יומני הסודי ביותר - ספר 4 / מה שאני לא יודעת עלול לפגוע בי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
יומני הסודי ביותר - ספר 4 / מה שאני לא יודעת עלול לפגוע בי
הוספה למועדפים

יומני הסודי ביותר - ספר 4 / מה שאני לא יודעת עלול לפגוע בי

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ג'ים בנטון

גִ'ים בֶּנְטוֹן הוא לא תלמידה בבית־הספר. אבל זה לא באשמתו. בכל אופן, הוא הצליח למצוא דרך להתפרנס מלהיות מצחיק. הוא היוצר של מותגים רבים, חֶלקם נועדו לילדים גדולים, חלקם לילדים קטנים וחלקם למבוגרים. ואם לדבר בכֵנות, גם המבוגרים האלה בטח מתנהגים ממש כמו ילדים קטנים.
הוא יצר סִדרת טלוויזיה לילדים, עיצב בגדים וכתב ספרים. אתם בטח מכירים את סדרת "יומני הסודי ביותר", שבה יש 12 ספרים, אחד לכל חודש מהחודשים בשנה. אם לא — חפשו את הספרים בסדרה הזאת שראתה אור בעברית בהוצאת "מטר".
ג'ים בנטון גר במישיגֶן שבארצות־הברית עם אשתו וילדיו המדהימים. אין להם כלב, וּודאי שאין להם כלב בִּיגֶל נקמני.

תקציר

מֵעלילות בית–הספר מָקָרֶל, 
גרסתו של גִ'ים בֶּנְטוֹן 
למה בכלל חשוב לדעת כל מיני דברים, בכל מקרה.
 
יומני הסודי ביותר,
בדיוק כשהייתי די בטוחה שנוכל להניח ל"וועדה למודעות התלמיד" למות בשקט, כמו איזה פיל זקן קסום או כמו "המועדון לריקודי ריבוע", אַנגֶ’לִינָה צריכה להיות מודעת למשהו. נהדר.
 
וברור שזה לא יכול להיות משהו מעניין כמו לק לציפורניים או למה צריך להיות שיעור מיוחד למריחת לק לציפורניים ואיך להוציא את הלק מהאוזן של כלב הביגל שלך. (אמא, אם את קוראת את זה, אני לא מודה בכלום. מישהו אחר צייר לב בתוך האוזן שלו.)
 
אַנגֶ’לִינָה היתה חייבת להיות מודעת לאחד מהדברים האלה שמבוגרים אוהבים. שלה.
 
לא משנה מה אתם עושים, 
אל תקראו את שאר היומנים של גֵ'יימִי קֶלִי...

פרק ראשון

יומני הסודי ביותר,
 
היום היה היום הכי טוב בעולם.
אמר אף אחד.
 
אמא שלי הורידה אותי בבית של אִיזָבֶּלָה, כי היום יום ראשון וזה היום העיקרי שבו אנחנו מכינות שיעורים שאנחנו אמורות להכין ליום חמישי, אבל קיבלנו דחייה של יום , ואחר־כך קיבלנו עוד יום כי אִיזָבֶּלָה אמרה למורֶה שלנ ו שפרצו לבית שלה ושהגנבים לקחו את שיעורי הבית שלנו. שוב.
 
נראה לי שהמורה קנה את זה כי לאִיזָבֶּלָה היה קלסתרון של הגנב, שנראה רשמי מאוד כי היא הכריחה אותי לצייר את אברהם לינקולן עם שיער ארוך. אִיזָבֶּלָה חושבת שהוא כנראה היה גנב לפני שהתעסק בנשיאותיות. (היא חושבת שזקן מלא, בלי שום שפם, הוא חשוד ביותר.)
 
לעתים קרובות אנחנו מכינות את שיעורי הבית ליום חמישי/ראשון בבית שלי, אבל מכיוון שאמא שלי טרחה על הכנת ארוחת הערב, חששתי שהיא עלולה לנסות להכריח אותנו לאכול אותה, אז עשיתי כל שביכולתי כדי לא להיות שם. אמא של אִיזָבֶּלָה, לעומת זאת, היא כזאת בשלנית טובה שהיא יכולה לעבוד אפילו בברגר קינג, או בכל מקום מדהים שדומה לזה.
 
לרוע המזל, גם האחים המרושעים של אִיזָבֶּלָה היו בבית, שזה אומר שכולם היו במצב של אזעקת חירום. בכל פעם שמישהו דיבר, אִיזָבֶּלָה והאחים שלה הקשיבו בתשומת לב למקרה שהוא יגיד דברים:
 
1. מעליבים.
2. מעליבים מאוד.
 
ואם מישהו מהם באמת אמר משהו מעליב, מישהו אחר עשוי היה להגיב בדברים שיכולים להישמע:
 
1. מעליבים מאוד.
2. מעליבים להדהים.
3. מעליבים מספיק כך שאפשר יהיה לחזור עליהם באוזני פסיכולוג בעוד עשרים שנה.
 
ואז הגיע שוב תורו של הראשון. זה היה כמו במשחק טניס, אבל במקום כדור טניס הם השתמשו בחיתול מלא בצרעות וברימוני־יד.
 
ואחד הקרבות האלה פרץ (כי תמיד פורץ קרב), והוא היה עז כל־כך עד שבשלב מסוים הם החליפו עלבונות על אמא של כל אחד מהם.
 
"אמא שלך כל־כך מכוערת עד שהמראות דורשות תוספת מחיר כדי להראות את הבבואה שלה," ירקה אִיזָבֶּלָה. "כן? אז אמא שלך כל־כך שמנה עד שמלפנים שורר מזג אוויר שונה לגמרי מזה שמאחור," אמר אחד האחים שלה. זה העניין, לאִיזָבֶּלָה ולאחים שלה יש אותה אמא, ובדיוק כשהם היו עסוקים בלהחליף את העלבונות האלה היא נכנסה.
 
 
"אז זה מה שהילדים שלי חושבים עלי?" היא שאלה בכעס.
 
"לא, אמא," אמרה אִיזָבֶּלָה ורצה אליה וחיבקה אותה חזק. "אז את חושבת שאני שמנה?" אמרה אמא שלה בשקט, כמו הלחישה השקטה שמשמיע פתיל על מקל דינמיט. "לא, לא. את לא זוכרת? אני זו שאמרה שאת מכוערת."
 
עד שאמא שלי הגיעה לשם, אמא של אִיזָבֶּלָה כבר צרחה כל־כך עד שהיא נהייתה צרודה, ואני הייתי צריכה ללכת הביתה מוקדם ולאכול את ארוחת הערב שאמא שלי הכינה (סלט גדול שאיכשהו היא הצליחה לשרוף אנושות). וחוץ מזה הייתי צריכה לגמור את שיעורי הבית לגמרי בעצמי, שזאת אחת מתשע הדרכים הנוראיות ביותר להכין שיעורי בית.

ג'ים בנטון

גִ'ים בֶּנְטוֹן הוא לא תלמידה בבית־הספר. אבל זה לא באשמתו. בכל אופן, הוא הצליח למצוא דרך להתפרנס מלהיות מצחיק. הוא היוצר של מותגים רבים, חֶלקם נועדו לילדים גדולים, חלקם לילדים קטנים וחלקם למבוגרים. ואם לדבר בכֵנות, גם המבוגרים האלה בטח מתנהגים ממש כמו ילדים קטנים.
הוא יצר סִדרת טלוויזיה לילדים, עיצב בגדים וכתב ספרים. אתם בטח מכירים את סדרת "יומני הסודי ביותר", שבה יש 12 ספרים, אחד לכל חודש מהחודשים בשנה. אם לא — חפשו את הספרים בסדרה הזאת שראתה אור בעברית בהוצאת "מטר".
ג'ים בנטון גר במישיגֶן שבארצות־הברית עם אשתו וילדיו המדהימים. אין להם כלב, וּודאי שאין להם כלב בִּיגֶל נקמני.

עוד על הספר

יומני הסודי ביותר - ספר 4 / מה שאני לא יודעת עלול לפגוע בי ג'ים בנטון
יומני הסודי ביותר,
 
היום היה היום הכי טוב בעולם.
אמר אף אחד.
 
אמא שלי הורידה אותי בבית של אִיזָבֶּלָה, כי היום יום ראשון וזה היום העיקרי שבו אנחנו מכינות שיעורים שאנחנו אמורות להכין ליום חמישי, אבל קיבלנו דחייה של יום , ואחר־כך קיבלנו עוד יום כי אִיזָבֶּלָה אמרה למורֶה שלנ ו שפרצו לבית שלה ושהגנבים לקחו את שיעורי הבית שלנו. שוב.
 
נראה לי שהמורה קנה את זה כי לאִיזָבֶּלָה היה קלסתרון של הגנב, שנראה רשמי מאוד כי היא הכריחה אותי לצייר את אברהם לינקולן עם שיער ארוך. אִיזָבֶּלָה חושבת שהוא כנראה היה גנב לפני שהתעסק בנשיאותיות. (היא חושבת שזקן מלא, בלי שום שפם, הוא חשוד ביותר.)
 
לעתים קרובות אנחנו מכינות את שיעורי הבית ליום חמישי/ראשון בבית שלי, אבל מכיוון שאמא שלי טרחה על הכנת ארוחת הערב, חששתי שהיא עלולה לנסות להכריח אותנו לאכול אותה, אז עשיתי כל שביכולתי כדי לא להיות שם. אמא של אִיזָבֶּלָה, לעומת זאת, היא כזאת בשלנית טובה שהיא יכולה לעבוד אפילו בברגר קינג, או בכל מקום מדהים שדומה לזה.
 
לרוע המזל, גם האחים המרושעים של אִיזָבֶּלָה היו בבית, שזה אומר שכולם היו במצב של אזעקת חירום. בכל פעם שמישהו דיבר, אִיזָבֶּלָה והאחים שלה הקשיבו בתשומת לב למקרה שהוא יגיד דברים:
 
1. מעליבים.
2. מעליבים מאוד.
 
ואם מישהו מהם באמת אמר משהו מעליב, מישהו אחר עשוי היה להגיב בדברים שיכולים להישמע:
 
1. מעליבים מאוד.
2. מעליבים להדהים.
3. מעליבים מספיק כך שאפשר יהיה לחזור עליהם באוזני פסיכולוג בעוד עשרים שנה.
 
ואז הגיע שוב תורו של הראשון. זה היה כמו במשחק טניס, אבל במקום כדור טניס הם השתמשו בחיתול מלא בצרעות וברימוני־יד.
 
ואחד הקרבות האלה פרץ (כי תמיד פורץ קרב), והוא היה עז כל־כך עד שבשלב מסוים הם החליפו עלבונות על אמא של כל אחד מהם.
 
"אמא שלך כל־כך מכוערת עד שהמראות דורשות תוספת מחיר כדי להראות את הבבואה שלה," ירקה אִיזָבֶּלָה. "כן? אז אמא שלך כל־כך שמנה עד שמלפנים שורר מזג אוויר שונה לגמרי מזה שמאחור," אמר אחד האחים שלה. זה העניין, לאִיזָבֶּלָה ולאחים שלה יש אותה אמא, ובדיוק כשהם היו עסוקים בלהחליף את העלבונות האלה היא נכנסה.
 
 
"אז זה מה שהילדים שלי חושבים עלי?" היא שאלה בכעס.
 
"לא, אמא," אמרה אִיזָבֶּלָה ורצה אליה וחיבקה אותה חזק. "אז את חושבת שאני שמנה?" אמרה אמא שלה בשקט, כמו הלחישה השקטה שמשמיע פתיל על מקל דינמיט. "לא, לא. את לא זוכרת? אני זו שאמרה שאת מכוערת."
 
עד שאמא שלי הגיעה לשם, אמא של אִיזָבֶּלָה כבר צרחה כל־כך עד שהיא נהייתה צרודה, ואני הייתי צריכה ללכת הביתה מוקדם ולאכול את ארוחת הערב שאמא שלי הכינה (סלט גדול שאיכשהו היא הצליחה לשרוף אנושות). וחוץ מזה הייתי צריכה לגמור את שיעורי הבית לגמרי בעצמי, שזאת אחת מתשע הדרכים הנוראיות ביותר להכין שיעורי בית.