הפלישה

1

 

החושך לא אִפשר לראות, אבל היא יכלה לשמוע את הגלים המתנפצים אל דופן הסירה מבעד לרעש מנועי הדיזל. זרקורים האירו את סיפון המתכת של המעבורת וחלקים מהמבנה העליון, הצהוב. רק שתי מכוניות היו על הסיפון – ג'יפ המרצדס האדום שלהם וסטיישן שחורה ממש מאחוריהם.

הם נעדרו ארבעה שבועות.

הם חצו את המיצר במעבורת בדרך אל האי, מעונם זה שנתיים. זאת אומרת, אם אפשר לקרוא לזה מעבורת. לא היו לה אפילו ירכתיים או חרטום. כל־כולה רפסודת מתכת צהובה עם סיפון לארבע שורות של מכוניות.

מָאלִין לעולם לא היתה מעלה בדעתה שמעבורת קטנה ומכוערת עתידה למלא תפקיד כה חשוב בחייה. בּוֹדילָה. שם חינני ממש כמו רפסודת המתכת הכבדה המופעלת על דיזל. הם השתמשו בבודילה כדי להביא את אַקסֶל למעון. אם רצו לצאת למסעדה או לקנות משהו מעבר למצרכים הבסיסיים ביותר, היה עליהם לעלות על סיפונה של בודילה. לפעמים זאת היתה קֶיְיסֵה־סְטִינָה, אבל ברוב הפעמים בודילה.

עונת התיירות עוד לא הסתיימה, אבל אלה היו השבועות האחרונים והדלילים שלה. ברגע שהלימודים התחדשו, נותרו בעיקר זרים וגמלאים, שהעזו לעבור את כל הדרך עד פוֹרוֹ. בקרוב גם הם יסתלקו. ואז הכול ייסגר, מלבד חנות המכולת ״אִיקָה״ והכנסייה.

הילדים ישנו במושב האחורי. המעבורת התקדמה, פועמת, לרוחב המיצר. הֶנרִיק הרים את המצלמה מעל ברכיו וכיוון אותה אליה.

״רק תגביהי קצת את הסנטר,״ הורה לה.

מאלין חייכה ומילאה אחר ההוראה.

״לא, בלי חיוך,״ אמר במהירות.

היא ניסתה לעטות את ההבעה הקודמת שלה; אולי הצליחה. הנריק צילם חמש או שש תמונות ברצף מהיר, עם תנועות קטנות בין החשיפות.

״כבר יש לך אלף תמונות שלי על המעבורת הזאת,״ אמרה.

הנריק הנמיך את המצלמה.

״כל תמונה היא תמונה חדשה,״ אמר בקריצה ואז חייך חיוך רחב.

מאלין הביטה בו, הביטה לתוך החשיכה בעיניים ערניות, וכעת נאלצה גם היא לחייך. הנריק גחן קדימה כדי לנשק אותה. היא היססה שנייה או שתיים.

״מה קורה?״ אמר והביט בה בתמיהה.

זכרון הריב מהבוקר עצר אותה. הוא נדחק הצידה מבלי שסיימו אותו באמת.

״הו, שום דבר,״ אמרה והתקרבה אליו.

באותו רגע כבו אורות הזרקורים העזים ופעימת המנוע גוועה.

נשימתה של מאלין נקטעה, והיא התאמצה להביט דרך החלון הרחב לעבר המזח, אבל האפילה היתה מוחלטת.

הם צפו בשקט בלב המיצר. הם יכלו לראות את האורות של בְּרוֹאָה, לשמוע את הגלים ברור יותר על לוחות הציפוי בדומייה הפתאומית. מאלין גיששה כדי לאתר את כפתור התאורה של הרכב. לפני שמצאה אותו רעמו המנועים מחדש והסיפון הואר. היא מצמצה אל מול האור העז. לא ייתכן שחלפו יותר מחמש או עשר שניות.

״מה זה היה, לכל הרוחות?״ אמרה והביטה בהנריק.

״כנראה הקברניט נשען על מתג החירום,״ הנריק חייך.

היא צחקה, אבל לא חשה משועשעת. כשהאור והמנועים השתתקו, השתלטה צינה מעיקה על גופה. היא לא הרפתה ממנה.

כעבור כמה רגעים עגנה המעבורת ליד המזח. הכבש הונמך והשערים נפתחו. מאלין התניעה את המכונית במהירות ויצאה לדרך.

כשעזבו את רציף המעבורת, הם השאירו מאחור גם את האור האחרון. היא ראתה במראה האחורית איך הסטיישן פונה לעבר רִיסְנוֹס. הם נותרו לבדם בחשיכה. היה רק סוף אוגוסט, ובכל זאת הקיפה אותם אפילה מוחלטת.

הם היו רחוקים מכל דבר: מפנסי רחוב, משלטי ניאון וחלונות ראווה, מערים שהפיצו את אורן על פני הרקיע במרחק. כאילו חיו עדיין בשנים שבהן האי לא זכה לאספקת חשמל, כפי שהיה עד לאחר המלחמה, ולמעשה עד לשנות החמישים.

כאשר הנוף שזה עתה הואר בפנסי המכונית גווע מאחוריהם, היא חשה דאגה דומה למה שיורדי ים ודאי הרגישו בימי קדם. הדאגה שמא העולם יגיע אל סופו. שבכל רגע אתה עלול ליפול מעבר לקצה.

אקסל השתעל במושב האחורי. מאלין הציצה לעברו במראה האחורית. הוא עִפעף פעמים אחדות אבל כנראה נרדם שוב.

״הלו, כאן אנחנו גרים,״ קרא הנריק בקול כבוש.

מאלין בלמה בכוח כדי לא להחמיץ, והילדים ייבבו ומלמלו מתוך שינה. תמיד היה לה קשה להתמצא בחושך. השלט הגיח מתוך הלילה בלי אזהרה מוקדמת, אף על פי שהכביש היה ישר והנוף שטוח.

היא הפנתה את הג'יפ הגדול שמאלה. עד מהרה קרקשו על גבי שבכת הבקר הראשונה. הטלטלה עזרה לה לעקוב אחר המרחק שעברו. היא ספרה. אחרי הרביעית הם יפנו ימינה.

כשנכנסה אל הבית, חשה מאלין מיד שמישהו היה שם. היא הצטמררה ופנתה לעבר הנריק הנושא את אקסל בזרועותיו, אבל אז עלה בדעתה שכך בדיוק הכול אמור להיות. לרגע שכחה. הם השכירו את הבית. היו שלושה דיירים שונים בארבעת השבועות שבהם נדדו בין קרובים וידידים ביבשת. עשרים ושישה אלף קרונות אחרי עמלת הסוכנות. כסף שהיה דרוש להם.

הנריק יצא שוב כדי להביא את המִטען מהמכונית. מאלין נשאה את אקסל במדרגות החורקות, בעוד אֶלֶן נשרכת ביגיעה לצדה.

בחדר הילדים עמד ריח מוזר. הארומה הזרה של הדיירים? אבל היה בו נופך מבחיל. היא השכיבה את אקסל על מיטתה של אלן ופתחה את החלון בעזרת הבריח. רוח קלה נשאה עמה את הניחוח הכבד אך הנעים של גן בשלהי הקיץ. ירק, עגבניות ואזובית.

אלן ישבה על ברכיה על הרצפה וגיששה בין הצעצועים, שמהם הופרדה למשך חודש תמים. מאלין הביאה את המצעים והציעה את המיטה עבור אקסל. הוא ישן שינה עמוקה, נינוח לחלוטין. זרועות ורגליים נשמטו ברפיון על כיסוי המיטה, בזמן שהיא הפשיטה אותו בזהירות והשכיבה אותו מתחת לשמיכה.

אלן אימצה אליה בכוח את ארנב הבד שלה וחייכה חיוך רחב. מאלין החזירה לה חיוך ואגב כך קימטה את האף. הריח המשונה עדיין עמד שם, מתחת לירק.

״את רעבה, רוצה משהו?״ שאלה.

״לא יודעת,״ ענתה אלן בפיזור נפש.

מאלין ירדה לקומה התחתונה. הנריק ישב במטבח בחושך והתעסק באייפון שלו. באגודל הימני שוטט על פני התצוגה בעוד ידו השמאלית מברישה לאחור את השיער הכהה, המדובלל, שצנח על עיניו. הוא הקים הר שחור של מזוודות בלב החדר.

לפעמים התקנאה ביכולת שלו להתנתק מכל הסובב אותו, אבל בדרך כלל זה רק עצבן אותה. כשביקרו אצל חברים של הנריק ביבשת, הוא כאילו כיבה מתג. הכול נסב סביב בירה ושיחות על העבודה, דיג, כדורגל, ועוד בירה וזכרונות נעורים, ודיונים ארוכים ומשעממים על שיפוצי בתים. בסופו של דבר נאלצה להזכיר לו שיש לו שני ילדים שצריך לטפל בהם ולבדר אותם, ולכל הפחות לשים לב שלא ילכו לאיבוד ויטבעו אי־שם. ואז הם התחילו לריב.

מאלין הדליקה את מנורת התקרה ואת זאת שמעל דלפק המטבח.

״תרצה תה?״ שאלה.

״הא?״ אמר הנריק והרים את מבטו.

פיו וסנטרו הוארו בזוהר הכחול והקר של הטלפון.

״תה?״ חזרה ואמרה.

״בטח, זה יהיה נחמד, אבל לא חליטת רויבוש מגעילה, בבקשה.״

מאלין התכופפה אל ארון הסירים ונתמכה בידה השמאלית בדלפק. היא הרגישה שכף ידה נעשית דביקה ומתכסה פירורים.

״מה זה צריך להיות?״ נאנחה.

הנריק לא הגיב. היא חיפשה מסביב את מטלית הכלים, אבל לא הצליחה למצוא אותה. במקום זה פתחה את הארון שמתחת לכיור כדי לקחת מטלית חדשה, ונעצרה על מקומה כשהבחינה בשקית אשפה מלאה למחצה.

״זה כבר מתחיל להימאס עלי.״

״מה מתחיל?״ שאל הנריק בפיזור נפש.

״הם לא ניקו אחריהם כמו שצריך.״

רק עכשיו הרים את עיניו.

״אז הם יצטרכו לשלם עבור חברת הניקיון. כתוב בחוזה.״

״ומי ידאג לכך שהם ישלמו את החשבון? אתה מתכונן לעשות את זה?״

״נצטרך לטלפן לסוכנות. הם יצטרכו לטפל בזה.״

מאלין הוציאה מטלית כלים חדשה וניגבה את הדלפק. כשסיימה לסחוט את המטלית ותלתה אותה על הברז, חשה דחף פתאומי לפתוח את אחד הארונות. עיניה חלפו במהירות על טורי כוסות השתייה וספלי הקפה.

״זה כבר מוגזם.״

היא פתחה בזה אחר זה את ארונות הכוסות והחרסינה, אפילו את ארון השירות הישן שירשה מסבתה ועמד צמוד לקיר מאחורי שולחן האוכל.

״בכל ארון חסרים דברים.״

״צריך תמיד להביא בחשבון קצת פיחות,״ אמר הנריק.

״מה זאת אומרת 'פיחות'?״

״כן, גם אנחנו שוברים דברים. כוס או שתיים זה סביר.״

״אבל פה לא מדובר על כוס או שתיים. חסר הרבה מאוד.״

היא התחילה לספור, אבל לא היתה בטוחה כמה כלים היו מכל סוג.

״לא מקובל להשאיר כסף אם שוברים משהו? או לפחות לכתוב פתק?״

״אולי הם השאירו הודעה בסוכנות. אני אטלפן אליהם מחר.״

״לכל הרוחות!״

מרוב כעס היא הטיחה בכיריים את קומקום המים שהעמידה, עד שהתיז סביבו. הנריק הניח את הטלפון שלו והביט בה.

״רק עכשיו הרווחנו עשרים ושישה אלף עבור זה.״

הם השקיעו הרבה במעבר לפורו. כסף, מחויבות, את עתידם. מאלין - היא שהתעקשה על קניית בית, אבל היא העדיפה את נָאקָה, את אֶנסקֶדֶה או אולי את ווֹרמדוֹ, מקומות שבהם הרגישה בבית. לא את גוֹטְלֶנד שבלב הים הבלטי. או את פורו. היא למדה להבדיל בין השניים, בין פורו ו״האי הגדול״.

מאלין חשה ספקות, אפילו הסתייגות, כשעלו עם מכוניתם על המעבורת בנינוסהֵם. האם הנריק באמת רוצה לחזור לשם? אחרי שבע־עשרה שנים? אבל עוד לפני שהגיעו אל הבית, היא נכבשה. הנוף שהשתרע לעבר הים הבוהק מעבר לכנסייה של פורו השאיר אותה ללא נשימה.

הבית בקַלבּיֵירגָה שכן במקום יפהפה למרגלות מדרון ועוצב באופן אופייני לגוטלנד, אבל התהדר בגג דו־שיפועי חריג במקצת. הוא היה שייך לעמית של הנריק, שבעצמו קנה אותו מאינגמַר בֶּרגמַן. על פי השמועה הוא שימש למגוריה של סוכנת הבית. באסם הגדול, שהבמאי השתמש בו כחלל חזרות, היתה אפילו תפאורת במה ישנה שנשארה מאחד הסרטים, לא ברור איזה.

עד מהרה נהפך הדבר לבדיחה קבועה - שבמקרה הגרוע ביותר הם יוכלו להציע את התפאורה למכירה פומבית בכְּריסטי'ז. כרגע זה נראה יותר כמו תקווה נואשת מאשר כבדיחה.

הם שיפצו את הבית, הפכו את האסם לסטודיו, והתחילו לרהט את חדרי האגף הגדול והפשוט עבור צלמים אורחים. הם הניחו שהנריק יוכל לבצע את רוב העבודות שלו בפורו, אבל גם שיוכלו למשוך לשם צלמים מרחבי העולם. צלמים ודוגמניות ישוכנו באגף המגורים שנבנה זה עתה ויוכלו לעבוד בסטודיו, אבל בראש ובראשונה כמובן בטבע האקזוטי, ששימש השראה לאחד מבמאי הקולנוע הגדולים בעולם.

למה לא? אמרו בלבם. צלמים שוודים ואמריקאים עלו לרגל להודו רק כדי לצלם דוגמניות מערביות בדיוק באור השמש הנכון.

הם לוו כסף ושכרו נגרים. הכול התנהל על פי התוכנית. ואז פרץ המשבר הכלכלי.

תעשיית הפרסום הָרגישה קרסה בשעה שבזו אחר זו צמצמו החברות את תקציבי השיווק שלהן. הם נאלצו ללחוץ על בלמי החירום. פירוש הדבר בפועל היה לשלוח הביתה את הנגרים ולהחזיר את הכסף שכבר לוו ועוד לא הספיקו להוציא.

וזה היה מצבם כעת. ברור שלא הכול ירד לטמיון. לא הגיע הזמן לטלפן לכריסטי'ז – עדיין; אבל מאלין ידעה שהנריק שוכב ער בלילה. הוא מחשב שיעורי ריבית, מחשב תרחישים חלומיים ותרחישי אימה, מחשב היכן נמצא סף הכאב. היא עצמה השתדלה להימנע ממחשבות על כסף.

הם הסתדרו עם ההלוואות בזכות העובדה שהנריק קיבל עבודות ביבשת ובחו״ל. ההפך הגמור ממה שדמיינו. גם בּלוֹג האוכל של מאלין תרם מעט. תקוותם היתה שיוכלו לעבוד ולהשיג את הכסף להשלמת חדרי האורחים, אחד בכל פעם.

מאתיים אלף הקרונות בערך, שהורישה אמו של הנריק, בהחלט יכלו לחולל שינוי גדול, אבל מאלין פחות או יותר נואשה מן הכסף הזה. הם לא יכלו להרשות לעצמם להפסיד במשפט. אז בוודאי ייאלצו למכור את הבית. ונראה שאחיותיו של הנריק יעדיפו למות ובלבד שלא לוותר על חלק מהירושה.

היא הרימה את הכלי מהכיריים ויצקה את המים הרותחים לתוך קומקום התה.

״יש צלם דֵני שאולי ירצה לבוא הנה לשבוע,״ אמר הנריק והצביע על הטלפון הסלולרי.

מאלין הנהנה ולא העזה לקוות יותר מדי.

״אופנה?״

״לא, בירה.״

״שיהיה אפילו פורנו, ובלבד שנרוויח משהו בקרוב.״

״אוקיי...״

״זאת היתה בדיחה.״

מאלין מזגה תה, יצקה פנימה מעט חלב וניגשה אל הנריק עם הספלים. היא העמידה אותם על השולחן ומשכה כיסא לאחור.

הכאב שהשתלח מכף הרגל שלה גרם לה לצעוק בקול.

״מה קרה?״ שאל הנריק וקם.

עיניו חיפשו את מבטה בדאגה.

היא עמדה על רגל אחת והתפתלה מכאב, לחייה נרטבו מדמעות.

״מאלין, מה קרה?״

״לא יודעת,״ התייפחה. ״הרגל שלי, משהו...״

היא התיישבה לאט בכיסא והנריק הקיף את קצה השולחן.

״את מדממת.״

היא הביטה למטה. רק עכשיו ראתה טיפות גדולות וכהות על רצפת האורן הצבועה אפור. היא הגביהה את כף הרגל הדואבת ופשטה רגל ישרה מן המושב. הכאב היה חד ושטני. כאב לה עד להבהיל.

הנריק כרע לפניה ובחן את כף רגלה המושטת.

״זה נראה לי כמו שבר זכוכית,״ אמר והתבונן מקרוב יותר. ״כן, זהו זה. ממש בתוך העקב.״

המחשבה על שבר זכוכית שחדר עמוק לכף הרגל שלה גרמה לה להיאנק שוב.

״איך הוא נראה? גדול?״

הנריק פתח את פיו.

״בעצם אני לא רוצה לדעת,״ בלמה אותו.

הוא הביט בכף הרגל, ואחר כך הרים אליה את מבטו, עם קמט עמוק בין עיניו.

״אני חייב לשלוף אותו החוצה.״

אינסטינקטיבית היא משכה את הרגל לאחור.

״מאלין,״ אמר כמו אל ילדה קטנה וכרך את ידו סביב הקרסול שלה.

״כן, אני יודעת,״ אמרה באנחה. ״אבל תיזהר.״

״אסור לך לזוז.״

היא הסֵבּה את מבטה וניסתה להירגע, אבל זה היה קשה. היא נעשתה מתוחה עוד יותר כשהרגישה איך האגודל והאצבע המורה של הנריק מתקרבים אל העקב שלה. הכי גרוע היה כשהוא תפס בחתיכת הזכוכית שהתפתלה בתוך הפצע. תנועה קלה לכאורה, אבל ההרגשה היתה כאילו הוא נועץ חנית בכף רגלה עד מפרק הירך ממש. ואז חשה כאב קצר אבל חלש יותר, והכול הסתיים.

מאלין התנשמה כמה פעמים והרגישה גם משוחררת וגם פגיעה.

הנריק הגביה את פיסת הזכוכית. אורכה היה כחמישה סנטימטרים והיא היתה מעוקלת במקצת; כאילו מקורה בכוס יין.

״אני אביא תחבושות,״ אמר והניח את פיסת הזכוכית המגואלת בדם על השולחן.

הוא מיהר אל חדר האמבטיה וחזר עם עֶרכת הפלסטיק הירוקה של העזרה הראשונה. הוא שטף את העקב והניח שתי חבישות על גבי הפצע, על פי ההוראות של מאלין.

״זה ממש גדול. אולי כדאי שתיגשי מחר למרפאה,״ אמר כשסיים ואסף את הפסולת.

״מחר יהיה מאוחר מדי. אם זה דורש תפרים, צריך לעשות את זה הלילה.״

הנריק הביט בה בהבעה שנראתה לה כאומרת: אם את רוצה, אני יכול לגשת ולבקש מבֶּנגֶט ואָן־קתרין לשמור על הילדים, ואחר כך אני אסיע אותך לוויסבּי.

״אני לא חושבת שיתפרו את זה בכל מקרה,״ אמרה.

הנריק שתק, אבל היה אפשר לראות שרווח לו. מאלין העמידה בזהירות את כף הרגל שלה על הרצפה.

״אני שונאת את הדיירים המזוינים האלה. עכשיו אהיה מוגבלת במשך ימים שלמים.״

הנריק עמד לומר משהו, כאשר קריאתה של אלן מהקומה העליונה קטעה אותו.

״אמא! אמא, בואי.״

״מה קרה, אלן?״

״אמא, בואי, יש כאן קקי.״

מאלין והנריק הביטו זה בזה.

״על מה את מדברת?״ קראה מאלין. ״מה זאת אומרת 'קקי'?״

״יש כאן קקי. בין הצעצועים. בואי.״

הנריק השליך הצידה את הפסולת שהחזיק בידיו ועלה במדרגות. מאלין עקבה אחר צעדיו הכבדים החוצים את הרצפה וחשבה שעלולים להיות שברי זכוכית נוספים. הם יצטרכו לשאוב את המטבח. היא שמעה את מלמול קולותיהם למעלה, ואחר כך את התפרצותו הפתאומית של הנריק.

״מה קורה פה? זה ממש מגעיל. מה זה?״