הלווייתן מבבל 1
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הלווייתן מבבל 1
מכר
מאות
עותקים
הלווייתן מבבל 1
מכר
מאות
עותקים

הלווייתן מבבל 1

4.1 כוכבים (9 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2006
  • קטגוריה: מד"ב ופנטזיה
  • מספר עמודים: 318 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 18 דק'

הגר ינאי

הגר ינאי למדה לתואר ראשון בכתיבה יוצרת ותסריטאות בקמרה אובסקורה, ומחזיקה בתואר שני בספרות מאוניברסיטת בן-גוריון. עבדה כעיתונאית בחיים אחרים וכן במוסף הארץ. כמו כן עבדה במשך שנים כמבקרת ספרים בגלובס, וכמבקרת ספרים וקולנוע בערוץ השני. כיום היא עורכת ספרותית, מורה לכתיבה יוצרת, ומבקרת ספרים בגלי צה"ל ובערוץ הראשון.

ספרה הראשון הוא "אישה באור". ספרה השני הוא "מכונת הנצח של אלכס". ספרה השלישי הוא "הלווייתן מבבל". ספרה הרביעי של ינאי, ספר המשך שני בטרילוגיית הלווייתן מבבל, "המים שבין העולמות". הספר השלישי בטרילוגיית הלווייתן יצא ב-2017 ונקרא "המסע אל לב התהום", בהוצאת מודן ואוקיינוס. גם ספר זה זכה בפרס גפן, לשנת 2018. 

זכתה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת 2008.
ראיון "ראש בראש"

ניתן למצוא גם ב -

תקציר

הלווייתן מבבל #1

על בבל מפיל את חתתו מסדר הנלחם בנגע איום - מגפת הכתמים האפלים , שמקורה בתהום האורבת במים שמתחת לאדמה. בממלכה נפוצה שמועה על הגחתו של כוח חדש ומסתורי המכונה "הלוויתן". אט-אט מתבררים ליונתן ולאלה מקומם ותפקידם בסדר הדברים. ביצירת פנטזיה אפית מקורית ונועזת, השואלת מוטיבים מן המיתולוגיה היהודית, הבבלית, השומרית והאכזרית ומזקקת מהם יקום והיסטוריה חדשים ומסעירים מגוללת הגר ינאי את קורותיהם של יונתן ואלה, של הילל בן שחר המורד ויורשת העצר נין- אורמוז במלחמתם לחופש, לאנושויות ולהגדרה עצמית.

הלוויתן מבבל הוא חלקו הראשון של סיור עלילה רחב יריעה. זהו ספרה השלישי של הגר ינאי.

פרק ראשון

חלק ראשון

גנב התרופות

פרק 1: מנגינת התנין השחור

שוטרים תמיד מפספסים משהו. ותמיד זה הפרט החשוב ביותר.
מהמסתור שלו מתחת למדרגות, עטוף בשמיכה ומצויד בכוס שוקו חם, כאילו החליטה המשטרה באופן רשמי שהוא תינוק, עקב יונתן אחר התקדמותם של הבלשים. הם סיימו לסרוק את המטבח ומרפסת הכביסה, רמסו ביסודיות את ערוגות החסה והאפונה הריחנית בגינה, וכעת עלו לקומה השנייה כדי להפוך את חדרי השינה. לו היתה אֵלָה רואה אותו, היא היתה מתעצבנת ואומרת ששוב הוא חושב שהוא גאון הדור וכולם מטומטמים חוץ ממנו: התנהגות שאופיינית בצורה משעממת לזכרים בני שתים–עשרה. אבל אלה לא היתה בסביבה. זה היה יום איום עבור שניהם. אולי היום הקשה ביותר בחייהם, להוציא היום השחור ההוא לפני שנתיים. אז, לפחות, אביהם היה אתם.
כעת היו לבדם. אלה ישבה לה בחוץ, בתוך הבית שבנתה על עץ האזדרכת. לשם תמיד היתה מסתלקת כשרצתה לזעוף ולהרגיש שהיא נמצאת בחברת האדם היחיד שהיא יכולה לסמוך עליו: היא עצמה.
את יונתן השאירו לטיפולה של שוטרת שמנה ועבת גבות שביקשה ממנו לקרוא לה מורן, למרות שבקשר קראו לה "רב–סמל חיון". היא נתנה לו את הטלפון הסלולרי שלה, שיעסיק את עצמו במשחקים, והוא השתעמם כעבור דקה. המכשיר היה פרימיטיבי. זה היה כלום לעומת אוסף המשחקים המעולה שלו. אביו לא היה זקוק לשום חג או יום הולדת, מסוג האירועים המיוחדים שהורים מחכים להם כדי שיוכלו להיות חביבים ונדיבים. אביו פשוט אהב לתת לו דברים, רצוי מסובכים ומתוחכמים, מפני שהאמין שהם מאמנים את מוחו ומרחיבים את אופקיו. יונתן התגעגע אליו להחריד, והיה מודאג כל– כך עד שחש שגוש בטון מועך את חזהו.
האמבולנס שהגיע לפנות בוקר לקח את אביהם. יונתן ואלה לא היו רגילים לראות חובשים בפעולה, אך שניהם הבינו שההבעות על פני הבחורים הן בלתי רגילות.
"ראית פעם דבר כזה?" אמר אחד מהם לחברו. כשהבחינו ביונתן ובאלה השתתקו.
"מתי הוא חוזר הביתה?" שאלה אלה, וליונתן נדמה שהיא עוצרת את דמעותיה.
החובשים החליפו מבטים של חמלה, כביכול היא לא תופסת משהו עקרוני. אחד מהם הניח את ידו על כתפה.
"הוא יבריא, חמודה, הוא יהיה בסדר גמור. את לא תאמיני מה שהרופאים מסוגלים לעשות היום. בבתי–חולים אפשר להחזיר לחיים אפילו אנשים שהלב שלהם הפסיק לפעום, ואבא שלכם לא מתקרב לזה אפילו."
משהו בטון המרגיע והסמכותי שבדבריו גרם לשניהם לחוש זחל של חרדה מחליק במורד עמוד השדרה שלהם.
"גם אבא שלנו רופא," אמר יונתן. "הוא גם מדען. קוראים לו דוקטור עמנואל מרגוליס."
"אני יודע. אני עוקב אחריו בעיתונים. אבא שלכם נתן תקווה להרבה אנשים, אבל כל אחד זקוק לפעמים לעזרה, ועכשיו תורנו לעזור לו."
ליונתן ואלה כבר היה ניסיון חיים מר שלימד אותם לא לסמוך על אף אחד, ובמיוחד לא על אנשים שהכריזו שהם מסוגלים לעזור.
הם החליפו מבטים מבוהלים. אך החובשים היו עסוקים מכדי להבחין בכך. הם יצאו מהבית עם האלונקה, בעוד יונתן מנסה להרכיב במוחו את התמונה הבלתי נתפסת של מה שהתחולל מאז אתמול בבוקר.
הבוקר הקודם התחיל ברגל שמאל. זה היה אחד ביולי, היום הראשון של החופש הגדול, ובשעה שילדים ונערים אחרים הלכו לים ולקולנוע, או לפחות יצאו להסתובב בקניון, ידעו יונתן ואלה שהגיע הזמן לבקר את אמם. הם אהבו אותה, והיא חסרה להם מאוד. אולם לקראת הביקורים, שהתקיימו ארבע פעמים בשנה, התפשט בבית שברחוב הרקפת מצב רוח עכור. אביהם, שבדרך כלל התנהג באופן מפוזר והשתדל להפגין עליזות, נעשה עגום ללא סיבה. הוא הפסיק לנסות להצחיק אותם באמצעות פנקייקס שרופים עם פרצופים מחייכים מסירופ מייפל בארוחת הבוקר של שבת.
"אתם כבר גדולים מדי בשביל זה," אמר. "אני מושך את הטריק העלוב כבר שנים."
כשביקשו שיזיז את אוזניו סירב באותו נימוק, למרות שבדרך כלל היה זה כישרון שהתגאה בו. הם ידעו שלפעמים הוא נוסע לבקר את אמם בלעדיהם, ושגם הנסיעות האלה מדכדכות אותו. אבל נדמה שהצורך להפגיש את כל בני משפחתו דיכא אותו במיוחד. במכונית, בדרכם צפונה, בהו בשתיקה בשדות החרושים שפינו את מקומם ליערות אורנים סלעיים, מוצפים בזיכרונות מהתקופה הטובה של משפחתם, שעכשיו נראתה מרוחקת כמו אגדה. יונתן נזכר במגעה העדין של אמו ובניחוח של סבון לַבֶנדֶר וריכוז נינוח שאפף אותה.
בשבתות גשומות היתה מספרת לו ולאלה סיפורים מתוך ספרי המחקר הענקיים שלה, שהיו הרבה יותר מרתקים מספרי הילדים שלהם. אבל הכול הסתיים באופן פתאומי לפני שנתיים, בדיוק ביום הולדתו העשירי.
מה יהיה מצב רוחה היום? תהו כולם בזמן שהמכונית נכנסה בשער הברזל החשמלי החורק, שואפים את האוויר, שנעשה צלול וחמור.
יונתן קיווה שהיא לא תיראה מוטרדת כל–כך, כאילו היא שקועה במים אפלים שהם אינם מסוגלים לראות. ובעיקר קיווה שלא תבכה, דבר שגרם לו לחוש אשֵם וחסר אונים. כשהביט בגנים ובמדשאות שהקיפו את הבניין של שלוש הקומות, שפעם התאמץ לעשות רושם מסויד וחייכני וכעת היה דהוי, סחוף גשמים ושטוף רוחות, התפלא כיצד מישהו יכול להחלים כאן בכלל. שורת החלונות הצרים והארוכים היתה קפדנית ובלתי נעימה, וגרמה לו לחשוב על בונקר שהאויב התבצר בתוכו.
הם בירכו את האחות בדלפק הקבלה ועלו לקומה השנייה, שם מצאו את תמי מכורבלת בכיסא הנדנדה שלה, יושבת מול החלון אך לא מביטה בו. "הבאנו לך עוגיות גרנולה שכולנו אפינו ביחד," אמר עמנואל בעליצות מתוגברת, ונשמע לכולם - ובעיקר לעצמו - כמו קריין בפרסומת. תמי מרגוליס הרימה את מבטה, ויונתן הבחין שהיא נראית כאילו בכתה כל הבוקר. עיניה היו נפוחות, פניה היפים חיוורים ועגומים, שׂערה הכהה שהתגאתה בו היה סבוך ודהוי כקן ציפורים ספוג גשם, וקצות אצבעותיה אכולות הציפורניים רעדו.
היא נראתה יותר גרוע מאשר בכל הפעמים הקודמות. יותר גרוע אפילו מאשר בקיץ ההוא, לפני שנתיים, כשהאמבולנס לקח אותה מרחוב הרקפת.
"עמנואל," אמרה, "זה חוזר."
"לא יכול להיות. לא הגיוני. הטיפולים אמורים לעזור."
"אבל זה רק מתחזק. אני יכולה להרגיש את זה בא."
יונתן ואלה היו צריכים לעשות את עצמם מתעניינים בספרי המחקר שלה - שסודרו בקפידה על המדפים, למרות שהיה ברור שהיא אינה מתעניינת בהם עוד - בשעה שאביהם מדד את הדופק של אמם והציץ בלשונה ובעיניה.
"מבחינה גופנית את מאה אחוז, מתוקה. בואי לטייל אתנו בשמש.
האוויר יעשה לך טוב."
"אני לא יכולה. אני מפחדת."
"ממנו?"
"כן."
"אבל הוא לא אמיתי, תמי. את המצאת אותו. הוא רק סיוט, חלום בלהות."
"זה לא נכון, עמנואל. הוא אמיתי. עמוק בתוכי אני יכולה להרגיש אותו מתנועע."
"מה שאמיתי הם הילדים שלך. הנה, תסתכלי עליהם, עומדים כאן בחדר מולך. הם זקוקים לך."
אמם פרצה בבכי. "אתם תוכלו בחיים שלכם לסלוח לי? הייתי רוצה להיות אתכם, אבל אני לא מסוגלת. אני חוששת שלעולם לא אהיה מסוגלת לכך שוב."
"אל תגידי דברים כאלה." אביהם מולל כמעט באלימות את קצה הווילון. "את רק עייפה. בקרוב תרגישי הרבה יותר טוב. אני מבטיח לך, תמי. את תרגישי מצוין. אני עובד על זה, ואני יכול להגיד לך בוודאות שהנוסחה הסופית יושבת יופי. חסר לי עוד ליטוש אחרון קטן."
"בבקשה, עמנואל, לא עוד תרופה. הן רק עושות שאני ארגיש יותר גרוע."
"אבל זאת לא עוד תרופה, אהובתי. זאת תהיה התרופה הסופית."
תמי נעצה מבט שותק בברכיה, ועמנואל קם ממקומו בעצבנות.
"אני במשרד של מר שפירו," אמר ויצא מהחדר.
יונתן ואלה נותרו לבדם עם אמם. מכל בני המשפחה הקטנה, ליונתן תמיד היה קשר מיוחד עם אמו. כשהיה פעוט היה בטוח שהיא מסוגלת לקרוא את מחשבותיו, וגם כעת חשד בה שהיא עדיין יכולה, ורק מסתירה זאת כדי שלא לגרום לו מבוכה. הוא מצדו היה מסוגל לחוש כל גוון של מצבי הרוח הקודרים שלה, ולעתים אפילו הצליח לִצפות את צעדיה. הקרבה הנדירה הזאת לא הקלה עליו עכשיו.
להפך. יותר מאחותו, ואפילו יותר מאביו, חש שנכשל. הופקד בידיו יהלום נדיר, והוא הניח לו להישמט ארצה ולהתנפץ. הוא נשך את שפתיו והתיישב על ברכיו לצד כיסא הנדנדה שלה, בתקווה קלושה שיתחשק לה לחייך אליו ולפרוע בידה את שׂערו.
מקצה החדר שילחה בו אלה מבט בוז חד כמו נעץ. על אף רצונה העז, היא חשה מבוגרת מכדי להתרפק על אמה, ולמרות שמעולם לא דיברה על כך במפורש, יונתן ידע כי בלבה החליטה להותיר לו את תפקיד האח הצעיר המתפנק, ואילו לעצמה ייעדה גורל גאה ומועיל יותר.
"חכה כאן," אמרה ליונתן, "אני אלך לבדוק מה הם זוממים."
אך לשמע הנימה המעשית והקשוחה בקולה משהו התקומם בו.
אולי בדיוק כפי שאלה התכוונה שֶיקרה, נמלא בושה על היותו כה אהוב ללא שום הצדקה ממשית. הוא חייב להוכיח לה, לאמו, לעצמו, שגם הוא מסוגל להועיל. "לא," אמר, "תישארי פה. הפעם תורי."
אלה לא התנגדה, ואולי אפילו שמחה בסתר לבה להישאר עם אמם. שניהם תיעבו את מר שפירו, שלא היה מסוג האנשים שהייתם רוצים להפקיד בידיהם את אמכם. משרדו היה בקצה המסדרון, מאחורי חדר קבלה קטן. למזלו של יונתן, המזכירה שישבה בחדר הקבלה יצאה לאכול צהריים. הוא העמיד פנים שהוא מתעניין באקווריום שבחדר הקדמי, וכך הצליח להתקרב בזהירות אל דלתו הפתוחה של משרד מנהל המוסד. מר שפירו היה מלא חנופה, כהרגלו, שמוט עיניים, ומחה באצבעותיו כתמים דמיוניים מהשולחן. עם זאת, היה קצר נשימה ככלב תחש שמן שמתחיל להתעייף מהמרדף אחרי הנקניקייה שהבטיחו לו.
"אבל מתי כבר תהיה מוכן?" שאל את אביהם. "אתה מפזר הבטחות כבר שנתיים!"
"סבלנות, ישעיהו. אסור לנו להיות פזיזים. כרגע התרופה עדיין לא מושלמת. ומה אם יש תופעות לוואי?"
מר שפירו הסיר את משקפיו. "בכנות, עמנואל. ראית את תמי.
כמה זמן אתה חושב שהיא תוכל להחזיק מעמד?"
"אתה יודע שאני עובד בכל המרץ. אבל אני לא יכול להאיץ את התהליך."
"הדיכאון שלה עשוי להגיב היטב לנֶזַע חשמלי. חדר החשמל שלנו מאוד משוכלל. סדרה של טיפולי הלם חשמליים תעשה ממנה בן אדם חדש."
"בבקשה ממך, ישעיהו!"
שפירו כרסם את שפתיו כשקוע בהרהורים, וליונתן נדמה שהרהורים אלה אינם קשורים בשום צורה לרווחתה של אמם. "אולי בכל זאת אני יכול לעזור לך במשהו קטן," אמר. הוא ניגש למגירה ושלף ממנה דיסק בקופסת פלסטיק. העטיפה המוזהבת נצנצה בידיו הקטנות והשמנמנות. מנקודת התצפית שלו מאחורי האקווריום ראה יונתן שבמרכז העטיפה מוטבע משהו עבה ומעוות שנראה כמו נחש שמן ושחור בעל רגליים גוצות. משום מה, הציור גרם לו להצטמרר.
"מה זה?" שאל אביו.
"מוזיקה, אלא מה."
"תודה, אני לא מתעניין במוזיקה. היא מפריעה לי להתרכז."
"לא המוזיקה הזאת!" הזדרח שפירו. "זה הדבר הכי חם היום בשוק. מוזיקה שעוזרת להתרכז! אני לא יודע באיזה שבט הקליטו אותה, אבל נדמה לי שהיא קשורה למין טקס כזה שהם עושים כדי להצליח להתחבר עם הדבר שהם מנסים לצוד אותו. הם מתאחדים עם הנשמה של הטרף שלהם או משהו."
מוזיקה אתנית דפוקה, חשב יונתן. גם אביו נראה חשדני, אם כי אולי מסיבות אחרות.
"אתה מאמין בשטויות האלה?"
"מה יזיק? אתה ממילא תקוע."
"כבר אמרתי לך, אני לא תקוע. חסרה לי רק עוד הברקה אחת וזהו."
ובכל זאת, כדי לא להעליב את מר שפירו, תחב אביהם את הדיסק לכיסו. לאחר מכן הם חזרו לביתם, והמאורעות התחילו להתגלגל.
האם היתה המוזיקה קשורה למה שהתרחש אתמול בלילה? אי אפשר לומר בוודאות. אולם הבוקר, כשחיפש את הדיסק, גילה שהוא נעלם.
הוא ניסה להסב את תשומת לבם של הבלשים ששרצו בבית לעשרותיהם, אבל הם רק נראו משועשעים. "דיסק עם מוזיקה? באמת חשוד מאוד. מיד נעלה בַּקשר מסוק שיֵצא למרדף. אבל בינתיים, אם כל–כך דחוף לך לשחק אותה שרלוק הולמס, אולי תשתדל להתרכז בדברים קצת פחות חשודים, כמו, למשל, חלון שבור, עקבות, חורים של קליעים או כתמי דם."
הבלשים הכעיסו את יונתן. מדוע לפסול קצוות של חוטים כשאין להם שום דבר יותר טוב להציע? הבעיה הגדולה של המשטרה היתה שבבית לא נמצא כל סימן לפריצה. אך מה שהתרחש בלילה הקודם בשום פנים לא היה יכול לקרות מעצמו.
עמנואל החליט בכל זאת לנגן את המוזיקה של שפירו. בלילה שׂם את הדיסק במחשב שבמעבדה. בסלון שמעו אותה חלש מאוד, רק צלילים עמומים, חדגוניים, מהדהדים. תופים כבדים כסלעים מידרדרים, אוניות עצומות שנחבטות בגלים, חלילים ענקיים מבמבמים עמוק בבטן האדמה. ליונתן ואלה קרה דבר נדיר: עיניהם נעצמו והם נרדמו על הספה בסלון, מול הטלוויזיה. אולי המוזיקה הכבדה היא שהפילה עליהם שינה, ולכן לא שמו לב למה שהתרחש במרתף.
דוקטור עמנואל מרגוליס היה יכול לקבל לרשותו את המעבדה המשוכללת ביותר בכל חברת תרופות בעולם. הפסיכופרמקולוג המבריק, שהתמחה בחקר תרופות פסיכוטרופיות המשפיעות על תהליכים נפשיים ומצבי רוח, עסק בפיתוח תרופות לכמה מהבעיות העתיקות ביותר שהטרידו את המין האנושי. עמנואל התפרסם כמי שהמציא את ארוס-BME2, גלולה שמסייעת גם לאנשים הביקורתיים והציניים ביותר להתאהב. נוסף על כך היה מועמד לפרס נובל כמפתח של קיין-X7, נוגדן רב עוצמה לקנאה שהאו"ם הכריז שיהיה לו תפקיד מכריע במניעת סכסוכים ומלחמות ברחבי העולם. אבל דוקטור מרגוליס החליט לבנות את המעבדה שלו דווקא במקום שאנשים אחרים בונים להם חדר כושר או מחסן - במרתף ביתו. מאחורי גבו ריכלו שהחלטתו הבלתי הגיונית נובעת מהצורך שלו להיות קרוב לילדיו, ואז צקצקו בלשונם והזכירו את אשתו המסכנה. חבל מאוד שדווקא לאותו דבר אפל שאפף את נפשה עדיין לא הצליח למצוא מרפא. חבל, כי אילו היה מצליח, היה דוקטור מרגוליס הופך מן הסתם לאחד האנשים העשירים בעולם. כי מי היה מסרב לבלוע גלולה קטנה שתסיר מנפשו את העצב והצללים?
גם בחברת היפּוֹקריקוֹם בע"מ היו סבורים כך. היפוקריקום היתה חברת התרופות הגדולה בעולם. היא תמכה במחקריו של דוקטור מרגוליס בסכומים אסטרונומיים, סיפקה את כל צרכיו ודאגה למחייתו. דוקטור מרגוליס סירב להיות שכיר של החברה - כלומר עובד שמקבל הוראות מלמעלה - ולכן התייחסו אליו בהיפוקריקום במלוא הנימוס והדיפלומטיות, וראו בו מעין שותף. החברה כבר דאגה להדליף לעיתונים שהמדען המוביל שלה קרוב להשלמת הפיתוח של תרופה שתהפוך את המרה השחורה של המין האנושי לשריד רומנטי מהעבר. "מצברוח בשמים/ והגוף בריא כפליים/ כשטוב– טוב–טוב לי על הלב/ שומדבר כבר לא כואב," זמררו בעליצות תשדירי הפרסומת של היפוקריקום ברדיו, בטלוויזיה ובאינטרנט.
את המעבדה במרתף הבית ברחוב הרקפת בנו מהנדסי החברה, כך שכל סנטימטר נוצל באופן המרבי ואובזר במכשירים החדשניים ביותר. היא היתה קטנה אבל מצוידת להפליא, ובכל חפץ, החל במגבות הידיים וכלה בדברים שנראו כמו כורים אטומיים בזעיר אנפין, היה מוטבע הסמל של היפוקריקום - נחש אדום מתפתל מסביב למזרק כסוף. דוקטור מרגוליס בילה במעבדתו שעות רבות בכל יום, נוטה לשכוח את עצמו, ולפעמים היו יונתן ואלה צריכים פשוט לרדת למטה ולשלוף אותו משם. קירות המעבדה היו מרופדים ובולמי רעש, כך שאם היו צעקות או פיצוצים - הם לא שמעו אותם.
באמצע הלילה התעוררו שניהם על הספה בבת אחת, מבוהלים ומזיעים. שניהם חלמו שרודפים אחריהם, ולבם דפק בפראות. אבל החלום נשכח מיד, מפני שמשהו בבית היה מוזר. בהתחלה היה קשה להבין מה בדיוק השתנה. השעונים עצרו מלכת, ועל מסך הטלוויזיה התנחשלו בדממה קשתות צבעוניות זרחניות. אבל אלָה חשבה שבטעות עלו על תחנה זרה, וכיבתה את המקלט. בחושך שהשתרר התבוננו זה בזה, ובבת אחת הבינו מה שגוי: הריח! אמנם היה זה ליל קיץ, אבל הבית היה מלא בריח של חורף כבד: אוויר מחושמל, סופת ברקים, אדמה רטובה, טוסטים שרופים, מים מטפטפים מעלי היקינתון בגן. הריח היה חי יותר מכל ריח אחר שנשמו מעודם. הוא פָּעַם ודִגדג את נחיריהם כמו יצור חי. האוויר בבית זמִזם מרוב אנרגיה.
יונתן בדק את הטלפון הסלולרי שלו, שהבהב בכל מיני אורות והשתגע לחלוטין. שׂערו היה טעון בכמות כזאת של חשמל סטטי עד שהתפצח וירה ניצוצות.
"את נראית כמו בבון מעוצבן," גיחך לעבר אלה, ששׂערה השחור הקצר והמחושמל ממש ריחף מעל ראשה.
"אידיוט," ענתה לו, "חשבת מה קורה עם אבא למטה?"
אם עדיין לא היה זקור - השיער שעל עורפו סמר כעת. אלה התעשתה מהר ממנו. שנים של חוגי קונג פוּ והגנה עצמית עשו את שלהן. היא פסעה בזהירות למטבח, ולאחר מחשבה קצרה בחרה את המערוך ונתנה אותו ליונתן. עוד מחשבה מהירה - והיא לקחה בעצמה את סכין הבשר הגדולה.
"תישאר מאחורי," אמרה לו, ובפעם הראשונה זה זמן רב שמח לציית לה.
המעבדה היתה חשוכה. זרם החשמל נותק, והיה נדמה להם שמשהו חי רוטט בתוך הצללים וצופה בהם. הכספת הכבדה היתה מושלכת על הרצפה, הפוכה ופתוחה, וסביבה היו מפוזרים צנצנות רמוסות, גלולות מעוכות, דפים קרועים ומבחנות מנותצות. המיקרוסקופ האלקטרוני היקר היה מוטל על הארץ כפגר הפוך שרגליו באוויר.
המחשב הִבהב באדווֹת עולות ויורדות של צבע רך וזוהר, ממש כמו הטלוויזיה. אחר–כך יגלו הבלשים שהוא הפך לגוש של שבבים אלקטרוניים מתים, וכל מה שהיה בתוכו הושמד.
"הם חיפשו את התרופה," אמר יונתן, וחש צמרמורת. עיניו נמשכו לכיור אלומיניום גדול בפינה, שבהרס הכללי נסתם כנראה. הכיור היה מלא במים שגלשו על גדותיו. ליונתן נדמה שעל הרצפה מתחת לכיור הצטייר ברטיבות עקב של מגף גברי. אך בטרם הספיק לוודא שזה אינו תעתוע של המים, או להסב את תשומת לבה של אלה, הציף הזרם את הראיה היחידה.
בפינת המעבדה היה שרוע אביהם כאילו הועף לשם על–ידי כוח עצום. הוא נראה כמי שהִכהו הברק. שׂערו, ריסיו, אפילו קצות הציפורניים שלו, היו חרוכים, וריח הסערה הרטובה שהקיף אותו היה מעובה וחריף. היו לו כמה חתכים מדממים בפניו, אולם לשמחתם העצומה עדיין נשם. תרשים גדול של הטבלה המחזורית שנתלש מהקיר כיסה את גופו. אלה התכוונה להזיז את גיליון הנייר כדי לבדוק אם יש לו פציעות חמורות. ואז, באותו רגע ממש, ידעו שניהם באופן אינסטינקטיבי שמשהו מתחת לגיליון אינו כשורה. משהו בגופו של אביהם היה שגוי ומעוות.
"אחורה!" אמרה אלה ליונתן ודחפה אותו בכוח בחזהו.
"אני לא פוחד," אמר לה. אבל הוא שיקר. הוא רעד בכל גופו.
הוא לא הצליח לראות דבר מאחורי גבה. האם משהו חסר בגופו של אביו? האם משהו נע היכן שלא היה צריך לנוע, או שמא היה בגופו איבר נוסף שלא היה צריך להימצא שם?
הוא לא נענה. אלה כיסתה את אביהם ומצמצה בהלם. "תתקשר למשטרה," אמרה בפנים שהתמלאו באימה צהבהבה חיוורת, ואז נחלשו ברכיה והיא עשתה דבר שלא עשתה מעולם: תפסה את זרועו של יונתן ונשענה עליו.
לפעמים מתברר שהמשטרה, שמטפלת ברמזים ברשלנות רבה כל–כך, היא גוף חטטני מאוד כשמדובר בשני ילדים (או בילדון חסר ישע ובנערה בוגרת ורבת תושייה בת חמש–עשרה, כגרסת אלה) שהושארו לבדם. אחרת איך אפשר להסביר את התייצבותה הבלתי מוסברת של דודתם השנואה ביותר, דוקטור ריטה מרגוליס–פרקש, שבעצם היתה גם דודתם היחידה? בדיוק בשעה חמש אחר הצהריים צלצל פעמון הדלת ברעש מחריד, ומי עמד בפתח אם לא דודה ריטה, כולה שטופה דמעות יגון על האסון ושופעת חיוכי חדווה ועונג לקראתם. על המדרכה מאחוריה עמדה שורת המזוודות שלה, שכולן יוצרו מעורותיהן של חיות אומללות ואופנתיות - סמור, קרנף, חתול - שנפשטו ונצבעו בוורוד, בירוק, או בדוגמה מורכבת של משבצות ופסים. ילדים אמורים להשתגע על אנשים כמו דודה ריטה, שלכל הדעות היתה טיפוס מדליק.
היא היתה דודה חורגת - משפחתה אימצה את אביהם כשהיה תינוק - וקרובת המשפחה היחידה שלהם בעולם כולו.
במשפחת מרגוליס - כך נהגו להתבדח - היו יותר תארים אקדמיים מאשר ילדים. עמנואל היה דוקטור לפסיכופרמקולוגיה ולרפואה, תמי - דוקטור לבלשנות עתיקה, ואילו דודה ריטה היתה דוקטור לאנתרופולוגיה. פירוש הדבר שהיתה נעלמת לחודשים רבים, ואפילו לשנים, במקומות כמו האמזונס ומדגסקר, ואז צצה בלי שום הזמנה כשהמזוודות שלה - יונתן היה בטוח - מלאות בעצמות ובגולגלות. לדודה ריטה היו הֶרגלים מגונים מאוד, כמו להביא לילדים צעצועים איומים שנראו כמו בובות ווּדוּ מסריחות, ולהשאיר מאחוריה שובלים של לבנים סינתטיים צבעוניים ואמבטיות מלאות במים מלוכלכים. היא לא נראתה כמו שום דודה שאפשר להעלות על הדעת, ובהחלט לא היתה דומה לאביהם, שהצטיין במבנה גוף רזה ועדין, באוזניים בולטות ובעיניים ירקרקות עגמומיות. ריטה היתה גבוהה ורחבת כתפיים יותר מכל גבר שהכירו, והיו לה עיניים חומות– שוקולדיות נוצצות, רעמת שיער חומה ובוהקת כרעמת אריה ועור שזוף כברונזה. השרירים בשוקיה היו תְפוחים כאשכוליות, ובזרועותיה היתה מסוגלת לחנוק דוב. פעם מצא יונתן באחת ממזוודותיה קשת מגולפת מחומר מוזר שנראה כמו חַט ענקי של פיל קדמון. כששאל את ריטה נגד מי היא נלחמת היא רק צחקה, ואמרה לו שזהו מוצג מוזיאלי, ושאם יחטט עוד פעם אחת בתיקים שלה, היא תקצוץ לו את אצבעותיו בכיף.
"פשושים מתוקים קטנטנים שלי!" שאגה דודה ריטה בחיבה, "תראו איזו זוועה נוראית שעשו לכם! יש במקרה משהו לאכול במקרר?"
יונתן נרתע לאחור, נחבט בגל הריח האופייני לדודה ריטה - ניחוח מחריד וסמיך של בושם מתקתק שכיסה על אלוהים יודע מה.
"למה באת לכאן?" שאלה אלה ביובש.
"איזו שאלה?! להגן עליכם! תארו לעצמכם שהפורץ עדיין לא מצא את מה שהוא חיפש. הוא עוד עלול לחזור!"
כיצד יודעת דודה ריטה שהפורץ לא מצא את מבוקשו? הרי על המקרה הוטל איפול, ופרטיו לא הופיעו בחדשות. הידע שהפגינה רק אישר את חשדו של יונתן שהמשטרה דיברה אתה באופן אישי. הוא נאנח. הבלשים כנראה לא עד כדי כך טיפשים אם הגיעו למסקנה שהפורץ עלול לשוב. גם הוא ידע זאת. אלא שלא היתה לו כל כוונה לחלוק את התובנות שלו עם ריטה או עם אלה.
"את לא היית צריכה לבוא," אמרה אלה, "הייתי מסתדרת עם אחי הקטן בעצמי."
מעבר לצרימה שב"אחי הקטן", יונתן הבחין היטב בנימה הלהוטה מדי בקולה. אלָה היתה מסוג האנשים שחיים את חייהם בציפייה לרגע שבו האחריות כולה תהיה מוטלת על כתפיהם. וממש לא התחשק לה לתת לריטה לגנוב לה את הרגע היקר שלה. אבל דודתם החורגת נשפה בשפתיה כסוס מזוֹרֵר. "להסתדר לבד? את?!"
אלָה הסמיקה בזעם, ויונתן חש שותפות בעלבונה. "למה אנחנו לא יכולים ללכת לישון אצל דוד נוח?" שאל בניסיון לפשר.
דודה ריטה פלטה נחרת בוז. "אתה מתכוון לנוח זיפֶּל? בחייך!
הוא לא דוד אמיתי שלכם. אפילו לא דוד חורג. ומה האפס הזה יעשה בדיוק אם יהיה איזה מצב חירום?"
"הוא לא כזה חְנון," נעלב יונתן שוב, הפעם בשם נוח. הוא ואלה חיבבו מאוד את נוח. דוקטור נוח זיפל היה החבר היחיד של אביהם, עמית לעבודה ורווק גאה. נוח ועמנואל שמו להם למטרה להביע את עצמם כגברים. לפעמים ראו יחד משחקי כדורסל בטלוויזיה, מרעישים כמיטב יכולתם (נוח נטה לשכוח את שמות הקבוצות המתחרות), ונוח אף ניסה ללמד את אביהם לעשן וללגום בירה (הוא סבר שעישון ושתייה הם פעילויות גבריות אפופות הילה רומנטית). הוא התגאה באוסף המקטרות והסיגרים שלו, ובעיקר במצית זיפו מוזהב עם תבליט של איגואנה שמכרו לו בשוק הפשפשים במחיר כפול משוויו האמיתי.
למרות זאת תמיד היה כיף אתו. היה יכול להיות הרבה יותר נחמד לבלות את הערב עם דוד נוח. אבל ריטה אפילו לא הביאה בחשבון את האפשרות הזאת.
"נוח שְׁמוֹח, אל תבלבלו לי את המוח! כשאתם זקוקים להגנה אתם תישארו אתי."
הערב, שהיה קשה גם ככה, הפך לאסון. דודה ריטה הביאה להם מתנות שנראו כמו אפרוחים מפוחלצים, והסבירה שאלה הצעצועים האהובים על ילדי המיקוּראצ'י, שבט אוכלי אדם תרבותי להפליא שחי בשמורה ליד ארץ האש. יונתן היה צריך לקבור אותם בסתר בגינה, מפני שהם הדיפו ריח מחריד, ואילו אלה, שתיעבה כל דבר שקשור למטבח, הצטוותה לבשל ספגטי לארוחת הערב. דודה ריטה זללה בקלות כשבע שמיניות מתכולת הסיר, והואילה להשאיר להם בקרקעית כמה אטריות נגוסות.
"אבל אולי עדיף שלא תאכלו אותן," אמרה בחרטה. "שלא תשמינו, חס וחלילה." בהבעה של קורבן עצמי חיסלה את שארית הספגטי, וליונתן ואלה לא נותר אלא להסתפק בקרקרים עבשים שמצאו בארון. "ועכשיו קפה, אם לא אכפת לך," אמרה ריטה השׂבעה לאלה. יונתן הבחין שאחותו על סף התקף עצבים. מה היא מסוגלת לעשות? הוא רעד.
אבל אלה שלטה בעצמה בינתיים. "סוכר או סוכרזית?" שאלה בנימוס.
"סוכר, בבקשה, חמש כפיות," אמרה דודה ריטה וגיהקה.
יונתן התפלל שאלה לא תיסחף לשטויות. אמנם לריטה היה יתרון של גיל וכוח פיזי, אבל מהיכרות אישית עם אחותו ידע שלא כדאי להתגרות בזעמה. רק שהערב יעבור בשלום! הוא לא היה רוצה לראות את שתי חתולות הפרא האלה מתקוטטות.
כשירד הלילה עלתה דודה ריטה לקומה השנייה כדי למלא לעצמה אמבטיה מפנקת, והותירה מאחוריה על רצפת המסדרון גופייה ורודה מתחרה סינתטית, ביריות בדוגמת עור נחש, נעלי עקב מפלסטיק ירוק ותחתונים קטנים מקושטים בסמיילים צהובים.
יונתן ואלה ישבו על הספה בסלון ובהו בטלוויזיה בלי לראות כלום.
יונתן לא היה יכול שלא לחוש חרדה גוברת בשל העובדה שריטה נעולה לבדה במקלחת, אולם השתדל שלא להראות לאלה דבר. לא נורא, ריטה לא מבריקה במיוחד. היא לא תמצא כלום. הוא נאנח. איזה מזל שאף אחד עדיין לא גילה את הסוד ששמר במשך היום כולו.
בארון התרופות שלהם במקלחת, בתוך צנצנת אקמולים רגילה לחלוטין, נחה ההמצאה החדשה של אביו, בטוחה ומוגנת מכל רע.
האוצר הוחבא בערב הקודם, לאחר שחזרו מהביקור אצל אמם ובטרם התרחשו מאורעות הלילה האיומים. יונתן מצא את עצמו לבדו עם אביו. אלה הלכה לחוג רכיבה (או שחייה, או ג'ודו, או פינג–פונג), ובבית היה שקט. עמנואל נראה מוטרד ועצבני.
"משהו לא בסדר, אבא?"
עמנואל מעולם לא חשב שיונתן צעיר מכדי להבין משהו, או שיש לגונן עליו מפני האמת. כשהיו לבדם לא היסס לשתף את בנו בלבטיו (זה לא היה קורה בנוכחות בתו הבכירה - לפעמים נדמה שעמנואל קצת חושש מפני האנרגיות המתפרצות שלה). הוא קימט את מצחו ושפשף אותו כאילו יש לו כאב ראש. "משהו לא מוצא חן בעיני. שפירו נראה לי רעב מדי. התרופה למעשה כבר כמעט מושלמת. חסר רק עוד צעד אחד קטן. אבל כולם כל–כך חסרי סבלנות! אני חושש שיש גורמים מסוימים, חזקים מאוד, שהיו שמחים להוציא ממני את התרופה אפילו בלי לחכות לשלב הסופי."
"אתה חושב שהם ינסו לקחת אותה בכוח?"
"הכול ייתכן."
יונתן היה מכור לסיפורי בלשים. "הכי בטוח להחביא דברים במקום הכי פשוט וגלוי לעין," ציין מה שכל חובב בילוש יודע.
חיוך התפשט על פניו של אביו. "אתה צודק." הוא הוציא את הגלולות מהכספת במעבדה, שׂם אותן בבקבוקון פלסטיק רגיל של אקמול והכניס אותו לארון התרופות באמבטיה של הילדים בקומה השנייה. "אל תשכח שאסור לכם להשתמש בהן," אמר ליונתן.
הפורץ המסתורי בלילה לא מצא את מבוקשו, מפני שמה שחיפש לא היה בכספת הפלדה המאובטחת אלא הוסתר בין סירופ לשיעול לבין מדחום ישן וסדוק. אך עם בואה של ריטה החטטנית התעורר צורך דחוף לשנות את מקום המחבוא. יונתן החליט שברגע שתצא מהאמבטיה יעלה למעלה, יטמין את הבקבוקון בכיסו, ובלילה יקבור אותו בגינה. אך ריטה לא נתנה לו הזדמנות. היא ירדה במדרגות במלכותיות, שׂערה הרטוב עטוף במגבת, כטורבן, ולגופה חלוק בית מסאטן בצבע פטל. היא התיישבה על הספה בינו לבין אלה והניחה את כפות רגליה השזופות והענקיות על השולחן.
"אני עייפה," פיהקה. "ואני כל–כך מודאגת בגללכם, מתוקים שלי, שחטפתי כאב ראש נוראי. אלה, מלאך טהור שכמותך, למה שלא תעלי למעלה ותביאי לי אקמול?"
יונתן נדרך. "אלה עבדה היום קשה והיא עייפה," אמר לריטה בקול התמים ביותר שהצליח לגייס, "אני אעלה במקומה." אולם כפתה הכבדה של דודתו החורגת ניחתה מיד על עורפו והצמידה אותו למקומו.
"ממתי כל–כך אכפת לך מאחותך, עכבר קטן ואנוכי שכמותך?"
שאלה בחשדנות בעודה צובטת אותו צביטת חיבה אכזרית.
"זה בסדר, אני אעלה," אמרה אלה, מתעלמת מהמבט הנואש והמלא רמזים ששיגר לעברה יונתן. היא עשתה את דרכה לעבר חדר האמבטיה בקומה השנייה, וכעבור דקות ספורות חזרה לסלון, בכף ידה האחת שני כדורים לבנים ועגולים ובאחרת כוס מים. יונתן שאל את עצמו אם אלה הכדורים שהעולם כולו הפך בחיפושים אחריהם.
ריטה רחרחה את הכדורים בחשדנות. "איך זה שאקמול מגיע בגודל של כדורים לסוסים?"
"הם בסדר גמור," אמרה אלה, "רואים שהיית קצת מנותקת מהציוויליזציה. תיקחי אותם. הם יעשו לך טוב."
ריטה פערה לוע ענקי ועמדה לשלשל לתוכו את הכדורים, אולם יונתן לא היה מסוגל לשאת זאת יותר.
"עצרי!" אמר לריטה.
"מה קרה?"
"אלה לא אקמולים."
"אלא מה?"
הוא סרק את מוחו בחיפזון בחיפוש אחר תירוץ מתקבל על הדעת.
"אחותי רוצה להתנקם בך. היא הביאה לך משהו... משהו אחר."
"בוגד מסריח," לחשה אלה בארסיות, והוא לא הצליח לחמוק מבעיטה חדה ומכאיבה ששיגרה לברכו. אולם בתוך שבריר שנייה כבר היו פרקי ידיה של אלה אחוזים במצבטי הברזל של ריטה.
"את מנסה לסמם אותי, גבירתי הצעירה?"
"ממש לא, דודה ריטה, אני רק רציתי... ניסיתי... חשבתי לעזור לך להירגע."
"מה הבאת לי?"
"אלה בסך הכול כדורי שינה."
"כדורי שינה?" יונתן פער את עיניו בתדהמה. באופן מפתיע, התברר שהשקר שלו הוא אמת. אלָה באמת לקחה יוזמה. אך אלה לא היו הכדורים מבקבוק האקמול. אחותו ניסתה לשלוח את דודתם החורגת לשנת לילה מוקדמת. כמה חבל שהפריע לה. איזו טעות גורלית!
"מאיפה לך כדורי שינה?" חקרה ריטה בחשדנות.
"מאבא," הודתה אלה. "הוא שם לנו באמבטיה כל מיני דברים."
"ארון התרופות באמבטיה? המממ, מעניין..." עיניה החומות– כהות התנוצצו בברק מבשר רעות של תובנה. "מה עוד הוא השאיר לכם שמה?"
"כלום, שום דבר," אמר יונתן בבהילות, ועוד בטרם נפלטו המילים מפיו ידע שעשה טעות נוספת, ורק עורר חשדות כבדים יותר.
דודה ריטה גיחכה כחתול שגילה את מקום מחבואה של השמנת.
"אופס! מתי כבר תפסיקו לאבד בתוך הספה את הצעצועים שלכם?"
היא שלפה מאחורי כרית הספה את הדיסק המוזהב של דוקטור שפירו, ויונתן שפשף את עיניו בתדהמה. האם לא ניערה אותו בלהטוט מהיר מתוך שרוולה?
"איך מצאת אותו?" שאל. "הוא הלך לאיבוד אתמול והבלשים לא מצאו אותו."
"אז כנראה שהוא לא נאבד בכלל. איזה יופי! המוזיקה שהכי עושה לי את זה."
יונתן התבונן בדיסק מקרוב. עכשיו ראה שהיצור הדחוס והמרושע שעל העטיפה הוא בעצם תנין שחור ומכוער בעל מבט קר ומצמית.
"בבקשה אל תשימי אותה," אמרה אלה. "אנחנו די שונאים אותה, למען האמת."
"נדמה לך שאני הולכת להתחשב בטעם הקלוקל שלך?" נחרה דודה ריטה בבוז. "לְמה את מקשיבה בכלל? בריטני ספירס?"
בתוך דקה היה הדיסק במערכת, ובחדר התפשטו פעימות בס עמומות. תופים כבדים כסלעים מידרדרים, אוניות עצומות שנחבטות בגלים, חצוצרות עמוקות כגרונות ענקיים הרוטטים מתחת לאדמה.
בניגוד לרצונם, חשו יונתן ואלה שריסיהם נדבקים כמו בדבק חם ועיניהם נעצמות. החדר היטשטש והם הלכו ושקעו בחלום צמיג.
אסור לי לישון! היתה מחשבתו האחרונה של יונתן, אני חייב להישאר ער, אחרת יתרחש משהו נורא.
הוא התעורר בבהלה, שטוף זיעה קרה. כמה זמן חלף? מה השעה?
החדר היה חשוך כקבר, ושוב עמד בו ריח חריף ורטוב של סערה.
דודה ריטה נעלמה ואלה ישנה לצדו, פיה פעור, נוחרת קלות.
"תתעוררי!" הוא טלטל את כתפה בכוח.
"איפה אני? מה קרה?"
הוא הסביר לה במהירות. "חייבים לעצור את דודה ריטה לפני שתמצא את התרופה."
הבית היה דומם ממש כמו בלילה הקודם. זרם החשמל נותק. הם עלו במדרגות העץ, משתדלים לא להרעיש, עוקבים אחרי הריח העז ונזהרים מהצללים, שלפתע נדמו כעמוקים ומסוכנים. דלת חדר האמבטיה בקומה השנייה היתה פתוחה למחצה. היא נעה וחרקה קלות כדלתה המפתה של מלכודת.
"תישאר מאחורי," אמרה אלה. "אני ארוץ פנימה בכל המהירות ואחטוף את הבקבוק מהארון."
"לא, אלה, אני אעשה את זה. אני קטן וזריז יותר ממך."
"אתה לא מבין, יונתן, זה לא משחק ילדים. אם נאבד את התרופה, נפסיד את הסיכוי שלנו להציל את אמא."
"אז נעשה את זה ביחד."
אחת, שתיים ו... שלוש! הם ספרו יחד וזינקו לתוך חדר האמבטיה, הודפים את הדלת ברעש גדול. ארון התרופות היה פתוח ומדפיו ריקים.
"איחרנו," אמר יונתן, מוצף בתחושת אסון. "זאת אשמתי."
"עצור!" אמרה אלה. "משהו זז מאחורי וילון המקלחת."
ואכן, מאחורי וילון האמבטיה חמק בזריזות צל עבה וחלקלק. הם לא איבדו רגע. אלה הסיטה את הווילון במשיכה אחת, רק כדי לגלות את הצל צולל ככריש משומן במים המלוכלכים עם שרידי הקצף האפרפר שהשאירה, כהרגלה, דודה ריטה. המים בעבעו כרותחים והעלו בועות ענקיות ודלוחות. אבל כשיונתן הכניס לתוכם את אצבעו התברר לו שהם קרים, כמעט קפואים.
"חייבים לתפוס את הגנב," קרא. הוא ואלה קפצו שניהם לתוך האמבטיה רק כדי לגלות שהמים עמוקים הרבה יותר ממה שחשבו.
מערבולת רבת עוצמה אחזה בהם והטביעה אותם, שואבת ויונקת אותם למעמקים, קורעת את בגדיהם, מוחצת את צלעותיהם ומועכת את ריאותיהם. הם התנשמו ובעטו, משוועים לאוויר, גופם כמעט מתפוצץ, גרונותיהם חנוקים ואפם מלא מים. אלה אחזה בזרועו של יונתן בכוח, וגם הוא נאחז בה. אנחנו חייבים להצליח לצאת החוצה, חשב. אבא בבית–חולים, אמא זקוקה לנו, ואף אחד אחר לא ידאג להם חוץ מאתנו. אבל גם המחשבה הזו כבר התחילה להתעמעם בשל המחסור בחמצן. הוא חש שהכרתו הולכת וחומקת, והפעם לא המתינה לו שינה אלא משהו סופי יותר. אחיזתה של אלה בזרועו התרופפה, והוא ידע שגם היא מתעלפת. ואז, בבת אחת, נחלש כוח היניקה של המערבולת. היא הקיאה אותם החוצה בגיהוק מכוער, כביכול מאסה בהם. רגע ארוך נדרש להם כדי להתאושש, לירוק מים מטונפים, להתגבר על הסחרחורת ולמלא את ריאותיהם באוויר.
"איפה אנחנו?" אמרה אלה.
הם בהחלט לא היו בחדר האמבטיה שלהם. למעשה עמדו בבריכה רדודה ומסריחה, מלאה רפש וירוקת. מעליהם נאחז בשארית כוחותיו ירח נמוך, תשוש וצהבהב שמעליו תלויה חרב ירקרקה קפואה וזוהרת - השובל המעוקל של כוכב שביט שהיה זר לשמים שהכירו. שולי החשיכה הדחוסה היו מאודמים בבוהק המרמז על קרבתה של עיר.
מסביב לבריכה נשמעו קולות מתמקחים בשפה זרה וגרונית. הם לא נשמעו כאילו ישמחו לקראתם.

הגר ינאי

הגר ינאי למדה לתואר ראשון בכתיבה יוצרת ותסריטאות בקמרה אובסקורה, ומחזיקה בתואר שני בספרות מאוניברסיטת בן-גוריון. עבדה כעיתונאית בחיים אחרים וכן במוסף הארץ. כמו כן עבדה במשך שנים כמבקרת ספרים בגלובס, וכמבקרת ספרים וקולנוע בערוץ השני. כיום היא עורכת ספרותית, מורה לכתיבה יוצרת, ומבקרת ספרים בגלי צה"ל ובערוץ הראשון.

ספרה הראשון הוא "אישה באור". ספרה השני הוא "מכונת הנצח של אלכס". ספרה השלישי הוא "הלווייתן מבבל". ספרה הרביעי של ינאי, ספר המשך שני בטרילוגיית הלווייתן מבבל, "המים שבין העולמות". הספר השלישי בטרילוגיית הלווייתן יצא ב-2017 ונקרא "המסע אל לב התהום", בהוצאת מודן ואוקיינוס. גם ספר זה זכה בפרס גפן, לשנת 2018. 

זכתה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת 2008.
ראיון "ראש בראש"

סקירות וביקורות

טרילוגיית "הלווייתן מבבל": ספרות פנטזיה משובחת, לא רק לבני נוער עלית קרפ הארץ 16/11/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
"מגיל 8, בקיבוץ, שלחו אותי בקביעות לטיפול" איה אליה http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5030395,00.html 20/10/2017 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2006
  • קטגוריה: מד"ב ופנטזיה
  • מספר עמודים: 318 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 18 דק'

ניתן למצוא גם ב -

סקירות וביקורות

טרילוגיית "הלווייתן מבבל": ספרות פנטזיה משובחת, לא רק לבני נוער עלית קרפ הארץ 16/11/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
"מגיל 8, בקיבוץ, שלחו אותי בקביעות לטיפול" איה אליה http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5030395,00.html 20/10/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
הלווייתן מבבל 1 הגר ינאי

חלק ראשון

גנב התרופות

פרק 1: מנגינת התנין השחור

שוטרים תמיד מפספסים משהו. ותמיד זה הפרט החשוב ביותר.
מהמסתור שלו מתחת למדרגות, עטוף בשמיכה ומצויד בכוס שוקו חם, כאילו החליטה המשטרה באופן רשמי שהוא תינוק, עקב יונתן אחר התקדמותם של הבלשים. הם סיימו לסרוק את המטבח ומרפסת הכביסה, רמסו ביסודיות את ערוגות החסה והאפונה הריחנית בגינה, וכעת עלו לקומה השנייה כדי להפוך את חדרי השינה. לו היתה אֵלָה רואה אותו, היא היתה מתעצבנת ואומרת ששוב הוא חושב שהוא גאון הדור וכולם מטומטמים חוץ ממנו: התנהגות שאופיינית בצורה משעממת לזכרים בני שתים–עשרה. אבל אלה לא היתה בסביבה. זה היה יום איום עבור שניהם. אולי היום הקשה ביותר בחייהם, להוציא היום השחור ההוא לפני שנתיים. אז, לפחות, אביהם היה אתם.
כעת היו לבדם. אלה ישבה לה בחוץ, בתוך הבית שבנתה על עץ האזדרכת. לשם תמיד היתה מסתלקת כשרצתה לזעוף ולהרגיש שהיא נמצאת בחברת האדם היחיד שהיא יכולה לסמוך עליו: היא עצמה.
את יונתן השאירו לטיפולה של שוטרת שמנה ועבת גבות שביקשה ממנו לקרוא לה מורן, למרות שבקשר קראו לה "רב–סמל חיון". היא נתנה לו את הטלפון הסלולרי שלה, שיעסיק את עצמו במשחקים, והוא השתעמם כעבור דקה. המכשיר היה פרימיטיבי. זה היה כלום לעומת אוסף המשחקים המעולה שלו. אביו לא היה זקוק לשום חג או יום הולדת, מסוג האירועים המיוחדים שהורים מחכים להם כדי שיוכלו להיות חביבים ונדיבים. אביו פשוט אהב לתת לו דברים, רצוי מסובכים ומתוחכמים, מפני שהאמין שהם מאמנים את מוחו ומרחיבים את אופקיו. יונתן התגעגע אליו להחריד, והיה מודאג כל– כך עד שחש שגוש בטון מועך את חזהו.
האמבולנס שהגיע לפנות בוקר לקח את אביהם. יונתן ואלה לא היו רגילים לראות חובשים בפעולה, אך שניהם הבינו שההבעות על פני הבחורים הן בלתי רגילות.
"ראית פעם דבר כזה?" אמר אחד מהם לחברו. כשהבחינו ביונתן ובאלה השתתקו.
"מתי הוא חוזר הביתה?" שאלה אלה, וליונתן נדמה שהיא עוצרת את דמעותיה.
החובשים החליפו מבטים של חמלה, כביכול היא לא תופסת משהו עקרוני. אחד מהם הניח את ידו על כתפה.
"הוא יבריא, חמודה, הוא יהיה בסדר גמור. את לא תאמיני מה שהרופאים מסוגלים לעשות היום. בבתי–חולים אפשר להחזיר לחיים אפילו אנשים שהלב שלהם הפסיק לפעום, ואבא שלכם לא מתקרב לזה אפילו."
משהו בטון המרגיע והסמכותי שבדבריו גרם לשניהם לחוש זחל של חרדה מחליק במורד עמוד השדרה שלהם.
"גם אבא שלנו רופא," אמר יונתן. "הוא גם מדען. קוראים לו דוקטור עמנואל מרגוליס."
"אני יודע. אני עוקב אחריו בעיתונים. אבא שלכם נתן תקווה להרבה אנשים, אבל כל אחד זקוק לפעמים לעזרה, ועכשיו תורנו לעזור לו."
ליונתן ואלה כבר היה ניסיון חיים מר שלימד אותם לא לסמוך על אף אחד, ובמיוחד לא על אנשים שהכריזו שהם מסוגלים לעזור.
הם החליפו מבטים מבוהלים. אך החובשים היו עסוקים מכדי להבחין בכך. הם יצאו מהבית עם האלונקה, בעוד יונתן מנסה להרכיב במוחו את התמונה הבלתי נתפסת של מה שהתחולל מאז אתמול בבוקר.
הבוקר הקודם התחיל ברגל שמאל. זה היה אחד ביולי, היום הראשון של החופש הגדול, ובשעה שילדים ונערים אחרים הלכו לים ולקולנוע, או לפחות יצאו להסתובב בקניון, ידעו יונתן ואלה שהגיע הזמן לבקר את אמם. הם אהבו אותה, והיא חסרה להם מאוד. אולם לקראת הביקורים, שהתקיימו ארבע פעמים בשנה, התפשט בבית שברחוב הרקפת מצב רוח עכור. אביהם, שבדרך כלל התנהג באופן מפוזר והשתדל להפגין עליזות, נעשה עגום ללא סיבה. הוא הפסיק לנסות להצחיק אותם באמצעות פנקייקס שרופים עם פרצופים מחייכים מסירופ מייפל בארוחת הבוקר של שבת.
"אתם כבר גדולים מדי בשביל זה," אמר. "אני מושך את הטריק העלוב כבר שנים."
כשביקשו שיזיז את אוזניו סירב באותו נימוק, למרות שבדרך כלל היה זה כישרון שהתגאה בו. הם ידעו שלפעמים הוא נוסע לבקר את אמם בלעדיהם, ושגם הנסיעות האלה מדכדכות אותו. אבל נדמה שהצורך להפגיש את כל בני משפחתו דיכא אותו במיוחד. במכונית, בדרכם צפונה, בהו בשתיקה בשדות החרושים שפינו את מקומם ליערות אורנים סלעיים, מוצפים בזיכרונות מהתקופה הטובה של משפחתם, שעכשיו נראתה מרוחקת כמו אגדה. יונתן נזכר במגעה העדין של אמו ובניחוח של סבון לַבֶנדֶר וריכוז נינוח שאפף אותה.
בשבתות גשומות היתה מספרת לו ולאלה סיפורים מתוך ספרי המחקר הענקיים שלה, שהיו הרבה יותר מרתקים מספרי הילדים שלהם. אבל הכול הסתיים באופן פתאומי לפני שנתיים, בדיוק ביום הולדתו העשירי.
מה יהיה מצב רוחה היום? תהו כולם בזמן שהמכונית נכנסה בשער הברזל החשמלי החורק, שואפים את האוויר, שנעשה צלול וחמור.
יונתן קיווה שהיא לא תיראה מוטרדת כל–כך, כאילו היא שקועה במים אפלים שהם אינם מסוגלים לראות. ובעיקר קיווה שלא תבכה, דבר שגרם לו לחוש אשֵם וחסר אונים. כשהביט בגנים ובמדשאות שהקיפו את הבניין של שלוש הקומות, שפעם התאמץ לעשות רושם מסויד וחייכני וכעת היה דהוי, סחוף גשמים ושטוף רוחות, התפלא כיצד מישהו יכול להחלים כאן בכלל. שורת החלונות הצרים והארוכים היתה קפדנית ובלתי נעימה, וגרמה לו לחשוב על בונקר שהאויב התבצר בתוכו.
הם בירכו את האחות בדלפק הקבלה ועלו לקומה השנייה, שם מצאו את תמי מכורבלת בכיסא הנדנדה שלה, יושבת מול החלון אך לא מביטה בו. "הבאנו לך עוגיות גרנולה שכולנו אפינו ביחד," אמר עמנואל בעליצות מתוגברת, ונשמע לכולם - ובעיקר לעצמו - כמו קריין בפרסומת. תמי מרגוליס הרימה את מבטה, ויונתן הבחין שהיא נראית כאילו בכתה כל הבוקר. עיניה היו נפוחות, פניה היפים חיוורים ועגומים, שׂערה הכהה שהתגאתה בו היה סבוך ודהוי כקן ציפורים ספוג גשם, וקצות אצבעותיה אכולות הציפורניים רעדו.
היא נראתה יותר גרוע מאשר בכל הפעמים הקודמות. יותר גרוע אפילו מאשר בקיץ ההוא, לפני שנתיים, כשהאמבולנס לקח אותה מרחוב הרקפת.
"עמנואל," אמרה, "זה חוזר."
"לא יכול להיות. לא הגיוני. הטיפולים אמורים לעזור."
"אבל זה רק מתחזק. אני יכולה להרגיש את זה בא."
יונתן ואלה היו צריכים לעשות את עצמם מתעניינים בספרי המחקר שלה - שסודרו בקפידה על המדפים, למרות שהיה ברור שהיא אינה מתעניינת בהם עוד - בשעה שאביהם מדד את הדופק של אמם והציץ בלשונה ובעיניה.
"מבחינה גופנית את מאה אחוז, מתוקה. בואי לטייל אתנו בשמש.
האוויר יעשה לך טוב."
"אני לא יכולה. אני מפחדת."
"ממנו?"
"כן."
"אבל הוא לא אמיתי, תמי. את המצאת אותו. הוא רק סיוט, חלום בלהות."
"זה לא נכון, עמנואל. הוא אמיתי. עמוק בתוכי אני יכולה להרגיש אותו מתנועע."
"מה שאמיתי הם הילדים שלך. הנה, תסתכלי עליהם, עומדים כאן בחדר מולך. הם זקוקים לך."
אמם פרצה בבכי. "אתם תוכלו בחיים שלכם לסלוח לי? הייתי רוצה להיות אתכם, אבל אני לא מסוגלת. אני חוששת שלעולם לא אהיה מסוגלת לכך שוב."
"אל תגידי דברים כאלה." אביהם מולל כמעט באלימות את קצה הווילון. "את רק עייפה. בקרוב תרגישי הרבה יותר טוב. אני מבטיח לך, תמי. את תרגישי מצוין. אני עובד על זה, ואני יכול להגיד לך בוודאות שהנוסחה הסופית יושבת יופי. חסר לי עוד ליטוש אחרון קטן."
"בבקשה, עמנואל, לא עוד תרופה. הן רק עושות שאני ארגיש יותר גרוע."
"אבל זאת לא עוד תרופה, אהובתי. זאת תהיה התרופה הסופית."
תמי נעצה מבט שותק בברכיה, ועמנואל קם ממקומו בעצבנות.
"אני במשרד של מר שפירו," אמר ויצא מהחדר.
יונתן ואלה נותרו לבדם עם אמם. מכל בני המשפחה הקטנה, ליונתן תמיד היה קשר מיוחד עם אמו. כשהיה פעוט היה בטוח שהיא מסוגלת לקרוא את מחשבותיו, וגם כעת חשד בה שהיא עדיין יכולה, ורק מסתירה זאת כדי שלא לגרום לו מבוכה. הוא מצדו היה מסוגל לחוש כל גוון של מצבי הרוח הקודרים שלה, ולעתים אפילו הצליח לִצפות את צעדיה. הקרבה הנדירה הזאת לא הקלה עליו עכשיו.
להפך. יותר מאחותו, ואפילו יותר מאביו, חש שנכשל. הופקד בידיו יהלום נדיר, והוא הניח לו להישמט ארצה ולהתנפץ. הוא נשך את שפתיו והתיישב על ברכיו לצד כיסא הנדנדה שלה, בתקווה קלושה שיתחשק לה לחייך אליו ולפרוע בידה את שׂערו.
מקצה החדר שילחה בו אלה מבט בוז חד כמו נעץ. על אף רצונה העז, היא חשה מבוגרת מכדי להתרפק על אמה, ולמרות שמעולם לא דיברה על כך במפורש, יונתן ידע כי בלבה החליטה להותיר לו את תפקיד האח הצעיר המתפנק, ואילו לעצמה ייעדה גורל גאה ומועיל יותר.
"חכה כאן," אמרה ליונתן, "אני אלך לבדוק מה הם זוממים."
אך לשמע הנימה המעשית והקשוחה בקולה משהו התקומם בו.
אולי בדיוק כפי שאלה התכוונה שֶיקרה, נמלא בושה על היותו כה אהוב ללא שום הצדקה ממשית. הוא חייב להוכיח לה, לאמו, לעצמו, שגם הוא מסוגל להועיל. "לא," אמר, "תישארי פה. הפעם תורי."
אלה לא התנגדה, ואולי אפילו שמחה בסתר לבה להישאר עם אמם. שניהם תיעבו את מר שפירו, שלא היה מסוג האנשים שהייתם רוצים להפקיד בידיהם את אמכם. משרדו היה בקצה המסדרון, מאחורי חדר קבלה קטן. למזלו של יונתן, המזכירה שישבה בחדר הקבלה יצאה לאכול צהריים. הוא העמיד פנים שהוא מתעניין באקווריום שבחדר הקדמי, וכך הצליח להתקרב בזהירות אל דלתו הפתוחה של משרד מנהל המוסד. מר שפירו היה מלא חנופה, כהרגלו, שמוט עיניים, ומחה באצבעותיו כתמים דמיוניים מהשולחן. עם זאת, היה קצר נשימה ככלב תחש שמן שמתחיל להתעייף מהמרדף אחרי הנקניקייה שהבטיחו לו.
"אבל מתי כבר תהיה מוכן?" שאל את אביהם. "אתה מפזר הבטחות כבר שנתיים!"
"סבלנות, ישעיהו. אסור לנו להיות פזיזים. כרגע התרופה עדיין לא מושלמת. ומה אם יש תופעות לוואי?"
מר שפירו הסיר את משקפיו. "בכנות, עמנואל. ראית את תמי.
כמה זמן אתה חושב שהיא תוכל להחזיק מעמד?"
"אתה יודע שאני עובד בכל המרץ. אבל אני לא יכול להאיץ את התהליך."
"הדיכאון שלה עשוי להגיב היטב לנֶזַע חשמלי. חדר החשמל שלנו מאוד משוכלל. סדרה של טיפולי הלם חשמליים תעשה ממנה בן אדם חדש."
"בבקשה ממך, ישעיהו!"
שפירו כרסם את שפתיו כשקוע בהרהורים, וליונתן נדמה שהרהורים אלה אינם קשורים בשום צורה לרווחתה של אמם. "אולי בכל זאת אני יכול לעזור לך במשהו קטן," אמר. הוא ניגש למגירה ושלף ממנה דיסק בקופסת פלסטיק. העטיפה המוזהבת נצנצה בידיו הקטנות והשמנמנות. מנקודת התצפית שלו מאחורי האקווריום ראה יונתן שבמרכז העטיפה מוטבע משהו עבה ומעוות שנראה כמו נחש שמן ושחור בעל רגליים גוצות. משום מה, הציור גרם לו להצטמרר.
"מה זה?" שאל אביו.
"מוזיקה, אלא מה."
"תודה, אני לא מתעניין במוזיקה. היא מפריעה לי להתרכז."
"לא המוזיקה הזאת!" הזדרח שפירו. "זה הדבר הכי חם היום בשוק. מוזיקה שעוזרת להתרכז! אני לא יודע באיזה שבט הקליטו אותה, אבל נדמה לי שהיא קשורה למין טקס כזה שהם עושים כדי להצליח להתחבר עם הדבר שהם מנסים לצוד אותו. הם מתאחדים עם הנשמה של הטרף שלהם או משהו."
מוזיקה אתנית דפוקה, חשב יונתן. גם אביו נראה חשדני, אם כי אולי מסיבות אחרות.
"אתה מאמין בשטויות האלה?"
"מה יזיק? אתה ממילא תקוע."
"כבר אמרתי לך, אני לא תקוע. חסרה לי רק עוד הברקה אחת וזהו."
ובכל זאת, כדי לא להעליב את מר שפירו, תחב אביהם את הדיסק לכיסו. לאחר מכן הם חזרו לביתם, והמאורעות התחילו להתגלגל.
האם היתה המוזיקה קשורה למה שהתרחש אתמול בלילה? אי אפשר לומר בוודאות. אולם הבוקר, כשחיפש את הדיסק, גילה שהוא נעלם.
הוא ניסה להסב את תשומת לבם של הבלשים ששרצו בבית לעשרותיהם, אבל הם רק נראו משועשעים. "דיסק עם מוזיקה? באמת חשוד מאוד. מיד נעלה בַּקשר מסוק שיֵצא למרדף. אבל בינתיים, אם כל–כך דחוף לך לשחק אותה שרלוק הולמס, אולי תשתדל להתרכז בדברים קצת פחות חשודים, כמו, למשל, חלון שבור, עקבות, חורים של קליעים או כתמי דם."
הבלשים הכעיסו את יונתן. מדוע לפסול קצוות של חוטים כשאין להם שום דבר יותר טוב להציע? הבעיה הגדולה של המשטרה היתה שבבית לא נמצא כל סימן לפריצה. אך מה שהתרחש בלילה הקודם בשום פנים לא היה יכול לקרות מעצמו.
עמנואל החליט בכל זאת לנגן את המוזיקה של שפירו. בלילה שׂם את הדיסק במחשב שבמעבדה. בסלון שמעו אותה חלש מאוד, רק צלילים עמומים, חדגוניים, מהדהדים. תופים כבדים כסלעים מידרדרים, אוניות עצומות שנחבטות בגלים, חלילים ענקיים מבמבמים עמוק בבטן האדמה. ליונתן ואלה קרה דבר נדיר: עיניהם נעצמו והם נרדמו על הספה בסלון, מול הטלוויזיה. אולי המוזיקה הכבדה היא שהפילה עליהם שינה, ולכן לא שמו לב למה שהתרחש במרתף.
דוקטור עמנואל מרגוליס היה יכול לקבל לרשותו את המעבדה המשוכללת ביותר בכל חברת תרופות בעולם. הפסיכופרמקולוג המבריק, שהתמחה בחקר תרופות פסיכוטרופיות המשפיעות על תהליכים נפשיים ומצבי רוח, עסק בפיתוח תרופות לכמה מהבעיות העתיקות ביותר שהטרידו את המין האנושי. עמנואל התפרסם כמי שהמציא את ארוס-BME2, גלולה שמסייעת גם לאנשים הביקורתיים והציניים ביותר להתאהב. נוסף על כך היה מועמד לפרס נובל כמפתח של קיין-X7, נוגדן רב עוצמה לקנאה שהאו"ם הכריז שיהיה לו תפקיד מכריע במניעת סכסוכים ומלחמות ברחבי העולם. אבל דוקטור מרגוליס החליט לבנות את המעבדה שלו דווקא במקום שאנשים אחרים בונים להם חדר כושר או מחסן - במרתף ביתו. מאחורי גבו ריכלו שהחלטתו הבלתי הגיונית נובעת מהצורך שלו להיות קרוב לילדיו, ואז צקצקו בלשונם והזכירו את אשתו המסכנה. חבל מאוד שדווקא לאותו דבר אפל שאפף את נפשה עדיין לא הצליח למצוא מרפא. חבל, כי אילו היה מצליח, היה דוקטור מרגוליס הופך מן הסתם לאחד האנשים העשירים בעולם. כי מי היה מסרב לבלוע גלולה קטנה שתסיר מנפשו את העצב והצללים?
גם בחברת היפּוֹקריקוֹם בע"מ היו סבורים כך. היפוקריקום היתה חברת התרופות הגדולה בעולם. היא תמכה במחקריו של דוקטור מרגוליס בסכומים אסטרונומיים, סיפקה את כל צרכיו ודאגה למחייתו. דוקטור מרגוליס סירב להיות שכיר של החברה - כלומר עובד שמקבל הוראות מלמעלה - ולכן התייחסו אליו בהיפוקריקום במלוא הנימוס והדיפלומטיות, וראו בו מעין שותף. החברה כבר דאגה להדליף לעיתונים שהמדען המוביל שלה קרוב להשלמת הפיתוח של תרופה שתהפוך את המרה השחורה של המין האנושי לשריד רומנטי מהעבר. "מצברוח בשמים/ והגוף בריא כפליים/ כשטוב– טוב–טוב לי על הלב/ שומדבר כבר לא כואב," זמררו בעליצות תשדירי הפרסומת של היפוקריקום ברדיו, בטלוויזיה ובאינטרנט.
את המעבדה במרתף הבית ברחוב הרקפת בנו מהנדסי החברה, כך שכל סנטימטר נוצל באופן המרבי ואובזר במכשירים החדשניים ביותר. היא היתה קטנה אבל מצוידת להפליא, ובכל חפץ, החל במגבות הידיים וכלה בדברים שנראו כמו כורים אטומיים בזעיר אנפין, היה מוטבע הסמל של היפוקריקום - נחש אדום מתפתל מסביב למזרק כסוף. דוקטור מרגוליס בילה במעבדתו שעות רבות בכל יום, נוטה לשכוח את עצמו, ולפעמים היו יונתן ואלה צריכים פשוט לרדת למטה ולשלוף אותו משם. קירות המעבדה היו מרופדים ובולמי רעש, כך שאם היו צעקות או פיצוצים - הם לא שמעו אותם.
באמצע הלילה התעוררו שניהם על הספה בבת אחת, מבוהלים ומזיעים. שניהם חלמו שרודפים אחריהם, ולבם דפק בפראות. אבל החלום נשכח מיד, מפני שמשהו בבית היה מוזר. בהתחלה היה קשה להבין מה בדיוק השתנה. השעונים עצרו מלכת, ועל מסך הטלוויזיה התנחשלו בדממה קשתות צבעוניות זרחניות. אבל אלָה חשבה שבטעות עלו על תחנה זרה, וכיבתה את המקלט. בחושך שהשתרר התבוננו זה בזה, ובבת אחת הבינו מה שגוי: הריח! אמנם היה זה ליל קיץ, אבל הבית היה מלא בריח של חורף כבד: אוויר מחושמל, סופת ברקים, אדמה רטובה, טוסטים שרופים, מים מטפטפים מעלי היקינתון בגן. הריח היה חי יותר מכל ריח אחר שנשמו מעודם. הוא פָּעַם ודִגדג את נחיריהם כמו יצור חי. האוויר בבית זמִזם מרוב אנרגיה.
יונתן בדק את הטלפון הסלולרי שלו, שהבהב בכל מיני אורות והשתגע לחלוטין. שׂערו היה טעון בכמות כזאת של חשמל סטטי עד שהתפצח וירה ניצוצות.
"את נראית כמו בבון מעוצבן," גיחך לעבר אלה, ששׂערה השחור הקצר והמחושמל ממש ריחף מעל ראשה.
"אידיוט," ענתה לו, "חשבת מה קורה עם אבא למטה?"
אם עדיין לא היה זקור - השיער שעל עורפו סמר כעת. אלה התעשתה מהר ממנו. שנים של חוגי קונג פוּ והגנה עצמית עשו את שלהן. היא פסעה בזהירות למטבח, ולאחר מחשבה קצרה בחרה את המערוך ונתנה אותו ליונתן. עוד מחשבה מהירה - והיא לקחה בעצמה את סכין הבשר הגדולה.
"תישאר מאחורי," אמרה לו, ובפעם הראשונה זה זמן רב שמח לציית לה.
המעבדה היתה חשוכה. זרם החשמל נותק, והיה נדמה להם שמשהו חי רוטט בתוך הצללים וצופה בהם. הכספת הכבדה היתה מושלכת על הרצפה, הפוכה ופתוחה, וסביבה היו מפוזרים צנצנות רמוסות, גלולות מעוכות, דפים קרועים ומבחנות מנותצות. המיקרוסקופ האלקטרוני היקר היה מוטל על הארץ כפגר הפוך שרגליו באוויר.
המחשב הִבהב באדווֹת עולות ויורדות של צבע רך וזוהר, ממש כמו הטלוויזיה. אחר–כך יגלו הבלשים שהוא הפך לגוש של שבבים אלקטרוניים מתים, וכל מה שהיה בתוכו הושמד.
"הם חיפשו את התרופה," אמר יונתן, וחש צמרמורת. עיניו נמשכו לכיור אלומיניום גדול בפינה, שבהרס הכללי נסתם כנראה. הכיור היה מלא במים שגלשו על גדותיו. ליונתן נדמה שעל הרצפה מתחת לכיור הצטייר ברטיבות עקב של מגף גברי. אך בטרם הספיק לוודא שזה אינו תעתוע של המים, או להסב את תשומת לבה של אלה, הציף הזרם את הראיה היחידה.
בפינת המעבדה היה שרוע אביהם כאילו הועף לשם על–ידי כוח עצום. הוא נראה כמי שהִכהו הברק. שׂערו, ריסיו, אפילו קצות הציפורניים שלו, היו חרוכים, וריח הסערה הרטובה שהקיף אותו היה מעובה וחריף. היו לו כמה חתכים מדממים בפניו, אולם לשמחתם העצומה עדיין נשם. תרשים גדול של הטבלה המחזורית שנתלש מהקיר כיסה את גופו. אלה התכוונה להזיז את גיליון הנייר כדי לבדוק אם יש לו פציעות חמורות. ואז, באותו רגע ממש, ידעו שניהם באופן אינסטינקטיבי שמשהו מתחת לגיליון אינו כשורה. משהו בגופו של אביהם היה שגוי ומעוות.
"אחורה!" אמרה אלה ליונתן ודחפה אותו בכוח בחזהו.
"אני לא פוחד," אמר לה. אבל הוא שיקר. הוא רעד בכל גופו.
הוא לא הצליח לראות דבר מאחורי גבה. האם משהו חסר בגופו של אביו? האם משהו נע היכן שלא היה צריך לנוע, או שמא היה בגופו איבר נוסף שלא היה צריך להימצא שם?
הוא לא נענה. אלה כיסתה את אביהם ומצמצה בהלם. "תתקשר למשטרה," אמרה בפנים שהתמלאו באימה צהבהבה חיוורת, ואז נחלשו ברכיה והיא עשתה דבר שלא עשתה מעולם: תפסה את זרועו של יונתן ונשענה עליו.
לפעמים מתברר שהמשטרה, שמטפלת ברמזים ברשלנות רבה כל–כך, היא גוף חטטני מאוד כשמדובר בשני ילדים (או בילדון חסר ישע ובנערה בוגרת ורבת תושייה בת חמש–עשרה, כגרסת אלה) שהושארו לבדם. אחרת איך אפשר להסביר את התייצבותה הבלתי מוסברת של דודתם השנואה ביותר, דוקטור ריטה מרגוליס–פרקש, שבעצם היתה גם דודתם היחידה? בדיוק בשעה חמש אחר הצהריים צלצל פעמון הדלת ברעש מחריד, ומי עמד בפתח אם לא דודה ריטה, כולה שטופה דמעות יגון על האסון ושופעת חיוכי חדווה ועונג לקראתם. על המדרכה מאחוריה עמדה שורת המזוודות שלה, שכולן יוצרו מעורותיהן של חיות אומללות ואופנתיות - סמור, קרנף, חתול - שנפשטו ונצבעו בוורוד, בירוק, או בדוגמה מורכבת של משבצות ופסים. ילדים אמורים להשתגע על אנשים כמו דודה ריטה, שלכל הדעות היתה טיפוס מדליק.
היא היתה דודה חורגת - משפחתה אימצה את אביהם כשהיה תינוק - וקרובת המשפחה היחידה שלהם בעולם כולו.
במשפחת מרגוליס - כך נהגו להתבדח - היו יותר תארים אקדמיים מאשר ילדים. עמנואל היה דוקטור לפסיכופרמקולוגיה ולרפואה, תמי - דוקטור לבלשנות עתיקה, ואילו דודה ריטה היתה דוקטור לאנתרופולוגיה. פירוש הדבר שהיתה נעלמת לחודשים רבים, ואפילו לשנים, במקומות כמו האמזונס ומדגסקר, ואז צצה בלי שום הזמנה כשהמזוודות שלה - יונתן היה בטוח - מלאות בעצמות ובגולגלות. לדודה ריטה היו הֶרגלים מגונים מאוד, כמו להביא לילדים צעצועים איומים שנראו כמו בובות ווּדוּ מסריחות, ולהשאיר מאחוריה שובלים של לבנים סינתטיים צבעוניים ואמבטיות מלאות במים מלוכלכים. היא לא נראתה כמו שום דודה שאפשר להעלות על הדעת, ובהחלט לא היתה דומה לאביהם, שהצטיין במבנה גוף רזה ועדין, באוזניים בולטות ובעיניים ירקרקות עגמומיות. ריטה היתה גבוהה ורחבת כתפיים יותר מכל גבר שהכירו, והיו לה עיניים חומות– שוקולדיות נוצצות, רעמת שיער חומה ובוהקת כרעמת אריה ועור שזוף כברונזה. השרירים בשוקיה היו תְפוחים כאשכוליות, ובזרועותיה היתה מסוגלת לחנוק דוב. פעם מצא יונתן באחת ממזוודותיה קשת מגולפת מחומר מוזר שנראה כמו חַט ענקי של פיל קדמון. כששאל את ריטה נגד מי היא נלחמת היא רק צחקה, ואמרה לו שזהו מוצג מוזיאלי, ושאם יחטט עוד פעם אחת בתיקים שלה, היא תקצוץ לו את אצבעותיו בכיף.
"פשושים מתוקים קטנטנים שלי!" שאגה דודה ריטה בחיבה, "תראו איזו זוועה נוראית שעשו לכם! יש במקרה משהו לאכול במקרר?"
יונתן נרתע לאחור, נחבט בגל הריח האופייני לדודה ריטה - ניחוח מחריד וסמיך של בושם מתקתק שכיסה על אלוהים יודע מה.
"למה באת לכאן?" שאלה אלה ביובש.
"איזו שאלה?! להגן עליכם! תארו לעצמכם שהפורץ עדיין לא מצא את מה שהוא חיפש. הוא עוד עלול לחזור!"
כיצד יודעת דודה ריטה שהפורץ לא מצא את מבוקשו? הרי על המקרה הוטל איפול, ופרטיו לא הופיעו בחדשות. הידע שהפגינה רק אישר את חשדו של יונתן שהמשטרה דיברה אתה באופן אישי. הוא נאנח. הבלשים כנראה לא עד כדי כך טיפשים אם הגיעו למסקנה שהפורץ עלול לשוב. גם הוא ידע זאת. אלא שלא היתה לו כל כוונה לחלוק את התובנות שלו עם ריטה או עם אלה.
"את לא היית צריכה לבוא," אמרה אלה, "הייתי מסתדרת עם אחי הקטן בעצמי."
מעבר לצרימה שב"אחי הקטן", יונתן הבחין היטב בנימה הלהוטה מדי בקולה. אלָה היתה מסוג האנשים שחיים את חייהם בציפייה לרגע שבו האחריות כולה תהיה מוטלת על כתפיהם. וממש לא התחשק לה לתת לריטה לגנוב לה את הרגע היקר שלה. אבל דודתם החורגת נשפה בשפתיה כסוס מזוֹרֵר. "להסתדר לבד? את?!"
אלָה הסמיקה בזעם, ויונתן חש שותפות בעלבונה. "למה אנחנו לא יכולים ללכת לישון אצל דוד נוח?" שאל בניסיון לפשר.
דודה ריטה פלטה נחרת בוז. "אתה מתכוון לנוח זיפֶּל? בחייך!
הוא לא דוד אמיתי שלכם. אפילו לא דוד חורג. ומה האפס הזה יעשה בדיוק אם יהיה איזה מצב חירום?"
"הוא לא כזה חְנון," נעלב יונתן שוב, הפעם בשם נוח. הוא ואלה חיבבו מאוד את נוח. דוקטור נוח זיפל היה החבר היחיד של אביהם, עמית לעבודה ורווק גאה. נוח ועמנואל שמו להם למטרה להביע את עצמם כגברים. לפעמים ראו יחד משחקי כדורסל בטלוויזיה, מרעישים כמיטב יכולתם (נוח נטה לשכוח את שמות הקבוצות המתחרות), ונוח אף ניסה ללמד את אביהם לעשן וללגום בירה (הוא סבר שעישון ושתייה הם פעילויות גבריות אפופות הילה רומנטית). הוא התגאה באוסף המקטרות והסיגרים שלו, ובעיקר במצית זיפו מוזהב עם תבליט של איגואנה שמכרו לו בשוק הפשפשים במחיר כפול משוויו האמיתי.
למרות זאת תמיד היה כיף אתו. היה יכול להיות הרבה יותר נחמד לבלות את הערב עם דוד נוח. אבל ריטה אפילו לא הביאה בחשבון את האפשרות הזאת.
"נוח שְׁמוֹח, אל תבלבלו לי את המוח! כשאתם זקוקים להגנה אתם תישארו אתי."
הערב, שהיה קשה גם ככה, הפך לאסון. דודה ריטה הביאה להם מתנות שנראו כמו אפרוחים מפוחלצים, והסבירה שאלה הצעצועים האהובים על ילדי המיקוּראצ'י, שבט אוכלי אדם תרבותי להפליא שחי בשמורה ליד ארץ האש. יונתן היה צריך לקבור אותם בסתר בגינה, מפני שהם הדיפו ריח מחריד, ואילו אלה, שתיעבה כל דבר שקשור למטבח, הצטוותה לבשל ספגטי לארוחת הערב. דודה ריטה זללה בקלות כשבע שמיניות מתכולת הסיר, והואילה להשאיר להם בקרקעית כמה אטריות נגוסות.
"אבל אולי עדיף שלא תאכלו אותן," אמרה בחרטה. "שלא תשמינו, חס וחלילה." בהבעה של קורבן עצמי חיסלה את שארית הספגטי, וליונתן ואלה לא נותר אלא להסתפק בקרקרים עבשים שמצאו בארון. "ועכשיו קפה, אם לא אכפת לך," אמרה ריטה השׂבעה לאלה. יונתן הבחין שאחותו על סף התקף עצבים. מה היא מסוגלת לעשות? הוא רעד.
אבל אלה שלטה בעצמה בינתיים. "סוכר או סוכרזית?" שאלה בנימוס.
"סוכר, בבקשה, חמש כפיות," אמרה דודה ריטה וגיהקה.
יונתן התפלל שאלה לא תיסחף לשטויות. אמנם לריטה היה יתרון של גיל וכוח פיזי, אבל מהיכרות אישית עם אחותו ידע שלא כדאי להתגרות בזעמה. רק שהערב יעבור בשלום! הוא לא היה רוצה לראות את שתי חתולות הפרא האלה מתקוטטות.
כשירד הלילה עלתה דודה ריטה לקומה השנייה כדי למלא לעצמה אמבטיה מפנקת, והותירה מאחוריה על רצפת המסדרון גופייה ורודה מתחרה סינתטית, ביריות בדוגמת עור נחש, נעלי עקב מפלסטיק ירוק ותחתונים קטנים מקושטים בסמיילים צהובים.
יונתן ואלה ישבו על הספה בסלון ובהו בטלוויזיה בלי לראות כלום.
יונתן לא היה יכול שלא לחוש חרדה גוברת בשל העובדה שריטה נעולה לבדה במקלחת, אולם השתדל שלא להראות לאלה דבר. לא נורא, ריטה לא מבריקה במיוחד. היא לא תמצא כלום. הוא נאנח. איזה מזל שאף אחד עדיין לא גילה את הסוד ששמר במשך היום כולו.
בארון התרופות שלהם במקלחת, בתוך צנצנת אקמולים רגילה לחלוטין, נחה ההמצאה החדשה של אביו, בטוחה ומוגנת מכל רע.
האוצר הוחבא בערב הקודם, לאחר שחזרו מהביקור אצל אמם ובטרם התרחשו מאורעות הלילה האיומים. יונתן מצא את עצמו לבדו עם אביו. אלה הלכה לחוג רכיבה (או שחייה, או ג'ודו, או פינג–פונג), ובבית היה שקט. עמנואל נראה מוטרד ועצבני.
"משהו לא בסדר, אבא?"
עמנואל מעולם לא חשב שיונתן צעיר מכדי להבין משהו, או שיש לגונן עליו מפני האמת. כשהיו לבדם לא היסס לשתף את בנו בלבטיו (זה לא היה קורה בנוכחות בתו הבכירה - לפעמים נדמה שעמנואל קצת חושש מפני האנרגיות המתפרצות שלה). הוא קימט את מצחו ושפשף אותו כאילו יש לו כאב ראש. "משהו לא מוצא חן בעיני. שפירו נראה לי רעב מדי. התרופה למעשה כבר כמעט מושלמת. חסר רק עוד צעד אחד קטן. אבל כולם כל–כך חסרי סבלנות! אני חושש שיש גורמים מסוימים, חזקים מאוד, שהיו שמחים להוציא ממני את התרופה אפילו בלי לחכות לשלב הסופי."
"אתה חושב שהם ינסו לקחת אותה בכוח?"
"הכול ייתכן."
יונתן היה מכור לסיפורי בלשים. "הכי בטוח להחביא דברים במקום הכי פשוט וגלוי לעין," ציין מה שכל חובב בילוש יודע.
חיוך התפשט על פניו של אביו. "אתה צודק." הוא הוציא את הגלולות מהכספת במעבדה, שׂם אותן בבקבוקון פלסטיק רגיל של אקמול והכניס אותו לארון התרופות באמבטיה של הילדים בקומה השנייה. "אל תשכח שאסור לכם להשתמש בהן," אמר ליונתן.
הפורץ המסתורי בלילה לא מצא את מבוקשו, מפני שמה שחיפש לא היה בכספת הפלדה המאובטחת אלא הוסתר בין סירופ לשיעול לבין מדחום ישן וסדוק. אך עם בואה של ריטה החטטנית התעורר צורך דחוף לשנות את מקום המחבוא. יונתן החליט שברגע שתצא מהאמבטיה יעלה למעלה, יטמין את הבקבוקון בכיסו, ובלילה יקבור אותו בגינה. אך ריטה לא נתנה לו הזדמנות. היא ירדה במדרגות במלכותיות, שׂערה הרטוב עטוף במגבת, כטורבן, ולגופה חלוק בית מסאטן בצבע פטל. היא התיישבה על הספה בינו לבין אלה והניחה את כפות רגליה השזופות והענקיות על השולחן.
"אני עייפה," פיהקה. "ואני כל–כך מודאגת בגללכם, מתוקים שלי, שחטפתי כאב ראש נוראי. אלה, מלאך טהור שכמותך, למה שלא תעלי למעלה ותביאי לי אקמול?"
יונתן נדרך. "אלה עבדה היום קשה והיא עייפה," אמר לריטה בקול התמים ביותר שהצליח לגייס, "אני אעלה במקומה." אולם כפתה הכבדה של דודתו החורגת ניחתה מיד על עורפו והצמידה אותו למקומו.
"ממתי כל–כך אכפת לך מאחותך, עכבר קטן ואנוכי שכמותך?"
שאלה בחשדנות בעודה צובטת אותו צביטת חיבה אכזרית.
"זה בסדר, אני אעלה," אמרה אלה, מתעלמת מהמבט הנואש והמלא רמזים ששיגר לעברה יונתן. היא עשתה את דרכה לעבר חדר האמבטיה בקומה השנייה, וכעבור דקות ספורות חזרה לסלון, בכף ידה האחת שני כדורים לבנים ועגולים ובאחרת כוס מים. יונתן שאל את עצמו אם אלה הכדורים שהעולם כולו הפך בחיפושים אחריהם.
ריטה רחרחה את הכדורים בחשדנות. "איך זה שאקמול מגיע בגודל של כדורים לסוסים?"
"הם בסדר גמור," אמרה אלה, "רואים שהיית קצת מנותקת מהציוויליזציה. תיקחי אותם. הם יעשו לך טוב."
ריטה פערה לוע ענקי ועמדה לשלשל לתוכו את הכדורים, אולם יונתן לא היה מסוגל לשאת זאת יותר.
"עצרי!" אמר לריטה.
"מה קרה?"
"אלה לא אקמולים."
"אלא מה?"
הוא סרק את מוחו בחיפזון בחיפוש אחר תירוץ מתקבל על הדעת.
"אחותי רוצה להתנקם בך. היא הביאה לך משהו... משהו אחר."
"בוגד מסריח," לחשה אלה בארסיות, והוא לא הצליח לחמוק מבעיטה חדה ומכאיבה ששיגרה לברכו. אולם בתוך שבריר שנייה כבר היו פרקי ידיה של אלה אחוזים במצבטי הברזל של ריטה.
"את מנסה לסמם אותי, גבירתי הצעירה?"
"ממש לא, דודה ריטה, אני רק רציתי... ניסיתי... חשבתי לעזור לך להירגע."
"מה הבאת לי?"
"אלה בסך הכול כדורי שינה."
"כדורי שינה?" יונתן פער את עיניו בתדהמה. באופן מפתיע, התברר שהשקר שלו הוא אמת. אלָה באמת לקחה יוזמה. אך אלה לא היו הכדורים מבקבוק האקמול. אחותו ניסתה לשלוח את דודתם החורגת לשנת לילה מוקדמת. כמה חבל שהפריע לה. איזו טעות גורלית!
"מאיפה לך כדורי שינה?" חקרה ריטה בחשדנות.
"מאבא," הודתה אלה. "הוא שם לנו באמבטיה כל מיני דברים."
"ארון התרופות באמבטיה? המממ, מעניין..." עיניה החומות– כהות התנוצצו בברק מבשר רעות של תובנה. "מה עוד הוא השאיר לכם שמה?"
"כלום, שום דבר," אמר יונתן בבהילות, ועוד בטרם נפלטו המילים מפיו ידע שעשה טעות נוספת, ורק עורר חשדות כבדים יותר.
דודה ריטה גיחכה כחתול שגילה את מקום מחבואה של השמנת.
"אופס! מתי כבר תפסיקו לאבד בתוך הספה את הצעצועים שלכם?"
היא שלפה מאחורי כרית הספה את הדיסק המוזהב של דוקטור שפירו, ויונתן שפשף את עיניו בתדהמה. האם לא ניערה אותו בלהטוט מהיר מתוך שרוולה?
"איך מצאת אותו?" שאל. "הוא הלך לאיבוד אתמול והבלשים לא מצאו אותו."
"אז כנראה שהוא לא נאבד בכלל. איזה יופי! המוזיקה שהכי עושה לי את זה."
יונתן התבונן בדיסק מקרוב. עכשיו ראה שהיצור הדחוס והמרושע שעל העטיפה הוא בעצם תנין שחור ומכוער בעל מבט קר ומצמית.
"בבקשה אל תשימי אותה," אמרה אלה. "אנחנו די שונאים אותה, למען האמת."
"נדמה לך שאני הולכת להתחשב בטעם הקלוקל שלך?" נחרה דודה ריטה בבוז. "לְמה את מקשיבה בכלל? בריטני ספירס?"
בתוך דקה היה הדיסק במערכת, ובחדר התפשטו פעימות בס עמומות. תופים כבדים כסלעים מידרדרים, אוניות עצומות שנחבטות בגלים, חצוצרות עמוקות כגרונות ענקיים הרוטטים מתחת לאדמה.
בניגוד לרצונם, חשו יונתן ואלה שריסיהם נדבקים כמו בדבק חם ועיניהם נעצמות. החדר היטשטש והם הלכו ושקעו בחלום צמיג.
אסור לי לישון! היתה מחשבתו האחרונה של יונתן, אני חייב להישאר ער, אחרת יתרחש משהו נורא.
הוא התעורר בבהלה, שטוף זיעה קרה. כמה זמן חלף? מה השעה?
החדר היה חשוך כקבר, ושוב עמד בו ריח חריף ורטוב של סערה.
דודה ריטה נעלמה ואלה ישנה לצדו, פיה פעור, נוחרת קלות.
"תתעוררי!" הוא טלטל את כתפה בכוח.
"איפה אני? מה קרה?"
הוא הסביר לה במהירות. "חייבים לעצור את דודה ריטה לפני שתמצא את התרופה."
הבית היה דומם ממש כמו בלילה הקודם. זרם החשמל נותק. הם עלו במדרגות העץ, משתדלים לא להרעיש, עוקבים אחרי הריח העז ונזהרים מהצללים, שלפתע נדמו כעמוקים ומסוכנים. דלת חדר האמבטיה בקומה השנייה היתה פתוחה למחצה. היא נעה וחרקה קלות כדלתה המפתה של מלכודת.
"תישאר מאחורי," אמרה אלה. "אני ארוץ פנימה בכל המהירות ואחטוף את הבקבוק מהארון."
"לא, אלה, אני אעשה את זה. אני קטן וזריז יותר ממך."
"אתה לא מבין, יונתן, זה לא משחק ילדים. אם נאבד את התרופה, נפסיד את הסיכוי שלנו להציל את אמא."
"אז נעשה את זה ביחד."
אחת, שתיים ו... שלוש! הם ספרו יחד וזינקו לתוך חדר האמבטיה, הודפים את הדלת ברעש גדול. ארון התרופות היה פתוח ומדפיו ריקים.
"איחרנו," אמר יונתן, מוצף בתחושת אסון. "זאת אשמתי."
"עצור!" אמרה אלה. "משהו זז מאחורי וילון המקלחת."
ואכן, מאחורי וילון האמבטיה חמק בזריזות צל עבה וחלקלק. הם לא איבדו רגע. אלה הסיטה את הווילון במשיכה אחת, רק כדי לגלות את הצל צולל ככריש משומן במים המלוכלכים עם שרידי הקצף האפרפר שהשאירה, כהרגלה, דודה ריטה. המים בעבעו כרותחים והעלו בועות ענקיות ודלוחות. אבל כשיונתן הכניס לתוכם את אצבעו התברר לו שהם קרים, כמעט קפואים.
"חייבים לתפוס את הגנב," קרא. הוא ואלה קפצו שניהם לתוך האמבטיה רק כדי לגלות שהמים עמוקים הרבה יותר ממה שחשבו.
מערבולת רבת עוצמה אחזה בהם והטביעה אותם, שואבת ויונקת אותם למעמקים, קורעת את בגדיהם, מוחצת את צלעותיהם ומועכת את ריאותיהם. הם התנשמו ובעטו, משוועים לאוויר, גופם כמעט מתפוצץ, גרונותיהם חנוקים ואפם מלא מים. אלה אחזה בזרועו של יונתן בכוח, וגם הוא נאחז בה. אנחנו חייבים להצליח לצאת החוצה, חשב. אבא בבית–חולים, אמא זקוקה לנו, ואף אחד אחר לא ידאג להם חוץ מאתנו. אבל גם המחשבה הזו כבר התחילה להתעמעם בשל המחסור בחמצן. הוא חש שהכרתו הולכת וחומקת, והפעם לא המתינה לו שינה אלא משהו סופי יותר. אחיזתה של אלה בזרועו התרופפה, והוא ידע שגם היא מתעלפת. ואז, בבת אחת, נחלש כוח היניקה של המערבולת. היא הקיאה אותם החוצה בגיהוק מכוער, כביכול מאסה בהם. רגע ארוך נדרש להם כדי להתאושש, לירוק מים מטונפים, להתגבר על הסחרחורת ולמלא את ריאותיהם באוויר.
"איפה אנחנו?" אמרה אלה.
הם בהחלט לא היו בחדר האמבטיה שלהם. למעשה עמדו בבריכה רדודה ומסריחה, מלאה רפש וירוקת. מעליהם נאחז בשארית כוחותיו ירח נמוך, תשוש וצהבהב שמעליו תלויה חרב ירקרקה קפואה וזוהרת - השובל המעוקל של כוכב שביט שהיה זר לשמים שהכירו. שולי החשיכה הדחוסה היו מאודמים בבוהק המרמז על קרבתה של עיר.
מסביב לבריכה נשמעו קולות מתמקחים בשפה זרה וגרונית. הם לא נשמעו כאילו ישמחו לקראתם.