חיי עולם

1

מתחת לשמיכות היא מתרפקת עלי. אתה כל־כך חשוב לי, אתה כל־כך יקר לי, אתה אהוב שלי. רפוי על סף השינה, לפני שהנפש מתעטפת, אני מגיע בקצות־האצבעות אל גומת המרפק, מלטף קצובות את הזרוע הרכה, מרפרף על הבטן, משם עובר למותניים החשופים. אני כל הזמן משמינה, קולה מתחנחן. עזבי, אני כל־כך אוהב את הגוף שלך. לא, זה נורא, אני לא מפסיקה להשמין. זה אומר שיש לך יותר מכל דבר, חושי מתעוררים, ידי מתגנבת אל השד המתנמנם מתחת לבד המשי החלקלק של הפיג׳מה. אבל זה לא אומר שחייבים כרגע, היא נרתעת.
עוד מעט אני לא אהיה כל־כך זמין, אני ממלמל, וממשיך לחרוש, עכשיו ביתר שאת. שיכרון משתלט עלי, כאילו הוטלתי לחורש כרמלי רוחש ניחוחות. אתה עוד יכול להתחרט, אתה צריך לחשוב עוד פעם על הכול, המילים שלה מצליחות להסתנן מבעד לנשימותיה החטופות. הגוף שלה הוא הנוף שאתה הכי אוהב, אני מזכיר לעצמי, חיק הטבע האחרון, לעולם לא תתעייף לחקור את מסתוריו, תייר בלתי־נלאה. הבוקר, כשסיירתי עם הקבלנים בשכונות החדשות של היישוב, לבדוק מה עוד טעון שיפור, ראיתי להפתעתי את הים. המבט שוטט על הרכסים הנושקים לעננים, ולפתע לכד, מתחת לחשרה האפורה, שארית לא צפויה של חורף, רצועה כסופה מנצנצת בפאתי השפלה הפלישתית. מאז ומעולם ניצבו על ההר הזה בני־אדם שגילו את הים הקורן מרחוק, אמרתי בליבי, ראו את מקסם־השווא הזה והמשילו אותו לגעגועים. כששואלים אותי אם לא חסר לי ים בירושלים, אני אומר, אם אני לא רואה אותו משמע הוא לא קיים. אבל היום, כשפתאום התגלה, הרגשתי כמיהה עזה, כיסופים אל הלא־מושג, אל הים האבוד של הילדות, שלמרבה הפלא הוא אותו ים, עם גדודי הגלים הבוקעים מעומק הירוק האינסופי, מתמידים בהסתערותם הקוצפת, חסרת־התוחלת, ומאי־שם הידהד בי, לא ברור למה, הפסוק מתפילת שחרית, כי אמי ואבי עזבוני וה׳ יאספני.
אני גולש במורד גופה, היד חותרת בין חגווי ירכיה המתפשקות בהיסוס, מפשילה את מכנסיה עד הברכיים, בכף־רגל נועזת ותכליתית היא משליכה אותם אל מעבר למזרן, הנה פנַי כבר טמונים בחשכתה, לשוני חותרת להפיק ממנה את הריטוט שאליו היא כה משתוקקת וממנו היא כה יראה, הזיות מרצדות מאחורי עפעפי העצומים בחוזקה, בזו אחר זו חולפות על־פני רכבות מוזרות, מרחפות כמו שדים או מלאכים, אחת תכולה, מרופטת, גדושה ילידים צוהלים השבים למולדתם, בשנייה הקרונות בוהקים, עשויים עץ, כמו ארונות ענקיים, ממש תאווה לעיניים, מעוררת חשק להיכנס, אבל אני לא עולה על אף רכבת, כאילו נידון להישאר על הרציף, צופה־מהצד נצחי, ולפתע, תמיד הוא מגיע בהפתעה, הרטט הראשון שאין ממנו חזרה, נחשול נאחז בנחשול, רגעים ארוכים של הפקרות וכניעה, הנצח היחיד שבמהלכו אני יכול למשול בה.
עכשיו אתה, היא אומרת בקול חנוק, דחוף לה להפיק ממני במהירות את הגאות והשפל, ההוכחה הניצחת לאהבתי. שרוע על גבי, מותש, כאילו הגעתי בעצמי אל השיא, אני לא ממהר.
״אין לך מושג כמה פעמים ביום אני מתחרט,״ אני מתעלם מכללי הטקס שלנו ולא נענה לה, ״אבל כשאני מחליט לרדת מזה, אני מייד מרגיש את ההחמצה.״
מחוץ להתלהטות שלנו במיטה, החיים לצידה נראים לפעמים כאילו הם בהקפאה עמוקה. אי־אפשר שלא להידבק מההסתייגות הקיצונית שלה מכל יציאה מהשיגרה. לא בא בחשבון להתרחק מהילדים, כי תמיד אורבת איזו צרה. הבית הוא אי של ביטחון באוקיינוס של סכנות. כשאנחנו יוצאים לאיזה מקום, ואני כבר מסתגל לחברה ומתחיל להתענג, מייד תופיע לעומתי צדודיתה המתחדדת מרוב מתח, בעוד האירוע באיבו, מפיצה נחישות לעזוב בלי עיכוב את המקום, כאילו צלצול חצות יישמע עוד רגע, ומכוניתנו הממתינה בחוץ תהפוך בחזרה לדלעת ויתר הקרואים לעכברים. כל־כך הרבה שנים אנחנו יחד, ועוד לא הסתגלתי לבהילות הזאת, לתחושת האדמה הבוערת תחת רגליה. רק חסר לי לשאול, מה בוער?! אתה יכול להישאר, היא תפטיר בנימה של אזהרה תוך כדי הליכה לעבר הדלת. אבל למראה האות הכי פעוט של השתהות מצידי, היא תיסוב מאוימת על עקביה, על פניה הבעת בעתה. קודם תזמין לי מונית, אתה יודע שבלילה אני לא מסוגלת לנהוג, היא תאיים. ואז כבר כל החשק להישאר אוזל ממני, ואני מצטרף אליה כשהדי המסיבה הולכים ונמוגים בערפל הלילי.
״אני לא יודעת איך אני אעמוד בזה,״ היא אומרת בלחש.
״אני אבוא כמה שאוכל. היום העולם קטן,״ אני ממלמל אל תוך החושך, ״ואת תבואי אלי, תהיה לי וילה על שפת הים. אומרים שקצב החיים שם משרה שלווה חלומית. יהיה לנו כסף לעשות דברים שלא חלמנו עליהם. זה יהיה חלום, את תראי.״
״כמה פעמים עוד תחזור על המלה הזאת. זה החלום שלך, לא שלי. אני כבר למדתי שרוב הדברים שנועדו להנות אינם מהנים. מאז שגיליתי איפה טמון האושר שלי, אין לי עניין לחפש אותו במקום אחר,״ היא לוחשת ומתכנסת בתוך עצמה, ואני שומע אותה לואטת, נים ולא נים, ״החיים שלנו לא יתהפכו פתאום? תבטיח לי שהם לא יתהפכו, אתה יכול להבטיח?״
ואז שנתה כובשת אותה במפתיע. מבחינתה, צליינית־שינה אדוקה, זה לא פחות מנס, כל ערב היא מקיימת טקסים מדוקדקים שמטרתם להגיע למצב המושלם, התלבטויות בין חלון פתוח למאוורר, בין סוגי שמיכות, פוך או פיקה, עם גרביים או בלי גרביים. אפילו באמצע הקיץ מונחים גרבי־צמר בכוננות למרגלות המיטה. לפעמים נדמה שהיא עשויה מזכוכית.
אבל אחרי שהיא נרדמת, ואיתה הדאגות שלה נרדמות, מייד קופצות עלי הדאגות שלי, אחת ועוד אחת, לגיון שלם, כאילו הדאגות שלה הגנו עלי מפניהן, איך היא תסתדר בלעדי, נרדה בעיצומו של גיל־התבגרות הפכפך, חמוצה ומתוקה באופן לא־צפוי, ואלעד עוד מבולבל אחרי הצבא, יוצא לטייל בעולם במאור־פנים מרחף ושב ממנו מדוכדך ואפל, כאילו לא מסוגל לחבר את השמימיות עם הארציות.
דאגות, זה שם המשחק. רק דאגה היא דבר אמיתי. כל היתר זה אשליה.
אני דואג משמע אני קיים.

הג׳יפ נעצר ליד הקרוון המשמש כמשרד, ואני יורד ממנו בעצלתיים. מכאן נַחֲלין, מכאן חוּסאן ופוּקאן, חלקות ירקרקות מסומנות בעדינות כמו ציור סיני, משובצות בריכות־מים בורקות, ובתווך עיר התורה של הרי יהודה, היישוב החרדי שהדחפורים שלנו נוגסים כבר שלוש שנים מהגבעות המסולעות.
אלמלא הייתי מתפתה בזמנו לקסמי השווא של סיני, נשאר מעל־ומעבר לסביר במדבר, אני אומר לעצמי בקולה החמור של עתליה, היתה לי חברה משלי ולא הייתי בונה עד היום קופות־חולים, ישיבות ובתי־אבות. עבד הייתי לקבלנים במצרים, וכעבור שלושים שנה טרם יצאתי לחופשי.
כרגיל, היום מתחיל בתלונות. נכנסו לשדה הזה, הרסו את הגדר ההיא. החדר הצר מלא עשן. עברית, עברית, דברו אלי עברית! משום־מה הם בטוחים שאני מדבר ערבית. מה לעשות שאת המעדנייה של אבא בטוניס פקדו רק מיוחסים שצרפתית התגלגלה על לשונם. סוֹסיסוֹן פִּיר פוֹר, הוא היה אומר מעל המאכלת לחיתוך הנקניק, הסינר הלבן שלו מוסיף סמכותיות לקולו ועל אצבעותיו הפצועות כרוכות תמיד תחבושות, זה חזיר טהור, באחריות. אפילו המהנדסים הרוסים מסתדרים איתם יותר בקלות ממני, כי בין יתר הניסים יש כאן ערבים שקיבלו את השכלתם בברית־המועצות. בקולות ניחרים הם ניגשים אל המפה הטופוגרפית המצופה ניילון, תלויה על הקיר כמו בחדר־מבצעים, מגששים כעיוורים אחר המיקום המדויק של הצרה שהתרגשה עליהם בין כתמים שחורים, צינורות ביוב, שרוולים, מפרצי־חנייה, שכבות כביש ומדרכה, החתכים הטיפוסיים לביצוע עבודות־עפר, עד שהאצבע נעצרת על ציור של דקל זעיר, חיבור מפתיע ונכמר עם המציאות.
אם היית מסכים למכור את המגרש שלך, אני פונה לאחד מהם, מצביע על החלל הלבן הריק בשרטוט, הבעיות היו נפתרות. לא רוצה למכור, הוא זועק, סבא שלי ימות עוד פעם בקבר אם אני אמכור. בסדר, בסדר, אני מגרש אותם מהחדר, הבולדוזר ייסוג, הגדר תתוקן, תסמכו עלי.
נטשה צוחקת כשהם יוצאים, זה מזכיר לה את האיכרים הטטארים בקְרים. יהיה בסדר, יהיה בסדר, מציידים אותם בהבטחה, עד שיום אחד הם מתעוררים בתוך כלא מבטון.
כשהתחלתי לעבוד אחרי הלימודים, הייתי משוגע על הריח של הבטון, ולמערבל היה בעיני הצליל הכי מתוק. הייתי אומר לעצמי, אתה בונה, איזה יופי, אבל זאת צרפת, לא הארץ שלך. כשיצקנו את הבריכה הראשונה במעלה־אדומים, פשוט בכיתי. הנה אני בונה במדינה שלי. אבל המציאות השתנתה. היום הפַלחים האלה נותנים לך להרגיש גנב. מה יש, אנחנו כאן לא נורא עמוק בשטחים, אני רק גנב קטן, אני אומר לעצמי.
רוצה קפה, מים קרים? נטשה שואלת במבטא המתנגן שלה, בראותה את פנַי הנופלים. מים, תודה, אני מרים את מבטי. משזפונו של מחשוף הגופייה הכתומה מבצבצים שיפוליו הצחורים של החזה הצעיר, כשהיא רוכנת ומציבה את כוס הפלסטיק על השולחן.
״עוד רגע יגיעו הרבנים בעניין המגרש לבית־כנסת, את חייבת לשים על עצמך משהו,״ אני מסב את התשוקה שנעורה לרגע להוראה אבהית. בפעם שעברה הם כמעט התעלפו כשהיא נכנסה עם התוכניות, והבטחתי להם שזה לא יקרה יותר. ״כשהם יבואו, תגידי להם שהלכתי לכבות שריפה בשטח ועוד מעט אני בא.״
אבל בדיוק כשאני קוטף את מפתחות הסופה מהמסמר, נשמע צלצול הטלפון.
״זאת עתליה,״ נטשה מכסה על הפומית בחיוך מזימתי.
מה עכשיו? אלעד כבר לא בגן־ילדים, הגננת לא יכולה לדווח שהתעטש בבוקר פעמיים, או שהיו לו דמעות בעיניים וזה בטוח דלקת, וגם נרדה כמעט בחורה, אם היא שכחה את המשקפיים בבית, זה עניינה.
״נוּחי!״ הקול הדחוף, הבהול, המתמוטט, שמייד צריך לפרוש מתחתיו רשת־ביטחון. ״כבר שתיים־עשרה וחצי ונרדה עוד לא הגיעה הביתה. טילפנתי ואין תשובה. יש לה יום קצר היום. אמרתי לך שצריך לקנות לה פלאפון.״
״מה קרה,״ אני נאנח, קצר־רוח, ״אז היא הלכה עם חברות לקניון. היא לא חייבת לעדכן אותך כל רגע איפה היא נמצאת.״
״אני לא שקטה,״ אני שומע את הגפרור ניצת, את השאיפה הבהולה מהסיגריה.
״את אף פעם לא שקטה. אם היית שקטה, הייתי מתחיל להיות מוטרד,״ אני מפנה עיניים מתחננות לנטשה.
״במקום להרגיע, אתה לועג,״ היא נעלבת.
״עתליה,״ אני מנסה לעתור להיגיון שלה, ״אין לך תעסוקה במעבדה, שאת מטרידה את עצמך בשטויות? מה את חושבת שקרה לה?״
״אני לא חושבת, אני מדמיינת. אני אפילו לא רוצה להגיד לך מה,״ הקול שלה נשבר.
״נרדה הגיעה!״ נטשה מכריזה בתרועה, ״צילצלתי לבית, והיא כרגע נכנסה.״
מאין יבוא עזרי, אם לא מבעלת־בריתי האמיתית במשרד?
חוגג את נצחוני הקטן, הרגעי, נצחון ההיגיון על תעתועי הדמיון, אני נחלץ סוף־סוף מהמשרד, צופר על נשים הנדחקות אל המיניבוסים לירושלים, חנוטות בשביסיהן ומעיפות מילים שחורות ביידיש לאוויר המדברי השקוף, בין אברכים תזזיתיים הדוחפים עגלות של תינוקות על הכביש התלול בדרך לגנים ולישיבות.
לפעמים הם דוחים אותי, אבל יש ואני מתבונן בהם ומקנא.
במה יש לקנא, אני שואל את עצמי, אין בחייהם שום יופי. הם לא יפים, הנשים שלהם לא יפות, הבתים החדשים עם החצרות הצחיחות, שאיש אינו טורח לשתול בהן עץ או פרח, נראים כבר עכשיו כמו שיכונים משנות החמישים. ובעיקר, התובענות המכוערת, האינסופית. עוד גדר, עוד מעקה, עוד תאורה. אם בשעת־רצון אני מאתר אצלם הילה רוחנית, מייד הם דואגים למחוק אותה בחנוונות קטנונית, שדומה שהיא חלק מהמקח־וממכר המתיש המתנהל בינם לבין אלוהים, הרחק מאמונה שבלב, או מחיי עולם. ובכל־זאת, משהו בהוויה שלהם מעורר. האם זה יופי פנימי נסתר? או שמא ההרגשה שלחייהם יש טעם ותכלית, שלחיינו אין?
שאולי יש להם גישה לנחמות נשכחות?
מתמרן בתוך המולת החוּלין שלהם, אני מקלל בפעם האלף את הגאון שתיכנן להם רחוב ראשי בשיפוע לא אנושי, ואותי סיבך עם הכניסה ליישוב, שהסתבר שהיא לא עוברת באדמת מדינה, אלא בשטח פרטי.
נעשה לי שחור בעיניים כשהשופט פסק לטובת המתלוננים והורה לעַבּוּדי, הקבלן, להפסיק את העבודה, כי הבנתי שהוא ישקע עוד יותר עמוק בביצה, ואני הולך לטבוע יחד איתו. מה אתה כל­בך מדוכא, ברגמן התפלא כשיצאנו מבית־המשפט, זה לא הכסף שלך. מה יכולתי להגיד לו, שזה כן הכסף שלי? שאישרתי לעבּוּדי ביצוע עבודות שעוד לא נעשו, אחרי שהוא בכה, ממש בדמעות, שיש לו מינוס אדיר של חמישה מיליון שקל וזה הסוף שלו? אתה יודע כמה הפסדתי על הקירות! הוא קונן. אבל כיסית את ההפסד עם הציפוי, אני מגלה, כרגיל, בקיאות בפרטים, כשאתה בונה קירות אתה מפסיד וכשאתה עושה ציפוי אתה מרוויח, ואתה יודע שאני גמיש איתך בכמויות. כשאתה אומר עוד שבוע אני גומר, אני נותן לך תמיד על החשבון, למרות שאני יודע שברגמן יצעק עלי שאני מתקדם איתך מהר מדי בתשלומים.
לא תושיט יד לאדם שאתה מכיר את ילדיו, כשהוא מודיע לך שהוא הולך להתאבד? הייתי מבולבל, אני מודה, ובשורת האיוב על בּוֹקוֹבזה, שרק הגיעה מפריז, הוציאה אותי משיווי־המשקל. עדיין אינני מעכל אותה. הוא היה החבר הכי טוב שלי בתקופת הלימודים, וברגע אחד נמחק עם כל המשפחה. אין אפילו את מי לנחם, כולם נספו. זה הכי תפלצתי שיכול להיות. אתה יושב ליד ההגה, עירני, מנוסה, זהיר, ושום דבר לא עוזר. מאחוריך מגיחה משאית ענקית, שהנהג שלה נקלע לשנייה של פיזור־נפש, וכל המשפחה שלך נמעכת.
עכשיו, בגלל העיכוב בעבודות, בטוח יגלו במשרד השיכון את התרמית, ולברגמן אין מושג איזה תיק ייפול עליו כמנהל החברה. זה רק אופייני, שפעם אחת אני סוטה מדרך הישר ומייד אני נצלב.
קו בר־לב היה החטא הקדמון. אני רואה את עצמי יושב עם לה־מונד מול התעלה הכחולה המפלחת בדממת־נצח את החולות הצהובים, קורא על השחיתות שמתרחשת ממש כאן, מתחת לאף, איך כולם גונבים, מנפחים חשבונות, מרמים בחומרים, בהיקפי העבודה. כל מה שאני רואה ולא מאמין למראה עיני בתמימות של עולה־חדש. באמת, איך אפשר היה לבדוק את המנהרות ההן שמילאת מסביב לשעון בטונות של בטון, את כמות הכסף שנשפכה לבונקרים? במלחמה כמו במלחמה, אמרת לעצמך, והמשכת בחריצותך הבלתי־נלאית, כאילו אתה חייל בבריגדה בינלאומית, בונה את החברה החדשה הצודקת שעליה חלמת באביב הפריזאי הסוער ההוא, ולא עוד גירסה לקו מז׳ינו.
הפלחים מזהים אותי כשאני שועט בשביל המתפתל מעל התהומות שמחוץ ליישוב, מנופפים לעברי ומלווים את הנפנוף בקידה. אני היחיד כאן שנותן להם כבוד, כי כואב לי הלב על הבוסתנים שלהם שהבטון שלנו חומס. אם הם רק היו יודעים באיזו דרך הם נכנסים לעלילות הליליות שלי, איך מתחת למעטה האצילות, החנופה והכנסת־האורחים שלהם, מסתתרים תמיד זדוניות, כוונות רצחניות.
על גבעות ג׳ ו־ד׳, באזור ההרחבה הבולע את הטרסות החקלאיות, אפשר להבחין בהתגודדות. דחפור מנסה לנשוך גבעה לבנה, חבורה של ערבים נזעקת, השיניים מרפות, הלוע נפער ומרפה מטרפו. אצלנו לא היה מקום למחות, כשהדחפורים של בורגיבה עלו על בית־הקברות היהודי, תכף אחרי המהפכה. אבא אמר, מה אתם רוצים, זה מרכז העיר, והוא רוצה להראות מי השליט. אבל כשהרס גם את הגטו, אחרי שהכשיר את הקרקע בנאום שנמשך חצי יום, וממנו זכור לי רק ברד מחיאות־הכפיים של ההמון בכיכר השחרור, כולם הוכו בהלם והתחילו לארוז.
אלה בחיים לא יעזבו. להם יש שורשים ולנו אין.
אבל אצלי הלב תמיד נצבט כשאני רואה בעיני־רוחי את נצנוצי הגלים בריוויירה של לה־גוּלֵט. עד היום לכל אבטיח שאני מפלח יש ריח של ים ושל מין. הקטר המתנשף, דרקון חום שעל מצחו כתוב טוניס־גוּלט, דוהר לאורך תעלת המים, ארמון המלך, עתיקות קרתגו, מסוחרר מדגלי האַתָּת. פעם עצר אותו חיבוק מסבתא שהמתינה בתחנה, וכעבור עידן ועידנים, כשאני בן שבע־עשרה, הוא חוטף לשם את אמא והדירה מתפנה. ישר אני רץ לבית־מרקחת בקצה השני של העיר לקנות קונדומים, לא שוכח גם את בקבוק הבּוֹחה, משקה־משכר מתאנים שיעזור למעצורים להשתחרר, כפות־רגליה השחומות של קלרה מכסות את האגס המצויר על המרצפת, התחתונים הצחורים מכסים על הציפור. אבל החומה לא נבקעת, הפיון לא מצליח לחדור. בגלל שזה אסור, היא צוחקת ולוקחת את האיבר המאוכזב ביד, מרפרפת בשפתיה, החך המשונן סורק אותו לכל אורכו, הצלב הזעיר מתנדנד עליו מצווארה, ואז היא מקיפה את ראשו בלשונה, מלהטטת כמשביעת־נחשים עד שהוא פוקע, ואני צונח מובס ומרומה.
בחלוף שנים, בפריז, משתאה בין השדרות והגנים, כדי לנחם על ההגירה, על הקריעה, על הניתוק, על הירידה מהנכסים, לפצות על האהבה האבודה, הלכת לסן־דֶני עם בוקובזה המסכן, שלא היה לו מושג איזה אסון צופן לו העתיד, מצאת זונה ותבעת אותה, כפי שנאמר בפסוקי הקודש המדליקים את הדמיון, החלקת פנימה בקלות מדהימה, כמו לתוך מצעי משי, אבל כמו בפעם ההיא עם קלרה, יצאת מרוקן אך לא מרוצה.
לאחר דין־ודברים ההפגנה מתפזרת, הדי המריבה נמוגים בגיאיות. אני נשאר לפקח על החזרת סלעי המחלוקת למקומם. הנה עמק השווה, אני אומר בליבי. זה הסיפוק היחיד שעוד נותר בעבודה הזאת, להפיח חיים בביטויים תנ״כיים. תמיד אתה חותר לאיזה מימד נוסף, חזוני, מניע פנימי שאף אחד מלבדך לא מחפש, עתליה ספק מחמיאה ספק עוקצת. זה נכון, אני מתגונן, אחרת מה הטעם. מה הטעם? היא מתרעמת, פרנסה זה לא טעם מספיק? זה בדיוק העניין, אני אומר, אפילו פרנסה אין מזה. המשכורת הזאת בקושי משלמת את החשבונות. ומה עם הלימודים של אלעד, והאוברדראפט שאני מכסה לו כל חודש, כי הוא עוד לא הבין שבשביל לחיות צריך גם לעבוד, וההרפתקאות שלך ושל נרדה בקניונים.
את יודעת כמה כסף הייתי עושה בניגריה? אני מפריח לחלל האוויר את הטענה הניצחת. ניגריה! היא מרססת בשנאה, כמו גזעני מאלבאמה שמוציא את המלה ניגר מהפה, כמה שנים אני צריכה לשמוע את המלה הזאת, אפילו לרגע אני לא מתחרטת שלא נסענו לשם, לריקנות ולבטלנות הזאת, לארמונות האלה ששורצים עשרות משרתים, שהשד יודע מי צריך אותם. או־קיי, אני אומר, לא נסענו אז, היו לנו ילדים קטנים, אבל אני לא רוצה לגמור את החיים בבית״ר עילית. זה קטן עלי. לבנות את הוואנה מחדש זה אתגר. יש לזה משמעות בעיני, יש את המימד הנוסף. כשהייתי סטודנט, קוּבּה היתה המהפכה האמיתית, היינו צועדים ברובע הלטיני עם תמונות ענקיות של קסטרו וצֶ׳ה.
חשבתי שמזמן התבגרת מזה, עתליה אומרת ברכות, אתה לא תופש כמה זה מעליב אותי שאתה מרגיש שזה יחדש לך את הנעורים? לא אמרתי שזה יחדש לי את הנעורים, אני מוחה, אמרתי דבר אחר, שזה יתן לי איזה דחיפה שכל אחד בגילי צריך. היא לא מגיבה, הדמעה המוכרת, המייצגת תלות וחוסר־אונים, מתנצנצת באישוניה. על קצה הלשון עמד לי הסיפור עם עבּוּדי, שבעצם דחף אותי להחליט, אבל עצרתי את עצמי. אני מכיר אותה, היא תיכנס לפאניקה נוראית. היא תראה את הגרוע מכול, שערורייה שתפרוץ כשהיא לבדה במערכה, כותרות בעיתון, בית־סוהר. פעם חברה שלנו אמרה, כאילו בצחוק, שלחיות עם עתליה זה סיוט, העור הדקיק שלה, נבואות־החורבן האינסופיות, הניסור הבלתי־פוסק של הענף שעליו אנחנו יושבים, אותו היא שומעת באוזנה הפנימית, ומשום־מה, באיזו דרך משונה, ההרגשה שישנם חיים מושלמים, אבל הם קיימים אצל אחרים. תראי איזה צרות יש מסביב, אני אומר לה, את צריכה להיות מאושרת. מה אתה יודע מה ילד יום, היא סותמת את טענתי.
יש בכל־זאת הבדל בין מה שאנחנו יודעים ובין מה שאנחנו לא יודעים, לא? אני אומר לה בטרוניה מהולה באהדה, את עוד ילדה, אבל זה מה שמקסים אצלך, את לעולם לא תזדקני. נוּחי, תקשיב לי, היא מרצינה, אני סומכת על תחושת הבטן שלי, והיא אומרת לי שההרפתקה הזאת לא תיגמר טוב.