שהחזיר ברק ושיווה לו מעין הילה. דווקא מדאם קוסה, כך כונתה האישה בפי ילדי השכונה שלעגו לה בשל גבותיה העבות השחורות ושערה הלבן האסוף לפקעת עטופה ברשת שחורה, דווקא היא, שנחשבה בעיני הבריות אישה זעפנית וצעקנית, בייחוד כאשר ילדים קטפו מפירות עץ השסק שבחצרה, דווקא היא פנתה אליו בחביבות ובקול רם “יָא סוּ קִרְיֶא אֶפְקְלִידֶס.“ הוא הניע את ראשו וענה לה בנימוס, בקול רדיופוני “יָא סוּ קִירִיָא קוסה,“ כשהוא ממשיך בדרכו. בעודה עוקבת אחר תנועות המטרייה, שנעו בדמיונה בקצב הוואלס, שמעה רחלי את קולו ונזכרה בקולו העמוק של שמשון בר נוי והחלה לפזם לעצמה את שירו “מי מכיר את האיש שבקיר...“ גברת קוסה הייתה אישה מוזרה, השמועה אמרה שהיא נוצרייה. כנראה שמוזר ומוזרה נמשכים זה לזה, חשבה בלבה. רחלי קלטה שפה לא מוכרת, ניסתה לשחזר ולחזור על השם ששמעה מהמשפט שהבינה כברכת שלום, “פְקִידֶס,“... “קִידֶס,“ היא לא ממש הצליחה לשחזר.
מבטה שב מיד אל האדון והיא המשיכה ללכת בעקבותיו בנחישות. לאחר כברת דרך האט האיש את קצב הליכתו עד שעצר. מבטו היה נעוץ אל העבר השני של הכביש לכיוון שער ירוק, גדול ונעול. לא מכבר נודע לה שהמקום שאליו לטש האיש את עיניו הוא בית עלמין של נוצרים, החבוי מאחורי חומת אבן גבוהה ועצי ברוש תמירים משרטטים קו אופקי כהה ומעורר אימה. רחלי אף היא האטה את קצב הליכתה. מה יש לו שם? מדוע הביט למקום הזה, ששערו נעול תמיד? הרי היא עוברת בדרך זו בכל יום ומעולם לא ראתה את השער פתוח וגם מעולם לא ראתה לוויה. משראתה שנעצר, נצמדה לחלון ראווה קטן, הסירה את הגומי שאסף את שערה הזהוב והוא השתחרר בשובבות וכיסה חלק מפניה. אחרי רגע קט הציצה מבעד לשערה הפזור וראתה שהאיש ממשיך ללכת באותו קצב ובאותן תנועות יד והנפת המטרייה. כשהגיע לצומת הרחובות עמק רפאים ורחל אמנו, פנה ימינה לרחוב רחל אמנו ומיד חצה את הכביש לצדו השני של הרחוב. היא החישה צעדיה כדי לשמור אִתו על קשר עין וראתה אותו עומד מול הבית הראשון הגובל עם רחוב יהושע בן נון.
הוא טיפס במדרגות שהובילו למבואה, שלף מהחזייה שמתחת למקטורנו מפתח, פתח את תיבת הדואר הכחולה הקבועה בקיר והוציא מכתבים. בלי לעיין בדברי הדואר פתח את דלת הבית, נכנס וסגר אותה אחריו. הוא כנראה גר שם, אמרה רחלי לעצמה. היא הביטה בבית וחשבה שמעולם לא נתנה דעתה עליו אף שחלפה על פניו פעמים רבות. הוא נראה לה מבודד בתוך המושבה היוונית. רחלי עמדה זמן מה וסקרה את המבנה המוקף גדר אבן, שאליו מחובר סורג מברזל צבוע לבן ואת שער הכניסה המוביל למבואה. כשהייתה בטוחה שהאדון לא יצא בדקות הקרובות מהבית חצתה את הכביש.
כשני מטרים מהשער הובילו שלוש מדרגות למבואה קטנה שמרכזה מרוצפת אריחים אדמדמים וממוסגרת בפרחים אדומים ובעלים ירוקים כמו שטיחון. רחלי בחנה את דלת הכניסה לבית, ליטפה בעיניה את צבעה הלבן־מבריק והמעוטר במלבנים. ליד צוהר קטן במרכז היה תלוי שלט עץ, שעליו פס מתכתי רקוע באותיות לועזיות. היא התאמצה לקרוא את הכתוב - “Efklides“ “אפקלידס, אפקלידס, אפקלידס,“ שיננה את השם בקול רם. מעל הדלת זיהתה את האות “s“ שקועה באבן, מה משמעותה? על פי השלט הבינה, שהבית שייך למשפחה אחת בלבד, אפקלידס. היא הביטה סביבה, נזהרת שלא למשוך תשומת לב והמשיכה לסקור את הבית. היא הקיפה את הבית שחלש על רחובות רחל אמנו, יהושע בן נון ומישאל.
לא ניתן היה לראות את הבית בשל הצמחייה הסבוכה שהסתירה את החצר. היא שאפה את ניחוחם המשכר של הוורדים ולא היה לה ספק שאלו הפרחים השולטים בחצר החבויה. ניסתה למצוא חריץ ולו הקטן ביותר כדי לראות מה מסתתר שם. עמדה על קצות אצבעותיה ותחבה ראשה בסבך הצמחייה סמוך לגדר, אך לשווא. היא נשרטה בידה מהזרדים הקוצניים של הבוגונביליה הסגולה שנשפכה לרחוב, הספיגה בלשונה את טיפות הדם הזעירות שנקוו באמת ידה והמשיכה לנסות, אך לא הצליחה לראות דבר. מבעד לסורגי חזית הבית ראתה שני חלונות מוגפים בתריסים ירוקים. מה קורה שם בתוך הבית? מי גר שם? אישה בשער שיבה? ילדים? נכדים? מרגע לרגע הלכה וגברה סקרנותה. היא המתינה שם דקות אחדות בציפייה למענה לשאלותיה, לקצה חוט שיספק את סקרנותה, אך לשווא.
רחלי פנתה לביתה שברחוב ברוריה, כשהיא מתוסכלת ומהורהרת והחליטה לא לוותר, אלא להמשיך ולעסוק בעבודת הבילוש שבה החלה זה עתה. היא ריכזה בראשה את הנתונים שיש לה על האיש המסתורי: שם משפחתו אפקלידס, מתגורר ברחוב רחל אמנו מספר 3, מכיר את גברת קוסה, שהיא תעלומה בפני עצמה, ובבית העלמין קבור מישהו ממכריו. משולהבת מרעיון ה“בלשית“, נכנסה לביתה, השליכה את הילקוט בהיסח הדעת לפינת החדר, אכלה בחטף את ארוחת הצהריים ויצאה כשהיא זורקת לחלל הבית, כלאחר יד “עוד מעט אחזור“. מיהו אפקלידס? רחלי רצה והלכה לסירוגין, מראות הרחוב חלפו על פניה במהירות כאילו צפתה מחלון רכבת הטסה על המסילה ועיניה לא מספיקות לקלוט את הפרטים שבדרך. היא הגיעה לקצה הרחוב, לבית מספר 3, בית אפקלידס, ועמדה מולו, מצדו של רחוב יהושע בן נון. היא נשענה על גדר אבן רעועה מעט, החליקה ידה על האבנים המסותתות, שבחלקן היו שבורות, עד שאצבעותיה נחו על מקום חלק ונוח להתיישב עליו ולארוב למי שגר בבית אפקלידס. הייתה זו שעת צהריים של תחילת הקיץ, מזג האוויר התאבך והצהיב מרגע לרגע. הרחוב היה שקט ורגוע, מדי פעם חלפו מכוניות אחדות ואוטובוס קו 4 שהיה כמעט ריק מאנשים. רחלי צפתה אל הבית ורגליה נעו מתחת לחצאיתה המשובצת שחור לבן. מהבית החבוי בחצר הפורחת לא נראתה כל תנועה. מתוך השקט שמעה רחש מאחורי גבה. שמוליק, חברה לספסל הלימודים, הגיח משום מקום.
“שמוליק, מי גר כאן?“ שאלה ללא היסוס.
“אנשים קצת מוזרים,“ אמר והמשיך במהירות לדרכו.
אנשים מוזרים?“ איך נראים אנשים מוזרים? האם כמו האדון הזה? היא השתהתה מעט וניסתה לדמיין אנשים מוזרים. אולי הם נראים כמו גברת קוסה, עם גבות עבות, עם שפם סבוך, עם קרניים? כנפיים? בעודה שקועה בדמיונות, החליטה לחזור לביתה, אך לפתע נעצרה. מכיוון הבית נשמע קול רעש חזק, טרטור של מנוע, קרקוש גלגלי מכונית על חצץ, כמו טחינת אבנים. היא התקדמה לרחוב הצדדי, רחוב מישאל, והבינה שהרעש הוא מהצד האחורי של הבית. לבה פעם בחוזקה. להפתעתה, הגיחה מחצר הבית, מבין הצמחייה הסבוכה, מכונית שחורה, שנראתה כמרכבה משוכללת בעלת גלגלים גדולים ועבים, ובעלת קבינה גדולה, וליד ההגה ישב אדון אפקלידס. עיניו התמקדו בכביש באותה ארשת רצינית שכבר הכירה. גם המכונית שלו מוזרה, חשבה. לצדו ישבה אישה מבוגרת, צווארה ארוך ואצילי, שערה השחור אסוף במכבנה נוצצת ורפויה. רחלי לא הצליחה לראות את פניה של האישה, אלא את גווה. עיני הנערה הבלשית ליוו את המכונית המשונה, שנסעה לאִטה. לרגע חשבה שתצליח בריצה קלה להדביק אותה, אך בעודה מתלבטת נעלמה המכונית מעיניה.
היה זה גילוי מפתיע שהתוַסף לרמזים ולעלילה ההולכת ונרקמת. רחלי הנפעמת הלכה מהורהרת בדרכה הביתה וניסתה לעבד את שראתה. היא הביטה לכביש בתקווה לראות שוב את המכונית. איזו מכונית זו? מאיפה היא? למה האנשים רציניים כל כך? מה יהיו צעדיה הבאים? בשעה שפסעה ברחוב אחוזת מחשבות, חלפה על פני המכולת של שומן, שנהגה לפקוד בילדותה. אחוריו של שומן, לבוש במכנסי עבודה אפורים, נתגלו לעיניה כשהוא כפוף ועסוק בפינוי ארגזים מפתח המכולת. היא עצרה ונזכרה, כי בילדותה עמדה בתור, שהשתרך מחוץ למכולת, בגשם, בשלג ובחום, כדי למלא את הכד בחלב. זו הייתה המשימה שהטילו עליה הוריה. לפתע הרים שומן את עיניו וחייך אליה, הוא זיהה אותה וזכר אותה מילדותה. “מה שלומך רחלי?“ להפתעתה זכר אפילו את שמה.
“בסדר,“ חייכה בביישנות.
“מזמן לא ראיתי אותך, נעשית נערה.“
“אתה נראה אותו דבר,“ אמרה בטבעיות.
“ הייתי יותר שמן,“ אמר והמשיך לפנות את תכולת הארגזים.
“נו, ואיך הולך לך בלימודים?“ שאל, בלי להביט בה.
“בסדר,“ אמרה מצטנעת, חייכה במבוכה והמשיכה בדרכה.
רחלי התלבטה אם לחזור לביתה או לשוב על עקבותיה לבית אפקלידס. לרגע חשבה שהשתגעה, מדוע כה מעניין אותה האיש? מדוע המשיכה הזו למוזרויות? תמיד הייתה סקרנית, החוקרת כל דבר ולא מרפה עד שסיפקה את סקרנותה. יותר מכל עניינו אותה אנשים שונים ומשונים. לא פעם ניסתה להבין התנהגות לא צפויה של חברים, לנחש מה חושב עליה אדם שנועץ בה מבטים, אבל האיש הזה סיקרן אותה יותר מכל, ורק עתה, לאחר זמן רב שבו הייתה רואה אותו, החליטה שהגיע הזמן לחקור על אודותיו. הוא הזכיר לה אנשי אצולה, כפי שראתה בסרטים, לבושים בהדר, עוטים שכמיות, כפפות, מקל או מטרייה וכובע צילינדר. היא רצתה לדעת מי הוא ומהיכן הגיע לשכונה, שבה כולם לבושים בגדי פועלים בימי חול, ובגדי שבת בשבתות ובחגים. מה מייצג האיש הזה? את מי הוא מייצג? האם הוא דמות שחיה בסרט? האם הוא משחק בסרט ומצלמים אותו במצלמה נסתרת?
לפתע עלה במוחה רעיון - שומן, בעל המכולת, הוא ודאי מכיר אותו ואת רוב האנשים הגרים בסביבה. אולי האיש הזה קונה אצלו. ועתה היה לה קצה חוט - שמוליק ושומן.

אתי שחר

אתי שחר נולדה והתגוררה רוב חייה בירושלים. את ילדותה משנות ה-50 בילתה במושבה היוונית בה התגוררה עם משפחתה. למדה בתיכון של האקדמיה למוסיקה, בעלת תואר ראשון במדעי החברה מאוניברסיטת בן-גוריון. בגיל 49 פרשה משירות רב-שנים במשטרה במחלקת תלונות הציבור. מזה 15 שנים עוסקת בגישור, ומעל עשר שנים מתנדבת בער"ן (גם על הקו הטלפוני וגם בהדרכה והכשרת מתנדבים). יום לאחר פרישתה מהמשטרה החלה לכתוב. מאז פרסמה 5 ספרי ילדים ו-3 רומנים למבוגרים, ספרה "הדוקטור היווני מירושלים" זכה לתשבחות רבות. בשני העשורים האחרונים מתגוררת ביבנה. 25 שנה בגישור, נשואה + 3 ילדים ו-5 נכדים.

עוד על הספר

הדוקטור היווני מירושלים אתי שחר
פרק 1
1966
 
בקומה זקופה ובמבט ממוקד קדימה, פסע לו אדון ברחוב עמק רפאים בירושלים. הוא נראה מנוכר ומנותק מסביבתו. האיש היה לבוש חליפה מחויטת ומגוהצת למשעי, מקטורנו ומכנסיו היו מבד גברדין שחור עז, שזור בפסים דקיקים ובהירים. מכיס המקטורן הציצה ממחטה בוהקת בלובנה, וכפות ידיו עטויות היו בכפפות לבנות. צווארון חולצתו הצחורה והמפוספסת באפור דק השוותה לו ארשת רצינית ומכובדת. צעדיו היו מדודים וקצב הליכתו קבוע. לבושו היוצא דופן ואופן הליכתו משכו את תשומת לבה של רחלי בת ה־17. זה זמן רב שהיא מהרהרת בו, בלבושו החריג ובמבע פניו המהורהר, כמי שכל בעיות העולם על כתפיו. פניו חרושות בקמטי הבעה עמוקים, ושערו הנופל על צווארו כסוף ומבריק, משוח בשמן, מסורק אל מעבר לאוזניו וחושף מצח רחב. הוא הזכיר לה בלבושו את אביה, כפי שנראה בתמונות מיום חתונתו. האיש אחז בידו דרך קבע מטרייה והניע אותה קדימה ואחורה בקצב הליכתו. כל שני צעדים שינה האיש את כיוון המטרייה, כמו רקד ואלס, בקצב של שניים ואחד, שניים ואחד. כף ידו העטויה בכפפה נעה על צירה והניעה את המטרייה כשרביט מנצחים.
רחלי התקשתה לתהות על קנקנו של אותו אדון, בעל ההבעה הקפואה, שנראה מרוכז כל כולו בקצב הליכתו המדודה. הוא לא הפנה מבטו לצדדים, כאילו הסובב אותו אינו מעניינו. מי הוא? היא ראתה אותו מדי פעם בפעם בדרכה הביתה בעבר, כשלמדה בבית ספר “הכרמלי.“ תמיד אחז במטרייה, בחורף ובקיץ, תמיד עטה כפפות צחורות, בכל עונה בשנה. לפעמים התהלך בגלימה שחורה וחבש מגבעת שחורה בעלת שוליים אחידים, מקופלים מעט בצדדים, כפי שדמיינה את צִלם של האצילים האירופים המהלכים בפארקים הרחבים והוגים בצפונות החיים.
באותו יום, לאחר שתהתה על אודותיו אין־ספור פעמים כבר שנים קודם לכן, החליטה רחלי שהגיע הזמן לפענח את התעלומה. היא החלה לדלוק אחריו. אותו יום היה חמים ומעט אביך והשמש הציצה פה ושם מבעד האובך. היה לה פנאי להליכה רגועה. היא עמדה בשולי המדרכה והמתינה שיחלוף על פניה, ומשהתרחק ממקום עמידתה, במרחק של כשלושה מטרים, החלה לפסוע בעקבותיו.
האיש הלך בקצב אחיד. רחלי התקשתה להתאים עצמה לקצב הליכתו משום שנהגה ללכת במהירות ובצעדים רחבים, אך הפעם התאמצה לשמור על מרווח קבוע בינה לבין האיש. עיניה לא משו משערו הכסוף ומגופו החסון. מדי פעם בפעם חלפו על פניו אנשים, אבל הוא לא נשא עיניו אליהם, כאילו היה לבדו ברחוב. היו שסובבו ראשיהם כלפיו, אחרים הביטו בו ותהו, היו מי שלחשו לבן שיחם, עיוותו פניהם והצמידו את אצבעותיהם לרקה וסובבו אותן כמו מברג, מרמזים על עוד משוגע ירושלמי, אחרים התעלמו ממנו, אולי משום שרגילים היו לראותו בנוף המושבה היוונית.
רחלי לא הסירה עיניה מהאיש, חוששת לאבדו. קרני השמש נגעו לרגע בשערו המוכסף והמבריק שהחזיר ברק ושיווה לו מעין הילה. דווקא מדאם קוסה, כך כונתה האישה בפי ילדי השכונה שלעגו לה בשל גבותיה העבות השחורות ושערה הלבן האסוף לפקעת עטופה ברשת שחורה, דווקא היא, שנחשבה בעיני הבריות אישה זעפנית וצעקנית, בייחוד כאשר ילדים קטפו מפירות עץ השסק שבחצרה, דווקא היא פנתה אליו בחביבות ובקול רם “יָא סוּ קִרְיֶא אֶפְקְלִידֶס.“ הוא הניע את ראשו וענה לה בנימוס, בקול רדיופוני “יָא סוּ קִירִיָא קוסה,“ כשהוא ממשיך בדרכו. בעודה עוקבת אחר תנועות המטרייה, שנעו בדמיונה בקצב הוואלס, שמעה רחלי את קולו ונזכרה בקולו העמוק של שמשון בר נוי והחלה לפזם לעצמה את שירו “מי מכיר את האיש שבקיר...“ גברת קוסה הייתה אישה מוזרה, השמועה אמרה שהיא נוצרייה. כנראה שמוזר ומוזרה נמשכים זה לזה, חשבה בלבה. רחלי קלטה שפה לא מוכרת, ניסתה לשחזר ולחזור על השם ששמעה מהמשפט שהבינה כברכת שלום, “פְקִידֶס,“... “קִידֶס,“ היא לא ממש הצליחה לשחזר.
מבטה שב מיד אל האדון והיא המשיכה ללכת בעקבותיו בנחישות. לאחר כברת דרך האט האיש את קצב הליכתו עד שעצר. מבטו היה נעוץ אל העבר השני של הכביש לכיוון שער ירוק, גדול ונעול. לא מכבר נודע לה שהמקום שאליו לטש האיש את עיניו הוא בית עלמין של נוצרים, החבוי מאחורי חומת אבן גבוהה ועצי ברוש תמירים משרטטים קו אופקי כהה ומעורר אימה. רחלי אף היא האטה את קצב הליכתה. מה יש לו שם? מדוע הביט למקום הזה, ששערו נעול תמיד? הרי היא עוברת בדרך זו בכל יום ומעולם לא ראתה את השער פתוח וגם מעולם לא ראתה לוויה. משראתה שנעצר, נצמדה לחלון ראווה קטן, הסירה את הגומי שאסף את שערה הזהוב והוא השתחרר בשובבות וכיסה חלק מפניה. אחרי רגע קט הציצה מבעד לשערה הפזור וראתה שהאיש ממשיך ללכת באותו קצב ובאותן תנועות יד והנפת המטרייה. כשהגיע לצומת הרחובות עמק רפאים ורחל אמנו, פנה ימינה לרחוב רחל אמנו ומיד חצה את הכביש לצדו השני של הרחוב. היא החישה צעדיה כדי לשמור אִתו על קשר עין וראתה אותו עומד מול הבית הראשון הגובל עם רחוב יהושע בן נון.
הוא טיפס במדרגות שהובילו למבואה, שלף מהחזייה שמתחת למקטורנו מפתח, פתח את תיבת הדואר הכחולה הקבועה בקיר והוציא מכתבים. בלי לעיין בדברי הדואר פתח את דלת הבית, נכנס וסגר אותה אחריו. הוא כנראה גר שם, אמרה רחלי לעצמה. היא הביטה בבית וחשבה שמעולם לא נתנה דעתה עליו אף שחלפה על פניו פעמים רבות. הוא נראה לה מבודד בתוך המושבה היוונית. רחלי עמדה זמן מה וסקרה את המבנה המוקף גדר אבן, שאליו מחובר סורג מברזל צבוע לבן ואת שער הכניסה המוביל למבואה. כשהייתה בטוחה שהאדון לא יצא בדקות הקרובות מהבית חצתה את הכביש.
כשני מטרים מהשער הובילו שלוש מדרגות למבואה קטנה שמרכזה מרוצפת אריחים אדמדמים וממוסגרת בפרחים אדומים ובעלים ירוקים כמו שטיחון. רחלי בחנה את דלת הכניסה לבית, ליטפה בעיניה את צבעה הלבן־מבריק והמעוטר במלבנים. ליד צוהר קטן במרכז היה תלוי שלט עץ, שעליו פס מתכתי רקוע באותיות לועזיות. היא התאמצה לקרוא את הכתוב - “Efklides“ “אפקלידס, אפקלידס, אפקלידס,“ שיננה את השם בקול רם. מעל הדלת זיהתה את האות “s“ שקועה באבן, מה משמעותה? על פי השלט הבינה, שהבית שייך למשפחה אחת בלבד, אפקלידס. היא הביטה סביבה, נזהרת שלא למשוך תשומת לב והמשיכה לסקור את הבית. היא הקיפה את הבית שחלש על רחובות רחל אמנו, יהושע בן נון ומישאל.
לא ניתן היה לראות את הבית בשל הצמחייה הסבוכה שהסתירה את החצר. היא שאפה את ניחוחם המשכר של הוורדים ולא היה לה ספק שאלו הפרחים השולטים בחצר החבויה. ניסתה למצוא חריץ ולו הקטן ביותר כדי לראות מה מסתתר שם. עמדה על קצות אצבעותיה ותחבה ראשה בסבך הצמחייה סמוך לגדר, אך לשווא. היא נשרטה בידה מהזרדים הקוצניים של הבוגונביליה הסגולה שנשפכה לרחוב, הספיגה בלשונה את טיפות הדם הזעירות שנקוו באמת ידה והמשיכה לנסות, אך לא הצליחה לראות דבר. מבעד לסורגי חזית הבית ראתה שני חלונות מוגפים בתריסים ירוקים. מה קורה שם בתוך הבית? מי גר שם? אישה בשער שיבה? ילדים? נכדים? מרגע לרגע הלכה וגברה סקרנותה. היא המתינה שם דקות אחדות בציפייה למענה לשאלותיה, לקצה חוט שיספק את סקרנותה, אך לשווא.
רחלי פנתה לביתה שברחוב ברוריה, כשהיא מתוסכלת ומהורהרת והחליטה לא לוותר, אלא להמשיך ולעסוק בעבודת הבילוש שבה החלה זה עתה. היא ריכזה בראשה את הנתונים שיש לה על האיש המסתורי: שם משפחתו אפקלידס, מתגורר ברחוב רחל אמנו מספר 3, מכיר את גברת קוסה, שהיא תעלומה בפני עצמה, ובבית העלמין קבור מישהו ממכריו. משולהבת מרעיון ה“בלשית“, נכנסה לביתה, השליכה את הילקוט בהיסח הדעת לפינת החדר, אכלה בחטף את ארוחת הצהריים ויצאה כשהיא זורקת לחלל הבית, כלאחר יד “עוד מעט אחזור“. מיהו אפקלידס? רחלי רצה והלכה לסירוגין, מראות הרחוב חלפו על פניה במהירות כאילו צפתה מחלון רכבת הטסה על המסילה ועיניה לא מספיקות לקלוט את הפרטים שבדרך. היא הגיעה לקצה הרחוב, לבית מספר 3, בית אפקלידס, ועמדה מולו, מצדו של רחוב יהושע בן נון. היא נשענה על גדר אבן רעועה מעט, החליקה ידה על האבנים המסותתות, שבחלקן היו שבורות, עד שאצבעותיה נחו על מקום חלק ונוח להתיישב עליו ולארוב למי שגר בבית אפקלידס. הייתה זו שעת צהריים של תחילת הקיץ, מזג האוויר התאבך והצהיב מרגע לרגע. הרחוב היה שקט ורגוע, מדי פעם חלפו מכוניות אחדות ואוטובוס קו 4 שהיה כמעט ריק מאנשים. רחלי צפתה אל הבית ורגליה נעו מתחת לחצאיתה המשובצת שחור לבן. מהבית החבוי בחצר הפורחת לא נראתה כל תנועה. מתוך השקט שמעה רחש מאחורי גבה. שמוליק, חברה לספסל הלימודים, הגיח משום מקום.
“שמוליק, מי גר כאן?“ שאלה ללא היסוס.
“אנשים קצת מוזרים,“ אמר והמשיך במהירות לדרכו.
אנשים מוזרים?“ איך נראים אנשים מוזרים? האם כמו האדון הזה? היא השתהתה מעט וניסתה לדמיין אנשים מוזרים. אולי הם נראים כמו גברת קוסה, עם גבות עבות, עם שפם סבוך, עם קרניים? כנפיים? בעודה שקועה בדמיונות, החליטה לחזור לביתה, אך לפתע נעצרה. מכיוון הבית נשמע קול רעש חזק, טרטור של מנוע, קרקוש גלגלי מכונית על חצץ, כמו טחינת אבנים. היא התקדמה לרחוב הצדדי, רחוב מישאל, והבינה שהרעש הוא מהצד האחורי של הבית. לבה פעם בחוזקה. להפתעתה, הגיחה מחצר הבית, מבין הצמחייה הסבוכה, מכונית שחורה, שנראתה כמרכבה משוכללת בעלת גלגלים גדולים ועבים, ובעלת קבינה גדולה, וליד ההגה ישב אדון אפקלידס. עיניו התמקדו בכביש באותה ארשת רצינית שכבר הכירה. גם המכונית שלו מוזרה, חשבה. לצדו ישבה אישה מבוגרת, צווארה ארוך ואצילי, שערה השחור אסוף במכבנה נוצצת ורפויה. רחלי לא הצליחה לראות את פניה של האישה, אלא את גווה. עיני הנערה הבלשית ליוו את המכונית המשונה, שנסעה לאִטה. לרגע חשבה שתצליח בריצה קלה להדביק אותה, אך בעודה מתלבטת נעלמה המכונית מעיניה.
היה זה גילוי מפתיע שהתוַסף לרמזים ולעלילה ההולכת ונרקמת. רחלי הנפעמת הלכה מהורהרת בדרכה הביתה וניסתה לעבד את שראתה. היא הביטה לכביש בתקווה לראות שוב את המכונית. איזו מכונית זו? מאיפה היא? למה האנשים רציניים כל כך? מה יהיו צעדיה הבאים? בשעה שפסעה ברחוב אחוזת מחשבות, חלפה על פני המכולת של שומן, שנהגה לפקוד בילדותה. אחוריו של שומן, לבוש במכנסי עבודה אפורים, נתגלו לעיניה כשהוא כפוף ועסוק בפינוי ארגזים מפתח המכולת. היא עצרה ונזכרה, כי בילדותה עמדה בתור, שהשתרך מחוץ למכולת, בגשם, בשלג ובחום, כדי למלא את הכד בחלב. זו הייתה המשימה שהטילו עליה הוריה. לפתע הרים שומן את עיניו וחייך אליה, הוא זיהה אותה וזכר אותה מילדותה. “מה שלומך רחלי?“ להפתעתה זכר אפילו את שמה.
“בסדר,“ חייכה בביישנות.
“מזמן לא ראיתי אותך, נעשית נערה.“
“אתה נראה אותו דבר,“ אמרה בטבעיות.
“ הייתי יותר שמן,“ אמר והמשיך לפנות את תכולת הארגזים.
“נו, ואיך הולך לך בלימודים?“ שאל, בלי להביט בה.
“בסדר,“ אמרה מצטנעת, חייכה במבוכה והמשיכה בדרכה.
רחלי התלבטה אם לחזור לביתה או לשוב על עקבותיה לבית אפקלידס. לרגע חשבה שהשתגעה, מדוע כה מעניין אותה האיש? מדוע המשיכה הזו למוזרויות? תמיד הייתה סקרנית, החוקרת כל דבר ולא מרפה עד שסיפקה את סקרנותה. יותר מכל עניינו אותה אנשים שונים ומשונים. לא פעם ניסתה להבין התנהגות לא צפויה של חברים, לנחש מה חושב עליה אדם שנועץ בה מבטים, אבל האיש הזה סיקרן אותה יותר מכל, ורק עתה, לאחר זמן רב שבו הייתה רואה אותו, החליטה שהגיע הזמן לחקור על אודותיו. הוא הזכיר לה אנשי אצולה, כפי שראתה בסרטים, לבושים בהדר, עוטים שכמיות, כפפות, מקל או מטרייה וכובע צילינדר. היא רצתה לדעת מי הוא ומהיכן הגיע לשכונה, שבה כולם לבושים בגדי פועלים בימי חול, ובגדי שבת בשבתות ובחגים. מה מייצג האיש הזה? את מי הוא מייצג? האם הוא דמות שחיה בסרט? האם הוא משחק בסרט ומצלמים אותו במצלמה נסתרת?
לפתע עלה במוחה רעיון - שומן, בעל המכולת, הוא ודאי מכיר אותו ואת רוב האנשים הגרים בסביבה. אולי האיש הזה קונה אצלו. ועתה היה לה קצה חוט - שמוליק ושומן.