רסיסים של אושר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רסיסים של אושר
מכר
אלפי
עותקים
רסיסים של אושר
מכר
אלפי
עותקים

רסיסים של אושר

4.3 כוכבים (43 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

אילת סווטיצקי

אילת סווטיצקי, בת 36, נשואה ואמא ל 3, מחברת הספרים "תחרה וצבע" וספרי ההמשך "זהב ודיו", "פנינה ומשי".
באוקטובר 2012 התחילה לחלום בימים ולכתוב בלילות. שזרה את חוויות הילדות והחיים שלה, ההתמודדות עם מאניה דפרסיה, הפרעת אכילה, אהבה, תשוקה וכל מה שהחיים מזמנים לכולנו, לתוך שלושה ספרים.

"דבש - הוצאה לאור" נפתחה בשנת 2016, וכיום נמצאת בבעלותה.

ב-7.10.23 נרצח אחיה רועי ואמה ואחיה נחטפו מקיבוץ נירים. ב-24.11.23 שוחררה אמה משבי החמאס. 

תקציר

"ידעתי שזה יקרה. ידעתי שיגיע הרגע בו הלב שלי יתרסק, והנה הרגע הגיע, אכזרי ומשתק. אני מתנשמת בכבדות, שריריי שורפים. אני עוצמת את עיניי וממשיכה לנוע, בלי כיוון מוגדר, בלי תוכנית ובלי לדעת לאן אני הולכת. אני זזה, כי זה מה שנשאר לי לעשות."
 
פעם אחר פעם, במשך שנים, מאיה קלארק הניחה לפחדיה לשתק אותה. כעת כשהחומות שהקימה סביבה קורסות בזו אחר זו, עליה להתמודד עם העבר, עם זיכרונותיה ועם מה שצופן לה העתיד.
ג'ו ריד הוא אולי התקווה האחרונה שלה, אבל מה אם הבריחה אותו פעם אחת יותר מדי? ומה עם המטען שג'ו נושא בעצמו?
 
רסיסים של אושר, ספרה השישי של אילת סווטיצקי, מעמת שתי נפשות פצועות עם הבחירות שעשו בחייהן ועם השאלה הנצחית: האם האהבה חזקה מספיק לשרוד את הסופות.

פרק ראשון

1
 
אני לא יכולה לנשום.
האוויר שנשאב לריאותיי מסרב לחדור פנימה, והחזה שלי כמו נמעך לתוך עצמו בתחושת סחרור מתגברת. רגליי רועדות, וקול הלמות לבי מכה באוזניי כמו תופים ומעמעם את רעשי המכונות המצפצפות סביבי.
הוא יכול היה למות.
המסדרון הלבן מסרב להסתיים. מבטי נעוץ במרצפות הקרמיקה הלבנות המוכרות, ואני נאבקת בריח, המעלה בי בחילה נוראית.
אל תקיאי!
עטופה במעיל ורועדת, אני מתקשה לחשוב בבהירות. אלו היו, ללא ספק, הדקות הארוכות בחיי. יצאתי בסערה מביתו של פטריק, זינקתי לתוך המכונית, לחצתי על דוושת הגז ונהגתי כמו משוגעת. כבר הייתי בסיפור הזה, אנשים הולכים לבית החולים ולא חוזרים.
הקירות סוגרים עליי, ואני מִטלטלת בין העבר להווה. רגע אחד אני הילדה בת השתיים עשרה, שצופה באימה קמלה, וברגע הבא אני אחוזת חרדה לשלומו של ג'ו.
הנשימה שלי כבדה, מאומצת, ואני מכריחה את עצמי לעשות את הצעד הבא ואת זה שאחריו. עיניי מתרוצצות, בוחנות בחטף את מספרי החדרים המוטבעים על הקירות ומחפשות את החדר שאליו פטריק כיוון אותי. החדר בו הוא נמצא. רק שאברח מהמסדרון הזה, שמזכיר יותר מדי דברים.
ג'ו החליק על האופנוע שלו שלושה רחובות מביתו. פטריק ידע לומר שחטף כמה מכות יבשות וזעזוע מוח. אני רוצה להאמין לו, אבל גם אמא שלי אמרה שהיא תחזור, וזה מעולם לא קרה.
אולי לא הייתי צריכה לבוא? אולי הייתי צריכה לעצור לרגע ולחשוב על זה? לא, אני חייבת לראות אותו. הוא לא אמא שלי. הוא לא. הוא יהיה בסדר.
בקצה המסדרון, דלת החדר הלבנה פתוחה. אני מתקרבת ודופקת בחשש.
"מה?" קולו המחוספס של ג'ו נשמע חסר סבלנות.
"ג'ו?" אני שואלת בשקט ומציצה לתוך החדר. ג'ו שרוע על המיטה, לבוש בחלוק בית החולים, פלג גופו התחתון מכוסה בסדין. שיערו פרוע, ותחת עיניו עיגולים שחורים. הוא נראה נורא, מה שגורם לי להרגיש נורא.
"מה לכל הרוחות..." הוא מקלל, עיניו בוערות לתוכי במה שאני יכולה להגדיר רק כתיעוב.
"אני יכולה להיכנס?"
"את יכולה להתחפף." התשובה שלו גורמת ללבי לצנוח.
הוא לא רוצה לראות אותך.
"אתה לבד?" איפה המשפחה שלו? גם אותם הוא סילק?
"לא עניינך," הוא רוטן בעצבים.
"שמעתי," אני פותחת את הפה, אבל הוא קוטע אותי באחת בלי לתת לי להשחיל עוד מילה.
"יופי, אז שמעת. עכשיו תעזבי." הוא מסובב את ראשו אל החלון ומסרב להסתכל עליי. "אני לא רוצה אותך כאן."
"בבקשה תדבר איתי."
"ניסיתי את זה במשך חודשיים. גמרתי לדבר, מאיה. תתחפפי." קולו מתגבר בזעם, והבלבול שאני חשה רק מתעצם נוכח המצב. אין לי טעם להרים את הקול, זה רק יגרום לו להסתגר מפניי יותר, אבל הוא שוכב ממש מולי, אחרי שניצל בנס מהתאונה הזו, ואני רוצה לחבק אותו. אני רוצה להניח את הראש על החזה שלו ולשמוע את הלב שלו דופק, והוא לא ייתן לי. אני זאת שזרקה אותו אל מחוץ לדלת, אני זאת שלא הבינה בזמן.
"אתה פצוע." עיניי מסרבות להתרגל למראהו. החבלות לא נראות על זרועותיו, אבל מה מתחבא מתחת לסדין? כמה כואב לו?
הוא מסובב אליי באִטיות את מבטו, ועיניו ננעלות עליי, זועמות.
"זאת לא הבעיה שלך, הבהרת את זה מצוין."
"ג'ו." אני עושה צעד בודד לתוך החדר, וגופו נדרך מולי.
"אל תתקרבי אליי!" הוא רושף, ואז נאנח ותופס את ראשו בידיו. עיניו נעצמות, וראשו שוקע על הכרית. "תעשי טובה לשנינו ותיעלמי."
"אתה באמת לא תקשיב לי?" מה אני בכלל רוצה לומר לו? שהשעה האחרונה היתה מפחידה כל כך, עד שאני לא בטוחה שהרגליים שלי יכולות להישאר יציבות יותר? שהמחשבה שקרה לו משהו גרמה לי לכזאת בחילה, עד שכואבת לי הבטן?
"את לא רצית אותי. עכשיו תעזבי אותי לנפשי." הוא נאנח שוב, וברגע אחד אנחנו בנקודת ההתחלה. כאילו החודשיים האחרונים מעולם לא קרו. כל השיחות שלנו, כל מה שקרה, כל הלילות והמילים שחלקנו, נעלמים באחת.
"אתה דפוק," אני ממלמלת בקול סדוק.
"כמוני כמוך."
אני נאבקת בגוש שבגרוני, מפנה לג'ו את גבי ויוצאת מן החדר בצעדים נמהרים, אבל קול מוכר גורם לי לקפוא במקום.
"מאיה!" מרי קוראת אליי בעודה מתקרבת, מבט מבולבל בעיניה.
"אני חייבת ללכת." אני מנסה להתחמק בתשובה קצרה.
"חכי רגע," היא מספיקה לתפוס בזרועי, מוטרדת ועייפה, "מה את עושה כאן?"
מה אני עושה כאן? מביכה את עצמי, זה מה. בורחת בבושת פנים מאח שלה, שלא רוצה אותי. המחשבה על כך מותחת את הכאב לדרגות חדשות ומעצימה את תחושת המחנק. אני עומדת לבכות, ואני לא אעשה את זה מולה.
"זה מסובך." וזה בין ג'ו וביני, לא עניינו של אף אחד אחר.
"מסובך? איך?" היא לא מוותרת.
"מרי, רק באתי לראות מה שלומו, זה הכול."
"מה את לא מספרת לי?" עקשנית אחת, היא לא רואה שאני מנסה לעזוב?
"אין מה לספר."
"אתם יוצאים יחד?" היא זורקת ניחוש לאוויר בייאוש.
"לא, אנחנו לא."
"הם מצאו שאריות של סמים בדמו. האם את יודעת משהו על זה?"
"את תצטרכי לשאול את ג'ו." לא מתפקידי להגיד לה מה הוא לוקח, ואני גם לא באמת יודעת.
"שאלתי, והוא לא ענה. ההורים שלי בדרך, ואני לא יודעת מה לומר להם." עכשיו היא נראית חסרת סבלנות. את ההורים של ג'ו, בכל מקרה, אני לא מצפה לפגוש.
"אני לא יכולה לעזור לך." דמעה זולגת על הלחי שלי, אני מסתובבת ומתרחקת בריצה, פותחת בחבטה את הדלת, מתפרצת החוצה, מוצאת את הקיר הקרוב להישען עליו ומניחה לגשם לשטוף ממני את הכול. ממררת בבכי, שאיני יכולה לעצור.
הוא סילק אותי. רציתי לחבק אותו, לנשום את הריח שלו ולהתנצל על כל מה שקרה. רציתי לבכות לו, כי רק הוא יבין את הדמעות שלי, אבל הוא העיף אותי מהחדר.
סדוקה, החומות שלי נופלות אחת אחת, ואין מי שידביק אותן חזרה, את ההגנות שלי ששמרו עליי מפני... זה. מפני הכאב המשתק שכל כך פחדתי ממנו.
ככה זה כשאוהבים? ככה זה חייב להיות?
הוא היה שם בשבילי, ואני, עיוורת ומנותקת, דחפתי אותו ממני רחוק ככל האפשר. ועכשיו הוא שוכב במיטת בית החולים, ואני רוצה לצרוח. אני צריכה לעשות משהו שיוציא את מה שמאיים לשבור אותי לחתיכות.
כל מה שאני יודעת לעשות זה לסגור את העולם בחוץ.
הדמעות הארורות זולגות על לחיי. מטומטמת, מטומטמת אחת!
הצרחה שמשתחררת מתוכי שורפת את גרוני.
למה הוא היה חייב להיות טוב אליי, כדי לברוח? כדי להיעלם כמו כולם? מה שווים זיכרונות, אם כל מה שהם עושים זה להזכיר לנו את מה שאיננו?!
אני צורחת, כי זה כל מה שנותר לי לעשות. לצרוח, לבכות ולקלל. למה הוא לא יכול היה פשוט לחזור אליי.
 
הסיגריה הבוערת במאפרה על שולחן הסלון מעלה סילון עשן דק. אני מצטנפת על הספה ומביטה בה בעיניים רטובות מבכי, לא מסוגלת להוציא מהראש את התמונה האיומה של ג'ו במיטה ההיא.
הוא לא שבר כלום, זה רק זעזוע מוח. אם אשים את הידיים שלי עליו, הוא יראה מה זה זעזוע מוח! מה הוא חשב לעצמו?!
אני שונאת אותו. למה הוא לא מסוגל לסלוח? הוא לא הסכים להקשיב למילה מדבריי. הוא זה שרצה יותר, בלי הכנה, משום מקום, ועכשיו הוא פשוט מעיף אותי לכל הרוחות?
אני לא מצליחה לעצור את הדמעות, הן זולגות ללא שליטה. הקריירה שלי קיבלה דחיפה למעלה, והחיים האישיים שלי בצניחה חופשית, ואני אמורה למצוא איזון שישאיר אותי עם הרגליים על הקרקע.
אולי הוא צריך כמה ימים כדי להירגע ולהתאושש מהתאונה. לתת למוח שלו לחזור לתפקוד ולהיזכר שהוא רוצה אותי. בדיוק כמו שאני רוצה אותו, כל שנייה שאני ערה.
 
אני מעיפה עוד מבט בבבואה הנשקפת אליי ממראת המעלית שלוקחת אותי למשרד.
התקלחתי. התלבשתי. התאפרתי. נכנסתי לאוטו. הגעתי לעבודה.
עבדתי לפי רשימה שמטרתה היחידה היתה לגרום לי להמשיך לנוע. מטלות פשוטות, אחת בכל פעם. זה כל מה שאני יכולה להתמודד איתו כרגע.
הייתי במצב הזה בעבר, אני מתורגלת. אני יודעת מה הפתרון. לבחור את החליפה הנכונה בארון, לנעול את הסטילטו שלי ולהמשיך עם הקיום שלי עד שהכאב יחלוף.
דלתות המעלית נפתחות, אני נושמת עמוק, יוצאת אל הלובי ונועצת מבט מופתע בבחורה הברונטית כהת העור שיושבת בפינת ההמתנה ומחייכת אליי.
"בשעה טובה." היא קמה לעברי, ואז עוצרת ותוקעת בי מבט ביקורתי. "את נראית כאילו דרסה אותך רכבת."
"אל תשאלי," אני קוטעת אותה, לפני שתתחיל לחקור אותי. "האם זה אומר שחזרת?"
"בהחלט." מריאנה נראית קורנת.
"אני צריכה קפה." אני מסמנת בראשי לעבר המטבחון, ומריאנה הולכת אחריי בצעדים קלילים. השמחה שהיא מפזרת לכל עבר צריכה להתמתן ממש מהר, לפני שתעלה לי על העצבים.
"מה קרה לך?" היא שואלת בשקט, שנייה אחרי שאני סוגרת את הדלת מאחורינו ומוציאה כוסות מהארון.
"כלום."
"ממש."
"מארי," אני מסתובבת אליה, המבט הקודר על פניי מבהיר שאנחנו לא הולכות לנהל עכשיו שיחה חברית, "קיבלתי ג'וב חדש. אני לא יכולה לתת לחיים האישיים שלי להפריע בדרך. אני לא צריכה שתשאלי אותי מה שלומי, איך ישנתי או מה קורה. אני צריכה חברת צוות יעילה, שתעזור לי לעשות את העבודה שלי על הצד הטוב ביותר. את חושבת שאת יכולה לעשות את זה?"
"כן," היא ממהרת לענות במבט מודאג.
"מה עם התביעה שלך?" אני עוברת לפסים מעשיים. השאלה שלי גורמת למריאנה לאבד מעט משמחת החיים שלה.
"הגעתי להבנות עם ההנהלה."
"ומר גרין?"
"עורך הדין שלי בוחן פשרה. כשיהיה לו משהו ביד להראות לי, נדבר."
"יופי," אני סוגרת את הנושא. "עכשיו, אני צריכה קפה, ואחרי זה לשבת איתך ועם טים ולעשות תוכניות."
"נשמע טוב." היא מהנהנת.
"תודה." אני מפנה לה את גבי וחוזרת להתעסק בהכנת הקפה. אני רק צריכה לצלוח את השעה הבאה, ואת זו שאחריה. דקה אחר דקה.
 
דפיקות לא צפויות על דלת המשרד שלי מקפיצות אותי. בשעה האחרונה בהיתי במסך המחשב וניסיתי לנסח מייל בלי הצלחה, אחרי שהשארתי הוראות ברורות לטים ומארי. הם צריכים שאפעיל אותם, עד שילמדו לחשוב בעצמם.
"כן?" אני קוראת, מופתעת כשהדלת נפתחת ומר בייקר המנכ"ל נכנס למשרד שלי ומתיישב על הכיסא מעברו השני של השולחן.
"גברת קלארק."
"מר בייקר." אני מנסה לשוות לקולי מעט סמכותיות, על אף שנדמה לי שהוא צרוד מהרגיל.
"איך עובר עלייך היום?"
"הוא רק התחיל." ואם הייתי ישנה בלילה, זה היה עוזר.
"את לא נראית במיטבך." הוא מתרווח לאחור ונועץ בי מבט בוחן.
נפלא. כאילו שיכולתי להסתיר את זה ממנו.
"אני בסדר, שום דבר שצריך להדאיג אותך. גברת גונזלס חזרה, ויחד עם טים אנחנו עובדים במרץ." אני ממהרת להסיט את השיחה.
"אני מניח שאנחנו מתכוננים להשקה?"
"כן, כן, בהחלט. רציתי להראות לך..." אני פותחת את המגירה הראשונה בשולחן ומחפשת אחר התכשיטים שטים הביא מהמחסן. איפה שמתי אותם? אני סוגרת את המגירה ופותחת את זו שמתחתיה.
"מה רצית להראות לי?" קולו של מר בייקר הופך חסר סבלנות מול חוסר הארגון שאני מפגינה.
"זה היה כאן, אם רק..." אני נלחצת, עכשיו לא הזמן להישמע מבולבלת! כשאני פותחת את המגירה השלישית, אני מוצאת אותם. תודה לאל! "הנה, לגבי הבלוגריות שאני מזמינה, רציתי לדבר איתך לפני שאני שולחת אליהן את התכשיטים."
אני מניחה על השולחן כמה קופסאות חומות פשוטות למראה ופותחת את הקופסה הראשונה, בתוכה מונחת שרשרת שחורה, ענקית ויפהפייה.
"היא מהליין החדש שלנו." מר בייקר מזהה את השרשרת, וזה משמח אותי. "מה את חושבת עליה?"
"אני חושבת שהיא מדהימה. את הקופסה אני שונאת." אני מגניבה אליו מבט.
"היא נראית בסדר."
"היא חסרה את הלוגו שלנו," אני מסבירה. לפחות משהו אני זוכרת לעשות כמו שצריך.
"אנחנו צריכים לוגו על קופסאות קרטון חומות שמיועדות למשלוח?"
"אני חושבת שכן, בשביל המיתוג. אבקש מגברת גונזלס להשיג הצעות מחיר ממספר בתי דפוס. זה לא ייקר את העסק בצורה משמעותית."
"אני אחכה למייל ממך. עוד משהו?"
"לא. הכול תחת שליטה." נותר לי רק לקוות שהוא מאמין לי.
"אני שמח לשמוע." הוא מתרומם ממקומו. "שיהיה לך יום טוב."
"גם לך." אני מביטה בו יוצא מהמשרד וסוגר אחריו את הדלת ומשחררת את נשימתי העצורה. זה עבר בשלום רק במזל. אני אוספת את הקופסאות חזרה למגירה ומתפנה לטפל במיליון דברים אחרים שעל סדר היום, שישכיחו ממני את הבחור ששוכב במיטת בית החולים ולא מוכן לדבר איתי.
 
הרחובות החשוכים נרטבים מהגשם, והעיר מחבקת אליה את החורף שכל כך מזוהה איתה. ערב, ספונה בביתי, אני נלחמת במחשבות המאיימות לפתוח את ברז הדמעות שוב.
אולי פטריק ישתף איתי פעולה, הוא בטח יודע יותר.
אני יודעת שטעיתי. הייתי צריכה לעצור לרגע ולהקשיב לו, ולא להעיף אותו שוב מהדלת, אבל הוא הפתיע אותי, ולקח לי שלושים שניות להבין מה הוא רוצה ומה אני רוצה. האם באמת אין על כך סליחה?
"מאיה." קולו של פטריק מחזיר אותי להווה.
"דיברת איתו?" אני לא מבזבזת זמן.
"כן. הוא חזר לדירה."
תודה לאל, שחררו אותו מבית החולים.
"מה שלומו?"
"בסדר, וזה כל מה שאגיד לך. אם את רוצה עוד פרטים, תצטרכי לשאול אותו."
"אני צריכה לראות אותו."
"אז אני לא יכול לעזור לך." שוב האכזבה מכה בי חזק יותר משאני רגילה. חזק יותר משאני מסוגלת לשאת.
"עכשיו אתה מתחיל איתי?!" אני מאבדת את הסבלנות.
"זאת ההחלטה שלו, מאיה. לא שלי."
"לך לעזאזל." אני טורקת את הטלפון בפניו. גם הוא מפנה לי עורף?!
אולי אני צריכה ליזום איזה מהלך. ללכת לבית של פט ולדפוק על הדלת עד שג'ו יפתח אותה. כאילו שזה ישיג את המטרה, הוא רק יעיף אותי, שוב. לא, אני צריכה שהוא ירצה לראות אותי.
 
שעה אחר כך מישהו דופק בדלת. אני קמה מהספה, מכבה את הסיגריה במאפרה ובצעדים כושלים ניגשת לפתוח. קארן נועצת בי מבט שהולך ונהייה מבוהל מרגע לרגע. הבטן הענקית שלה בולטת בתוך מעיל הגשם הארוך. מתי היא צריכה ללדת? עוד חודש?
"מה קרה לך?" עיניה מנסות להציץ מעבר לכתפי, כאילו תגלה בדירה שלי איזו תשובה.
"כלום. אני בסדר." אני פותחת את הדלת ונותנת לה להיכנס.
"את מסננת אותי כבר ימים, וכל מה שצריך זה מבט אחד כדי להבין שאת לא בסדר." היא פושטת את המעיל שלה ותולה אותו מאחורי הדלת.
"ידיד עשה תאונה. אני דואגת, זה הכול." אני מנפנפת אותה בתשובה קצרה.
"הוא בסדר?" היא קולטת את מצב הדירה הלא מזהיר. אריזות של טייק אווי מהימים האחרונים שלא טרחתי לפנות, וערימת כוסות בכיור שלא שטפתי.
"כן." מה אני אמורה להגיד לה? הוא שונא אותי, הוא לא מוכן לדבר, ואני לא יודעת מה לעשות עם זה?
"מאיה," היא נראית מבולבלת, "מה קורה כאן?"
"אני לא רוצה להיכנס לזה, בבקשה." אני בעצמי לא ממש יודעת.
"הבית שלך נראה כאילו עבר בו טורנדו."
"אני לא רוצה לדבר על זה!" אני מרימה את קולי שנסדק. מושכת את חבילת הסיגריות משולחן הקפה, מדליקה אחת וניגשת לעמוד ליד החלון. היא בטח לא מרוצה שאני מעשנת לידה, אבל לאור מצבי, לא תגיד מילה.
"בסדר. לא נדבר על זה." היא מתיישבת על הספה ולא מורידה ממני את העיניים.
"את מרגישה מקוללת לפעמים?" אני בוהה החוצה אל הגשם שלא פוסק.
"מה?"
"מקוללת. את מרגישה לפעמים כאילו לא משנה מה תעשי..." מה הטעם להסביר לה, היא לא תבין אותי.
"את לא מקוללת." היא נאנחת.
"או-קיי."
"מאיה, את לא מקוללת. את חושבת שאמא מתה בגללך?"
"כולם מתים, נפגעים, עוזבים. אולי אני אמורה להיות לבד." אני לוקחת שאיפה עמוקה.
"מתי ישנת בפעם האחרונה?" הדאגה בקולה גלויה.
"לא יודעת." אני לא ישנה כבר ימים. מתעוררת ונרדמת שוב רק כדי להתעורר. מאז שהוא עזב אני מרגישה כאילו הוא לקח איתו את השקט שלי. את היכולת לעצום את העיניים ולישון.
"אולי תבואי אלינו? הבנות ישמחו לראות אותך."
זה הדבר הכי מטומטם ששמעתי בהרבה מאוד זמן.
"הבנות שלך בקושי יודעות איך קוראים לי," אני בולעת את הגוש בגרוני, "ובעלך לא רוצה אותי בסביבה."
"אל תדברי שטויות. הן אוהבות אותך, ואייזק יבין."
"הוא יבין, הא?" אני מגניבה אליה מבט. "מה תגידי לו, קארן, שאחותך התחרפנה?"
"אני רק אומרת שההצעה על השולחן."
"אני אוותר."
"רציתי להזמין אותך למסיבה שאני עורכת. בייבי שאוור, לפני הלידה. לא משהו גדול." עיניה מתחננות שאקבל את ההזמנה שלה.
"מתי?"
"סוף השבוע. את לא צריכה להביא כלום. אני יודעת ש..." היא קוטעת את המשפט.
"קיבלתי קידום. אני יכולה להרשות לעצמי לקנות לך מתנה," אני עונה בבוז.
"קיבלת קידום?" היא מופתעת לגלות.
"מה את יודעת, יש מי שמעריך אותי."
"אל תהיי נבזית. איזה קידום?"
"מנהלת הפרסום והשיווק."
"איך לא סיפרת לי?" העלבון בקולה גלוי, כאילו שאי פעם התקשרתי לספר לה משהו.
"זה קרה לפני כמה ימים. הייתי עסוקה."
"עסוקה מכדי להרים טלפון?"
"מה את רוצה ממני, קארן?"
"אני רוצה לדעת מה קורה איתך!" היא נראית כאילו עוד שנייה תפרוץ בבכי. ההורמונים בטח משגעים אותה. "את לא עונה, נעלמת כאילו בלעה אותך האדמה, ואני באה לכאן ומוצאת אותך במצב הזה. את לא יכולה להאשים אותי שאני דואגת!"
"אמרתי לך שידיד עשה תאונה!"
"ידיד?!" היא לא נשארת חייבת, "ככה את נראית בגלל ידיד?!"
"לא עניינך." אני מתרחקת מהחלון ומכבה את הסיגריה במאפרה שעל שולחן הקפה.
"ועוד איך ענייני." עיניה עוקבות אחריי. "אני לא מבינה מה עובר עלייך."
תאמיני או לא קארן, גם אני לא מבינה.
"אני בסדר, את יכולה להפסיק לדאוג. אני אגיע למסיבה שלך עם מתנה." אני מדגישה בעלבון את המילים האחרונות.
"את בטוחה שאת לא רוצה לבוא איתי?" היא עושה ניסיון אחרון לשכנע אותי.
"כן."
"ביום שבת, שש בערב." היא קמה מהספה בתנועה מסורבלת.
"אני אהיה שם."
"תשמרי על עצמך ותתקשרי, אם את צריכה משהו. כל דבר." היא נותנת בי מבט מודאג נוסף.
"אני אראה אותך ביום שבת."
"טוב." היא יודעת לא לנסות לחבק אותי. מפנה את גבה, מורידה את המעיל מהמתלה, מתעטפת בו ויוצאת בלי להוסיף מילה. אני ממהרת לנעול אחריה, נשענת בגבי אל הדלת.
אני לא יכולה להסתיר את זה. כולם מעיפים בי מבט אחד ורואים את השבר שאני רוצה להסתיר יותר מכול. אני לא יכולה לסבול את זה. אני רק רוצה לשמוע את הקול שלו ולדעת שגם הוא חושב עליי.
 
"אל תתכחשי לזה. את הרגשת את זה גם. את החיבור, זה היה שם. אנחנו טובים ביחד, ואת עיוורת."
המילים של ג'ו מעירות אותי מעוד חלום. נרדמתי על הספה ואני מנסה לנער מעליי את מבטו שחרוט במוחי. החלומות שלי מניחים לעבר לחזור במלוא עוצמתו. הסלון שקט, רק נשימותיי המהירות מפירות את הדממה. הגשם מכה ברחובות לונדון ללא רחם, כאילו מראה הזדהות עם דמעותיי.
הגעגועים אליו מוציאים אותי מדעתי, זה ההסבר היחיד. מכורבלת בתוך עצמי, אין לי לאן לברוח. השקט מפנה מקום לזיכרונות. אחרי שנים בהן דחקתי אותם לפינה, הם חוזרים ומוציאים אותי מדעתי. איך אפשר לרצות מישהו עד שהעצמות כואבות? אפשר. אני העדות המהלכת לכך, ואני שונאת את זה, כי אני לא מכירה את עצמי יותר. אני לא בטוחה מי אני, ואני רוצה שהכול יפסיק לכאוב.
 
בשעה חמישה לתשע אני יוצאת מהמעלית בבניין המשרדים של "רינובו". הכאב בשריריי מסרב להרפות, מסרב להיחלש. אני מרגישה חשופה לעיניי כל. ליב כבר יושבת בשולחנה וממלמלת ברכת בוקר טוב.
"בוקר טוב גם לך," אני עונה באדישות. פושטת את המעיל שלי, תולה אותו על זרועי ומשתדלת להרכין את ראשי. מודעת היטב לעיניי הנפוחות, אני נכנסת למטבחון ומתחילה להכין קפה.
אני חייבת לשרוד את היום הזה ולחשוב על תוכנית. לא יכול להיות שג'ו יתעלם ממני, לא ככה.
מכות יבשות וזעזוע מוח.
מה אם כואב לו? המחשבה מכווצת כל שריר בבטני. אני קופצת את הלסת שלי, כאילו שהפעולה הזו תצליח להתגבר על המחנק הגובר בגרוני. בטוח כואב לו, הוא התרסק עם האופנוע. מי נוסע על האופנוע שלו לפאקינג פלימות' באמצע ינואר?!
 
אני מציצה בנייד שלי כל שעה. כל חצי שעה. השתיקה שלו מכרסמת בי, והזיכרון של האצבעות שלו ושל לשונו הוא כל מה שנשאר לי ממנו, וזה לא מספיק. אני מקללת אותו על החיים שלי ועל החיים שלו, שלא חשובים לו מספיק, ועל זה שהדאיג אותי, ועל זה שלא בא. ואני מקללת אותי, כי טעיתי, כי לא הייתי צריכה לתת לו ללכת, אבל נתתי, ועכשיו אני רק צריכה שיחזור.
מה אם הוא היה מת? אני מקוללת, זה בטוח. כל מי שמתקרב אליי, גורלו נחרץ. ועכשיו הגיע תורו של ג'ו. לא נענשתי מספיק? קודם אמא שלי, ואז ג'ז. לא שילמתי את המחיר? אני במדרון, ואני סיזיפוס, ואני לא יודעת איך להמשיך.
 
"אנחנו יכולות לדבר?" קול מוכר ותקיף מופיע בפתח המשרד שלי, גורם למבטי לנתר בבהלה.
עיניי ננעצות במרי, שנעמדת מול השולחן המשרדי שלי ולא זזה ממקומה. אני תוהה ביני לבין עצמי מה נכון יהיה לעשות.
"אני לא יודעת מה יש לי להגיד."
"אני בטוחה שיש לך הרבה מה להגיד לאור העובדה שהסתובבת עם אח שלי בחודשים האחרונים," היא מסננת בקול שקט, אם כי הטון ברור לי, היא לא מרוצה.
"הוא סיפר לך." רק אלוהים יודע מה אמר עליי. לאור העובדה שכרגע הוא שונא אותי, בטח לא דברים טובים.
"יותר חשוב בעיניי מה את יכולה לספר לי."
"שום דבר בעל משמעות." אני מנפנפת בידי לעברה.
"מאיה, אנחנו צריכות לדבר." קולה הופך תקיף.
"אני לא יכולה לדבר, בטח לא כאן." אני לא מוותרת לה בקלות.
"אני בטוחה שאת יכולה לצאת לחמש עשרה דקות." היא מגלגלת עיניים. אוף, היא עלולה לעשות לי סצנה.
"נמצא בית קפה." אני מתרוממת מהכיסא שלי. "תעשי את זה קצר, אין לי את כל היום."
חוטפת את התיק שלי, ומובילה אותנו אל המעליות והחוצה לרחוב, כל הדרך לבית הקפה הפינתי. רבע שעה, לא דקה יותר.
 
"כמה זמן זה נמשך?" מרי נועצת בי עיניים לא מרוצות.
"על מה את מדברת?" אני מוציאה את חבילת הסיגריות ומדליקה אחת, לא נוגעת בקפה שלי. יש סיכוי טוב שאם אשתה עוד כוס קפה אחת, פקעת העצבים שאני תתפוצץ.
"על הסמים. אני צריכה להבין, וג'ו לא מדבר איתנו, הוא לא עונה לנו לטלפונים."
"ואת חשבת שאם תבואי לכאן ותשאלי אותי, תקבלי תשובות?"
"תאמיני לי שזה המקום האחרון שאני רוצה להיות בו, אבל הוא אח שלי, ואני אעשה מה שצריך."
"מאיפה אני יודעת כמה זמן זה נמשך? הוא לא החבר שלי ומעולם לא היה."
"אני הכנסתי אותך לבית שלי, הפגשתי אותך עם הבת שלי, וכל הזמן הזה את ידעת שהוא צריך עזרה."
"זה רק גראס, מרי. אל תהיי דרמתית," אני ממהרת לענות שוב את התשובה שגם לי נשמעת גרועה ביחס למצב.
"זה לא רק גראס, ושתינו יודעות את זה."
הוא שוב לקח כדורים? אני אהרוג אותו!!!
"אני לא אחראית עליו."
"את יודעת איזה בלגן זה?! מזל שיש את רוב ואת הקשרים שלו!"
"איך בעלך קשור לזה?" אני מעקמת את הפנים.
"ג'ו עבר על החוק. מישהו צריך לוודא שהוא לא יסתבך! לא שלך אכפת מכל זה."
אני לא חושבת שזה הזמן להתחיל להסביר לה.
"את יודעת משהו, את יכולה להפסיק לחפש את מי להאשים. יש לי חדשות בשבילך ובשביל כל המשפחה שלכם, הוא ילד גדול! אם הוא בוחר לעשן סמים, לא מתפקידי לעצור אותו, לדווח לכם או לבגוד באמון שלו, שהיה לו כל כך חשוב! לא שזה עצר אותו מלרסק את האמון שלי בו."
"אני רק מנסה לשמור על המשפחה שלי, וג'ו לא מסוגל להבין את זה."
אני קוטעת אותה מיד.
"מרי, זה לא ענייני, אני לא רוצה לדעת, או-קיי?" אני מתה לדעת. אני מתה לשמוע שהוא סובל ושרע לו וש... שהוא מת מגעגועים אליי.
"סליחה. זה פשוט מוזר, את יודעת. את והוא."
"זה לא מוזר, כי אין את והוא," אני מבטלת את דבריה. "הוא לא רוצה לראות אותי, ואני לא מתחננת בפני אף אחד."
"זה ממש דפוק," היא ממלמלת.
"מה שלום אבּיגייל?" אני משנה נושא.
"היא שואלת מתי תבואי שוב."
היא רצינית? כאילו שאתקרב לבית שלהם. אני צריכה לתפוס מרחק מהשבט שלהם.
"אני לא חושבת..."
"מאיה," עיניה אינן יורדות ממני, "אם היתה מישהי אחרת שהיא היתה מוכנה לפגוש, הייתי שוכרת אותה, אבל היא רוצה אותך."
"אני לא יכולה." כמו שאני מכירה את אבּיגייל, היא בטח עושה למרי דווקא.
"היא לא מתחברת לכל אחד. היא עברה הרבה."
"אני יודעת, אנחנו מדברות."
"היא סיפרה לך?" מבטה של מרי מופתע.
"כן."
"את לא יכולה להפנות לה עורף."
"ג'ו לא יאהב את זה. מרי, את לא יכולה לבקש ממני." ג'ו יהרוג אותי, אם ידע.
"היא הבת שלי, אני יכולה לבקש ממך. את חושבת שאני אוהבת את הרעיון?"
"אני מנחשת שלא."
"היא חושבת שאני לא יודעת על הבוס שלה." חיוך קטן מתגנב בזווית פיה.
"איך גילית?"
"היא מתחמקת כל פעם שאני שואלת על העבודה ועליו בפרט ומסמיקה. אני לא יודעת אם שמת לב, אבל אבּי אף פעם לא מסמיקה." תודה לאל על זה.
"אני חייבת לחזור לעבודה." אני מכבה את הסיגריה שלי בלי לתת לה תשובה ומשאירה טיפ על השולחן.
"גם אני." היא קמה מהכיסא. "בבקשה, תחשבי על זה."
"בסדר." אני משחררת את האוויר העצור בריאותיי. היא מתרחקת ממני במורד הרחוב, אני אוספת את התיק שלי ואת מחשבותיי ועושה את דרכי חזרה למשרד.
איך הכנסתי את עצמי לזה?
 
"את מתכוונת להתבוסס באומללות שלך עוד הרבה זמן?" פטריק משתרע על הספה שלי מול הטלוויזיה, כששנינו בוהים במרקע. אני מרוקנת את כוס הוויסקי השנייה שלי וקמה למטבח למלא אותה שוב.
"אין לך איזו... מישל לזיין?" אני רוטנת לעברו. זה בכלל השם שלה? מי זוכר.
"מישל יודעת שהחברות שלנו חשובה לי. היא מבינה."
"מצחיק." אני חוזרת לשבת לצדו. "כמו שאני מכירה אותך, הצבת לה עובדה. היא מקבלת כשהיא מקבלת, ומתחננת לעוד כשאתה אינך."
"את בטוחה שאת רוצה לדבר על זיונים?" הוא מצחקק.
"למה אני לא מסוגלת למצוא בחור אחד נורמלי, הא פט? תגיד לי, למה כולם חייבים להיות חארות?" האלכוהול משפיע עליי במהירות, אני מרגישה את זה. "למה הם לא יכולים להיות... כמוך?"
"כמוני?" שוב הוא צוחק. נראה שמצבי משעשע אותו.
"כן, כמוך, תראה אותך. בלי עניינים מסובכים, בלי דרמות. אתה אוהב אותי כמו שאני, איך זה שאף פעם לא קרה בינינו כלום?"
"אולי זה קשור לעובדה שאני מכיר אותך עוד מהשנים שצבעת את השיער לוורוד."
"פס ורוד!" אני מתגוננת. "היה לי פס ורוד שאתה מסרב לשכוח! ונראיתי איתו נפלא, במקרה שאתה לא זוכר."
"זו מעולם לא היתה הבעיה שלך."
"אתה חושב שאני יפה?" או-קיי, אני ממש שיכורה, הראש שלי מסתובב. מה אכפת לי מה חושב פטריק?
"אני חושב שאת צריכה לשתוק ולתת לי לראות את הסרט." הוא לא באמת עונה לי. למה הוא התחמק? פטריק תמיד אומר לי כמה אני יפה. עכשיו כל מה שהוא רואה זה את השיכורה האומללה הזו שעל הספה, ועוד מעט יימאס לו. יימאס לו מהטיפוס הזה שנהייתי, והחברות שלנו כבר לא תהיה חשובה לו, והוא ייעלם. הוא ייעלם, כי זה מה שאנשים עושים, הם נעלמים. הם לוקחים כדורים ומתים או מתרסקים עם האופנוע שלהם, ולא אכפת להם מי נשאר מאחור. אני מנגבת את הדמעה שמתגנבת על הלחי שלי, רק שלא יראה אותי בוכה. הוא יחשוב שאני פתטית. עוד דמעה, לכל הרוחות! זאת לא אני, זאת לא אני הבחורה הזאת.
"את רצינית?" פטריק ממלמל לידי.
"שתוק." אני קוטעת אותו מיד.
"מאיה."
"אל תגיד כלום!" אני צועקת ומגלה שזו היתה טעות, כי הצעקה הזו מוציאה איתה החוצה את כל מה שכלאתי בפנים. פטריק גולש לשטיח ומתיישב על ברכיו בין רגליי.
"אל תרחם עליי!" אני צועקת בבכי. "ידעתי שזה יקרה!"
אני טומנת את פניי בכפות ידיי ומתייפחת. "אני שונאת אותו! אני שונאת אותו, כי הוא בדיוק מי שידעתי שיהיה, נעלם ברגע שבו אני הכי צריכה אותו! נשבעתי לעצמי שזה לא יקרה לי שוב..."
"יש דברים שלא בשליטתנו." פטריק מנסה לנחם אותי.
"זה היה בשליטתי, ונתתי לזה להפוך למשהו ש... למשהו שנמנעתי ממנו בכוונה," אני לא מצליחה לעצור את הבכי, "רק כדי לגלות שצדקתי..."
"מאיה, לכי לישון. שתית, ואת כועסת, ואת מתגעגעת אליו."
"אני כועסת על עצמי, כי אני מטומטמת." אני מוחה את הדמעות.
"את לא מטומטמת, עשית טעות."
"הוא לא נותן לי לתקן אותה!" מרגע לרגע הבכי הופך לזעם. למה הוא לא יודע לסלוח?! למה הוא לא מבין שאנשים פאקינג טועים, בן זונה עקשן. "גמרתי לבכות, גמרתי להיות אומללה בגלל מישהו שלא שווה את זה."
אני אוספת את כל כוחותיי אחרי הבכי המתפרץ, פטריק מחכה עד שהיבבות שלי משתתקות. זהו, נעלתי אותן בחזרה. הוא לא שווה את זה. פטריק מתרומם מהשטיח ומושיט לי יד. אני נעמדת, מסוחררת, לוקחת רגע להתייצב.
"לכי לישון." הוא משחרר את ידי. "אני אצא לבד."
אני מביטה אליו בעיניים אדומות. הוא מנשק את הלחי שלי וממתין עוד רגע, עד שאני נעלמת במסדרון. הכול בגלל המניאק!
 
23:42
אני שונאת אותך. תודה על הגיהינום.
תודה על השיעור ועל הכאב ששכחתי שאני יכולה להרגיש.
לך לעזאזל.
לעולם לא אסלח לך.
אני מתכרבלת במיטה. גמרתי לבכות, גמרתי לבכות בגלל גברים. מחר בבוקר אני אקום ואזכר מי אני, ואף אחד לא יפגע בי שוב, לעולם.

אילת סווטיצקי

אילת סווטיצקי, בת 36, נשואה ואמא ל 3, מחברת הספרים "תחרה וצבע" וספרי ההמשך "זהב ודיו", "פנינה ומשי".
באוקטובר 2012 התחילה לחלום בימים ולכתוב בלילות. שזרה את חוויות הילדות והחיים שלה, ההתמודדות עם מאניה דפרסיה, הפרעת אכילה, אהבה, תשוקה וכל מה שהחיים מזמנים לכולנו, לתוך שלושה ספרים.

"דבש - הוצאה לאור" נפתחה בשנת 2016, וכיום נמצאת בבעלותה.

ב-7.10.23 נרצח אחיה רועי ואמה ואחיה נחטפו מקיבוץ נירים. ב-24.11.23 שוחררה אמה משבי החמאס. 

רסיסים של אושר אילת סווטיצקי
1
 
אני לא יכולה לנשום.
האוויר שנשאב לריאותיי מסרב לחדור פנימה, והחזה שלי כמו נמעך לתוך עצמו בתחושת סחרור מתגברת. רגליי רועדות, וקול הלמות לבי מכה באוזניי כמו תופים ומעמעם את רעשי המכונות המצפצפות סביבי.
הוא יכול היה למות.
המסדרון הלבן מסרב להסתיים. מבטי נעוץ במרצפות הקרמיקה הלבנות המוכרות, ואני נאבקת בריח, המעלה בי בחילה נוראית.
אל תקיאי!
עטופה במעיל ורועדת, אני מתקשה לחשוב בבהירות. אלו היו, ללא ספק, הדקות הארוכות בחיי. יצאתי בסערה מביתו של פטריק, זינקתי לתוך המכונית, לחצתי על דוושת הגז ונהגתי כמו משוגעת. כבר הייתי בסיפור הזה, אנשים הולכים לבית החולים ולא חוזרים.
הקירות סוגרים עליי, ואני מִטלטלת בין העבר להווה. רגע אחד אני הילדה בת השתיים עשרה, שצופה באימה קמלה, וברגע הבא אני אחוזת חרדה לשלומו של ג'ו.
הנשימה שלי כבדה, מאומצת, ואני מכריחה את עצמי לעשות את הצעד הבא ואת זה שאחריו. עיניי מתרוצצות, בוחנות בחטף את מספרי החדרים המוטבעים על הקירות ומחפשות את החדר שאליו פטריק כיוון אותי. החדר בו הוא נמצא. רק שאברח מהמסדרון הזה, שמזכיר יותר מדי דברים.
ג'ו החליק על האופנוע שלו שלושה רחובות מביתו. פטריק ידע לומר שחטף כמה מכות יבשות וזעזוע מוח. אני רוצה להאמין לו, אבל גם אמא שלי אמרה שהיא תחזור, וזה מעולם לא קרה.
אולי לא הייתי צריכה לבוא? אולי הייתי צריכה לעצור לרגע ולחשוב על זה? לא, אני חייבת לראות אותו. הוא לא אמא שלי. הוא לא. הוא יהיה בסדר.
בקצה המסדרון, דלת החדר הלבנה פתוחה. אני מתקרבת ודופקת בחשש.
"מה?" קולו המחוספס של ג'ו נשמע חסר סבלנות.
"ג'ו?" אני שואלת בשקט ומציצה לתוך החדר. ג'ו שרוע על המיטה, לבוש בחלוק בית החולים, פלג גופו התחתון מכוסה בסדין. שיערו פרוע, ותחת עיניו עיגולים שחורים. הוא נראה נורא, מה שגורם לי להרגיש נורא.
"מה לכל הרוחות..." הוא מקלל, עיניו בוערות לתוכי במה שאני יכולה להגדיר רק כתיעוב.
"אני יכולה להיכנס?"
"את יכולה להתחפף." התשובה שלו גורמת ללבי לצנוח.
הוא לא רוצה לראות אותך.
"אתה לבד?" איפה המשפחה שלו? גם אותם הוא סילק?
"לא עניינך," הוא רוטן בעצבים.
"שמעתי," אני פותחת את הפה, אבל הוא קוטע אותי באחת בלי לתת לי להשחיל עוד מילה.
"יופי, אז שמעת. עכשיו תעזבי." הוא מסובב את ראשו אל החלון ומסרב להסתכל עליי. "אני לא רוצה אותך כאן."
"בבקשה תדבר איתי."
"ניסיתי את זה במשך חודשיים. גמרתי לדבר, מאיה. תתחפפי." קולו מתגבר בזעם, והבלבול שאני חשה רק מתעצם נוכח המצב. אין לי טעם להרים את הקול, זה רק יגרום לו להסתגר מפניי יותר, אבל הוא שוכב ממש מולי, אחרי שניצל בנס מהתאונה הזו, ואני רוצה לחבק אותו. אני רוצה להניח את הראש על החזה שלו ולשמוע את הלב שלו דופק, והוא לא ייתן לי. אני זאת שזרקה אותו אל מחוץ לדלת, אני זאת שלא הבינה בזמן.
"אתה פצוע." עיניי מסרבות להתרגל למראהו. החבלות לא נראות על זרועותיו, אבל מה מתחבא מתחת לסדין? כמה כואב לו?
הוא מסובב אליי באִטיות את מבטו, ועיניו ננעלות עליי, זועמות.
"זאת לא הבעיה שלך, הבהרת את זה מצוין."
"ג'ו." אני עושה צעד בודד לתוך החדר, וגופו נדרך מולי.
"אל תתקרבי אליי!" הוא רושף, ואז נאנח ותופס את ראשו בידיו. עיניו נעצמות, וראשו שוקע על הכרית. "תעשי טובה לשנינו ותיעלמי."
"אתה באמת לא תקשיב לי?" מה אני בכלל רוצה לומר לו? שהשעה האחרונה היתה מפחידה כל כך, עד שאני לא בטוחה שהרגליים שלי יכולות להישאר יציבות יותר? שהמחשבה שקרה לו משהו גרמה לי לכזאת בחילה, עד שכואבת לי הבטן?
"את לא רצית אותי. עכשיו תעזבי אותי לנפשי." הוא נאנח שוב, וברגע אחד אנחנו בנקודת ההתחלה. כאילו החודשיים האחרונים מעולם לא קרו. כל השיחות שלנו, כל מה שקרה, כל הלילות והמילים שחלקנו, נעלמים באחת.
"אתה דפוק," אני ממלמלת בקול סדוק.
"כמוני כמוך."
אני נאבקת בגוש שבגרוני, מפנה לג'ו את גבי ויוצאת מן החדר בצעדים נמהרים, אבל קול מוכר גורם לי לקפוא במקום.
"מאיה!" מרי קוראת אליי בעודה מתקרבת, מבט מבולבל בעיניה.
"אני חייבת ללכת." אני מנסה להתחמק בתשובה קצרה.
"חכי רגע," היא מספיקה לתפוס בזרועי, מוטרדת ועייפה, "מה את עושה כאן?"
מה אני עושה כאן? מביכה את עצמי, זה מה. בורחת בבושת פנים מאח שלה, שלא רוצה אותי. המחשבה על כך מותחת את הכאב לדרגות חדשות ומעצימה את תחושת המחנק. אני עומדת לבכות, ואני לא אעשה את זה מולה.
"זה מסובך." וזה בין ג'ו וביני, לא עניינו של אף אחד אחר.
"מסובך? איך?" היא לא מוותרת.
"מרי, רק באתי לראות מה שלומו, זה הכול."
"מה את לא מספרת לי?" עקשנית אחת, היא לא רואה שאני מנסה לעזוב?
"אין מה לספר."
"אתם יוצאים יחד?" היא זורקת ניחוש לאוויר בייאוש.
"לא, אנחנו לא."
"הם מצאו שאריות של סמים בדמו. האם את יודעת משהו על זה?"
"את תצטרכי לשאול את ג'ו." לא מתפקידי להגיד לה מה הוא לוקח, ואני גם לא באמת יודעת.
"שאלתי, והוא לא ענה. ההורים שלי בדרך, ואני לא יודעת מה לומר להם." עכשיו היא נראית חסרת סבלנות. את ההורים של ג'ו, בכל מקרה, אני לא מצפה לפגוש.
"אני לא יכולה לעזור לך." דמעה זולגת על הלחי שלי, אני מסתובבת ומתרחקת בריצה, פותחת בחבטה את הדלת, מתפרצת החוצה, מוצאת את הקיר הקרוב להישען עליו ומניחה לגשם לשטוף ממני את הכול. ממררת בבכי, שאיני יכולה לעצור.
הוא סילק אותי. רציתי לחבק אותו, לנשום את הריח שלו ולהתנצל על כל מה שקרה. רציתי לבכות לו, כי רק הוא יבין את הדמעות שלי, אבל הוא העיף אותי מהחדר.
סדוקה, החומות שלי נופלות אחת אחת, ואין מי שידביק אותן חזרה, את ההגנות שלי ששמרו עליי מפני... זה. מפני הכאב המשתק שכל כך פחדתי ממנו.
ככה זה כשאוהבים? ככה זה חייב להיות?
הוא היה שם בשבילי, ואני, עיוורת ומנותקת, דחפתי אותו ממני רחוק ככל האפשר. ועכשיו הוא שוכב במיטת בית החולים, ואני רוצה לצרוח. אני צריכה לעשות משהו שיוציא את מה שמאיים לשבור אותי לחתיכות.
כל מה שאני יודעת לעשות זה לסגור את העולם בחוץ.
הדמעות הארורות זולגות על לחיי. מטומטמת, מטומטמת אחת!
הצרחה שמשתחררת מתוכי שורפת את גרוני.
למה הוא היה חייב להיות טוב אליי, כדי לברוח? כדי להיעלם כמו כולם? מה שווים זיכרונות, אם כל מה שהם עושים זה להזכיר לנו את מה שאיננו?!
אני צורחת, כי זה כל מה שנותר לי לעשות. לצרוח, לבכות ולקלל. למה הוא לא יכול היה פשוט לחזור אליי.
 
הסיגריה הבוערת במאפרה על שולחן הסלון מעלה סילון עשן דק. אני מצטנפת על הספה ומביטה בה בעיניים רטובות מבכי, לא מסוגלת להוציא מהראש את התמונה האיומה של ג'ו במיטה ההיא.
הוא לא שבר כלום, זה רק זעזוע מוח. אם אשים את הידיים שלי עליו, הוא יראה מה זה זעזוע מוח! מה הוא חשב לעצמו?!
אני שונאת אותו. למה הוא לא מסוגל לסלוח? הוא לא הסכים להקשיב למילה מדבריי. הוא זה שרצה יותר, בלי הכנה, משום מקום, ועכשיו הוא פשוט מעיף אותי לכל הרוחות?
אני לא מצליחה לעצור את הדמעות, הן זולגות ללא שליטה. הקריירה שלי קיבלה דחיפה למעלה, והחיים האישיים שלי בצניחה חופשית, ואני אמורה למצוא איזון שישאיר אותי עם הרגליים על הקרקע.
אולי הוא צריך כמה ימים כדי להירגע ולהתאושש מהתאונה. לתת למוח שלו לחזור לתפקוד ולהיזכר שהוא רוצה אותי. בדיוק כמו שאני רוצה אותו, כל שנייה שאני ערה.
 
אני מעיפה עוד מבט בבבואה הנשקפת אליי ממראת המעלית שלוקחת אותי למשרד.
התקלחתי. התלבשתי. התאפרתי. נכנסתי לאוטו. הגעתי לעבודה.
עבדתי לפי רשימה שמטרתה היחידה היתה לגרום לי להמשיך לנוע. מטלות פשוטות, אחת בכל פעם. זה כל מה שאני יכולה להתמודד איתו כרגע.
הייתי במצב הזה בעבר, אני מתורגלת. אני יודעת מה הפתרון. לבחור את החליפה הנכונה בארון, לנעול את הסטילטו שלי ולהמשיך עם הקיום שלי עד שהכאב יחלוף.
דלתות המעלית נפתחות, אני נושמת עמוק, יוצאת אל הלובי ונועצת מבט מופתע בבחורה הברונטית כהת העור שיושבת בפינת ההמתנה ומחייכת אליי.
"בשעה טובה." היא קמה לעברי, ואז עוצרת ותוקעת בי מבט ביקורתי. "את נראית כאילו דרסה אותך רכבת."
"אל תשאלי," אני קוטעת אותה, לפני שתתחיל לחקור אותי. "האם זה אומר שחזרת?"
"בהחלט." מריאנה נראית קורנת.
"אני צריכה קפה." אני מסמנת בראשי לעבר המטבחון, ומריאנה הולכת אחריי בצעדים קלילים. השמחה שהיא מפזרת לכל עבר צריכה להתמתן ממש מהר, לפני שתעלה לי על העצבים.
"מה קרה לך?" היא שואלת בשקט, שנייה אחרי שאני סוגרת את הדלת מאחורינו ומוציאה כוסות מהארון.
"כלום."
"ממש."
"מארי," אני מסתובבת אליה, המבט הקודר על פניי מבהיר שאנחנו לא הולכות לנהל עכשיו שיחה חברית, "קיבלתי ג'וב חדש. אני לא יכולה לתת לחיים האישיים שלי להפריע בדרך. אני לא צריכה שתשאלי אותי מה שלומי, איך ישנתי או מה קורה. אני צריכה חברת צוות יעילה, שתעזור לי לעשות את העבודה שלי על הצד הטוב ביותר. את חושבת שאת יכולה לעשות את זה?"
"כן," היא ממהרת לענות במבט מודאג.
"מה עם התביעה שלך?" אני עוברת לפסים מעשיים. השאלה שלי גורמת למריאנה לאבד מעט משמחת החיים שלה.
"הגעתי להבנות עם ההנהלה."
"ומר גרין?"
"עורך הדין שלי בוחן פשרה. כשיהיה לו משהו ביד להראות לי, נדבר."
"יופי," אני סוגרת את הנושא. "עכשיו, אני צריכה קפה, ואחרי זה לשבת איתך ועם טים ולעשות תוכניות."
"נשמע טוב." היא מהנהנת.
"תודה." אני מפנה לה את גבי וחוזרת להתעסק בהכנת הקפה. אני רק צריכה לצלוח את השעה הבאה, ואת זו שאחריה. דקה אחר דקה.
 
דפיקות לא צפויות על דלת המשרד שלי מקפיצות אותי. בשעה האחרונה בהיתי במסך המחשב וניסיתי לנסח מייל בלי הצלחה, אחרי שהשארתי הוראות ברורות לטים ומארי. הם צריכים שאפעיל אותם, עד שילמדו לחשוב בעצמם.
"כן?" אני קוראת, מופתעת כשהדלת נפתחת ומר בייקר המנכ"ל נכנס למשרד שלי ומתיישב על הכיסא מעברו השני של השולחן.
"גברת קלארק."
"מר בייקר." אני מנסה לשוות לקולי מעט סמכותיות, על אף שנדמה לי שהוא צרוד מהרגיל.
"איך עובר עלייך היום?"
"הוא רק התחיל." ואם הייתי ישנה בלילה, זה היה עוזר.
"את לא נראית במיטבך." הוא מתרווח לאחור ונועץ בי מבט בוחן.
נפלא. כאילו שיכולתי להסתיר את זה ממנו.
"אני בסדר, שום דבר שצריך להדאיג אותך. גברת גונזלס חזרה, ויחד עם טים אנחנו עובדים במרץ." אני ממהרת להסיט את השיחה.
"אני מניח שאנחנו מתכוננים להשקה?"
"כן, כן, בהחלט. רציתי להראות לך..." אני פותחת את המגירה הראשונה בשולחן ומחפשת אחר התכשיטים שטים הביא מהמחסן. איפה שמתי אותם? אני סוגרת את המגירה ופותחת את זו שמתחתיה.
"מה רצית להראות לי?" קולו של מר בייקר הופך חסר סבלנות מול חוסר הארגון שאני מפגינה.
"זה היה כאן, אם רק..." אני נלחצת, עכשיו לא הזמן להישמע מבולבלת! כשאני פותחת את המגירה השלישית, אני מוצאת אותם. תודה לאל! "הנה, לגבי הבלוגריות שאני מזמינה, רציתי לדבר איתך לפני שאני שולחת אליהן את התכשיטים."
אני מניחה על השולחן כמה קופסאות חומות פשוטות למראה ופותחת את הקופסה הראשונה, בתוכה מונחת שרשרת שחורה, ענקית ויפהפייה.
"היא מהליין החדש שלנו." מר בייקר מזהה את השרשרת, וזה משמח אותי. "מה את חושבת עליה?"
"אני חושבת שהיא מדהימה. את הקופסה אני שונאת." אני מגניבה אליו מבט.
"היא נראית בסדר."
"היא חסרה את הלוגו שלנו," אני מסבירה. לפחות משהו אני זוכרת לעשות כמו שצריך.
"אנחנו צריכים לוגו על קופסאות קרטון חומות שמיועדות למשלוח?"
"אני חושבת שכן, בשביל המיתוג. אבקש מגברת גונזלס להשיג הצעות מחיר ממספר בתי דפוס. זה לא ייקר את העסק בצורה משמעותית."
"אני אחכה למייל ממך. עוד משהו?"
"לא. הכול תחת שליטה." נותר לי רק לקוות שהוא מאמין לי.
"אני שמח לשמוע." הוא מתרומם ממקומו. "שיהיה לך יום טוב."
"גם לך." אני מביטה בו יוצא מהמשרד וסוגר אחריו את הדלת ומשחררת את נשימתי העצורה. זה עבר בשלום רק במזל. אני אוספת את הקופסאות חזרה למגירה ומתפנה לטפל במיליון דברים אחרים שעל סדר היום, שישכיחו ממני את הבחור ששוכב במיטת בית החולים ולא מוכן לדבר איתי.
 
הרחובות החשוכים נרטבים מהגשם, והעיר מחבקת אליה את החורף שכל כך מזוהה איתה. ערב, ספונה בביתי, אני נלחמת במחשבות המאיימות לפתוח את ברז הדמעות שוב.
אולי פטריק ישתף איתי פעולה, הוא בטח יודע יותר.
אני יודעת שטעיתי. הייתי צריכה לעצור לרגע ולהקשיב לו, ולא להעיף אותו שוב מהדלת, אבל הוא הפתיע אותי, ולקח לי שלושים שניות להבין מה הוא רוצה ומה אני רוצה. האם באמת אין על כך סליחה?
"מאיה." קולו של פטריק מחזיר אותי להווה.
"דיברת איתו?" אני לא מבזבזת זמן.
"כן. הוא חזר לדירה."
תודה לאל, שחררו אותו מבית החולים.
"מה שלומו?"
"בסדר, וזה כל מה שאגיד לך. אם את רוצה עוד פרטים, תצטרכי לשאול אותו."
"אני צריכה לראות אותו."
"אז אני לא יכול לעזור לך." שוב האכזבה מכה בי חזק יותר משאני רגילה. חזק יותר משאני מסוגלת לשאת.
"עכשיו אתה מתחיל איתי?!" אני מאבדת את הסבלנות.
"זאת ההחלטה שלו, מאיה. לא שלי."
"לך לעזאזל." אני טורקת את הטלפון בפניו. גם הוא מפנה לי עורף?!
אולי אני צריכה ליזום איזה מהלך. ללכת לבית של פט ולדפוק על הדלת עד שג'ו יפתח אותה. כאילו שזה ישיג את המטרה, הוא רק יעיף אותי, שוב. לא, אני צריכה שהוא ירצה לראות אותי.
 
שעה אחר כך מישהו דופק בדלת. אני קמה מהספה, מכבה את הסיגריה במאפרה ובצעדים כושלים ניגשת לפתוח. קארן נועצת בי מבט שהולך ונהייה מבוהל מרגע לרגע. הבטן הענקית שלה בולטת בתוך מעיל הגשם הארוך. מתי היא צריכה ללדת? עוד חודש?
"מה קרה לך?" עיניה מנסות להציץ מעבר לכתפי, כאילו תגלה בדירה שלי איזו תשובה.
"כלום. אני בסדר." אני פותחת את הדלת ונותנת לה להיכנס.
"את מסננת אותי כבר ימים, וכל מה שצריך זה מבט אחד כדי להבין שאת לא בסדר." היא פושטת את המעיל שלה ותולה אותו מאחורי הדלת.
"ידיד עשה תאונה. אני דואגת, זה הכול." אני מנפנפת אותה בתשובה קצרה.
"הוא בסדר?" היא קולטת את מצב הדירה הלא מזהיר. אריזות של טייק אווי מהימים האחרונים שלא טרחתי לפנות, וערימת כוסות בכיור שלא שטפתי.
"כן." מה אני אמורה להגיד לה? הוא שונא אותי, הוא לא מוכן לדבר, ואני לא יודעת מה לעשות עם זה?
"מאיה," היא נראית מבולבלת, "מה קורה כאן?"
"אני לא רוצה להיכנס לזה, בבקשה." אני בעצמי לא ממש יודעת.
"הבית שלך נראה כאילו עבר בו טורנדו."
"אני לא רוצה לדבר על זה!" אני מרימה את קולי שנסדק. מושכת את חבילת הסיגריות משולחן הקפה, מדליקה אחת וניגשת לעמוד ליד החלון. היא בטח לא מרוצה שאני מעשנת לידה, אבל לאור מצבי, לא תגיד מילה.
"בסדר. לא נדבר על זה." היא מתיישבת על הספה ולא מורידה ממני את העיניים.
"את מרגישה מקוללת לפעמים?" אני בוהה החוצה אל הגשם שלא פוסק.
"מה?"
"מקוללת. את מרגישה לפעמים כאילו לא משנה מה תעשי..." מה הטעם להסביר לה, היא לא תבין אותי.
"את לא מקוללת." היא נאנחת.
"או-קיי."
"מאיה, את לא מקוללת. את חושבת שאמא מתה בגללך?"
"כולם מתים, נפגעים, עוזבים. אולי אני אמורה להיות לבד." אני לוקחת שאיפה עמוקה.
"מתי ישנת בפעם האחרונה?" הדאגה בקולה גלויה.
"לא יודעת." אני לא ישנה כבר ימים. מתעוררת ונרדמת שוב רק כדי להתעורר. מאז שהוא עזב אני מרגישה כאילו הוא לקח איתו את השקט שלי. את היכולת לעצום את העיניים ולישון.
"אולי תבואי אלינו? הבנות ישמחו לראות אותך."
זה הדבר הכי מטומטם ששמעתי בהרבה מאוד זמן.
"הבנות שלך בקושי יודעות איך קוראים לי," אני בולעת את הגוש בגרוני, "ובעלך לא רוצה אותי בסביבה."
"אל תדברי שטויות. הן אוהבות אותך, ואייזק יבין."
"הוא יבין, הא?" אני מגניבה אליה מבט. "מה תגידי לו, קארן, שאחותך התחרפנה?"
"אני רק אומרת שההצעה על השולחן."
"אני אוותר."
"רציתי להזמין אותך למסיבה שאני עורכת. בייבי שאוור, לפני הלידה. לא משהו גדול." עיניה מתחננות שאקבל את ההזמנה שלה.
"מתי?"
"סוף השבוע. את לא צריכה להביא כלום. אני יודעת ש..." היא קוטעת את המשפט.
"קיבלתי קידום. אני יכולה להרשות לעצמי לקנות לך מתנה," אני עונה בבוז.
"קיבלת קידום?" היא מופתעת לגלות.
"מה את יודעת, יש מי שמעריך אותי."
"אל תהיי נבזית. איזה קידום?"
"מנהלת הפרסום והשיווק."
"איך לא סיפרת לי?" העלבון בקולה גלוי, כאילו שאי פעם התקשרתי לספר לה משהו.
"זה קרה לפני כמה ימים. הייתי עסוקה."
"עסוקה מכדי להרים טלפון?"
"מה את רוצה ממני, קארן?"
"אני רוצה לדעת מה קורה איתך!" היא נראית כאילו עוד שנייה תפרוץ בבכי. ההורמונים בטח משגעים אותה. "את לא עונה, נעלמת כאילו בלעה אותך האדמה, ואני באה לכאן ומוצאת אותך במצב הזה. את לא יכולה להאשים אותי שאני דואגת!"
"אמרתי לך שידיד עשה תאונה!"
"ידיד?!" היא לא נשארת חייבת, "ככה את נראית בגלל ידיד?!"
"לא עניינך." אני מתרחקת מהחלון ומכבה את הסיגריה במאפרה שעל שולחן הקפה.
"ועוד איך ענייני." עיניה עוקבות אחריי. "אני לא מבינה מה עובר עלייך."
תאמיני או לא קארן, גם אני לא מבינה.
"אני בסדר, את יכולה להפסיק לדאוג. אני אגיע למסיבה שלך עם מתנה." אני מדגישה בעלבון את המילים האחרונות.
"את בטוחה שאת לא רוצה לבוא איתי?" היא עושה ניסיון אחרון לשכנע אותי.
"כן."
"ביום שבת, שש בערב." היא קמה מהספה בתנועה מסורבלת.
"אני אהיה שם."
"תשמרי על עצמך ותתקשרי, אם את צריכה משהו. כל דבר." היא נותנת בי מבט מודאג נוסף.
"אני אראה אותך ביום שבת."
"טוב." היא יודעת לא לנסות לחבק אותי. מפנה את גבה, מורידה את המעיל מהמתלה, מתעטפת בו ויוצאת בלי להוסיף מילה. אני ממהרת לנעול אחריה, נשענת בגבי אל הדלת.
אני לא יכולה להסתיר את זה. כולם מעיפים בי מבט אחד ורואים את השבר שאני רוצה להסתיר יותר מכול. אני לא יכולה לסבול את זה. אני רק רוצה לשמוע את הקול שלו ולדעת שגם הוא חושב עליי.
 
"אל תתכחשי לזה. את הרגשת את זה גם. את החיבור, זה היה שם. אנחנו טובים ביחד, ואת עיוורת."
המילים של ג'ו מעירות אותי מעוד חלום. נרדמתי על הספה ואני מנסה לנער מעליי את מבטו שחרוט במוחי. החלומות שלי מניחים לעבר לחזור במלוא עוצמתו. הסלון שקט, רק נשימותיי המהירות מפירות את הדממה. הגשם מכה ברחובות לונדון ללא רחם, כאילו מראה הזדהות עם דמעותיי.
הגעגועים אליו מוציאים אותי מדעתי, זה ההסבר היחיד. מכורבלת בתוך עצמי, אין לי לאן לברוח. השקט מפנה מקום לזיכרונות. אחרי שנים בהן דחקתי אותם לפינה, הם חוזרים ומוציאים אותי מדעתי. איך אפשר לרצות מישהו עד שהעצמות כואבות? אפשר. אני העדות המהלכת לכך, ואני שונאת את זה, כי אני לא מכירה את עצמי יותר. אני לא בטוחה מי אני, ואני רוצה שהכול יפסיק לכאוב.
 
בשעה חמישה לתשע אני יוצאת מהמעלית בבניין המשרדים של "רינובו". הכאב בשריריי מסרב להרפות, מסרב להיחלש. אני מרגישה חשופה לעיניי כל. ליב כבר יושבת בשולחנה וממלמלת ברכת בוקר טוב.
"בוקר טוב גם לך," אני עונה באדישות. פושטת את המעיל שלי, תולה אותו על זרועי ומשתדלת להרכין את ראשי. מודעת היטב לעיניי הנפוחות, אני נכנסת למטבחון ומתחילה להכין קפה.
אני חייבת לשרוד את היום הזה ולחשוב על תוכנית. לא יכול להיות שג'ו יתעלם ממני, לא ככה.
מכות יבשות וזעזוע מוח.
מה אם כואב לו? המחשבה מכווצת כל שריר בבטני. אני קופצת את הלסת שלי, כאילו שהפעולה הזו תצליח להתגבר על המחנק הגובר בגרוני. בטוח כואב לו, הוא התרסק עם האופנוע. מי נוסע על האופנוע שלו לפאקינג פלימות' באמצע ינואר?!
 
אני מציצה בנייד שלי כל שעה. כל חצי שעה. השתיקה שלו מכרסמת בי, והזיכרון של האצבעות שלו ושל לשונו הוא כל מה שנשאר לי ממנו, וזה לא מספיק. אני מקללת אותו על החיים שלי ועל החיים שלו, שלא חשובים לו מספיק, ועל זה שהדאיג אותי, ועל זה שלא בא. ואני מקללת אותי, כי טעיתי, כי לא הייתי צריכה לתת לו ללכת, אבל נתתי, ועכשיו אני רק צריכה שיחזור.
מה אם הוא היה מת? אני מקוללת, זה בטוח. כל מי שמתקרב אליי, גורלו נחרץ. ועכשיו הגיע תורו של ג'ו. לא נענשתי מספיק? קודם אמא שלי, ואז ג'ז. לא שילמתי את המחיר? אני במדרון, ואני סיזיפוס, ואני לא יודעת איך להמשיך.
 
"אנחנו יכולות לדבר?" קול מוכר ותקיף מופיע בפתח המשרד שלי, גורם למבטי לנתר בבהלה.
עיניי ננעצות במרי, שנעמדת מול השולחן המשרדי שלי ולא זזה ממקומה. אני תוהה ביני לבין עצמי מה נכון יהיה לעשות.
"אני לא יודעת מה יש לי להגיד."
"אני בטוחה שיש לך הרבה מה להגיד לאור העובדה שהסתובבת עם אח שלי בחודשים האחרונים," היא מסננת בקול שקט, אם כי הטון ברור לי, היא לא מרוצה.
"הוא סיפר לך." רק אלוהים יודע מה אמר עליי. לאור העובדה שכרגע הוא שונא אותי, בטח לא דברים טובים.
"יותר חשוב בעיניי מה את יכולה לספר לי."
"שום דבר בעל משמעות." אני מנפנפת בידי לעברה.
"מאיה, אנחנו צריכות לדבר." קולה הופך תקיף.
"אני לא יכולה לדבר, בטח לא כאן." אני לא מוותרת לה בקלות.
"אני בטוחה שאת יכולה לצאת לחמש עשרה דקות." היא מגלגלת עיניים. אוף, היא עלולה לעשות לי סצנה.
"נמצא בית קפה." אני מתרוממת מהכיסא שלי. "תעשי את זה קצר, אין לי את כל היום."
חוטפת את התיק שלי, ומובילה אותנו אל המעליות והחוצה לרחוב, כל הדרך לבית הקפה הפינתי. רבע שעה, לא דקה יותר.
 
"כמה זמן זה נמשך?" מרי נועצת בי עיניים לא מרוצות.
"על מה את מדברת?" אני מוציאה את חבילת הסיגריות ומדליקה אחת, לא נוגעת בקפה שלי. יש סיכוי טוב שאם אשתה עוד כוס קפה אחת, פקעת העצבים שאני תתפוצץ.
"על הסמים. אני צריכה להבין, וג'ו לא מדבר איתנו, הוא לא עונה לנו לטלפונים."
"ואת חשבת שאם תבואי לכאן ותשאלי אותי, תקבלי תשובות?"
"תאמיני לי שזה המקום האחרון שאני רוצה להיות בו, אבל הוא אח שלי, ואני אעשה מה שצריך."
"מאיפה אני יודעת כמה זמן זה נמשך? הוא לא החבר שלי ומעולם לא היה."
"אני הכנסתי אותך לבית שלי, הפגשתי אותך עם הבת שלי, וכל הזמן הזה את ידעת שהוא צריך עזרה."
"זה רק גראס, מרי. אל תהיי דרמתית," אני ממהרת לענות שוב את התשובה שגם לי נשמעת גרועה ביחס למצב.
"זה לא רק גראס, ושתינו יודעות את זה."
הוא שוב לקח כדורים? אני אהרוג אותו!!!
"אני לא אחראית עליו."
"את יודעת איזה בלגן זה?! מזל שיש את רוב ואת הקשרים שלו!"
"איך בעלך קשור לזה?" אני מעקמת את הפנים.
"ג'ו עבר על החוק. מישהו צריך לוודא שהוא לא יסתבך! לא שלך אכפת מכל זה."
אני לא חושבת שזה הזמן להתחיל להסביר לה.
"את יודעת משהו, את יכולה להפסיק לחפש את מי להאשים. יש לי חדשות בשבילך ובשביל כל המשפחה שלכם, הוא ילד גדול! אם הוא בוחר לעשן סמים, לא מתפקידי לעצור אותו, לדווח לכם או לבגוד באמון שלו, שהיה לו כל כך חשוב! לא שזה עצר אותו מלרסק את האמון שלי בו."
"אני רק מנסה לשמור על המשפחה שלי, וג'ו לא מסוגל להבין את זה."
אני קוטעת אותה מיד.
"מרי, זה לא ענייני, אני לא רוצה לדעת, או-קיי?" אני מתה לדעת. אני מתה לשמוע שהוא סובל ושרע לו וש... שהוא מת מגעגועים אליי.
"סליחה. זה פשוט מוזר, את יודעת. את והוא."
"זה לא מוזר, כי אין את והוא," אני מבטלת את דבריה. "הוא לא רוצה לראות אותי, ואני לא מתחננת בפני אף אחד."
"זה ממש דפוק," היא ממלמלת.
"מה שלום אבּיגייל?" אני משנה נושא.
"היא שואלת מתי תבואי שוב."
היא רצינית? כאילו שאתקרב לבית שלהם. אני צריכה לתפוס מרחק מהשבט שלהם.
"אני לא חושבת..."
"מאיה," עיניה אינן יורדות ממני, "אם היתה מישהי אחרת שהיא היתה מוכנה לפגוש, הייתי שוכרת אותה, אבל היא רוצה אותך."
"אני לא יכולה." כמו שאני מכירה את אבּיגייל, היא בטח עושה למרי דווקא.
"היא לא מתחברת לכל אחד. היא עברה הרבה."
"אני יודעת, אנחנו מדברות."
"היא סיפרה לך?" מבטה של מרי מופתע.
"כן."
"את לא יכולה להפנות לה עורף."
"ג'ו לא יאהב את זה. מרי, את לא יכולה לבקש ממני." ג'ו יהרוג אותי, אם ידע.
"היא הבת שלי, אני יכולה לבקש ממך. את חושבת שאני אוהבת את הרעיון?"
"אני מנחשת שלא."
"היא חושבת שאני לא יודעת על הבוס שלה." חיוך קטן מתגנב בזווית פיה.
"איך גילית?"
"היא מתחמקת כל פעם שאני שואלת על העבודה ועליו בפרט ומסמיקה. אני לא יודעת אם שמת לב, אבל אבּי אף פעם לא מסמיקה." תודה לאל על זה.
"אני חייבת לחזור לעבודה." אני מכבה את הסיגריה שלי בלי לתת לה תשובה ומשאירה טיפ על השולחן.
"גם אני." היא קמה מהכיסא. "בבקשה, תחשבי על זה."
"בסדר." אני משחררת את האוויר העצור בריאותיי. היא מתרחקת ממני במורד הרחוב, אני אוספת את התיק שלי ואת מחשבותיי ועושה את דרכי חזרה למשרד.
איך הכנסתי את עצמי לזה?
 
"את מתכוונת להתבוסס באומללות שלך עוד הרבה זמן?" פטריק משתרע על הספה שלי מול הטלוויזיה, כששנינו בוהים במרקע. אני מרוקנת את כוס הוויסקי השנייה שלי וקמה למטבח למלא אותה שוב.
"אין לך איזו... מישל לזיין?" אני רוטנת לעברו. זה בכלל השם שלה? מי זוכר.
"מישל יודעת שהחברות שלנו חשובה לי. היא מבינה."
"מצחיק." אני חוזרת לשבת לצדו. "כמו שאני מכירה אותך, הצבת לה עובדה. היא מקבלת כשהיא מקבלת, ומתחננת לעוד כשאתה אינך."
"את בטוחה שאת רוצה לדבר על זיונים?" הוא מצחקק.
"למה אני לא מסוגלת למצוא בחור אחד נורמלי, הא פט? תגיד לי, למה כולם חייבים להיות חארות?" האלכוהול משפיע עליי במהירות, אני מרגישה את זה. "למה הם לא יכולים להיות... כמוך?"
"כמוני?" שוב הוא צוחק. נראה שמצבי משעשע אותו.
"כן, כמוך, תראה אותך. בלי עניינים מסובכים, בלי דרמות. אתה אוהב אותי כמו שאני, איך זה שאף פעם לא קרה בינינו כלום?"
"אולי זה קשור לעובדה שאני מכיר אותך עוד מהשנים שצבעת את השיער לוורוד."
"פס ורוד!" אני מתגוננת. "היה לי פס ורוד שאתה מסרב לשכוח! ונראיתי איתו נפלא, במקרה שאתה לא זוכר."
"זו מעולם לא היתה הבעיה שלך."
"אתה חושב שאני יפה?" או-קיי, אני ממש שיכורה, הראש שלי מסתובב. מה אכפת לי מה חושב פטריק?
"אני חושב שאת צריכה לשתוק ולתת לי לראות את הסרט." הוא לא באמת עונה לי. למה הוא התחמק? פטריק תמיד אומר לי כמה אני יפה. עכשיו כל מה שהוא רואה זה את השיכורה האומללה הזו שעל הספה, ועוד מעט יימאס לו. יימאס לו מהטיפוס הזה שנהייתי, והחברות שלנו כבר לא תהיה חשובה לו, והוא ייעלם. הוא ייעלם, כי זה מה שאנשים עושים, הם נעלמים. הם לוקחים כדורים ומתים או מתרסקים עם האופנוע שלהם, ולא אכפת להם מי נשאר מאחור. אני מנגבת את הדמעה שמתגנבת על הלחי שלי, רק שלא יראה אותי בוכה. הוא יחשוב שאני פתטית. עוד דמעה, לכל הרוחות! זאת לא אני, זאת לא אני הבחורה הזאת.
"את רצינית?" פטריק ממלמל לידי.
"שתוק." אני קוטעת אותו מיד.
"מאיה."
"אל תגיד כלום!" אני צועקת ומגלה שזו היתה טעות, כי הצעקה הזו מוציאה איתה החוצה את כל מה שכלאתי בפנים. פטריק גולש לשטיח ומתיישב על ברכיו בין רגליי.
"אל תרחם עליי!" אני צועקת בבכי. "ידעתי שזה יקרה!"
אני טומנת את פניי בכפות ידיי ומתייפחת. "אני שונאת אותו! אני שונאת אותו, כי הוא בדיוק מי שידעתי שיהיה, נעלם ברגע שבו אני הכי צריכה אותו! נשבעתי לעצמי שזה לא יקרה לי שוב..."
"יש דברים שלא בשליטתנו." פטריק מנסה לנחם אותי.
"זה היה בשליטתי, ונתתי לזה להפוך למשהו ש... למשהו שנמנעתי ממנו בכוונה," אני לא מצליחה לעצור את הבכי, "רק כדי לגלות שצדקתי..."
"מאיה, לכי לישון. שתית, ואת כועסת, ואת מתגעגעת אליו."
"אני כועסת על עצמי, כי אני מטומטמת." אני מוחה את הדמעות.
"את לא מטומטמת, עשית טעות."
"הוא לא נותן לי לתקן אותה!" מרגע לרגע הבכי הופך לזעם. למה הוא לא יודע לסלוח?! למה הוא לא מבין שאנשים פאקינג טועים, בן זונה עקשן. "גמרתי לבכות, גמרתי להיות אומללה בגלל מישהו שלא שווה את זה."
אני אוספת את כל כוחותיי אחרי הבכי המתפרץ, פטריק מחכה עד שהיבבות שלי משתתקות. זהו, נעלתי אותן בחזרה. הוא לא שווה את זה. פטריק מתרומם מהשטיח ומושיט לי יד. אני נעמדת, מסוחררת, לוקחת רגע להתייצב.
"לכי לישון." הוא משחרר את ידי. "אני אצא לבד."
אני מביטה אליו בעיניים אדומות. הוא מנשק את הלחי שלי וממתין עוד רגע, עד שאני נעלמת במסדרון. הכול בגלל המניאק!
 
23:42
אני שונאת אותך. תודה על הגיהינום.
תודה על השיעור ועל הכאב ששכחתי שאני יכולה להרגיש.
לך לעזאזל.
לעולם לא אסלח לך.
אני מתכרבלת במיטה. גמרתי לבכות, גמרתי לבכות בגלל גברים. מחר בבוקר אני אקום ואזכר מי אני, ואף אחד לא יפגע בי שוב, לעולם.