1
מוניקה
ד"ר ת'ורנסן תלה את אורות חג המולד באחד בדצמבר, לפני שבועיים, על גדר עץ הסקויה שלו, מקשטים בנקודות זעירות בשלל צבעים את הגדר. אין איש שלג שמן מתנפח. אין סנטה. אין שדונים. רק כתמים קטנים מסוגננים תלויים סביב קצוות השטח שלו כהילה שמחה מזוינת.
זה היה מוקדם מדי לצלצל בפעמון של ד"ר ת'ורנסן. הוא רווק באמצע שנות השלושים שלו, וזה היה בוקר יום שלישי. הוא כנראה במשרד שלו או בבית החולים. אולי ממזמז את אחת הנשים שראיתי מגיעות לכאן מדי פעם. אבל יצאתי מדעתי. לא יכולתי לחכות עוד דקה, ושמתי לב שהוא עבד בשעות מוזרות. ראיתי אותו מבעד לחלון זכוכית בחולצת פולו וג'ינס, נושא ספל קפה. כשהדלת נפתחה, הוא נראה רציני.
"מוניקה, אני חוסם את החניה שלך?" ואז הוא באמת הביט בי. כנראה הייתי מחזה מלבב. "את בסדר?"
"לא ממש."
"מה קרה?"
הרגשתי מטופשת, כאילו אהפוך לסיפור שהוא יספר לחבריו, לבחורה המעצבנת ממול. הוא אמר לי פעם שהוא לא שם לוחית רישוי רפואית על המכונית שלו בגלל שהוא רוצה להימנע מרודפי עצות אקראיים ושכנים עם אף סתום. צחקתי איתו על הסיפור של אם משפחת מונטסורי, שמתגוררת שני בתים בהמשך, שרצתה שהוא יסתכל על הברך המשופשפת של בנה. לכן נמנעתי מלצלצל בפעמון שלו במשך חמישה ימים ארוכים בודדים וללא חברים.
אבל הוא קרדיולוג, וכשסנטה הביא לי מתנה, הנחתי שאני לא צריכה לנסות לדחוס אותה בחזרה במעלה הארובה. משפט אחד ארוך נפלט מפי. "לא רציתי להפריע לך – זאת אומרת, זה לא שהוא לא יכול להרשות לעצמו את הרופאים הטובים בעולם – אבל אני מפחדת לספר להם מה אני חושבת כי איראה משוגעת, אז תהיתי אם יש לך הרשאות בבית החולים סקויה?"
"יש לי." חששתי שהמילים הבאות שלו תהיינה משהו כמו "מצטער, אני לא עובד עכשיו. מגיע לי להיות בבית בשקט כמו כל אדם, והעובדה שבזבזתי רבע מיליון דולר על לימודים לא הופכת אותי לרכוש ציבורי." אבל הוא זז הצידה ואמר, "תיכנסי."
אף פעם לא הייתי בתוך הבית שלו. למרות שתמיד הייתי סקרנית לגביו. כשסוף סוף כן ראיתי אותו, בקושי שמתי לב למשהו. הייתי עיוורת לפרטים כבר שבוע. המוח שלי איכשהו הצטמצם למה שהוא החשיב לדברים החשובים בלבד: לנשום, לדאוג לג'ונתן ורצון להרוג את ג'סיקה. אבל כאשר עברתי את חדר המגורים, אורות מהבהבים תפסו את עיניי. שלוש טלוויזיות מסך-שטוח ענקיות ומולן סט כיסאות עור ממוצבים לצפייה בכולן. זיהיתי את מסגרות הרטרו ואת הגימורים הספציפיים הממורקים מפליז ומעץ ממסיבה שהשתתפתי בה לפני ג'ונתן. בחיים אחרים.
"אתה משחק City Of Dis ?" שאלתי. המשחק המקוון, מרובה השחקנים, היה תחרותי מאוד ומורכב יתר על המידה, וזה היה יכול להיות ממכר יותר מקוקאין אם לשחקן היה את הכוח להמשיך עם זה.
"כן." הוא נראה נבוך במקצת. "צריך להירגע לפעמים, את יודעת."
"אני מכירה בחור שלובש תחתונים לבריחת שתן כשהוא משחק, כך שהוא לא צריך לקום לשירותים."
"אני מאומן לצרכים בסיר. קפה?"
הלכתי אחריו למטבח העשוי שיש וזכוכית. "לא, תודה. אני יותר טיפוס של תה."
"אז," הוא רענן את הספל שלו, "אם זה לא החניה ואת שואלת על סקויה, בטח זו קריאה רפואית?"
"אני כל כך מצטערת להטריד אותך."
"זה בסדר. שבי." הוא משך כיסא גבוה על יד בר השיש במטבח.
ישבתי, כפות רגליים שלובות, מתח מפותל בירכיים שלי. "עשית את המקום נחמד. זה כנראה הבית הטוב ביותר ברחוב."
"זו השקעה." הוא הניח קומקום מים על הכיריים. "יכולתי לקחת משהו בבוורלי הילס או בפאליסדס במחיר כפול ובחצי מהעצבים, אבל איפה הכיף בזה?"
"זה שקט ונקי יותר?"
"אולם ללא פוטנציאל. אין לאן להתקדם אלא לרדת. השכונה הזו הולכת להיות בוורלי הילס בעוד עשר שנים, ואני זוכה לגור מול אנשים כמוך. אנשים מעניינים. בבוורלי הילס כולם עורכי דין." הוא העיף בי מבט כאילו בוחן אותי. "אז מה מביא אותך?"
"אתה קרדיולוג. אני מצטערת אבל – "
"תפסיקי להתנצל."
"ה... אני מניחה שאתה תקרא לו חבר? הוא בסקויה."
"מטופל, אני מניח."
"הם אומרים שיש לו בעיית לב. שהוא פגע בשסתומים שלו כשהיה צעיר והוא – " האם אני בוגדת באמון? אנשים דיברו על ניסיון ההתאבדות שלו פעמים כה רבות שזה נראה כמו חדשות ישנות, אבל הדיבורים היו בגבולות משפחתו ורופאיו. ד"ר ת'ורנסן חיכה, נשען על הדלפק, ספלו מחמם את ידיו. "הוא לקח יותר מדי אדרל פעם כשהיה נער."
"זה ג'ונתן דרייזן?"
הרגשתי עקצוץ של הלם, פרץ אדרנלין קל. הוא ידע, והוא הזכיר את שמו ממש שם במטבח, כאילו שמצבו של ג'ונתן ואיך שהוא הגיע להיות כל כך חולה היו מידע ציבורי.
הוא בוודאי ראה את האישור על פניי. הוא הניח את הספל שלו ופתח מיכל כרום על הדלפק. הוא היה מלא שקיות תה. "זה מסביר את המכונית."
האם אני פשוט רגישה? זה נשמע כאילו הוא חשב שלא ייתכן שיכולתי לקנות יגואר מבלי להזדיין עם מישהו. לא היה לי זמן להחליט אם כעסתי מפני שד"ר ת'ורנסן המשיך כאילו הוא ידע שהוא רמז משהו שיכול להרגיז אותי מאוד ורצה שאשכח את זה.
"יש לנו פגישה שבועית לגבי חולי-לב בסיכון גבוה," הוא אמר. "רק כדי לבדוק אבחנות ולוודא שאנחנו על אותו הגל בנוגע לטיפול. ראיתי אותו." הוא הרים את ידו כאילו כדי להרגיע אותי. "אני לא הרופא שלו או משהו. ד"ר אמרסון איתו. הוא מיומן מאוד."
"ואתה מסכים שמנת יתר בת שש-עשרה שנים גרמה לו להתקף לב? אין בזה היגיון."
"אדרול הוא בעצם סם ממריץ חוקי. לקחת חופן יזיק לשסתומים שלך, וחסימה קלה ביותר גורמת להתקף לב. אין שאלה. זה נס שהוא החזיק מעמד עד כה."
הוא הושיט לי את הכוס. לא רציתי אותה, אבל מצאתי את ידיי לופתות אותה בכל מקרה. "אתה בטוח?" שאלתי. הוא הרים גבה אבל לא אמר דבר. "אני לא מתכוונת להטיל בך ספק. אני מצטערת. לא הלכתי לבית ספר לרפואה. אבל לפני שזה קרה, היינו במסיבה, והוא נעלם להרבה זמן. אני חושבת..." הרגשתי טיפשה אפילו להגיד את זה. סיפרתי למרג'י את התיאוריה שלי, והיא ביטלה אותה. "אני חושבת שהוא הורעל." הבטתי אל תוך כוס התה שלי.
"זו האשמה קשה למדי." הוא אמר זאת ברכות ובנועם, אבל מתחת לכל זה היה שמץ של התנשאות, כאילו מה שהוא באמת רצה לומר היה שאני משוגעת.
"יש לו אויבים," אמרתי.
"כן."
"אשתו לשעבר כעסה עליו."
"אוקי."
"הוא היה בסדר גמור לפני."
"לא, הוא לא היה."
"הייתי שם, אתה לא. אני מצטערת, אבל הוא היה בסדר."
הוא הניח את הספל שלו, ואז הרגשתי כמה חדרתי לפרטיותו. הוא שיחק במשחק מחשב בשמונה בבוקר, מקבל רגע של שלווה מעבודה לחוצה, ואני גררתי את עבודתו אל תוך המטבח שלו. הוא לא האמין לי. רציתי שהוא יאמין לי למרות שהרגשתי מטורפת יותר ויותר.
הוא המשיך ואמר, "לא היה דבר בבדיקת הרעלים שלו. ישבתי עם הרופא הבכיר שלו במשך שעתיים, הסתכלנו על האק"ג. היה לו אירוע לב מסיבי. יש סיכוי די טוב שהוא חווה התקפי לב קטנים בימים שלפני כן. השסתומים שלו פגועים..." הוא הפסיק באמצע המשפט כאילו התעשת. הוא דיבר על ליבו של אדם כאילו היה קרבורטור.
"אני צריכה ללכת."
"יש לו פרוגנוזה טובה מאוד."
"תודה על התה." הנחתי אותו על הדלפק.
"מוניקה, תקשיבי – "
"ד"ר ת'ורנסן – "
"בראד."
"בראד, אלה היו חמישה ימים קשים. יש לו שבע אחיות ואמא, והן... רובן... מתנהגות כאילו אני אף אחת בשבילו. אני ברשימה שלו, ככה שסיפרו לי הכול, אבל אני מוקפת זרים. לראות אותו ככה, עם העירוי והצינורות ורק ממתין לניתוח... כולם דואגים, ואף אחד לא רוצה להקשיב."
"אני מבין את הרצון להאשים מישהו, אבל הוא לא הורעל. אני מבטיח לך," הוא אמר.
לא היו שום ראיות להרעלה, וג'סיקה הייתה בטווח הראייה שלי, או בשירותים, רוב הזמן. חיפשתי מרווח של עשר שניות שבו היא יכלה... מה? להאכיל אותו במשהו? להזריק לו בערמומיות? האם אני חושבת שאני חיה בנובלה של אגתה כריסטי שבה אומנים עבדו ככימאים בלילה?
"כן," אמרתי, "אני מניחה."
"אגיד לך מה. למה שלא תשחקי איתי קצת City of dis? אני במעגל השמיני. אני אבנה לך דמות מהפרופיל שלי. לא תקבלי הזדמנות לשחק ברמה הזו בכל מקום אחר. כל הבעיות שלך ייעלמו." הוא הקיש באצבעותיו. "קסם. קדימה."
"אני לא יכולה."
"שעה."
"לא עשיתי כביסה כבר שבועיים, ואני צריכה ללכת לעבודה."
הוא הניח את הספל שלו. "פעם אחרת?"
"כן, ותודה לך, בראד." השם הקצר שלו נשמע הן מוכר מדי והן מנותק בקרירות בפה שלי.
"מתי שתרצי."
הוא ליווה אותי החוצה, והלכתי הביתה להיאבק בכביסה. אולי אתלה אורות חג מולד בעצמי. מצאתי מכתב מודבק לדלת הרשת שלי. ללא מעטפה, רק דף פתוח.
הודעה למכירה פומבית
כל השאר היה בולשיט משפטי, אבל סרקתי את הדף לחלקים הכתובים בכתב היד. הכתובת שלי. שלושים יום. אי תשלום.
"שיט." הסתכלתי על הבית שלי כאילו שאוכל למצוא שם תשובה, אבל זה היה רק קופסת עץ אפלה עם בסיס מתפורר. עדיין לא קיבלתי את המסמכים החתומים לתקן את זה, אבל אם ההיתרים היו פתוחים, אמא שלי הייתה מקבלת את ההתראה בדואר. כך שהיא ידעה שמשהו קורה. ההתראה כנראה הייתה תוצאה של הכישלון שלי לשלוח לה המחאה חודשיים קדימה.
הייתי חייבת להתקשר אליה.
לא רציתי להתקשר אליה.
הבטתי בטלפון שלי. המספר היה ממש שם. החמצתי תשלום שכירות פעמיים לפני כן, פעם כשאני וקווין נפרדנו, ופעם בניסיון ההתאבדות הראשון של גבי. בשתי הפעמים שלחתי שני חודשי שכירות במעטפה עם פתק תודה. אז כשגבי מתה והייתי קצרה בכסף, פשוט הנחתי שאפצה על זה. יכולתי, רק שהייתי בוונקובר באחד בדצמבר ושכחתי. ואז הפסקתי לעבוד כשג'ונתן התמוטט. בכנות, גם אם היה לי את הכסף, הייתי טרודה מדי מכדי לנהל איזשהו היבט מעשי של החיים שלי.
זה מה שאני מקבלת על המגורים בבית שלה. באמת, כמה זמן אני יכולה להיות תלויה במישהי שלא דיברתי איתה בכל מקרה? בת כמה הייתי? חייגתי את המספר שלה כשפתחתי את דלת הכניסה. היה קל יותר לעשות דברים קשים אם אני מתמרנת ביניהם.
הבית שלי היה בדיוק אותו הדבר בכל פעם שנכנסתי אליו להתקלח או לקחת משהו. שום דבר לא זז. השמיכה על הספה הייתה מקומטת בצורה של פרח פתוח. הווילונות תלויים על המשענת של הכיסא כמו פוני מטופח מושלם. הכלים במדף מקוטלגים ומחכים לתיוק בארונות.
הטלפון הפסיק לצלצל, והיה קליק. לקול של אמא עדיין היה מבטא ברזילאי עדין שבזהירות פחת בהדרגה אך מעולם לא נעלם. ליבי החסיר פעימה, פרץ אדרנלין בהכנה לקראת העימות. זה היה התא הקולי שלה.
"היי, אמא. קיבלתי התראה שהבנק מעמיד למכירה פומבית את הבית. אנחנו צריכות לדבר על זה."
אלוהים, זה היה טמטום. ניתקתי. הייתי צריכה לשלם את השכירות המזוינת. הייתי צריכה להתקשר אליה ליידע אותה שהייתי בצרה. הייתי צריכה לתת לדארן לעבור לפה. עוד דבר מטומטם מחורבן בתוך שורה ארוכה של דברים מטומטמים מחורבנים. קיפלתי את ההתראה ותקעתי אותה בפינת המחברת שלי. זין על אורות חג המולד.
