ב־17 באוגוסט 1975 הופיע הסנטור פְרַנק צֶ'רץ' בתוכנית ״פגוש את העיתונות״ של אן־בי־סי כדי לדון בתוצאות חקירתו הנרחבת את יכולותיה המודיעיניות המתפתחות של אמריקה. הסנטור צ'רץ' חשף מידע מפתיע וסיים באזהרה מבשרת רעות לכל אזרח של ארצות הברית:
היכולת [לאיסוף מידע] עשויה בכל עת לפנות נגד העם האמריקאי, ולשום אמריקאי לא תישאר אז כל פרטיות. כזאת היא היכולת לפקח על הכול: שיחות טלפון, מברקים, כל דבר. לא יהיה היכן להסתתר.
אם ממשלה זאת תהפוך אי־פעם לרודנות, אם עריץ ישתלט אי־פעם על ארצנו, היכולת הטכנולוגית שקהילת המודיעין העניקה לממשל תאפשר לו להשליט עריצות טוטאלית ולא תהיה שום דרך להיאבק נגדה, מפני שכל ניסיון להתאגד יחד נגד השלטון, גם אם ייעשה באופן החשאי ביותר, יתגלה על ידי הממשלה. כזאת היא יכולתה של טכנולוגיה זאת.
איני רוצה לראות את ארצנו חוצה אי־פעם את הגשר. אני מכיר את היכולת המסוגלת להביא על אמריקה עריצות טוטאלית, ועלינו מוטלת החובה לדאוג לכך, שהסוכנות לביטחון לאומי וכל הסוכנויות המחזיקות בטכנולוגיה זאת יפעלו במסגרת החוק ובפיקוח הולם, כדי שלעולם לא נחצה את התהום. מן התהום הזאת אין כל דרך חזרה.
פתח דבר
קריית הפנטגון
ההווה
קָרולַיין רוֹמֶרוֹ יכלה להעלות בדעתה מקומות רבים שאפשר להירצח בהם - סמטה אפלה, מגרש חניה, אפילו שמורת טבע - אבל מרכז קניות לאור היום לא היה אחד מהם. במיוחד לא כזה המרוחק כמה פסיעות בלבד מן הפנטגון. ואף על פי כן זה היה המקום שבו הכול התרחש.
החוליה שעקבה אחריה נראתה מורכבת משלושה גברים, שאחד מהם היא זיהתה - גבר גבוה בעל עור לבן, כמעט שקוף, ורעמת שיער לבן עבות. השלישייה נגלתה ונסתרה לסירוגין. לא היה מקום לטעות בכוונתם. המהירות שבה גילו את מה שהיא זוממת והתבייתו עליה היתה מדהימה. אף שהיתה מיומנת, הם היו מיומנים ממנה.
לא היה מדובר בהתנהלות זהירה בלבד וגם לא בכיסוי עקבותיה. את כל זה עשתה. הארגון היה פשוט גדול מכדי להימלט, נוכח בכל מקום. ועכשיו הוא תקף אותה.
היה עליה לעבוד במהירות. כשהחוליה תתקוף, לא יהיה דבר שמישהו יוכל או ירצה לעשות כדי לעצור בעדם. תחילה הם יתחקרו אותה ואחר כך יהרגו אותה. אסור שהיא או הדבר שהיא נושאת יפלו בידיהם.
הקניון היה רחב ידיים והכיל הרבה חנויות יוקרה ומצלמות אבטחה. הם לבטח מחוברים למערכת הזאת וצופים בה. היא ידעה זאת, מפני שעשתה כך בעצמה אינספור פעמים. הידיעה איך הם פועלים היתה הדבר היחיד שהעניק לה יתרון.
היא צעדה בקצב מתון, תכליתי אבל לא מבוהל. אם יבחינו אצלה בבהלה כלשהי, הם יֵדעו שעלתה עליהם - הם יסגרו שורות מיד ויחטפו אותה. אסור לה לאפשר לזה לקרות, לא לפני שתסיים דבר אחד ואחרון.
מכל עבריה התהלכו קונים, נכנסו ויצאו בחנויות, לא מודעים, למרבה הצער, למה שמתחולל בעולם שבחוץ. ככלות הכול, זה היה גם העולם שלהם, והיא רצתה לנער אותם. היא רצתה להעיר אותם. אבל היא ידעה שהם רק יביטו בה כאילו נטרפה דעתה. למעשה, עד לזמן האחרון ממש, קרוב לוודאי שהיתה מסכימה אתם. ואולם מה שגילתה היה מעבר לטירוף הדעת. הוא היה שיגעון, שיגעון מבהיל.
תפקידה היה פשוט למדי, ובו הוראה אחת עיקרית: לקשור קצוות חופשיים על ידי חיתוך החוטים החופשיים. אבל לאורך הדרך היא ביצעה חטא כבד: במקום לחתוך חוטים היא התחילה למשוך אחד מהם, וכעת היא עומדת לשלם את המחיר המר.
בחנות הראשונה שנכנסה אליה היא שילמה במזומן וקנתה פריטים רבים כדי להסתיר את מעשיה. היא אמרה בנימוס למוכר שאין לה צורך בקבלה.
כשיצאה בחזרה אל הקניון, התערבבה בזרם הקהל וניסתה לשלוט בחרדה שלה. היא נשמה עמוק דרך האף ודחקה את הפחד רחוק ככל שניתן. רק עוד צעד אחד, אמרה לעצמה.
ואולם לפני הצעד הזה צריכה היתה ליצור עוד קצת כיסוי. לאחר ששילמה שוב במזומן בשתי חנויות נוספות, הגיחה כשהיא נושאת שתי שקיות מלאות דברי סרק שיוליכו שולל, כך קיוותה, את רודפיה. תוכניתה היתה למלא את אולם התיאטרון המדומה בעשן רב כל כך, שאיש לא יֵדע היכן האש עד שיהיה כבר מאוחר מדי.
החנות האחרונה היתה החשובה ביותר. היא היתה גם ההימור הגדול ביותר. הכול היה תלוי בה, ואם לא תפעל באופן מושלם, כל המבצע שלה וכל מה שסיכנה יהיו לחינם.
כשנכנסה לחנות הלבנים, בדקה קרוליין נוכחות של מצלמות. היו שם שלוש: שתיים כיסו את החנות עצמה, ושלישית היתה מכוונת אל דלפק המכירות שעליו עמדו הקופּות.
היא התקדמה בטבעיות ממִתלה למתלה ובדקה את הפריטים. אגב כך הסתכלה לראות אם מישהו מהגברים נכנס בעקבותיה. היה לה ספק בזה. קונים ממין זכר עשויים אומנם להיכנס כדי לקנות פריטים לנשותיהם או לחברותיהם, אבל הם לא מתעכבים סתם. שום דבר לא מעורר תשומת לב לא רצויה יותר מגבר המשתהה ללא מטרה בחנות בגדים תחתונים של נשים.
הצוות שעקב אחריה כנראה הבין את זה ונשאר בחוץ, בדיוק כמו שהתפללה שיעשו. הגיעה השעה לבצע את הצעד הסופי.
עם כמה פריטים בידיה ביקשה קרוליין להיכנס לתא מדידה. המוכרת הוליכה אותה אל אזור המדידות, ורווח לקרוליין לראות שאין שום מצלמה למעלה.
המוכרת פתחה את אחד החדרים וקרוליין נכנסה. היא הניחה את השקיות שלה על הרצפה כשהדלת נטרקה מאחוריה, הוציאה כמה פריטים והתחילה לעבוד במהירות. לזמן היתה חשיבות מכרעת. הארגון שעקב אחריה לא אהב שאנשים עברו לתוך ״צללים״ ולא היתה אפשרות להשגיח עליהם.
קרוליין פתחה את דלת תא המדידה כדי סדק, הושיטה כותונת ושאלה את המוכרת אם תוכל להביא לה מידה גדולה יותר. כשהמוכרת התרחקה לאזור החנות, סגרה קרוליין את הדלת, ובקול חרישי ככל שיכלה הקליטה את ההודעה שלה.
כעת הגיע החלק הקשה: המשלוח. כאן היא החליטה להיעזר בטכנולוגיה פשוטה ככל האפשר. בדרך היחידה הזאת היה לזה סיכוי לחמוק מבלי שיבחינו בה. היא התפללה לאלוהים שזה יעבוד.
כשיצאה מתא המדידה, צעדה קרוליין בתכליתיות לעבר דלפק המכירות והתאמצה להיראות רגועה בשעה שביצעה את העסקה שלה. נדרש לה מאמץ עילאי כדי להמשיך לחייך ולצחוק עם הקופאית הפטפטנית. מזווית העין היא ראתה את הגבר לבן־השיער חולף על פני הכניסה לחנות.
ברגע שהקנייה הושלמה, קיבלה קרוליין את התוספת הטרייה לאוסף שקיות הקניות שלה, זקפה את כתפיה ועזבה את החנות. היא הצליחה.
כשפסעה החוצה, התחיל לבה להלום. לא נותר לה דבר נוסף לעשות, שום מקום אחר ללכת אליו. היא ידעה איך זה חייב להסתיים. כשפילסה את דרכה בקהל האנשים לעבר אחת היציאות ההומות ביותר של הקניון, הבחינה בשורה של דלתות זכוכית והתחילה להאיץ את צעדיה.
הדחף לרוץ היה מהמם. היא לא יכלה להיאבק בו עוד. הצוות שעקב אחריה כאילו ידע בדיוק מה היא חושבת, כי אז הם תקפו.
אבל הם כבר איחרו את המועד.
פרק 1
וירג'יניה הכפרית
יום שישי
ארבעים ושמונה שעות לאחר מכן
קוּרט שרֶדֶר העיף מבט לעבר האייפון שלו בשעה שהניסאן הקטנה שלו חצתה בחריקה את רחבת החניה המכוסה חצץ של האחוזה. שום אות. גם מערכת הניווט שלו לא הראתה סימן. לא היה לו צורך להפעיל את הרדיו הלווייני שלו - גם הוא לא יראה אות. הכול הוחשך כשני קילומטרים לפני השערים - בדיוק כפי שהיה אמור להיות.
איש מבין המקומיים לא קישר מעולם בין היעלמות האותות ובין העובדה, שהדבר קרה רק כאשר בעלי האחוזה התארחו בה.
היו שהאשימו את תנאי האטמוספירה, ואילו כמה מקומיים בעלי תיאוריות קשר הצביעו על הממשלה, אך השכנים ביטלו את טענתם בזלזול. לשכנים האלה לא היה מושג עד כמה בעלי תיאוריות הקשר קרובים לאמת.
חברה שנקראה ״יישום פתרונות טכנולוגיים״ (Applied Technology Solutions) פיתחה את טכנולוגיית חסימת האותות לשימושו של צבא ארצות הברית באפגניסטן ובעיראק. ATS היתה אחת מחברות הטכנולוגיה המצליחות ביותר, אבל רוב הבריות לא שמעו עליה מעולם.
כזרוע בפועל של הסוכנות לביטחון לאומי וכישות בלתי נפרדת ממנה, ביצעה ATS משימות רגישות ביותר גם עבור משרד ראש המודיעין הלאומי, סוכנות המודיעין המרכזית, משרד ההגנה, משרד המדינה, האף־בי־איי, המשרד להגנת המולדת, משרד האוצר, משרד המשפטים והמון סוכנויות אחרות, לרבות מפקדת הסייבר החשאית של ארצות הברית - הקבוצה הממונה על תיאום מבצעי מרחב הסייבר של ארצות הברית.
בין אם באמצעות תוכנה, חומרה, צוות עובדים או הדרכה, לא היתה פעולה שממשלת ארצות הברית עשתה בקשר לאינטרנט ש־ATS לא היתה מעורבת בה בדרך זו או אחרת.
היא היתה חלק כה אינטגרלי מהדנ״א הפוליטי, הצבאי והמודיעיני של אמריקה, עד שהיה קשה להבחין היכן מסתיים הדוד סם ומתחילה ATS. מעט מאוד היה ידוע על הארגון, וזה בדיוק מה שאנשי ATS רצו. אילו פרסמו את שמות חברי מועצת המנהלים שלו אי־פעם, היתה הרשימה נראית כמו רשימת ה״מי ומי״ של בכירי וושינגטון. נוסף לשני ראשי מודיעין לשעבר היא כללה סגן נשיא לשעבר, שלושה שופטים פדרליים בדימוס, תובע כללי לשעבר, מזכיר מדינה לשעבר, יו״ר הבנק הפדרלי לשעבר, שני שרי אוצר לשעבר, שלושה סנטורים לשעבר ושר הגנה לשעבר.
היו מי שסברו ש־ATS משמשת פרונט לסוכנות לביטחון לאומי, בעוד שאחרים שיערו שהסי־איי־איי אולי היה מעורב בהקמתה. הכול, כמובן, היה בגדר השערות בלבד. כל מי שידע משהו על אודות ATS ידע למעשה רק על אותו היבט מסוים שבו עסק, וגם אז לא ידע הרבה. הארגון החשאי פעל במשך עשרות שנים תוך הסתרת ממדיו והיקפו האמיתיים. מה שנראה מעל פני המים היה רק קצה הקרחון.
הארגון גם הקפיד הקפדה יתרה על האנשים שהכניס לשורותיו. בשום מקום לא היה הליך המיון מחמיר כמו ב־ATS. חבריו היו שותפים להשקפת עולם ייחודית מאוד, בנוסף לאמונה עמוקה, שלא זו בלבד שהם יכולים לעצב אירועים פנימיים ובינלאומיים, אלא שמחובתם לעשות זאת. מטרותיהם לא היו מסוג הדברים שרצית לראות נדונים במאמרי עיתונות ובאינטרנט. אלמוניותם העניקה להם גאווה גדולה.
אתר הנופש של הארגון, על אמצעיו המתוחכמים למניעת תצפית וציתות, השתרע על פני יותר משמונה מאות דונמים כפריים של נוף גבעות ירוק. הוא כלל קבוצת מבנים שבמרכזם ניצב בית מידות עשוי לבֵנים אדומות בסגנון ניאו־קלאסי, ולו חזית של עמודים לבנים עבים.
האחוזה נקראה ווֹלווֹרת על שם חורבותיו של משק קטן ומגודר בקצה הדרומי של הנכס, שקדם עוד לתקופת המהפכה. הבעלות עליה הוסוותה מאחורי חוזי רכישה חסויים ותאגידים הפועלים מעבר לים. במשרדי הרישום של המחוז לא נמצא כל רישום, ולא היתה גישה לשום תצלומי־על של הנכס באמצעות לוויין. האחוזה לא היתה קיימת משום בחינה ואופן, וזה בדיוק מה שרצו הכוחות רבי העוצמה שמאחורי ATS.
קורט שרֶדֶר כבר ביקר בווֹלווֹרת כמה פעמים, כאשר השגיח על התקנת אחדים משדרוגיה הממוחשבים והבטחוניים, אבל הוא מעולם לא הגיע לאחוזה למפגש עם מועצת המנהלים של החברה. הוא ראה את המועצה כולה יחד רק בהזדמנות אחת - כשהוזמן ללוות את הבוס שלו לפגישת חורף של המועצה בנחלה של ATS באיי קיימן.
בזכות עושרה העצום הקפידה העילית של החברה תמיד לבצע דברים ברמה הגבוהה ביותר. מגרש החניה של האחוזה בווירג'יניה נראה כמו חניון של סוכנות מכוניות יוקרה אירופיות, ובו הרבה רכבים מסוג במ״ו, אאודי, מרצדס וריינג'רובר. בשוליו החנו צוותי המאבטחים את השֶברולט סָבּורבּן השחורות המשוריינות שלהם.
שרדר איתר מקום ריק וחנה. הוא הביט בראי וניגב את הזיעה ממצחו. לאחר שהידק את קשר העניבה שלו, נשם נשימה עמוקה. הבוס שלו, מי שניהל את ATS, דמה מאוד לאמו המנוחה. לשניהם היה מזג מאוד לא צפוי.
שרדר יצא מן הניסאן הצנועה אך היעילה שלו, ובשעה שחצה את מגרש החניה, עלה באפו ניחוח עשן שהגיע מאחת הארובות הרבות של הבית. בכניסה קידם את פניו מרטין ויניוֹן, ראש האבטחה של התאגיד. כמו שאר אנשי הצוות, לבש ויניון חליפה כהה, ומאחת מאוזניו השתרבבה אוזנייה בסגנון השירות החשאי. הוא היה גבר גבוה וחיוור להפליא, בעל שיער לבן מסורק למשעי. הבוס - אשר דומה שהיה לו כינוי גנאי משפיל לכולם - קרא לוויניון מאחורי גבו ״אבק״. בכל פעם שפלט את הכינוי, ביטלו אותו רוב העובדים בצחוק נבוך או העמידו פנים שלא שמעו.
שרדר לא ידע הרבה על מוצאו של ויניון וגם לא כיצד השיג את משרתו בארגון. היו שאמרו שהוא יוצא צבא, אחרים אמרו שהיה איש מודיעין בעבר. ואף על פי כן ההסכמה הכללית היתה שהאיש גס רוח ומאוס. שרדר חקר פעם את עברו, אבל האיש היה חור שחור. הכול נמחק. הבדיחה הגרועה שצצה סביב התנהגותו הצוננת היתה שהוא ניחן בכוחות יוצאי דופן: במקום לראות מתים הוא יוצר אותם.
ויניון היה האמריקאי היחיד בצוות האבטחה; השאר היו ישראלים, שנבררו בקפידה על ידי ראש האבטחה בעצמו.
ויניון העניק לשרדר ניד ראש קצר והִפנה אותו לעבר שניים מאנשיו, שאחד מהם החזיק בידו גלאי מתכות. בהתחשב במה שהופקד בידיו ב־ATS, היתה בדיקת הגלאי עלבון. הליצנים המטומטמים האלה מן השירות החשאי חרגו מתפקידם.
היות שלא רצה לעשות עניין, שרדר פשוט השלים עם החיפוש. אבל עוד לפני שצוות האבטחה הספיק לסרוק אותו באופן יסודי, הופיע הבוס שלו.
״איפה היית?״ דרש האיש לדעת.
שאלה טיפשית. הוא בהחלט ידע איפה היה, ושרדר לא טרח לענות.
״כדאי שלא יהיו לך בשורות רעות בשבילי.״
שרדר כבר פתח את פיו כדי לדווח, כשהבוס קטע אותו.
״לא כאן.״ הוא סימן לו ללכת אחריו והוביל אותו לאורך מסדרון רחב אל חדר עבודה מפואר. שפע של ראשי חיות אקזוטיות קישטו את הקירות. אש בערה באח והפיגה את הצינה שנשבה בחוץ.
שרדר המתין שהבוס יציע לו לשבת, אבל ההצעה לא הגיעה, ולפיכך נשאר לעמוד במקומו.
״נו?״ שאל הבוס, ניגש אל בר המשקאות ומזג לעצמו כוסית.
שרדר מילא את ריאותיו אוויר ונשף אותו החוצה. ״מצטער. עדיין לא־כלום.״
״מה זאת אומרת עדיין לא־כלום?״
״לא הצלחנו לאתר שום דבר.״
״תחסוך ממני את הקשקוש של אנחנו,״ אמר הגבר המבוגר ופנה לאחור. ״אני הבהרתי את עצמי לגמרי. הטלתי את זה עליך, והכישלון הוא לא אופציה.״
קְרייג מידלטוֹן היה בשנות השישים המוקדמות לחייו, בעל מבנה גוף רזה ושער שיבה מקורזל שדמה לכרית קרצוף כלים. אף על פי שהפגין שיזוף תמידי ושיניים מולבנות בלייזר, הפרט המאפיין ביותר בהופעתו חסרת הייחוד היו עיניו השקועות, שהיו מוקפות עיגולים כהים. בניגוד לדעתו של קרייג מידלטון, הוא לא היה גבר מושך.
שרדר הביט בעניבת המשי ובממחטה הסגולה והתואמת שבה התקשט הבוס הגנדרן שלו, הסתיר את סלידתו ובחר את המילים בתשומת לב. ״זה רק עניין של זמן,״ ענה. ״אל תדאג.״
מידלטון תקע מבט בכפוף לו ולגם מן הוויסקי. ״אתה אוהב את הג'וב שלך, קורט?״
״סליחה?״
״אמרתי: אתה אוהב את הג'וב שלך?״
״ברור שאני —״
הגבר המבוגר נענע את ראשו וסימן לו לשתוק. ״יכולתי לפרושׂ חסות על כל אחד, אבל לקחתי אותך.״
״ואני אסיר תודה על —״
״אני לא חושב כך, קורט. אני חושב שכמו שאר בני דורך המפונקים, אתה לוקח הכול כמובן מאליו וחושב שהכול מגיע לך. אני לא חושב שאתה יודע מה המשמעות של עבודה קשה. גרוע מזה, אני לא חושב שאתה יודע מה המשמעות של נאמנות. יש לך בכלל מושג מה סיכנתי כדי לצרף אותך ולקדם אותך בסולם הדרגות? יש לך בכלל מושג כלשהו?״
שרדר בהחלט ידע. אלמלא קרייג מידלטון, הוא היה יושב בכלא פדרלי, או גרוע מזה. ״אני חושב שאתה יודע למי נתונה הנאמנות שלי.״
הגבר המבוגר לגם לגימה נוספת ואחר כך הביט בשעון שלו. ״באמת? אני הוא שצריך לשבת עם המועצה בעוד עשר דקות ולהיראות כאילו יש לי אפס שליטה על הארגון הזה, והכול מפני שאתה לא מבצע את תפקידך.״
״אנחנו מדברים על מחט בערימת שחת.״
״אנחנו הבעלים של ערימת השחת המזוינת,״ הטיח בו מידלטון. ״של כל גבעול שחת מזוין בה. אנחנו הבעלים של כל סלע. הבעלים של כל צינור ניקוז. הבעלים של כל עץ חלול מזוין. אתה אפילו לא יכול לשנות את דעתך מבלי שאנחנו נדע את זה. אז אל תגיד לי שעדיין אין לך כלום. לרשותך עומד כל מה שאתה עשוי להיזקק לו. ופירוש הדבר שכדאי שתשיג לי משהו ותביא לי אותו במהירות. הבנת אותי?״
שרדר הנהן.
״אל תהנהן לי,״ הטיח מידלטון. ״תענה לי.״
״כן, אדוני,״ צייץ שרדר. ״אני מבין.״
ואז הרים הבוס שלו את ידו והצביע על הדלת. שיחת העידוד הסתיימה.
בזמן ששרדר עזב את הבית ונכנס בחזרה למכוניתו, ניגש מידלטון אל המכתבה והרים את שפופרת הטלפון המוצפן שלו, שנקרא מנ״מ (מסוף נתונים מאובטח). אחרי שהכניס את כרטיס ההצפנה של הסוכנות לביטחון לאומי לתוך החריץ, חייג.
אחרי שני צלצולים החיוג נענה. ״מה פסק הדין?״
״לדעתי הוא משקר,״ קבע מידלטון.
״מה אתה רוצה שאעשה?״
״תעקוב אחריו.״
״ואם הוא באמת משקר?״ ענה הקול.
״תוסיף אותו לרשימה.״
