המיעוט הערבי בישראל והשיח על "מדינה יהודית"

תקציר

השאלה העומדת ביסוד הספר שלפנינו היא מהי עמדתו של המיעוט הערבי בישראל כלפי עצם ההגדרה של ישראל "מדינה יהודית". הרלוונטיות של שאלה זו מקבלת משנה תוקף לנוכח העובדה שמקרב הציבור הערבי בישראל נשמעת בשנים האחרונות ביקורת גוברת והולכת כלפי הניסיונות מצד המדינה לעגן את הגדרתה ככזו. ביקורת זו חוזרת ומושמעת ביתר שאת כל אימת שמתנהל סבב משא ומתן בין ישראל לפלסטינים, אשר עמד בשנים האחרונות בצל הדרישה שהפנתה ישראל לפלסטינים שיכירו בה כמדינה יהודית. הביקורת מושמעת מפיהם של מרבית חברי ההנהגה הפוליטית והאליטה האינטלקטואלית של הציבור הערבי גם בתגובה ליוזמות חקיקה המבקשות לקבוע בחוק את הגדרתה של ישראל כמדינת לאום יהודית.
לנוכח מצב עניינים זה עולות השאלות שעליהן מבקש הספר לענות: מהן המשמעויות המעשיות, בעיני הציבור הערבי, הנגזרות מהגדרתה של ישראל "מדינה יהודית"? האם הסתייגותו של הציבור הערבי מהגדרה זו נובעת משיקולים אידאולוגיים או מסיבות פרגמטיות? האם הפרשנות הרווחת בציבוריות הישראלית-יהודית להגדרת המדינה "יהודית ודמוקרטית" היא פרשנות לא תקפה בעיני הציבור הערבי בישראל? מהי עמדת הציבור הערבי כלפי זכות ההגדרה העצמית של היהודים בישראל? מהן החלופות הרווחות היום בציבור הערבי להגדרה "יהודית ודמוקרטית", ומהו אופייה הרצוי של המדינה בעיניו?
עיון במגוון מקורות מלמד כי ההתנגדות של הרוב המכריע בציבור הערבי בישראל למתן גושפנקה להגדרת המדינה "מדינה יהודית" מוצאת את ביטויה בשני מישורים — פרגמטי ואידאולוגי. במישור הפרגמטי ההסתייגות מן ההגדרה "מדינה יהודית" נובעת מניסיון החיים המצטבר של אזרחי ישראל הערבים מיום הקמת המדינה ועד היום. העובדה שהם חיים במציאות של היעדר שוויון בין יהודים לערבים במדינה, אשר ביטויו המעשי הוא אפליה בחלוקת משאבים בין שתי קבוצות האוכלוסייה, נגזרת לתפיסתם מן האופי היהודי-ציוני של המדינה. במישור זה צומחת ההתנגדות להכרה בישראל כ"מדינה יהודית" מן החשש שהכרה כזאת תסלול את הדרך להעמקת האפליה של האזרחים הערבים במדינה.
הדיון במישור האידאולוגי עמוק יותר. הוא חוזר לנסיבות הקמתה של ישראל כמדינת לאום יהודית בשנת 1948, לשורשי הסכסוך על הארץ בין הציונות לבין התנועה הלאומית הפלסטינית ולאירועי השנים 1949-1947, שעמדו בסימן המאבק על הארץ בין שני הצדדים. מדובר בדיון בשאלות של צדק ומוסר היסטוריים שביסודו עומדת השאלה אם ניתן להצדיק את הקמתה של ישראל בשנת 1948 כמדינת לאום יהודית. השאלה מתחדדת לנוכח העמדה הרווחת בציבור הערבי שצדה האחר של הקמת "מדינה יהודית" היה "נכּבּה פלסטינית". מתוך ההשקפה הרואה בערבים הפלסטינים את תושביה המקוריים של הארץ ובמדינה היהודית, לעומת זאת, את יציר כפיה של תנועה קולוניאלית ובבניה תושבים שאינם ילידים, מתברר שהדיון האידאולוגי עוסק בשאלת יסוד נוספת: האם יש ליהודים זכות להגדרה עצמית בכברת ארץ זו, פלסטין המנדטורית, שהיא מולדתם ההיסטורית של בני הארץ המקוריים?
הדיון במישור האידאולוגי חושף אפוא תמונה רבת-פנים. למרבה הפרדוקס, תמימות הדעים המסתמנת במישור הפרגמטי סביב ההסתייגות מן ההכרה בישראל כ"מדינה יהודית" הולכת ונסדקת ככל שהדיון מוסט למישור האידאולוגי. הסיבה לכך היא שהציבור הערבי בישראל אינו עשוי מקשה פוליטית ואידאולוגית אחת. כל אחד מארבעת הזרמים העיקריים הפועלים בתוכו — הזרם הערבי-ישראלי הציוני, הזרם הערבי-יהודי הקומוניסטי, הזרם האסלאמי והזרם הלאומי — מבקש לקדם את האינטרסים של הציבור הערבי על פי תפיסת עולמו. כתוצאה מכך קווי השוני והסתירה בין הזרמים נחשפים דווקא ככל שהדיון יורד לעומקן של סוגיות ליבה אידאולוגיות אלה.
מארבעת הזרמים אין ספק שהזרם הלאומי, שנציגתו בכנסת היא מפלגת בל"ד, הוא המתנגד החריף ביותר לעצם הרעיון של מדינה יהודית בשטחי ארץ ישראל/פלסטין המנדטורית, והוא נמצא במסלול עימות חזיתי אידאולוגי עם רעיון זה. הצעותיהם של אנשי הזרם הלאומי לכונן מסגרת מדינית דו-לאומית בארץ במקום מדינת הלאום היהודית נגזרות מהנחת היסוד שהזכות להגדרה עצמית של הפלסטינים, בהיותם התושבים המקוריים של הארץ, קודמת לזכות ההגדרה העצמית של כל קבוצת לאום אחרת שאינה ילידית ואשר שוכנת באותה כברת ארץ. לכן, לטענתם, זכותם של הילידים להגדרה עצמית צריכה להתממש תחילה, כתנאי מוקדם לפיוס היסטורי בין הערבים ובין היהודים בארץ. זאת ועוד, זכות זו צריכה לחול בכל שטח מולדתם ההיסטורית של הפלסטינים — דהיינו, פלסטין המנדטורית — והיא חלה על כל חלקי העם הפלסטיני, בכלל זה המיעוט הערבי בישראל והפליטים הפלסטינים החיים כיום מחוץ למולדתם. ההצעות לכונן מדינה דו-לאומית בארץ ישראל/פלסטין המנדטורית נתפסות בעיני הזרם הלאומי כפשרה היסטורית בין זכותם של הילידים הערבים להגדרה עצמית בארצם לבין ההכרה בדיעבד בזכותם של היהודים להגדרה עצמית — זכות אשר תכובד רק במסגרת פוליטית משותפת עם בני הארץ המקוריים. תפיסה זו מאפשרת לאנשי הזרם הלאומי לטעון כי הצעותיהם לחולל שינוי יסודי באופייה של המדינה היהודית מושתתות על ערכים מוחלטים של מוסר ושל צדק היסטורי.
עמדתו של הזרם הערבי-יהודי הקומוניסטי, המיוצג בכנסת על ידי מפלגת חד"ש, שונה בתכלית. זרם זה מכיר דה-פקטו בזכות הקיום של מדינה יהודית בארץ ישראל/פלסטין המנדטורית ובזכותם של היהודים להגדרה עצמית במדינה המוגדרת ככזו, על יסוד החלטת החלוקה משנת 1947. חברי חד"ש, יותר מכל זרם אחר, מקדשים את הקיום המדיני הנוכחי של ישראל (בתחומי הקו הירוק) ואת המאבק הפוליטי של האזרחים הערבים באמצעות הכנסת — המוסד הריבוני העליון המייצג את המדינה, שהוקמה מכוח החלטת החלוקה. הם מתנגדים בכל תוקף להצעות לכונן מדינה דו-לאומית אחת בכל שטחי הארץ, שכן לדעתם הצעות כאלה עומדות בסתירה למצעם המדיני המסורתי — "שתי מדינות לשני עמים". הם גם מסתייגים מיוזמות המבקשות להתיק את מרכז הכובד של הפעילות הפוליטית של האזרחים הערבים אל מחוץ לכנסת. עם זאת הם דוחים בתוקף את צביונה היהודי-ציוני של המדינה ואת הפירוש של מדינה יהודית כמדינת לאום יהודית רובנית, אשר בשם העיקרון הדמוקרטי של "הכרעת הרוב" עלול להוביל למצב של "עריצות הרוב". להשקפתם, מדינה יהודית היא מדינה שרוב אוכלוסייתה יהודית שבה היא זוכה להגדרה עצמית. עם זה הם גורסים כי בד בבד שומה על הרוב היהודי לכבד את זכויותיהם של האזרחים הערבים, לרבות זכויותיהם כקולקטיב לאומי, מתוך מחויבות לערכיה הדמוקרטיים של המדינה.
עמדתו של הזרם האסלאמי מורכבת יותר. אנשי זרם זה, המיוצגים בשני פלגיה של התנועה האסלאמית, הפלג הפרלמנטרי והפלג החוץ-פרלמנטרי, אינם מתחבטים בשאלת הזכות של היהודים להגדרה עצמית בארץ. התייחסותם לא בהכרח מעוגנת בהשקפת עולם לאומית. היא מעוגנת בראש ובראשונה בהשקפת עולם דתית, שאינה מכירה ביהודים כקבוצת לאום אלא כקבוצה דתית. עם זאת הזרם האסלאמי נדרש להתמודד עם המשמעות המעשית שנגזרת מהמושג "מדינה יהודית" — ריבונות יהודית בדמות מדינת לאום. לפיכך, ומתוך הרצון בטובתם של האזרחים המוסלמים החיים כקהילת מיעוט דתי במדינת לאום שרוב אוכלוסייתה אינה מוסלמית, פיתח כל אחד מפלגי התנועה האסלאמית דרך התמודדות משלו עם הרעיון של מדינה יהודית. הפלג החוץ-פרלמנטרי של התנועה אימץ גישה דוגמטית המתבטאת בהתעלמות כמעט מוחלטת מן המדינה וממוסדותיה. גישה זו אינה אלא ביטוי לחוסר נכונות מוחלט להשלים עם ריבונות יהודית בארץ שנחשבת קדושה לאסלאם. מנהיגי הפלג פיתחו מודל אוטונומי מפורט המבקש לכונן קהילה המספקת את צרכיה בכוחות עצמה על פי עקרונות ההלכה האסלאמית, אבל נראה שקשיים מבית ומחוץ מונעים את יישומו של הרעיון. לעומת זאת הפלג הפרלמנטרי גוזר גזרה שווה בין מעמדם של המוסלמים בישראל לבין מעמדן של קהילות מוסלמיות אחרות בעולם הנמצאות במעמד של מיעוט במדינות שרוב אוכלוסייתן אינה מוסלמית. הניסיון של קהילות אלו במדינות המערב מראה כי הן הסתגלו בהצלחה לחיים במדינות שהשלטון ואורח החיים בהן אינם מוסלמיים. לכן, למרבה הפרדוקס, נראה שהפלג הפרלמנטרי מצליח להתגבר על האתגר של "המדינה היהודית" ומתאים את עצמו באופן מיטבי למציאות הפוליטית בישראל. כמו חברי חד"ש גם אנשי הפלג הפרלמנטרי של התנועה האסלאמית מחויבים למסגרת הפוליטית הקיימת בישראל. הם מקבלים את פתרון שתי המדינות ודבקים בפעילות הפוליטית באמצעות הכנסת מתוך אמונה שיש בכך כדי להועיל לאזרחים המוסלמים במדינה.
אף על פי שבקרב הזרמים האידאולוגיים המרכזיים בחברה הערבית בישראל הביקורת על ההגדרה של ישראל כמדינה יהודית היא ביקורת מוצקה, אין בה כדי ליצור מכנה משותף מוסכם ביניהם אשר ממנו ייגזרו הצעות מעשיות לשינוי אופייה של המדינה. למעשה כבר משנות התשעים של המאה העשרים, מאז החל תהליך השלום בין ישראל לפלסטינים, שקדו אינטלקטואלים ופוליטיקאים ערבים בישראל על גיבוש מודלים חלופיים להגדרת ישראל "מדינה יהודית ודמוקרטית". במסגרת זאת נידונו כמה אפשרויות לאוטונומיה (תרבותית או מוסדית, אך לא טריטוריאלית), נבחן הרעיון של "מדינת כל אזרחיה", וכן נבדקו הצעות להסדר דו-לאומי (בתוך תחומי הקו הירוק או בכל שטח פלסטין המנדטורית), כאנטיתזה לססמה המסורתית "שתי מדינות לשני עמים". היוזמות הללו הונעו מן ההרגשה שבשעה שהפלסטינים בשטחים התקדמו לקראת מימוש זכות ההגדרה העצמית שלהם, במתכונת זו או אחרת, לא חלה שום התקדמות בכיוון זה מבחינת המיעוט הערבי בישראל. בד בבד נתפס אופייה הציוני של המדינה כחסם בפני זכותו של המיעוט הערבי, כמיעוט לאומי וילידי, לממש את זכותו להגדרה עצמית בארצו. כוונת המודלים הללו הייתה אפוא להביא את זכותו של המיעוט הערבי להגדרה עצמית לכדי מימוש חלקי, ואפילו מלא.
למרות הליבון הרעיוני המעמיק לא התחוללה בשטח התקדמות מעשית. הדיון הפנימי ברעיון האוטונומיה המוסדית לא הניב הצעות מגובשות ומוסכמות כל צורכן בחברה הערבית, ואילו רעיונות מעשיים להעניק אוטונומיה תרבותית (למשל, בתחום החינוך) ממילא לא קיבלו את ברכתן של רשויות המדינה. גם רעיון "מדינת כל אזרחיה" לא התקבל בהסכמה בתוך הציבור הערבי, שכן לדעת כמה מאנשי הזרמים הפוליטיים הערביים הוא לא נתן ביטוי מספק לייחודם של האזרחים הערבים כקולקטיב לאומי. אשר לאפשרות הדו-לאומית — גם התומכים הנלהבים בה מודעים היטב לכך שהיא לא מציאותית לנוכח ההתנגדות לרעיון הדו-לאומי הן מצד הרוב היהודי במדינה הן מצד ההנהגה הפלסטינית בשטחים, ואף ספק אם היא נהנית מתמיכה מספקת בציבור הערבי הרחב עצמו.
אכן, שלא כמו עמדות האליטה הפוליטית והאינטלקטואלית הערבית בישראל, עמדותיו של הציבור הרחב הערבי מושפעות במידה רבה יותר מתהפוכות הזמן ומן הנסיבות הפוליטיות המשתנות. ממצאים ממגוון סקרי דעת קהל מלמדים כי רוב יציב בציבור הערבי בישראל מאמץ גישה ראלית המבטאת השלמה עם המציאות שבתוכה הוא חי. אמנם הביקורת כלפי כוונת המדינה לעגן את הגדרתה כ"מדינה יהודית" קנתה לה אחיזה בקרב חוגים נרחבים בציבור הערבי, אולם ככלל הוא משלים עם ההגדרה המקובלת של המדינה — "יהודית ודמוקרטית". כלומר, הציבור הערבי בישראל מקבל את זכותם של היהודים להגדרה עצמית בארץ ומקבל את זכותה של המדינה להתקיים כמדינה עצמאית בתחומי הקו הירוק. בצד זה יש לזכור כי אנשי הזרם הערבי-ישראלי, המיוצגים במפלגות הציוניות, נמנעים מעימות עם המדינה ועם הרוב היהודי בסוגיות אידאולוגיות וכלל אינם מבקשים לשנות את אופייה של המדינה כמדינת לאום יהודית.
התמונה המתקבלת אפוא היא שעמדתו של הציבור הערבי בישראל כלפי ההגדרה "מדינה יהודית" מורכבת, אינה אחידה או קוהרנטית, והיא רוויית מגמות סותרות. המשמעות המעשית העולה ממגוון הרעיונות והעמדות בציבור זה מחזקת את המסגרת הפוליטית הקיימת בתחומי הקו הירוק, שבה מתקיים מיעוט ערבי בצד רוב יהודי. אין פירוש הדבר שהציבור הערבי בישראל חי בשלום עם הרעיון של "מדינה יהודית", אולם המסקנה דלעיל מעמידה בפרופורציה המתאימה את השיח הביקורתי המתקיים בתוכו בעניין הגדרתה של המדינה ככזאת.