רעש יריות מפוזר מתערבל באוויר. אל חגיגת הירי חוברים הדי יריות מהמדרונות המקיפים, קנים יורקי אש או הד חוזר, כדורים שורקים סביב ראשינו ומעליהם, גולשים אל בין הסלעים הפזורים למרגלות המוצב — מוצב שעד אתמול עוד היה שלנו. הקליעים מתגלגלים מטה לאורך קו הרכס, שוטפים אותו בדם, נשפכים מעל הסלעים וביניהם. הם אינם עוצרים במורד הרכס אלא מדלגים מעל הסלעים הקשים או מתנפצים אליהם מול הכוחות העולים. הם לא מרפים. יורים לעברנו כדורים חיים על מנת להרוג אותנו. הכדורים חותכים את האוויר, עטים עלינו כנחיל צרעות, גולשים לצדדים, חורצים ערוצים דקים של דם — לא, חושב לעצמו, סתם ביטוי מוגזם. הכדורים הארורים, מאות כמותם יריתי עד היום במטווחים ובאימונים, מכוון אותם אל דמויות קרטון.
המטווחים, הוא זוכר אותם כעונש, את הצלצולים באוזניים. הצלצולים שמתחילים כבר עם תחילת הירי, דבר שדווקא העלה את סף הריגושים אצל חבריו. "צלצולים", כינוי לא מתאים לרחש מטריד, אוושוש מונוטוני שנמשך כמה ימים, תחושה מציקה שמביך לדבר עליה. לעתים חש כאילו גופו לא עומד בדרישות או שמשהו אצלו פגום. קול נפץ חודר לשתי האוזניים בו־זמנית, מזעזע את הראש בחיתוך חד ודופק את המוח בתווך, כמו נתחי בשר על שיפוד. זה מתחיל כבר עם הירייה הראשונה, כמו סטירת לחי, וממשיך בזמזום בלתי פוסק הגולש לתוך הלילות. רחש תמידי כמו זמזום יתוש שנתקע באוזן או חיה רעה שמתעלקת עליך ולא מרפה.
עד היום נורו הכדורים מאיתנו והלאה ולכל היותר השחיתו מטרות קרטון. עכשיו הם נורים לעברנו והם אמיתיים, הם מיועדים להרוג. להרוג אותי.
הנה אנו, מעט מוקדם יותר, צועדים במעלה הרכס המסולע, בתוכנו מתערבלת סערה אדירה של התרגשות. מתקדמים בשורה רוחבית, פרושים בניצב לקו הרכס המקולל במאמץ ליישר בינינו קו סמוי. מתנשפים במאמץ, שואפים את האוויר החסר. בידינו כלי הנשק הנקיים, דרוכים אלי קרב, כדור בקנה והנצרות פתוחות כמו באימון "חי", אבל הרבה יותר אמיתי מכל דבר שקדם.
הדמויות מולנו אינן מקרטון. בעצם לא ניתן להבחין בהן ולא בכלום לפנים. והכלום הזה הוא הסכנה האמיתית. "הדבר הזה" הפעם הוא אמיתי. זה מובן בשכל, אך לא בלב, עדיין לא. הפחד עדיין לא ממש ברור, לא מפורש. עינינו מרצדות בין הסלעים שלרגלינו לבין הלפנים, הנסתר, מביטות בציפייה דרוכה, מנסות לגלות הבזק של תנועה או את המקור האפשרי שממנו יצאו הבזקי היריות הראשונות, שממנו ייפתח הקרב. בפנים, בחזה, איזשהו פחד, מתח מגרה שאסור להקשיב לו.
מתקדמים בכבדות, ממתינים לצרור הפותח, וברור שיבוא מאיפשהו מלפנים, ומן ההיגיון שייפתח על־ידי הממתינים מנגד ויהווה את תחילתו של הקרב. בו־בזמן משגיחים על המדרון המסולע, מחפשים היכן להניח את הנעל שלא לדפוק את "הדבר" עוד לפני שהוא מתחיל. אנחנו במעלה המדרון המקולל, פנינו אל פסגתו. אנו, כלומר אני והחברים שלי, שלושה צוותים שעזבו את הזחל"מים המוגנים בעיקול הדרך, העיקול שלפני האחרון, ועלו ברגל. מתקדמים, מדלגים חשופים על הסלעים כמו כבשים מגושמות, מטפסים במעלה המדרון פרושים בשורה לרוחבו.
עם הירידה מהרכב ובמהלך הטיפוס הרגלי במדרון המסולע חש עצמו כמי שעולה למוקד, קורבן יהירות שלא במקומה מחד גיסא, ותאווה לגעת בדבר האמיתי מאידך גיסא — ללכת לעבר קו הגבול של החיים בקרב על החיים שלו ושל האחרים. הוא עולה במעלה ההר, מדלג בכבדות על הסלעים, חש שגופו חשוף לחלוטין, עירום מול קני רובים נסתרים בינות לסלעים ומכוונים ישירות אליו, ואין לו אומץ לפחד בקול.
רגליו מתקדמות על רכס, שאפילו ההליכה עליו מאיימת. עיניו בוחנות את המדרון שמא ייפול ממנו וסורקות את האופק המאיים שמתנשא מולם. מנסה להבחין בקנה המכוון אליו. ממשיך בגופו הנע על הסלעים וממשיך בראשו את המחשבה על עצם הנוכחות שלו במקום הארור הזה, מקום שאולי, והפעם באמת, לא יֵצא ממנו בחיים. וכמו במחזה אבסורד כל זה מתרחש לנגד עיניו, על גופו. ממש ברגע זה. וזה, גופו, כל־כך לא מתאים לו עכשיו.
מנגד רובה אמיתי מכוּון לעברו. מאחוריו חייל מרוכז כולו בכוונה להרוג אותו, אדם זר שמעולם לא פגש ולא יפגוש. חייל אויב שאורב לו בכוונה מלאה. בדיוק כמו שאני הייתי עושה, הוא חושב לעצמו. תוך כדי הצבת הכוונות על גופי הוא מביט בי מתקדם באיטיות לעברו, מתנשא בכבדות מעל קו הרקיע, עולה בהטיית גוף לפנים, הרובה שלי מופנה לעברו, להרוג אותו.
עוד המתנה קלה.
החייל מנגד שואף אוויר לחזהו, ועוצר נשימה.
גופי הולך וממלא את הכוונת.
הוא אינו עוצר עצמו, אינו ממתין לפקודת האש.
סחיטה עדינה של האצבע על ההדק. לפגוע. הוא שולח את הכדור מבעד קנה הרובה על מנת שיחדור לגופי ויוציא את נשמתי. הוא לוחץ על ההדק על מנת להרוג אותך — אותי.
זה הכדור שפתח את הקרב, הוא חושב, מרגיש את הרגע שהחבטה הולמת בו. בגופי, בי, באורי. כדור אחד. כדור אחד ארור.
הכאב בתחתית הבטן מעל חגורת החגור. מזל שלא מתחת למותניים — חלף בראשו — הלחץ שם עצום — בבטן למטה — כמו כף יד רעה, יד חזקה שתופסת את הבפנים של הגוף, של גופי באצבעות חזקות, בציפורניים חדות, והיא מהדקת בכוח עצום, חופנת, לוחצת, קורעת את הבפנים. הכאב החד, המוצק, כמו מבלבל את הדעת, מתערבל בשריקת הכדורים באוויר, מתחבק עם הפחד, אך אינו עוצר.
כף ידו הימנית נשלחת קדימה, בולמת את נפילת הגוף על האבנים וחוזרת במהירות לידית האחיזה. אצבעו סוחטת את ההדק בכל כוחו, בזעם עצום, עוד לפני שהוא מרים מבט. הקנה שאינו מכוּון מפזר את הכדורים קרוב לפניו והם מפזזים בין הסלעים כחרקים. צרור ארוך מכל אלו שיצאו תחת ידיו עד היום. לוחץ על ההדק עד שהמקלע עוצר. הוא יודע ששפך את כל המחסנית סתם כך על הסלעים. כאילו להפחיד את אלו שלפניו ולהרגיע עצמו. עיניו שהתרוממו במהלך הירי לא זיהו כל מטרה. אף שמבין הסלעים, הרחק לפניו, נדמה שנראו ענני עשן קטנים, אך לא ברור אם היה זה רשף של ירי הנורה לעברו או נתזי כדורים הפוגעים בהר.
עם החבטה הוא מטיל עצמו על הארץ, מנסה להרגיש את הגוף, הלב, הנשימה, המותניים, הרגליים. הוא רואה, הוא שומע, מוודא ומודיע לעצמו שהוא חי. ועוצר.
מפנה ראשו לצדדים, לאחור, ולא רואה איש מחבריו. הוא יודע שהם מסתתרים בין האבנים. הוא שומע אותם יורים לעבר המוצב שממול, אך אינו רואה דבר. מהסלעים סביבו ומולו עולים נתזי אבק, אך עיניו לא רואות חיילים אלא הבזקים שלא ברור אם הם יריות של חיילי האויב מלמעלה או פגיעות הכדורים של חבריו. במהלך המונולוג שהוא מנהל עם עצמו הוא אינו עוצר, מחליף מחסניות וסוחט את ההדק. יורה קדימה כמו שמעולם לא תרגל. מרוקן לעבר המדרון ממול בלחיצה אחת רצופה עוד מחסנית. ועוצר. הוא חוזר ומביט סביבו, מנסה נואשות להבין את מצבו, להעריך את מקומו. הסלעים סביבו מפצפצים כל העת כדורי רובים שלא ממש ברור מנין יצאו.
לאחר שהתעשת חש בגל חום המתפשט על פניו ועמו זעם עצום שעולה מתוכו ומציף את גופו, זעם אדום המוקרן מראשו. גופו מתרומם בזריזות, מתעלם מהפחד, מהכאב שעולה מעל למפשעה, ממשקל החגור ותרמיל הכדורים שעל גבו. הוא מתקדם, מדלג לפנים, מתעלם מגופו, מתעמר בכאב, מתרומם בעקבות רובהו ומתיז לפנים צרורות קצרים, כמעט רץ, עד ששוב התרוקנה המחסנית. בהישמע נקישה הוא פונה הצידה, מטיל עצמו לעבר מחסה חלקי מאחורי אבן גדולה. שם, נדמה, חש מעט בטוח יותר, החליף מחסנית ועצר, ממתין על מנת להסדיר את נשימתו. רק אז הרשה לעצמו להשפיל עיניו לעבר הכאב. מביט מטה בעיניים פעורות. כתם אדום הולך ומתפשט על החולצה. הבעת הפנים הנדהמת שלרגע קופאת. קורא את מחשבותיו, את השיקול לא להוריד את החגור בשלב הזה. גופו נמצא באחד מרגעי השיא של פעילות. הוא קולט גל אור הפורץ מתוכו החוצה ואינו עוצר עם הפגיעה אלא ממשיך כאוטומט. הכול מתרחש במהירות. גופו מתפקד כמכונה ועובד אינסטינקטיבית בהכרה צלולה, בשליטה עצמית מלאה, תוך בדיקה עצמית: תחילה שאיפת האוויר לחזה עד מלוא הריאות — זה עובד. תחושת הדופק הפועם בחזה ועולה עד לאוזניים. אומר לעצמו: אני חי. יד ימין שבה לאחוז בנשק, האצבע על ההדק, הכול בסדר הנכון, בשליטה מלאה, ומשום מה ללא כאבים. אחר כך סגירת כף היד על ידית האחיזה וסחיטה עדינה של ההדק, עד שנפלטת ירייה יחידה לשום מקום ואז מגביה מעט את הקנה ולחיצה ארוכה על ההדק. הוא לפחות, הרובה, עובד כמו שצריך, חשב לעצמו, וגם אני, המשיך וסיכם את הרהוריו. ממתין עוד זמן מה וממשיך לבדוק את הגוף, עם הכאב העמום בתחתית הבטן. משהו מוצק, קשה כמו אגרוף תקוע שם. חופן את תוכו ומבין שאכן ספג כדור. מבין שגופו נפצע אך עדיין יכול להמשיך. הוא חי. מפנה את הקנה לעבר חרך מעשן בין האבנים ולוחץ על ההדק ואינו עוצר את הירי עד הישמע הקליק של היתקעות הנשק. חוזר ומחליף בזריזות מחסנית ושולח צרור נוסף קדימה. חושב לעצמו: שיורידו הם את הראש. הוא מתפקד כמו שמעולם לא העלה על הדעת. ללא בדיקה לפני, אפילו ללא מבט חוזר, מזנק קדימה תוך לחיצה רצופה על ההדק ומשתרע למרגלות עוד סלע מעט גבוה יותר המסתיר אותו מאלו שלפניו. בשוכבו על האבנים חש שהוא נוגע בגופו של חייל אחר. לרגע משתהה, מפנה מבט לעברו ועיניהם מצטלבות, אך כיוון שלא ידעו מה לומר, נשארו שותקים. במרחק מה לפניהם מתרומם גוף נוסף. צנום. מפקדם סלע מתרומם ועולה מבין הסלעים, הודף עצמו ברגליו הדקות. הרובה שבידו מתיז צרור ארוך המרסס את הרכס שלפניו כמו לנקות את הדרך. עוד רגע וגופו של סלע מסתיר את מרכז המוצב שלפניו.
משהו מתפוצץ בתווך ביניהם. רעם אדיר, בוהק ומהדהד, מקיף את ראשיהם, הולם בהם כאילו גופם מתגלגל בתוך חבית. ראשיהם מוטחים בקרקע. ברד של רסיסי אבן יורד עליהם, מנגן על הקסדה כמו פתותי ברד. מין תחושת הלם או קהות חושים לוחצת את גופם. קולות הירי של חברי לצוות נשמעים כמו טפטוף דליל. ירי מפוזר. צרורות קצרים, לא ממוקדים, של כדורים הנוסקים בקושי במעלה המדרון. חלקם מתנפצים על הסלעים לפניהם, מתיזים לרגע פעימות אבק, וחלקם עולים ונוסקים לשום מקום.
צרור ארוך של כדורים מותז מקנה הרובה של חייל לצידו, נדמה שהקנה יורק אש — כמו מעצמו. צרור ארוך של כדורים רעים מותז על האבנים לפנים, והם מתקדמים, עוקבים אחר מפקדם, מנפצים סלע אחר סלע, מזנבים מאחוריו, כל כדור מקדים את זה שלפניו. כמו סרט בהילוך איטי מגיעים אליו מהצד, מדביקים אותו מאחור, ולא עוצרים, אלא מתקדמים ועולים תוך שהם מנקבים את גופו של סלע. פוגעים בירכו השמאלית כדור אחר כדור, מפלחים את גופו בתנועה איטית, בעוד דמו ובשרו מותזים. מבתרים את גופו עד לכתף הימנית. כאילו קפאה האצבע על ההדק.
בו־בזמן גם הוא, סלע, לא עוצר. סוחט את הצרור המותז מרובהו, מטיח אותו לפנים, לעבר הסלעים, בזמן שהצרור מאחור מבתר את גופו. אצבעו לא מרפה מההדק אלא מושכת את הירי כמו בהילוך איטי. קנה רובהו נשמט מטה, מרסק את פני הסלע שלפניו, מתגלגל לעבר הרגליים כאילו לרפד, לרכך את האדמה שתאסוף אותו, עד שנתקע בקרקע התחוחה שבין הסלעים. גופו של סלע קורס. רגע עוצר, נשען על הקת כמו מתלבט וממשיך להתגלגל לאט על צידו, חרחור רע עולה מגרונו והוא כאילו מתחבר לסלע תחתיו. מאחוריו חיילים נוספים מסתערים על האבנים הארורות, נחבטים בהן במאמץ עליון אל מול האורבים להם, נאבקים במדרון המסולע כמו בחיילי האויב השוכבים מולם בעמדותיהם, חבויים מאחורי אותם סלעים קשים ומתיזים לעברנו טילי אר־פי־ג'י וצרורות ארוכים של כדורים.
לצידו נשמע קליק הנעילה של הרובה כשהמחסנית מרוקנת.
הם שוכבים מאחורי הסלע, כתף אל כתף, עיניהם פעורות, צופות לפנים, הם קפואים במקומם. נדמה שהקרב כאילו עצר. לא השמיעו הגה ולא העזו להביט זה בזה עד שצרור קצר שהגיע משום מקום ניתז על הסלע לצידם ועורר אותם. אורי התרומם על רגליו, הודף עצמו לפנים צעד אחר צעד בכל כוחו. מסתער, רק לברוח מהמקום הזה, שופך כדורים בצרורות קצרים בלי להתרכז ממש במטרה. משהתרוקנה המחסנית הטיל עצמו על הקרקע והחליף באחרת. חזר והרים את הקנה, לחץ על ההדק. עובד כמו מכונה. יורה לעבר הרכס ומתקדם בקו ישר כאחוז אמוק. נדמה שלפניו במרחק אבן מקום מוגן. נחבט בסלעים, מתעלם ולא עוצר, ממשיך ומגלגל עצמו על המדרון המסולע, בורח, לא, לא בורח, יורד. הוא נע, משפר עמדה, נסוג בדילוגים לעבר מפלס נמוך יותר, מתקדם מטה אל מסתור שקלטו עיניו, ולא עוצר עד הגיעו למקום ההוא. שם, למרגלות אותו סלע, התרכז ועצר.
בהרהור של דעת אני יודע שעלי לנסות להיחלץ מהמצב הזה. "שכל העולם יתפוצץ," אני אומר בקול ומרים ראשי שוב, אך רק למחצית הגובה של הפעם הקודמת, סורק בעיני את האזור מאחור. צרור כדורים תועה שורק מעלי, מנתץ את השקט, מאלץ אותי להוריד את ראשי בבהלה. אני מתעשת. באחת מבין שבניגוד לנעשה מרחוק אנו נמצאים, אני והצוות שלי, לעזאזל הצוות, אני עצמי, כרגע, בקרב אמיתי. נדמה שעם מטח היריות הראשון כאילו נעלמו הלוחמים ואיני רואה איש סביבי. ואיני יודע, לא בדיוק, כהרגלי, ואפילו לא בערך, היכן אני נמצא בקרב הארור הזה. צרור נוסף חולף מעל לראשי, ועוד אחד, ואליו נלווים קולות שריקה של כדורים בודדים המחזקים את התחושה שהם חולפים היישר מעל הראש. מנין הם יוצאים? לא מצליח לזהות את מקורות הירי או את הכיוון שממנו נורים הכדורים. ולאן הם ממשיכים? לא מצליח לאתר את האויב. לא יודע היכן הוא נמצא ברכס הטרשים הארור הזה, לא מעז להרים ראש.
קולות הירי זהים משום שמשני עברי החזית משתמשים הלוחמים באותם סוגי רובים. צרור נוסף מקפץ על גבעה בסמוך אליו, מתנפץ על האבנים עד שהוא שומע את הנתזים מתפזרים סביב, מתנגנים עם קולות שריקת הכדורים החולפים מעליו וממנו והלאה. זה מפחיד. חושב אולי לגלגל עצמו לאחור, לנסות לשחזר את סדר הזמנים על מנת לחזור ולחבור אליהם, אל חברי הצוות שלו. אם הם בכלל חיים. לא אם.
היריות סביבי אינן מרפות. אני חייב להתעשת, הוא חושב לעצמו, לעצור את הפחד הזה שאוחז בגופי כמו חופן את הקיבה בכוח. להשתחרר מהשיתוק הארור שמקבע את גופי מאחורי האבן הזו. ה"אני" חוזר, כמעט בקול כאילו לעורר את "עצמי" לצאת מהמצב המשתק. איזה מצב? מעצמי. אף שאני מתקשה, בעצם מפחד, להגדיר אותו, את הפחד, עד שנדמה שאני רואה אותו ממש עלי, והוא אופף אותי, עד שאני ממש חש בו. הוא ממשיך ונפרש לפני, נחשף בצורתו הטהורה, עד שאני חש בנוכחותו הפיזית. אני יכול לגעת בו, בפחד הארור. הנה הוא עוטף את גופי, חודר לחזה, לוחץ עד שאני שומע את פעימות לבי. הפחד התמיר של אובדן שליטה, אני, שכל חיי מתמקד בשליטה בפחד, משקיע אינסוף שעות בלימוד ובהבנה של הדרך לעקוף אותו, או נכון יותר להסתיר אותו, שאיש סביבי לא יראה אותו, שגם אני לא אדע אותו. אך הדרך הזו, הפרושה עכשיו לפני, היא לא הדרך, זהו סוף הדרך.
כמו רכבת ההרים, אז, בלונה פארק ביום הראשון של החופש הגדול. איך עשיתי כמעט הכול כדי לא להיכנס לקרונות המפחידים. שוב ושוב הייתי מביט בחוסר הבנה מוחלט ובקנאה באלה הנמשכים אל הפחד, אל הסיכונים, בעיניים בורקות. הייתי צופה בהם בפליאה שחיפיתי עליה בהתנשאות יומרנית. דואג רק לא להגיע, לשקוע בתחושה של אובדן שליטה, ויותר מכול — לא לחשוף את הפחד, לא לעיני ילדי המשק.
ועוד הוא מוסיף, כמעט מדבר לעצמו אף שללא מילים: אני עומד אולי לגמור את החיים שלי פה, במקום הארור הזה, ושוב מתגלגלים בראשי אותם מעגלי זיכרונות מטומטמים שחוזרים ועולים ורודפים אותי כל חיי, אותן הזיות שמלוות אותי כל השנים כמו צל. ואני, כל־כך התביישתי בהן, מפני האחרים כמובן, אך בעיקר מעצמי.
* * *
חורף אפור גולש, מלטף ומקפיא את הנוף, פורש על פני הארץ מרבד ערפל סמיך. העלים מצופים ברסיסי טל הנוצצים באור לבן וקר. נדמה שהלבן הזה מכסה באבק דק את כל הארץ, את הבתים, את המדרכות, אולי כמו שלג שמעולם לא ראה. השלג ההוא מהסיפורים של ההורים, השלג מהספרים, מארץ אחרת. מעטה לבן שהוא הוזה עליו בלי שחש בו מעולם על גופו אף שנדמה לו שראה אותו, נגע בו, נדמה שהוא יודע עליו מזמן אחר. אמנם יודע שהשלג ההוא מלוּוה תמיד בקור עז, הקור מהסיפורים של ההורים. משהו שלא עולה או נוגע במציאות של חייו הנוכחיים, קור שכמו מגיע ממקומות ומזמנים אחרים, קור נורא שרק הם, ההורים שלנו, שמספרים עליו בערגה מאיימת, עמדו בו, התגברו עליו. קור יבש העולה מהאדמה ומושך אליו מטה, כמו הפחד שתופס אותו עכשיו. קור צורב אוחז בו מבפנים, מתוך גופו, עולה מלמטה, אוחז ולוחץ על הלב כמו אגרוף קפוץ.
אורי ממקד מבטו במשהו שכמו מתרומם לנגד עיניו, בניין שלא היה שם, והוא עולה מתוך הערפל, בניין המזדקר מולו ומכסה את כל המסך; זה הגן? אולי גן הילדים במשק? אך הוא אפור, הגן, אפור וקר. מבנה זר מוקף עצים ודשא שמתמזגים בגוני האפור הפזורים בהם תחת רקיע שחור־שחור, אך שקוף וחסר כוכבים, כמו מסך העולה מעבר לערפל, נוף שניתן לראות דרכו את השחור שברקע, לחוש בו את הפחד.
רואה ילד מבוהל על מדרכה חשוכה, לבד. לא איזה ילד, זה הוא עצמו והוא לא לבדו, על המדרכה מולו זאב, זאב מסיפור אחר — כלב ענק מתקדם לעברו, נוגע בפחד ולא עוצר. הנה הילד מתחמק, סר מהדרך, יורד אל הדשא הסמוך, מרגיש שגופו חשוף לסכנה, אך אינו עוצר. מתרחק מהמדרכה בהליכה שקטה, רצופה, מתאמץ להחליק משדה הראייה של הזאב, ממשיך לגינה שלצד הדרך, רוכן, מסתתר מאחורי שיח ורדים אך חש עצמו עירום, חסר כל הגנה, למרות הבגדים שעל גופו. מולו, על המדרכה, כלב זאב גדול, אפור, מתקדם, ראשו שפוף והוא כמו נמשך אחר אפו. מבטו שלוח לפנים, עובר על פניו בלי להסב את ראשו, ורק זנבו מתוח מעלה. אותו פחד המוכר עוד מאז, מִתמיד, פחד שנדמה כי התפוגג עם השנים, אוחז בו עכשיו בכוח, לוחץ כמו אבן חמה בתוכו. כאב מקיף את אזור הפציעה, מתפשט בתחתית הבטן, לוחץ על המפשעה, לופת את החזה מלמטה בציפורניים חדות, חורץ בעורו, ואין הוא יכול לחמוק ממנו.
והלילה הארור הזה לא נגמר. יש בו בכלב, בזאב הארור, איזה איום ממשי. הוא גדול מתמיד. רגליו הקדמיות גבוהות יותר, החזה גדול יותר, וראשו המאיים שפוף מטה, עוקב אחר אפו הנמשך לפנים, אחר פיו הגדול, המאיים. הנה הוא במרחק נגיעה, עד שניתן לראות את הריר נוטף מפיו, לחוש בריח נבלה העולה מפרוות הטורף. משהו המכיל בתוכו צבוע שפל. הזאב גולש בין הסלעים, נע סביבו במעגל, רגליו אינן נוגעות בקרקע. מרחפות על משטח בהיר, כמעט לבן, והוא מושך אחריו, חורץ בשלג, שובל עקבות כהה שהולך וסוגר עליו במסלול חלזוני שהולך וקטן.
הוא עוקב במבטו אחר תנועתו הרצופה של הזאב שמסחררת את ראשו, מערפלת את דעתו. הוא פוחד.
כמה שנים הם בריקוד הזה? נדמה שמאז ומתמיד, מאז שהוא זוכר עצמו: הכלב — שנדמה היה שהוא כבר אינו בעולם הזה, והוא עצמו. מגלגלים עצמם בריקוד רע, הוא והזאב, אולי כלב, כלב זאב או אחרים, כלבים ערביים הנעים מול הירח בלילות קיץ בשדות הפתוחים, מסתתרים בפרדסים שמסביב, מייללים בקנון עם התנים כמו הזאב שבא מהסיפורים. זאב חכם, חשב אורי, זאב יערות מחופש, אורב לילדות בצידי הדרכים, זאב שמעולם לא ראה, או אולי, בעצם, בין דפי הספרים.
זוכר קור של סוף לילה כשלא העז לפקוח עיניים, לסיים חלום שבסופו חש חום רך מתפשט סביבו במיטה. זוכר שהיה מזיז עצמו הצידה לשולי המיטה, מכסה בשמיכה את הרטוב וחוזר לסגור את שארית הלילה במיטה לחה.
בבוקר לא דיבר על כך עם איש, גם לא דיברו איתו עד כמה שהוא זוכר. בבקרים נבוך, בעיקר התבייש, עד שלא העלה את הנושא לכלל מחשבה. כמו יבלת בעורף שאם לא ישלח ידו אליה, לא יֵדע שהיא שם.
בהגיעו למנוחת צהריים הייתה המיטה יבשה ונקייה, מכוסה בסדין טרי שתחתיו הוסתרה השעוונית.
בלילות, בהיכנסו למיטה, היה עוטף עצמו בשמיכה מתוחה, תפוסה בצד אחד בכפות רגליו ובשני סוגרת על ראשו, כרוכה על היד שמשמשת כרית, מהודקת לגופו המכורבל, אוטמת כל פתח אל החוץ. לאחר מכן מכניס היה את האגודל לפיו תוך שהוא לוחץ את החך כנגד האצבע שכיסתה על אפו, מתהדקת לכף היד שכיסתה מחצית פניו. את ידו השנייה היה מחליק אל בין הסדין למזרן, שם הייתה כף ידו אוספת את השעוונית, מלטפת אותה, לשה את הקרירות החלקלקה. אהב לחוש את משטח הגומי החלק בידו, להתענג על המגע הקר, היבש, להתמסר לתחושת עונג מלטפת בתחתית הבטן, להתמצקות הקטן עם התחממות השעוונית. מושך היה את ידו ממנה לעטוף ולענג אותו קטן עד שרווה. אז מסיט היה את ידו לחבק את הברכיים, משאיר לעצמו רק פתח צר לחוש את האוויר הקר הנקי מהחדר. ועיניו נעצמות, בלי הזאבים.
כמו בשנים מאוחרות יותר, לפני השינה, כשהניח ידו לחבוק את גופה של החברה שלו, של שולי, לחוש אותו מתמסר לו, לכף ידו, ולענג אותו עד ששניהם היו נמסים ושוקעים בחלום.
בשנים מאוחרות יותר היה נרדם לצידה כשהם חבוקים, וגופו ישר ורפוי.
במהלך היום לא הופיע הכלב במשק, כמו שייך היה למציאות אחרת בזמן עבר. והוא, אולי משום שהיה מוקף בעיקר בבנות, מעולם לא חשש למעמדו. ילד היה בקבוצה של תריסר ילדים שמתוכם רק עוד שני בנים מלבדו. זיכרון הכלב כמעט לא התגלגל בראשו במהלך הימים, הוא המתין ללילות.
עם השנים יש שהיה מצליח להיכנס לחלום ולמשוך אותו לכיוונים אחרים. לעתים, כמעט במודע, הרשה לעצמו לזרום אל ההזיה לזהות את מקום החלום בהוויה השוטפת. ראה עצמו כרוכב על סוס פראי, אולי מסרט אחר, מרפה מעט את המושכות, משחרר את הרסן בלי לאבד שליטה. הסוס נושא אותו על גבו, כמו מרחף מעל הנוף, חוצה את הלילות הבהירים, פורץ בעוצמה לתוך עדרי הזאבים עד שהם מתפצלים לצדדים כמו בחציית ים סוף.
הזאב חוזר באלבום תמונות ילדותו כמה פעמים, הולך וגדל איתו — תחפושת מטילה אימה של זאב אפור החושף שיניים עצומות מתוך פה ענק צבוע אדום בוהק, וממנו מגיחה, משתלשלת מטה לשון כתומה הגזורה מפנימית של גלגלי אופניים. משנה לשנה רצה את התחפושת יותר מפחידה ויותר מאיימת. פעמיים התחפש לצייד עם רובה גדול. אך משלא מצא כל זאב להרוג שב לתחפושות הזאב. אמא שמעה בקולו ועוד עטפה את גופו במעיל צמר גס ומגרד. זוכר כמה צחקו במהלך ההכנות בבית, אך בצאתו עימה בחג הפורים הוא נדהם, ילדים לא התקרבו אליו. כמה ילדים מבוהלים נצמדו להוריהם כשעבר במדרכה מולם. בתחילת החג אהב את הדמות. הדמות שמלווה אותו כל לילה. נראה אותם, חשב לעצמו, אך בהמשך הערב הסיר את המסכה ובמוצאי החג השחית, קרע את התחפושת בחמת זעם, עד שלא היה ניתן לזהותה ולעשות בה דבר, ואז השליכהּ לאשפה.
כולם ידעו על אהבתו לזאבים. נהג לצייר אותם כמעט בכל הזדמנות כשישב וידו פנויה, ובסוף לקרוע את הנייר לפיסות קטנות או לפסל בנייר ודבק, לפסל ולרסק.
במעבר למגורי הצעירים, בצריפים הישנים של המשק, קיבל על עצמו את פיזור בני הכיתה בחדרים, דבר שהשאיר אותו ואת שולי בחדר משותף. לפתחו של החדר, על המרבד לניגוב רגליים שהקפיד להניח מהיום הראשון, עצר הזאב, אולי הזדקן, כאילו נשכב על השטיח בפתח חדרו, מבחוץ. הוא אהב את השנים האלו, את חדרו המסודר ואת שולי, כמו חלק ממנו.
עם כניסתה לחדרו, למיטתו, היה נרדם וידו הפנויה, לא זו שעל עורפו, הייתה ממירה את הברך שלו בגופהּ, ויש שהיה מכסה אותה גם ברגלו, עד שנרדמה. לעתים, משנותר ער לתוך הלילה, מתפנק היה בגוף הצמוד אליו, שעטף אותו בחום שלא הכיר עד אז. כמו כל ילדי המשק שלא זכו להירדם לצד הוריהם. בבקרים מצא עצמו שרוע לצידה, על בטנו, גופו שטוח על המיטה, ראשו גלוי, כפות רגליו חשופות וכולו רפוי.
עם הגיוס לצבא לא עזב הכלב את שער המשק. אורי ידע זאת והיה מאושר.
עכשיו הוא חוזר, ובגדול. נע סביבו בצעדים חרישיים, בנוף אחר, זר, בגוונים של אפור שנעים ומשתלבים אלה באלה. האופק תחום בחורש דליל, אביך, כמעט שקוף, והוא מקיף אותו תוך שהוא הולך ומתכהה עד שנאטם. בין השיחים האפורים, לא רחוק ממנו, הוא חש בעיניים רעות שצופות בו, עוקבות אחריו. אולי הברק מסגיר אותן. מנסה למקד מבטו אך מבחין רק בהבזק מאיים, והוא יודע שהוא שם. רגע מסיט מבטו, אך שוב מבחין בו לאור הברק, והוא קרוב, מעבר לשיח הסמוך. ושניהם מודעים למשחק.
ואני נמצא באזור ללא שיחים, הוא חושב לעצמו ברגע של הכרה, בעודו ממשיך לעקוב בעיניו אחר הזאב הנע סביבו במעגלים. רגליו נוגעות־לא־נוגעות באדמה. הנוף כמו ערפילי בוקר לפני זריחה, זמן ביניים, עדיין לא בוקר וכבר לא לילה.
קור חד דוקר בעורפו, גולש לכתפיו ויורד לחזה, הידיים רועדות מהקור היבש שמטפס מהחזה לעבר הכתפיים ויורד עד לקצות האצבעות. השמים זוהרים בכוכבים אמיתיים, נושקים את האופק הנפרש למטה. כאילו אתה יושב בינם, מרחק נגיעה ומוקף בהם, אולי עוד מעט ואתה אחד מהם. הם מנצנצים, מושכים אותך אל אורם הקר, מלטפים את ההר מאחור וגולשים מטה עד שנבלעים בענן פיח שחור הפרוש מעל למישור, ענן כהה המונח על עמודי עשן שחור כמו הינומה שקופה למחצה המפרידה בין זוהר השמים למתרחש על הארץ. הרחק למטה במישור המגובב משהו נורא נפרש עד לאופק והולך ונבלע בו. בתווך ענן כהה על עמודי עשן שחור, שחלקם פזורים כמו באקראי ואחרים לאורך דרכי עפר כהות המחוברות ביניהן בקשרים שחורים. שמיכת עשן מזוהמת בגוונים שבין אפור לשחור נפרשת למטה במחצית הגובה שבין פסגת ההר לפני הארץ ומטשטשת את האופק.
מתוך שהוא בוהה מעלה, חולף בעיניו בהיסח דעת על השמים הנקיים, מתחיל להתרכז בכוכבים, לזהות את הקבוצות: הנה הדבּליוּ הבוהק מעליו ובהמשך. כמו מתוך הרגל הוא מותח את הקווים, ממשיך לעבר כוכב הצפון, העגלה הגדולה. אך ספק קל מתעורר בתוכו, לא מסתדר לו עם הכיוון הטבעי. כוכב הצפון נטוע מעליו במערב.
הוא עוצר, חש כמו חטף סטירת לחי. משהו מפחיד. הוא מתחיל לחשוד בצעידה. שקרן, אומר לעצמו ללא קול, שלא יישמע, זו בריחה. אבל הרי הוא לא בורח — את היציאה, הנסיגה שלו מהקרב שהחלה בכיוון דרום, מערב, הוא עושה כעת לכיוון מזרח. הוא הולך במסלול הפוך! לעבר האויב. הוא מרים ראשו מעט, מתפקח, נדמה שבשקט הזה אפשר לפחד קצת פחות. צופה בזהירות לאחור ומבין שלאורך הערוץ, במורד המדרון, החל בירידה דרומה. הוא פונה בקשת רחבה לכיוון מזרח, תוך שהוא הולך ומתרחק מהכוחות שלנו, והוא נכנס עמוק יותר לתוך השטח הכבוש — ועד כמה? שואל הפחד מתוכו — מביט לאחור בזמן ורואה עצמו יורד בערוץ, השמש בסוף היום הייתה בגבו ובעיניו, כן עיניו, מרוכזות באבנים שלפניו. אידיוט! איך לא נפל לו האסימון? הוא התרחק מהקרב מערבה והשמש לא הפריעה לו, לא סנוורה את עיניו. השמש, השמש הארורה, ישבה לו על העורף במקום שתסנוור! והוא לא הוטרד, לא עצר לחשוב. כל־כך היה מרוכז בבריחה, באבנים שלפניו, שלא ייפול.
למטה הכול מגובב באי סדר מדהים, כמו שדה קרב של אלוהים שאינו מאמין בו. הגיהינום עצמו. משתלב בטבעיות בזרימה השחורה של הבזלת ובחום הארגמני של אדמת הגולן.
השטח העצום מרוצף בנקודות אש כתומות הרוקדות איזה ריקוד נורא, לעתים מתפוצצות כמו זיקוקים זוהרים ולאחר מכן מתערבלות באדום־כתום שעולה והופך לעמודים שחורים המחברים את הארץ לאותה יריעה מבדלת הנפרשת למטה כשמיכה שחורה, עוטפת את הרכס הגבוה ומתחברת לאופק, כאילו מסתירה את כל הנורא המתרחש תחת השמים.
עוצר רגע וממשיך ויורד במבטו הרחק למטה במורד המדרון השחור שלאורכו התרחק משדה הקרב. מדרון שחורץ את ההר בקשת רחבה המתחילה בניצב לקו הרכס והיא יורדת דרומה, אלא שלאורך הערוץ היא הולכת ומתעגלת מזרחה לעבר בסיסו של ההר. שם נפרש שפך הוואדי בדלתא רחבה שנפרשת ומכסה את המישור הסלעי, המצולק, עד לאופק. על המישור פזורים, כמו הושלכו באקראי, תִּלים שחורים כיבלות, שרידי התפרצות של הררי געש קדומים ורעים. ולא די בכך, כמו בהתרסה, באותו חוסר סדר מפוזרות בריכות מים כחולות, מוקפות ירוק איים של גן־עדן. ובינם כמו שב המקום ונסוג לאחור, מתוך האדמה החרוכה כמו מתעוררים הרי געש חדשים, מעשה ידי אדם, עמודי עשן שחור עולים מנקודות אש אדומות. מכונות מלחמה ארורות.
צופה כלפי מטה כמו אין קשר בין המלחמה סביבו לזו הרחוקה מתחתיו, כאילו המלחמה ההיא מתרחשת מעבר למסך שקוף אך אטום לקול, כמו סרט אילם. מביט בהבזקי האש המתפרצים בתוך מרחבי השטח הפרוש הרחק למטה, והם כמו מתנהלים לעצמם באופן אקראי, כמו כל המלחמה למטה, ולא ברור אם אלו תחילתם או סוף דרכם של פגזים במלחמה אחרת.
הקור החד לופת אותו ונועץ בו מחטי קרח, גולש מעורפו, יורד לאורך עמוד השדרה ומתערבל בכאב מכתפיו השפופות. כאב מענה, רווי פחד מזוקק, לוחץ בחזה, מעיק. שרירי גופו מתוחים. הוא חש שגופו מפעיל עצמו בעודו נמצא כל הזמן בתנועה מהירה, חש את הרעד שלא ניתן לעוצרו, אפילו את הקצב אינו מצליח להאט. ועם ההקשבה לגופו עולה בו ההבנה שהוא התנתק לפרק זמן מהמציאות, אולי נרדם.
על פני המישור האפור והמצולק תחתיו המלחמה כאילו עצרה, הלהבות הרחוקות קפאו במקומן. סביב לא נשמע כל רחש. רק הוא והכלב הארור שסובב אותו, הכלב שכבר לפני שנים חשב שירד מעליו, נבלע בשנים האחרונות במגירות נסתרות בתאים שלא ייפתחו עוד ולא יעלו עוד על דעתו, ואם כן — אז רק כזיכרון שלו, פרטי.
והנה הוא שב ויוצא, הכלב הארור, מגיח מתוך החושך והוא גדול יותר, מאיים, עד שאתה חש בגירוי הזה בעורפך. אתה יודע שאתם עומדים להיפגש, וגופך, גופו של אורי, משותק. ומנגד, זה, הארור כאילו שינה דרכו ונדמה שקם עליו היום, והוא מאיים לאסוף אותו אליו, למקום אחר.
את כפות הרגליים כבר אינו חש, לבד מהנמלים שבבהונות. כל התחושות מתמקדות בגוש מוצק של כאב עמום שאינו מרפה במרכז הבטן.
ניסה למשוך את צווארון החולצה מעל לעורפו עד הקסדה, לעצור את הקור, והתקשה עד ששחרר את אבזם החגור שמקיף את מותניו ויכול להרכין ראשו, להניח אותו על תרמיל הכדורים ולחבק בידיו את הברכיים כעובר. לנשוף את האוויר החם לחלל הבטן, לחוש את הבל פיו החם מלטף את החזה, מתפשט מטה עד שכמעט נהנה מהחום העוטף אט־אט את גופו, מרפה את שריריו.
זוכר עצמו עולה למיטה הקרה, את ההתכרבלות תחת שמיכת הצמר הקרה, את הנשימות המהירות לחימום חלל השמיכה עד לתחושת מחנק ואת הצורך להוציא את קצה האף ולשאוף אוויר קר ונקי.
פעימות הלב כאילו מתעוררות משינה רכה, העיניים נפקחות מעט, רעידה קלה בכתפיים, החום הרך חודר מבעד למדים הכהים, מעורר מעט ומחזיר את תחושת הפחד. האירוע בלילה מתחיל להיות מובן, ההכרה שבכוחות עצמו אולי כבר לא יעזוב את המקום. ולפי השקט של הלילה אולי גם אף אחד אחר לא יגיע.
הוא המתין עד לאחר חצות, עד לתחושה שהכול סביב קפוא בתוך השקט. רק אז החליט להתחיל לנוע חזרה, לנסות לרדת בבוקר ולהתחבר עם הכוחות שלנו הפרושים למרגלות ההר. על האפשרות להיכנע אסור לחשוב. או כמו שאבא חוזר ואומר: "זה לא עלה אז על הדעת וזה לא יעלה עכשיו." שקרן, הוא אומר לעצמו ולא מפסיק לחשוב על כך. עליו להתרחק מהמוצב הארור. בשקט הזה נדמה שאתה יכול לגעת בדממה. אך מנגד, כל תנועה עלולה לעורר את האויב שלמעלה. אלא שאין בעצם זמן אחר, הוא חייב לנוע וחושש. התנועה תעורר את הכאב בתחתית הבטן. כאב גדול מוצק הלוחץ סביב בתחושה של קשיות מקוללת, ושכרגע, במצב של חוסר תנועה, כאילו מרפה מעט, אך אורב לו. חשב לנסות לבדוק אותו והושיט את ידו, אך עצם התנועה עוררה משהו שלא העז לבדוק. שואל עצמו אם יש לו בכלל סיכוי לעשות את הדרך, אם יוכל להניע עצמו, את גופו, לצאת לדרך חתחתים לא מוכרת. לפניו המדרונות העירומים, המסולעים. אך לא זו מהות הפחד אלא תחושת הבדידות, חוסר האונים. הוא חש לבד, נטוש כפי שמעולם לא היה.
במוחו מתערבלות המחשבות. כמו זרועות תְּמָנון. האם יש בזה עונש על הנסיגה משדה הקרב, או חמור יותר — נטישת חבריו?
ואינו עוצר. כמו ברגע של הארה בוחר בהפרת נדר הטבוע בו מילדות. הוא מחליט לנטוש את מטען הכדורים המעיק שעל גבו, ומשהוריד אותו מעליו, בהרהור נוסף הוא מצרף אליו גם כמה מחסניות מהחגור. כל תנועה מלווה בכאב חד בבטן, אך הוא אינו עוצר. את המקלעון השאיר עליו, הבין שהתנאי להישרדות הוא ניעות שתאפשר לו להתרחק מהמקום הארור הזה.
התרומם על רגליו וגופו שפוף לפנים. מושיט רגל ימין, הירך שהתמצקה מתקשה לנוע, מסרבת כמו נוצקה באבן. תחתית בטנו כמו אחוזה בציפורני עוף דורס, פקעת של כאבים. מתרומם על רגליו הרועדות כמו קשורות לתחושת הפרפור בחזה. מסרבות לו, מתנגדות לשאת את גופו. הכאבים גולשים לאורך שרירי הירך מלפנים ומהדקים את השרירים של הישבן מאחור. מתקשה ליישר את הברכיים, גבו מתאמץ לשאת את לחץ המקלע הארור על כתפו, והוא לא נכנע. מתרומם בשקט, מושיט רגל לפנים והשנייה עוקבת — רק לא להקשיב לכאב, להשאיר את המוצב מאחור כמה שיותר רחוק. מתקדם בין האבנים הקשות, מתעלם מגופו, אוסף מרחק. השמים מעליו צלולים, בהירים, מקרינים איזה יופי זוהר, והילה לבנה מקיפה את הירח, מאירה את השטח באור נקי, עד שניתן להבחין באבנים מרחוק, וגם בו. עליו להיזהר. עם כל צעד הוא חש שהמרחק מקני הרובים הולך וגדל עד שכבר אינם נוגעים בעורפו. הרגשה טובה עולה ומתפשטת בו לרגע, מרפה מעט את גופו. הוא מרים מבט קדימה, מאיץ מעט. לראשונה חש היום את היובש בפה בשל ההתנשמות המהירה, אך אינו עוצר לשתות אלא מושך הלאה, לאסוף דרך, להרגיש את הגוף שמתחיל להתחמם, להתעלם מהכאב. משהסב ראשו לאחור ראה שהמוצב כבר אינו על קו הרקיע, הרכס רך יותר, מעוגל, וגם האוויר מעט חם. רק לא לעצור, להמשיך לרדת במדרון. קצת פחות סלעי ככל שהוא יורד. נשימתו מהירה כמו בריצה, פיו יבש, אך אינו מאט. צעדים. הרבה צעדים, לא לספור, לא לעצור. עד שחש שהוא מאבד את נשימתו, שאינו יכול עוד, ועוצר. יורד בזהירות על ברכיו ומתנשף בכבדות. מסיר את רצועת המקלע מעל ראשו ומניח לו ליפול על הארץ. הכתף משתחררת והוא חושב עצמו טיפש שנשא את המקלעון הארור עד לכאן. ממתין רגע, שולף את המימייה מהחגור, לוגם מהמים הקרים וחש אותם גולשים היישר לעומק הבטן הריקה. לא עוצר לשאוף אוויר, אלא שותה בלגימות גדולות עד שמרוקן את המימייה וכמעט נחנק מחוסר אוויר. מרחיק את המימייה מפיו ונושם כמה נשימות מהירות, עוצר לרגע ומניח את המימייה הריקה על הסלע — כבר לא יזדקק לה. וכמו משום מקום נזכר בחטיף ופל מצופה שוקולד שהטמין, כמעט בסתר, בכיסו אתמול בנקודת ההתארגנות רגע לפני העלייה. הוציא את הוופל בשמחה של ילד שובב שנתפס בשעת מעשה ואכל, מתענג על השוקולד הנמס בפה, מתענג עם לגימת מים קטנה מהמימייה השנייה, תחושה טובה, אפילו הנאה. כשסיים שטף את פיו במעט מים, מקפיד שלא לגמור אותם. נדמה שחש טוב יותר. בוהה מטה. עד שהתעשת, והחל פותח את הכיסים בחגור, עוצר לרגע, מביט סביבו לוודא שאין אף אחד צופה בו, מהסס עוד רגע, שולף את שאר המחסניות מהחגור ומניחן לצד המקלע. ממתין רגע, מקלל בלחש, חוזר וכמו בודק שאין אף אחד בקרבתו, ואז מצרף אליהן את שני רימוני היד מהחגור, מניחם ליד המקלע. החליט שימשיך את הדרך בלי כל אלו והשאר יסתדר מעצמו. מופתע שעשה משהו שלא היה מעז להעלות בדעתו עד אתמול בבוקר. אולי אזל הפחד או התעורר בו השכל הישר. ועדיין לא מאוחר מדי, חשב והזדקף על רגליו באחת, משוחרר מהמשא, אך השטח סביב רוטט כמו משטח ג'ל והוא חוזר ומתיישב.
ממתין זמן מה, נח מעצמו, עד שהוא מתעשת וחוזר ומתרומם בזהירות על רגליו הרועדות, מתאמץ להתיישר. בבטן כמו מונחת אבן כאב מוצקה. חייב להמשיך בירידה הארורה. מושיט רגליו לפנים והן כבדות, אך הוא מתקדם. מתנשף, הולך ומתקדם, פניו מופנות מערבה. טוב, נדמה שהוא שב ואוסף מרחק, עד שבאחת אבדה דרכו, נשמטה מבין רגליו. תחתיו מתלוֹל שלא הבחין בו, שאיחר לעצור לפניו. בעצם, הבחין במצוק צעד אחד לפני שנפל מעליו, וכאילו לא פירש לעצמו את שראו עיניו, לא השיג בראשו את רגליו. הושיט ידיו לבלום עצמו ונחבט בידיו ובראשו, מתגלגל מטה כמה סיבובים, על האבנים, נחבט בכל גופו ולא מוציא קול מפיו, גם לא אנחה, עד שעצר. לא מעז לזוז ומבין, יודע, שמכאן לא ימשיך על רגליו. רק שיגיעו, חושב ושוקע לתוך השקט המטשטש.
המשך הפרק בספר המלא
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
