זה לא סיפור
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
זה לא סיפור
הוספה למועדפים

זה לא סיפור

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

נושאים

תקציר

"הדילמה הקשורה בשינוי ואיתה תחושת חוסר הוודאות, אף פעם לא תיעלם. גם תחושת חוסר הנוחות שבתזוזה, היא רק תגדל ותצמח. מקורה, ובעצם מה שבאמת מגביל אותנו בדרך להצלחה - הם הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו לגבי מה אפשרי ומה לא. מה עוד שלדאבוננו, בדרך כלל, אין שם אף אחד לצדנו שלרגע יעצור אותנו מלפקפק בעצמנו, יאמין בנו, ייתן השראה, מבט שונה על הדברים ויראה לנו שבעצם הרוב הוא כן אפשרי אם רק נבחר להאמין בכך."
 
זהו קובץ סיפורים קצרים המתארים את מסעו האישי של המחבר בתקופה שבה בחר לקחת אתנחתא בחייו כשכיר, ולעבוד בפרויקט החשוב ביותר לו ולמשפחתו: חייו.
זהו מסע אמיץ של לבטים והחלטות, של התמודדות והתחשלות המבטא צמיחה. זהו תהליך של התבוננות, התעוררות התודעה ולמידה.
אלו הם חלונות, לקט של תמונות חיים ותזכורות על כל אותם הדברים שהם בחזקת האפשרי, ושל כל אותם החלומות שהם ברי השגה עבור כולנו.
זהו סיפור של שינוי.
 
ענר ארוסי הוא מורה ומאמן המוביל אנשים לשינוי ולידיעה כי הם ראויים להצלחה ואושר בחייהם תוך טיפוח תחושת איזון, מסוגלות ומחויבות לעצמם ולמשפחתם.
זהו ספרו הראשון.

פרק ראשון

ראשית דבר
 
הרכב נעצר לקול משיכת בלם היד. רחש המנוע נדם ואיתו נמוגו כל קולות הרקע מסביב. שניות נדירות של שקט. נשען לאחור, עוצם את העיניים לכמה שניות יקרות ומתמכר לחמימות השמש. החודש חודש מאי, והטמפרטורה מתחילה סוף סוף לעלות.
אימון השחייה הופך לתענוג צרוף עכשיו כשטמפרטורת המים עלתה גם היא לסף שהוא מעבר ל-17 מעלות. החשש לעקוף בשחייה את שוברי הגלים הארוכים של חופי תל אביב חלף זה מכבר ומרחבי הים הפתוח שוב אינם מאיימים כל כך.
מתעורר משרעפיי, אוסף את כל מטלטליי הרטובים ונכנס הביתה. שמונה וחצי בבוקר והבית אפוף שקט. נעטף בדממה המיוחדת רק לו בשעות אלו המוקדמות של היום, בהן הילדים כבר פוזרו לחיק מערכת החינוך באדיבות זוגתי, ולי צפויות כעת מספר שעות מהנות עם עצמי לפני הפגישה הראשונה בצהריים.
תענוג להיות מובטל, אני חושב, וקוצץ עגבניות לארוחת הבוקר. מזליף מעט שמן זית מעל, מסדר על הצלחת פרוסות של מניפה אדומה לצד גבעה שמנמנה של טונה וזוג ביצי עין. זרזיף של מלח ופלפל גס נותנים את הטאץ' הסופי למנה. ארוחת בוקר של אלופים.
מעיף מבט לכיוון השעון, יש לי זמן. המצפון שמתעורר לפתע זוכה להרמת גבה מזלזלת ונעלם בחטף מבלי להכתים את שלמות הבוקר הזה. ובינינו, כמה משמעותי וחד יכול כבר להיות המצפון של עבד הייטק ותיק, מה כבר נשאר ממנו אחרי הכול? מה נותר אחרי כל כך הרבה שנים של מבטים מאוכזבים, איחורים מושכלים ותירוצים אין-ספור בשם הדגל?
בכדורסל קוראים לזה פסק זמן. השופט שולף משרוקית ובשריקה צורמנית מודיע על הפסקה קצרה לשם התארגנות מחדש. סקירת מצב והחלטה על טקטיקה עבור הרגעים האחרונים. בחיי, לעומת זאת, לא נשמעה שריקה. לפחות לא כזו שמעוררת ועוצרת את המשחק לרגע.
נכון, ראיתי את הקבוצה מתחילה לצבור פיגור של נקודות וגם איבדנו את הספסל בדרך, אבל אף אחד מהדברים האלו לא גרם לנו לעצור לרגע ולהתארגן מחדש כמתבקש. דבר גם לא שכנע אותי להציע את כרטיס השחקן שלי למכירה בו במקום ולעזוב באמצע המשחק. בחרתי להישאר ונתתי "פייט" עד הסוף.
הסוף היה שהפסדנו. את המשחק, את העונה, את השנה, ולבסוף גם את החברה.
כך קרה שיצאתי אחרון לפסק זמן כפוי וארוך הפעם, בעוד צעדיי הקצובים חורקים ומהדהדים על משטח הפרקט הגלמוד. עוזב ומכבה את אורות המגרש אחריי. בן 44, מנהל בכיר בהייטק לשעבר, וכעת מובטל. מה חדש בזה? כלום. ומה עושים עם זה?
משהו חייבים לעשות, לא?
מתבקש הוא לרוץ ולמצוא עבודה חדשה, לאחוז בציפורניים את קיר הקריירה, לטפס שלב ולשרוד סיבוב נוסף. זה מה שהיה עושה בכל אופן כל אדם מן הישוב, שפוי ואחראי.
אני לעומת זאת שייך לסְפָר, לשדות הבור והבתה. התכנסות למודל תקני, רצוי ומקובל אף פעם לא היתה הצד החזק שלי. אז בחרתי שלא. בחרתי בדרך שלי. והיום אני כבר יכול לומר זאת בגאווה רבה. אז עוד הייתי שרוי במאבק, בניסיונות נואשים לקיים את חוקי הבורגנות הישראלית ולעמוד בציפיות של כולם ממני.
במקביל רציתי יותר, רציתי שונה, חשתי שההזדמנות הזאת שפתאום התגלגלה לפתחי היא חד פעמית ולא תחזור. ומחשבה אחת המשיכה ופעמה בי ללא מנוח. אני רוצה שינוי.
בין עבודות, לוקח פסק זמן, אתנחתא קלה מהמרוץ. מרגיש שזהו הזמן לחלום, הזמן לגדול, הזמן להתנסות, הזמן להתבונן, הזמן להגשים. אני מבין: זהו הזמן שלי.

עוד על הספר

נושאים

זה לא סיפור ענר ארוסי
ראשית דבר
 
הרכב נעצר לקול משיכת בלם היד. רחש המנוע נדם ואיתו נמוגו כל קולות הרקע מסביב. שניות נדירות של שקט. נשען לאחור, עוצם את העיניים לכמה שניות יקרות ומתמכר לחמימות השמש. החודש חודש מאי, והטמפרטורה מתחילה סוף סוף לעלות.
אימון השחייה הופך לתענוג צרוף עכשיו כשטמפרטורת המים עלתה גם היא לסף שהוא מעבר ל-17 מעלות. החשש לעקוף בשחייה את שוברי הגלים הארוכים של חופי תל אביב חלף זה מכבר ומרחבי הים הפתוח שוב אינם מאיימים כל כך.
מתעורר משרעפיי, אוסף את כל מטלטליי הרטובים ונכנס הביתה. שמונה וחצי בבוקר והבית אפוף שקט. נעטף בדממה המיוחדת רק לו בשעות אלו המוקדמות של היום, בהן הילדים כבר פוזרו לחיק מערכת החינוך באדיבות זוגתי, ולי צפויות כעת מספר שעות מהנות עם עצמי לפני הפגישה הראשונה בצהריים.
תענוג להיות מובטל, אני חושב, וקוצץ עגבניות לארוחת הבוקר. מזליף מעט שמן זית מעל, מסדר על הצלחת פרוסות של מניפה אדומה לצד גבעה שמנמנה של טונה וזוג ביצי עין. זרזיף של מלח ופלפל גס נותנים את הטאץ' הסופי למנה. ארוחת בוקר של אלופים.
מעיף מבט לכיוון השעון, יש לי זמן. המצפון שמתעורר לפתע זוכה להרמת גבה מזלזלת ונעלם בחטף מבלי להכתים את שלמות הבוקר הזה. ובינינו, כמה משמעותי וחד יכול כבר להיות המצפון של עבד הייטק ותיק, מה כבר נשאר ממנו אחרי הכול? מה נותר אחרי כל כך הרבה שנים של מבטים מאוכזבים, איחורים מושכלים ותירוצים אין-ספור בשם הדגל?
בכדורסל קוראים לזה פסק זמן. השופט שולף משרוקית ובשריקה צורמנית מודיע על הפסקה קצרה לשם התארגנות מחדש. סקירת מצב והחלטה על טקטיקה עבור הרגעים האחרונים. בחיי, לעומת זאת, לא נשמעה שריקה. לפחות לא כזו שמעוררת ועוצרת את המשחק לרגע.
נכון, ראיתי את הקבוצה מתחילה לצבור פיגור של נקודות וגם איבדנו את הספסל בדרך, אבל אף אחד מהדברים האלו לא גרם לנו לעצור לרגע ולהתארגן מחדש כמתבקש. דבר גם לא שכנע אותי להציע את כרטיס השחקן שלי למכירה בו במקום ולעזוב באמצע המשחק. בחרתי להישאר ונתתי "פייט" עד הסוף.
הסוף היה שהפסדנו. את המשחק, את העונה, את השנה, ולבסוף גם את החברה.
כך קרה שיצאתי אחרון לפסק זמן כפוי וארוך הפעם, בעוד צעדיי הקצובים חורקים ומהדהדים על משטח הפרקט הגלמוד. עוזב ומכבה את אורות המגרש אחריי. בן 44, מנהל בכיר בהייטק לשעבר, וכעת מובטל. מה חדש בזה? כלום. ומה עושים עם זה?
משהו חייבים לעשות, לא?
מתבקש הוא לרוץ ולמצוא עבודה חדשה, לאחוז בציפורניים את קיר הקריירה, לטפס שלב ולשרוד סיבוב נוסף. זה מה שהיה עושה בכל אופן כל אדם מן הישוב, שפוי ואחראי.
אני לעומת זאת שייך לסְפָר, לשדות הבור והבתה. התכנסות למודל תקני, רצוי ומקובל אף פעם לא היתה הצד החזק שלי. אז בחרתי שלא. בחרתי בדרך שלי. והיום אני כבר יכול לומר זאת בגאווה רבה. אז עוד הייתי שרוי במאבק, בניסיונות נואשים לקיים את חוקי הבורגנות הישראלית ולעמוד בציפיות של כולם ממני.
במקביל רציתי יותר, רציתי שונה, חשתי שההזדמנות הזאת שפתאום התגלגלה לפתחי היא חד פעמית ולא תחזור. ומחשבה אחת המשיכה ופעמה בי ללא מנוח. אני רוצה שינוי.
בין עבודות, לוקח פסק זמן, אתנחתא קלה מהמרוץ. מרגיש שזהו הזמן לחלום, הזמן לגדול, הזמן להתנסות, הזמן להתבונן, הזמן להגשים. אני מבין: זהו הזמן שלי.