האיש משומקום

1 

המידע הנדרש

סלפי בעירום.

ככה זה מתחיל.

הקטור קוֹנְטְרֶל שולח ילד בן 17 לצוד ילדות בחטיבות־ביניים במזרח לוס אנג'לס. הילד, בעל השם הלא־צפוי אדיסון, הוא פיתיון מוצלח: מוזנח אבל נאה ביותר, התחלה של שפם, עצמות לחיַיִם של כוכב פופ, שיער בלונדיני כהה שמתנופף בדיוק כמו שצריך. הוא לובש קפוצ'ון וגולש על סקטבורד כדי להיראות יותר כמו בן 15. הוא אומר שהוא גולש מקצועי עם חוזה ביד. הוא אומר שהוא ראפֶּר שהוחתם על ידי מותג נחשב. האמת היא שהוא נשר מבית־הספר בגלל עישון סמים וגר במוסך שכור ביחד עם אחיו הגדול והחברים שלו, מבלה את הלילות במשחקי מחשב ושאיפת אדים של גראס מבאנג זכוכית ירוק ועגלגל.

הוא מסתובב ליד בתי־ספר בשעות הצהריים, אחרי השיעורים, הסקטבורד משמיע קולות נקישה קצביים כשהוא דוהר על חריצי המדרכה ממש בקצה מתחם בית־הספר. הבנות מתקבצות ומצחקקות והוא בוחר אחת ושולף אותה מתוך העדר. הוא אומר לה להצטלם. הוא אומר לה לפתוח חשבון סודי בפייסבוק, כזה שההורים שלה לא יידעו על קיומו, ולהעלות לשם את התמונות. הוא אומר לה שכולם עושים את זה בתיכון, והוא די צודק, אבל לא כולם הם חלק ממזימה כזאת. הוא מתמקד בבתי־ספר שרוב התלמידים בהם מגיעים ממשפחות במצוקה, ילדות עניות שמתרשמות בקלות, כאלה שמחפשות חלום, רומן, נתיב יציאה; בנות שלהורים שלהן אין מספיק משאבים לעשות משהו כשהן נעלמות.

הקישור לעמוד הפייסבוק הסודי נשלח אל הקטור קונטרל.

הגאונות פה היא שהבנות האלה מייצרות בעצמן את הקטלוג שבאמצעותו הן נמכרות.

קונטרל שולח את הקישורים אל כל מיני גברים בעלי טעם לא שגרתי: תעשיינים אוסטרים, שייח'ים, שלושה אחים בדטרויט שסככות הכלים בחצר שלהם נעולות במנעולי מתכת כבדים. ברשת הם יכולים לעקוב בדיסקרטיות אחרי הסחורה ואם צריך לבקש מידע נוסף על המוצר – זוויות צילום אחרות, תנוחות מסוימות. הבחירה היא שלהם.

הבלבול שנגרם כתוצאה מהגירה, השפעתן של כנופיות רחוב ומשפחות בלתי מתפקדות – כל זה גורם לכך שהיעלמותן של ילדות עניות ממוצא אתני הוא לא עניין נדיר. מדובר במשאב מתחדש.

הקטור קונטרל מגיע בחשכת הלילה ונערה נוספת נעלמת מהרחובות ומתעוררת, מטושטשת, באיסלמבאד או בברמינגהם או בסאו פאולו. חלק מהנערות מיועדות לשימוש חד־פעמי.

אנה רֶזיאָן היא המועמדת הבאה. אביה הוא שרברב, עובד קשה, מגיע הביתה מאוחר, מותש. אמה מלצרית בבר, מגיעה הביתה עוד יותר מאוחר ומותשת עוד יותר. אנה רק בת 15 ומטפלת באחים ובאחיות הקטנים שלה, מנסה לזכור מדי פעם להציץ בספרי הלימוד שלה, אחרי שהיא משכיבה את הקטנים לישון. שגרה קשה לנערה בגילה.

יום אחד, אחרי הלימודים, עיניו הכחולות של אדיסון מציצות בה מתחת לתלתליו הפרועים והוא בוחר בה ורק בה. באותו לילה היא מקפידה למרוח אייליינר, פושטת את הג'ינס המשופשפים, בודקת את התאורה. הבחירה הזו, הרגע הזה, יהיה הפתח שיוביל אותה לחיים חדשים לגמרי.

אבל אחרי שהיא מעלה את הסלפי, לא קורה שום דבר קסום. היא מביטה בתמונה ששיגרה אל העולם ומרגישה את אי הנוחות מתחילה לכרסם אותה מבפנים.

היא מחליטה להפסיק אחרי צילום אחד. אבל אדיסון זקוק ליותר - יש לו קונה בסרביה שמבקש זאת. מסטול לגמרי, הוא תופס אותה בסמטה ליד דירת־החדר שבה מתגוררת משפחתה. כשהקסם ההיפְּסטֶרי הזול שלו לא מצליח לשכנע אותה, הוא עובר לאיומים. הוא מוכרח להרגיש שהוא חשוב, ולכן הוא פולט משהו על כך שהוא עובד בשביל מישהו שיכול להזיק לה ולמשפחה שלה אם היא לא תמשיך לספק את הסחורה.

היא לא מצליחה להירדם בלילה, רועדת לאור המחשב הנייד הנושן שלה, גולשת מקישור לקישור בנתיבי הפייסבוק האינסופיים. חבֵרוֹת של חבֵרוֹת ששמעו על חבֵרוֹת שנעלמו. היא מציצה מעל צג המחשב באחֶיה הישנים, וחושבת איך היא תרגיש אם יקרה להם משהו רע בגלל הטיפשות שלה. היא מביטה בהוריה הישנים, תשושים אחרי שעות עבודה ממושכות. תהום האשמה שבתוכה נפערת עוד ועוד בכל שנייה חולפת, דוחקת בה עוד ועוד עד שהיא מוצאת את עצמה על אי שיצרה בעצמה, עד שבני משפחתה נדמים לה כמו נקודות זעירות באופק. משהו נורא עומד לקרות, להם או לה. היא בוחרת.

היא שולחת תמונות חדשות.

היא מפסיקה לישון. היא מתחילה לתלוש את שערות ראשה. היא חותכת את עצמה בבית־הספר, בתקווה שהכאב יעיר אותה מהסיוט. אולי זאת בכלל קריאה לעזרה, כל פס ארגמני על זרועה הוא אות עשן, שנשלח בתקווה שמישהו ידהר לעברה ויציל אותה.

מישהו אכן מבחין באות. אביו של אחד מחבריה לכיתה, גבר מבוגר, צולע, שנעזר במקל, מגלה אותה בוכה בשירותים של מרכול '-7אילֶבֶן', כשהיא אמורה להיות בכיתה. הוא נותן לה מספר טלפון: שומקום1-855-2-. קו חירום פלאי.

היא מחייגת.

אֶוָואן סְמוֹק עונה.

"את זקוקה לעזרתי?" הוא שואל.

ככה זה עובד.

***

כעבור 14 שעות, אוואן ניצב מחוץ למוסך השכור של אדיסון. לאוויר יש טעם של צינור מפלט. תאורת הרחוב מקולקלת, הכוכבים מכוסים ערפיח, הלילה אפל כמו זפת. אוואן הוא רוח רפאים.

קרל אחיו של אדיסון וחבורתו יצאו להסתמם בהירואין בפארק בשכונת בּוֹיל־הַייטס. אוואן יודע. אדיסון נמצא שם לבד. גם את זה אוואן יודע.

כך תובע הדיבר הראשון: שום דבר אינו מובן מאליו.

רוח הרפאים זוקרת פרק אצבע ונוקשת בדלת המוסך.

כעבור רגע הדלת מורמת בחריקה.

אדיסון, מסטול, מגיח מתוך צחנת מי־הבאנג הדלוחים. הוא נוקש בעקביו ובוחן את אוואן.

שלא במקרה, קשה מאוד לבחון את אוואן. בן 30 ומשהו. בכושר, אבל לא שרירי. בסביבות מטר שמונים. בחור ממוצע, לא נאה מדי.

אדיסון לא מעריך אותו כראוי.

שפתיו של הנער מתעקלות הצידה. הוא שומט את ראשו, מסיט את השיער מעל עיניו הכחולות שהובילו צעירות רבות אל אוניות משא בדרכן אל יעדים נעלמים. "מה אתה רוצה, לעזאזל?" הוא שואל.

"את הכתובת של הקטור קונטרל," אומר אוואן.

ריסיו של הנער היפה מרפרפים, אבל הוא מתעשת במהירות, "אין לי מושג מי זה. וגם אם היה לי, אין מצב שהייתי אומר לך."

אוואן מביט דרכו. זה בדרך כלל גורם לאנשים אי נוחות.

פניו של אדיסון מתכסות חוסר ביטחון, אבל הוא שוב מתעשת. "אני מכיר אנשים, חתיכת זבל," הוא אומר. "אנשים שיכולים לגרום לך להיעלם ככה −" הוא נוקש באצבעותיו והרעש עז ומנקב את האוויר. "מי אתה בכלל חושב שאתה?"

"האיש משומקום," אומר אוואן.

הגרוגרת של הנער נרעדת. רעד אחד. מעלה. מטה.

הכינוי הזה לא מוכר לכולם, אבל השמועות האפלות נפוצו ברחובות מסוימים, כמו ערימות אשפה המתגוללות בסמטאות מכוסות גרפיטי.

אדיסון ממהר לייצב את עצמו. הקול שלו נשמע חרוך, בוקע מגרון נשנק. "זה סתם אגדה אורבנית."

"אז אין לך מה לפחד, נכון?"

אדיסון לא אומר מילה.

"אתה הרי יודע מה קורה לילדות," אומר לו אוואן.

אדיסון משתהה רגע, עד שהוא מצליח להשתמש שוב בקולו.

"הן נעלמות."

"לאן?"

"אני לא יודע, לבחורים."

"שמשתמשים בהן ל...?"

הנער מושך בכתפיו. הוא מחניק צחקוק. "מה שבחורים עושים."

"הכתובת?"

"אני לא יכול לתת לך. הקטור יהרוג אותי. יהרוג אותי באמת."

המבט של אוואן נותר ממוקד.

אדיסון מהסס. "לא," הוא אומר בהבנה פתאומית. "תראה, אני רק ילד, בנאדם. אני בן שבע־עשרה. אתה לא תהרוג אותי, נכון?"

כשהיה נער צעיר, המאמן הקשוח של אוואן, איש חיל־הנחתים לשעבר, מדריך לחימה, לימד אותו להשתמש בחבטה מיוחדת. קוראים לה מרסקת הפרצופים.

חבטה שמונחתת כמעט בדרך אגב, לא קטלנית, וסודקת את גשר האף, את עצמות הסינוס ואת שתי ארובות העיניים, חורצת את הגולגולת לרוחב מרקה לרקה. חבטה שמותירה את הלסת העליונה מרחפת, לא מחוברת לשום דבר.

אוואן מצמצם את עיניו, הוא בוחר נקודה.

באופן בלתי צפוי, הנער נשאר עומד על רגליו על המדרכה. משהו שנראה כמו שובל של רוק נוזל מבין שפתיו, מתוך הנחיריים שלו.

"לא," אומר אוואן, "לא אהרוג אותך."

אדיסון פולט חרחור. עם הפנים החדשות שלו, יהיה לו קשה להמשיך לצוד בחורות.

"את הכתובת," חוזר אוואן ואומר.

מה שנשאר מהפה מוסר לו את המידע הנדרש.