אחד משניים

פרק 1: פגישה מקרית

 

 

המסדרון היה ארוך וצר מלהכילה. היא התהלכה לאורכו בעצבנות לא אופיינית לה. ידה הימנית נקשה במתח על רגלה בעוד ידה השמאלית הייתה קפוצה סביב המטבעות שאחזה שלא יתחמקו.

כבר שנים שהיא מרגישה שמשהו לא בסדר אצלה, אך תמיד התקשתה לשים את האצבע על הבעיה. במחשבה לאחור, כנראה שלא הקדישה לכך מספיק מחשבה. בין סידורי הבית הרבים, לטיפול בארבעת ילדיה האהובים, היא נעלמה. זה לא שחייה לא היו מספקים. ההיפך הוא הנכון. לצד הגבר שאהבה מאז שהייתה בת 17 ועם קורת גג ראויה מעל לראשה, היא בנתה את חייה לבנה אחר לבנה ובאופן כללי הייתה מרוצה. רק שלפעמים היא הרגישה שהיא לא קיימת, או יותר נכון, קיימת רק עבור אחרים.

קיימת עבור ילדיה, שלעיתים ראו בה נהגת מונית או כספומט יותר מאם מסורה. קיימת עבור בעלה, שבין המחמאות שנתן לה לרוב הסתתרה בקשה. קיימת עבור הבית, שהפך אותה משועבדת בין מכונת כביסה לניגוב רצפה ואבק, לבישולים ואפייה. מידי פעם תהתה בינה לבין עצמה מתי תהיה קיימת עבורה, מתי היא תוכל להשקיע בדברים אותם אהבה באמת? בציור, שבצעירותה היה משאת נפשה, בלימודים אקדמיים אליהם ערגה בסתר כבר שנים רבות ובבניית קריירה ראויה לאישה אינטליגנטית שכמותה, אותה קריירה שנזנחה עקב רצונה להשקיע באימהות.

 

היא התחילה לראות את האור בקצה המסדרון בדמות מכונת שתייה חמה מוארת. הקפה במכונה היה גרוע, בלשון המעטה, אך לא הייתה לה אפשרות אחרת. בין הקפה הגרוע לבין חוסר בקפאין, הטעם הדלוח ניצח בגדול.

היא שלשלה את המטבעות שאחזה בידה ולחצה על "קפוצ'ינו", מקללת בליבה את השקר הגס שבלקרוא למשקה, אשר יצא עכשיו מן המכונה בזרזיף איטי, בשם כזה מכובד. כשהסתיימה המזיגה האיטית להכעיס, פנתה למכונה השנייה ושלשלה את המטבע האחרון לתוכה, מתוך רצון לשדרג את המשקה החם שבידה עם בייגלה מלוח. לצערה, המכונה החליטה להתאכזר אליה במיוחד היום, מאחר ובלעה את המטבע ולא נתנה לה את מבוקשה. לאחר שהניחה בייאוש את הכוס על השולחן המצחין שלצידה, פנתה לעודד את המכונה להשלים את משימתה על ידי דפיקות קלות. כשזה לא עזר, הגבירה את עוצמתן של המכות וגם את הקצב שלהן. לרגע נראה היה שהיא פורקת את התסכולים מהבשורה אותה קיבלה על המכונה התמימה.

קול מאחורי גבה גרם לה לעצור באחת ולהרכין את ראשה במבוכה.

 

"הכל בסדר?" הוא שאל אותה בקול נמוך ולרגע חשש שאולי הבהיל אותה. האישה היפה, שנעמדה מולו עכשיו בראש מורכן, נראתה לו כה פגיעה, שהוא היה צריך לעצור את עצמו מלכרוך את ידיו סביב גופה הדקיק.

"המכונה גנבה לי את המטבע ולא הוציאה לי בייגלה," ענתה לו בחיוך מתנצל. חיוכה הביישן נגע ללבו. הוא חייך בחזרה והרגיש את חום גופו עולה. גם היא לא נותרה אדישה לגבר התמיר שעמד מולה ושלח אליה חיוך אמיתי. לרגע תהתה איך נראתה בעיניו ואם חיוכו נבע מרחמים.

הוא פנה אל המכונה והכניס מטבע חדש, בעודו לוחץ על מה שהיה באותם רגעים כמיהתה הגדולה. החטיף הטלטל ונפל היישר אל ידו הגדולה. הוא העביר אותו אליה, נוגע קלות בידה. תחושת חום פתאומית ערפלה את חושיה. היא משכה את ידה במהירות, בעודה אוחזת בשקית המרשרשת באצבעות מהוססות.

"תודה." בראשה קולה נשמע חזק, אך בפועל היה קרוב יותר ללחישה.

"בשמחה, אני אייל," הציג את עצמו והושיט את ידו.

"לירון," ענתה והושיטה את ידה. ידו לחצה על שלה בעדינות. עיניה לא ניתקו מעיניו.

"שוב תודה," אמרה, הסתובבה והלכה. תוהה על פשר החמימות בלחייה.

 

אייל נותר בגפו בקצה המסדרון. הוא הביט בה בעודה מתרחקת. שיערה הגלי, שהגיע עד לכתפיה, היה מעט פרוע והתנדנד בהליכתה. גופה, נתון בג'ינס צמוד וגופייה לא מתאמצת, עיכס אל עבר גבר אחר שעטף אותה בחיבוק חזק. עיניה החומות, שהביטו בו לרגעים מעטים בלבד, כמו נצרבו בתוכו.

לירון, שנכלאה בין זרועותיו של בעלה, תהתה אם הגבר, שלכמה דקות הסעיר את חושיה, עדיין מתבונן בה. לרגע הצטערה שלא שוחחה איתו יותר, אולי אם הייתה שואלת אותו לפשר הביקור שלו במחלקה, זה היה משכיח ממנה את צרותיה שלה. התהייה לפשר מבטיו המלטפים של הזר שפגשה לא הניחה לה. החום שהותיר מגעו האגבי על ידה עדיין הסעיר את מחשבותיה. "אייל", גלגלה את שמו בראשה, תוהה מדוע ועם מי, או למי, הגיע.

 

אייל בחר חבילת בייגלה בדיוק כמו שלה ופנה אל עבר חדר הרופא, שם המתין לו חברו משכבר הימים, עמית. זה נכון מה שאומרים על חברויות מהצבא, מאז שהיו יחד תחת אש ונשבעו להגן זה על זה, עמדו בהבטחתם.

עמית עזר לו בתקופות קשות ועמד לצדו תמיד, גם כשזה השפיע על חייו האישיים. כשהתגרש, עמית העביר איתו ימים ולילות שלמים כדי לנחם אותו. בשבתות הראשונות שבילה לבד עם שני ילדיו, היה זה עמית שדאג להם לפעילויות שיסיחו את דעתם מהמצב העגום אליו נקלעו. ילדיו והילדים של עמית היו כמו בני דודים, כיאה לחברים שנהגו זה בזה כמו אחים.

עמית נראה לא נינוח בכיסאו. הוא זע כל מספר שניות כמבקש לקום ולברוח. אייל שם לב לכך והעריך את נאמנותו. העובדה שהוא יושב כאן ואוחז בידו, מטאפורית, ברגעים בלתי נסבלים אלו, הייתה ההוכחה הטובה ביותר לכך שעמית הוא הרבה יותר מחבר עבורו.

ד"ר אנג'ל נכנס אל החדר והשניים נשאו אליו מבטם. מבלי לדעת, מחשבה זהה עברה בראשם, שיהיו בפיו בשורות של מלאך כשמו...

 

שני חדרים מימין לחדרו של ד"ר אנג'ל, איתי, בעלה של לירון, אחז בידה בשתיקה. ד"ר גולדין דיבר בלי הפסקה ואיתי הביט באשתו היפה ותהה מתי הפכה למובן מאליו בעבורו. מדוע הייתה צריכה להגיע למצב כזה כדי שהוא יקדיש לה תשומת לב ויהיה לצדה. באיזה שלב מהחיים הארוכים, אותם חלקו יחד, הבין שהיא תהיה שם בכל מקרה והפסיק להעניק לה את תשומת הלב הראויה? איתי קיווה שזה לא מאוחר. הרצון לתקן את העוול כלפיה גבר על כל רצון אחר, למעט הרצון לחיים ארוכים. הוא תהה אם לירון חשה עצבות או פספוס כשהיא חושבת על היחסים שלהם, כמוהו. נכון שלמראית עין הם ניהלו חיי נישואים תקינים, אך השגרה הייתה האויב הגדול ביותר שלהם. הימים שלהם נראו אותו דבר, השיחות שניהלו נשמעו זהות, אפילו יחסי המין ביניהם הפכו שגרתיים. לא פעם מצאה עצמה לירון חושבת שהגיע לה יותר. הגיע לה שיעריץ את היכולת שלה לנהל את הבית, שיעריך את הדרך בה גידלה את ארבעת ילדיהם ואת המוטיבציה הבלתי מתפשרת שבה הצליחה להתקדם במקום עבודה, שלא שיקף את יכולותיה.

 

לירון, כמו בעלה, לא התרכזה בדברי הרופא. בראשה הדהד עדיין אייל, הגבר הזר שפגשה. היא לא יכלה להפסיק לחשוב על שיערו הכהה שהיה מעט ארוך, נח על ראשו בגלים קטנים, על עיניו הכחולות כצבעו של הים בשעות הבוקר המוקדמות, על גופו הרחב שהעלה בדמיונה תמונה של משענת רחבה ועל עיקול שפתיו שגרם לבטנה להתהפך. לירון תהתה איך קרה שמפגש רגעי עם גבר אלמוני, נאה ככל שיהיה, גרם לה לכזאת התרגשות. היא תמיד שמרה על נאמנות לבעלה. מעולם לא הביטה בגבר אחר כפי שהביטה בזר, שדקות ספורות לפני כן הצליח להצית בה משהו שנעלם.

 

ד"ר אנג'ל ישב מול שני החברים הטובים. כבר יצא לו לראות חברות אמיצה בחייו, אך מצא את עצמו שוב מעריץ את הקשר החזק שאנשים רוקמים במהלך חייהם. לצערו, הוא לא היה איש בשורה עבורם. היה עליו למצוא את המילים הנכונות והמעודדות ביותר שיכל על מנת להתחיל. הוא התעסק בדפיו כמחפש דבר מה אך למעשה חשב על דרך לבשר את ביש המצב לאייל המטופל ולחברו המסור. זו לא פעם ראשונה שהוא נאלץ לעשות זאת, וזה אף פעם לא קל.

"יש לי חדשות טובות ופחות טובות," פתח במשפט שמותיר תקווה, כפי שנהג לעשות במקרים כגון אלו, "החדשות הפחות טובות הן שאתה סובל מאי ספיקת כליות." הוא עצר לבדוק את תגובתם של השניים. הם הביטו בו בחוסר הבנה. הוא הסביר: "הכליות שלך לא עושות את העבודה שלהן, לכן אנחנו צריכים להתערב ולעזור להן. החדשות הטובות והחשובות לא פחות הן שיש טיפול. אנחנו נתחיל לטפל בך כבר בימים הקרובים באמצעות תרופות לתפקודי כליות לטיפול בקריאטנין ובאוריאה. תפקיד הכליות הוא לווסת את כמות האוריאה והקריטאנין בדם ולהפריש את היתרות בשתן, אך כשהכליות לא עובדות בצורה מלאה, רמתם בדם עולה. התרופות שאתן לך יפחיתו אותם." אייל חייך חיוך מאולץ במטרה להרגיע את חברו הטוב. הוא ניסה לקבל את הבשורה הקשה בגבורה. הוא יעמוד בטיפולים וילמד לחיות איתם, בתקווה שעם הזמן תבוא ההקלה. הוא צעיר, עדיין לא בן ארבעים, הוא יעבור את המשוכה הזו בקלות.

גם לירון נהגה באומץ בשיחה עם הרופא שלה, למרות שבפנים היא התפרקה לחתיכות. אולי, היא חשבה לעצמה, אם הייתי בודקת לפני, דואגת לטפל, לא הייתי מגיעה למצב הזה. למעשה, הדברים כלל לא היו תלויים בה, אך העובדה שזה היה נשגב מהבנתה גרמה לה להאשים את עצמה. איתי, לעומתה, עטה על פניו מבט חרד לשמע האבחנה הרפואית. הוא הבין שחייהם לא יחזרו להיות כפי שהיו ושאשתו היקרה לו מכל תזדקק לתמיכתו ולעזרתו לעבור את התקופה הקרובה. גם איתי האשים את עצמו. אולי, אם היה קשוב יותר לאשתו, כל זה לא היה קורה. זו הייתה מחשבה לא הגיונית, אבל זה כל מה שעבר לו בראש ברגעי הבשורה הקשים.

לירון ואיתי יצאו מן החדר בנפרד. איתי קיבל שיחה דחופה מהעבודה ויצא לפני לירון השפופה. לירון נעצרה בפתח הדלת והעיפה מבט לקצה המסדרון, מקווה להיתקל בפניו, אולי אפילו לתפוס את חיוכו, אך המסדרון היה שומם וריק. בדרכם הביתה הביטה לירון החוצה דרך החלון. הכבישים היו יחסית פנויים, עוברי אורח ברחוב נראו ממהרים ולירון חשבה שמעטות הפעמים שנחשפה לצהרי היום בימי השגרה. התחושות החדשות גרמו לה לתהות כמה פעמים בחייה הקצרים יחסית חשה כזאת תחושת החמצה. זה קרה רק פעם אחת, כשפספסה את ההרשמה ללימודי אומנות בביה"ס הטוב ביותר בארץ. פעם אחת בחייה מלבד היום. תחושה מוזרה מילאה אותה. היא כמהה לראות את פניו של הגבר שהיה זר לה, אך חשה שליבה הכיר אותו היטב.

אייל ועמית יצאו בשתיקה מבית החולים. עמית ניסה לספר בדיחות על מנת לשבור את המתח שנוצר וגרם לחברו לחייך בנימוס. אייל ידע שזו דרכו החברית להתמודד עם מצבי מבוכה והעריך את עמית על כך שהוא מנסה לשמח אותו. מחשבותיו נדדו לאישה יפה ועדינה, שנחרטה בזיכרונו וניכסה לה את כל מחשבותיו. הזרם שחש כשנגע בידה לרגע קט, עדיין חשמל את ידו. הוא תהה מי היה הגבר שחיבק אותה והאם טעה כשראה בעיניה כמיהה זהה לשלו.

עמית, שהבחין שחברו לא מרוכז, ניסה לדלות את המידע מאייל וקיבל סיפור מקוצר על בחורה מסתורית. למעשה, הסיפור בשלמותו היה קצר. אייל לא ידע אפילו את שם משפחתה. האמת שהוא לא ידע עליה כלום. עמית ייעץ לחברו לשכוח ממנה ולחזור לאתר ההיכרויות אליו הוא רשום. אייל הנהן בהסכמה, אך בליבו החליט שינסה, אלוהים יודע איך, למצוא את זו שגרמה לליבו להאט ולהאיץ באותו זמן.

 

לירון ואיתי העבירו את דרכם הביתה בשתיקה רועמת. איתי ניסה להציע עידוד במגע של ידיים וחיוכים אבודים, אך לירון הייתה רחוקה במחשבותיה ובקושי שמה לב למאמציו העקרים. השעה כבר הייתה שעת צהריים מוקדמת וכל מה שהיא הצליחה לחשוב עליו היה לחבק את ילדיה היקרים. הם היו מקור האנרגיה שלה מאז שהגיחו לאוויר העולם. כשעברו עליה ימים קשים בעבודה, כשהרגישה נטולת כוחות מעבודות הבית ובמיוחד כשנחתו עליה בשורות קשות לעיכול.

איתי חזר לעבודה ולירון בחרה להעביר את השעתיים הפנויות שנותרו לה לפני בואם של הארבעה בשתיית קפה בשילוב סיגריה. בעודה שואפת ונושפת מהמקל הרעיל והמרגיע נדדו מחשבותיה שוב לגבר הזר. היא תהתה מה גורם לה לחשוב כל-כך הרבה על גבר שאינה מכירה. הרי ראתה גברים מושכים בחייה ואף התנהלה מול כאלה, אך מעולם לא חשה משיכה מיידית ולא מוכרת כמו זאת. אולי היה זה המבט בעיניו, או חיוכו הרחב, שגרמו לה להחסיר פעימה? שמא היה זה גופו הרחב והגברי? אולי תחושת ההחמצה היא שגרמה לה לראות דברים אחרת? אולי הבשורה שערערה את עולמה הבטוח?

אחרי הכל, היא הכירה רק את גופו של בעלה. מעולם לא הייתה עם גבר אחר בסיטואציה אינטימית. היו זמנים בהם מחשבות סוררות מסוג אלו עברו בראשה, בעיקר בתקופה בה חשדה שאיתי לא היה נאמן לה והרגישה צורך להחזיר לו באותו מטבע.

כשהתעשתה, התעמתה איתו. מעולם לא החליטה אם היא מאמינה בכל ליבה למה שאמר, אך באותם רגעים החליטה שזה ילך לאחת משתי דרכים, יחד או בנפרד. היא לא קורצה מהזן הבוגד. ברגע שיחד הייתה התשובה שנתנה לעצמה, מחקה את הנשים שאולי היו לו ממוחה וחזרה להרחיק את הגברים שהחמיאו לה וניסו לפלרטט איתה בהומור נבוך.

הבוקר משהו השתנה. כשפגשה במבטו של אייל קיוותה עמוק בליבה שיראה התעניינות אמיתית. היא ידעה שהמחשבה מטורפת ושקלה את האפשרות שהביט בה כך רק בשל העובדה שהיכתה את מכונת החטיפים, לכן הרחיקה את מחשבותיה, חזרה לכדור הארץ ולחובותיה. היה עליה להכין ארוחת צהריים לארבעת הדרדקים שעמדו להיכנס בדלת בכל רגע.

 

עמית ואייל לקחו יום חופש. עמית הציע שילכו לשתות בירה, אבל אפילו לאייל הנהנתן הרעיון של שתיית בירה לפני השעה אחת בצהריים נשמע מוזר, אז הוא סירב בנימוס, בתואנה שהוא עייף וביקש מחברו הטוב שיוריד אותו בבית. עמית חשש שחברו ירגיש בודד, אך כיבד את בקשתו והוציא ממנו הבטחה לערב גברים יום לאחר מכן.

אייל נכנס לביתו הריק. זה כבר היה עבורו עניין שבשגרה, אך היום השקט עטף אותו כמו שמיכת צמר מגרדת ביום חם. מועקה התפשטה בחזהו וגרמה לו לרצות לצנוח למיטתו ולשכוח את היום שעבר.