90 דקות מהחלום
שבת, שש אחר־הצהריים. אנחנו צועדים במורד רחוב יהודה הלוי לכיוון אצטדיון טרנר. נעמה ואלון, הילדים שבחבורה, מאושרים, שרים שירי עידוד.
בעוד כמה שעות הם יהיו על גג העולם, או יתפסו את ראשיהם בייאוש וינגבו דמעה. אנחנו, המבוגרים, הולכים בשתיקה מהוססת.
הגענו למחזור הליגה האחרון, במצב שבו ניצחון שלנו במשחק יבטיח אליפות. תיקו או הפסד - ואנחנו תלויים בתוצאה של מכבי תל־אביב. כדי לא לסבך, אפשר פשוט לומר שאם לא ננצח, האליפות תחמוק לנו בין האצבעות, ואת זה אני מסרב לדמיין.
״אבא, תחייך. אנחנו ננצח. האליפות הזאת תהיה שלנו!״ אני שומע את נעמה בתי, שהולכת לצידי, מנתחת את המצב ומעודדת אותי באותה נשימה.
ואני? אני עוד לא החלטתי עם עצמי האם אנחנו צועדים לעבר סוף טראגי שלא יישכח שנים על שנים, או שהחוויה של העונה הזו תתברר כחלום שהפך למציאות.
אני מתנער מהמחשבות הטורדניות על אכזבות העבר, ומזכיר לעצמי את העונה האדירה שעברנו עם הקבוצה. ואז, כשהאצטדיון נגלה לעינינו, אני גם נזכר באנרגיות המדהימות שאי אפשר שלא לחוש בהן בכל משחק בית, הלב מתחיל להתרחב וחיוך קטן מצליח להתגנב לו מבעד לכל ענני הפחדים.
אבל לפני שאני מספר על מה שאירע במשחק עצמו ובימים שאחריו, אני חייב לחזור אחורה ולספר את הסיפור שלי מראשיתו.
