לב בקופסה

 

 

קולין יאנג היה הגבר של חיי. מהרגע שהעיניים שלי פגשו בשלו, בקפיטריה של התיכון, ידעתי ש"אכלתי אותה". במיוחד כשחבורת המעריצות המקרקרת שלו הופיעה ונמרחה עליו באופן מעורר רחמים למדי. כן, קולין יאנג היה הבחור שכולן רצו. בין אם היית מעודדת נלהבת של קבוצת הפוטבול, שבה שיחק כקפטן, ובין אם היית נערה ממוצעת שחורשת שעות בספרייה ומקווה להתקבל לאוניברסיטה, כמוני למשל. לכולנו היה חלום משותף, והוא — לפגוש מקרוב את השפתיים הבשרניות ההן, שחייכו אליי באותו יום שני בצהריים וגמרו לי על הלב.

יכולתי להישבע שהוא לא שם לב אליי, שהוא חייך למישהי אחרת. הוכיתי בהלם לא פחות, כשניגש אליי אחר כך במסדרון, נשען בנונשלנטיות על דלת הארונית שלי ושאל בשקט אם לא יהיה לי אכפת להיפגש אחר הצהריים ולעזור לו בשיעורי הבית במתמטיקה. אני די בטוחה שהוא אמר מתמטיקה, אם כי יכול להיות שזה היה ספרות או היסטוריה. בשלב ההוא המוח שלי הפך לעיסה. הנהנתי בחיוב. הוא צחק ואמר שיגיע אליי הביתה בסביבות חמש. הנהנתי שוב. הוא הפנה לי את גבו ונעלם.

חזרתי לחשוב בבהירות אחרי שעה, פחות או יותר. השאלה החשובה שעמדה על הפרק היתה מה ללבוש. האמת היא שכעסתי על עצמי. תמיד זלזלתי בבנות שמאבדות את הראש ומשקיעות את כל זמנן בבחירת מלתחה במקום לדגור על הספרים ולהוציא עוד מאייה.

איך הפכתי לאחת מהן בשלושים שניות?!

האשמתי את ההורמונים של גיל שבע־עשרה (ביולוגיה נשמעה כמו הסבר הגיוני למצבי המביך), בחרתי בטי־שירט לבנה ובמכנסי ג'ינס (צמודים, יש גבול כמה מרובעת אני יכולה להיראות) ונשבעתי לעצמי שלא אגמגם כשבדלת יופיע קולין.

כמעט הצלחתי. כשהפעמון צלצל, זינקתי מהספה, ניסיתי להרגיע את הדופק שלי שהתעקש להשתולל כמו מטורף, הודיתי לאל על השעות הארוכות שבהן ההורים שלי נמצאים בעבודה ואינם בבית, פתחתי את הדלת בחיוך וקפאתי. הפה שלי דווקא נפתח במטרה לשחרר איזו מילה או שתיים. 'שלום' היתה יכולה להיות מילה מתאימה. אפילו 'היי' ואולי 'מה נשמע?'. במקום זה עמדתי שם, אילמת, מול העיניים הכחולות, השער הבלונדיני והריח של הבחור שהרגע יצא מהמקלחת (אחרי אימון, אם הייתי צריכה לנחש).

קולין צחק. שוב.

"את מתכוונת להזמין אותי להיכנס?" היה מה שהוא בחר לומר. הנהנתי כמו מפגרת ותהיתי אם הוא מתחרט על כך שביקש עזרה דווקא מהבחורה המטופשת שעמדה מולו. הובלתי אותו לחדר שלי והשארתי את הדלת פתוחה, כאילו שמשהו יכול לקרות ביני לבין... טוב, לבין הבחור השווה הזה, שהתיישב על המיטה שלי ותקע בי מבט בוחן.

"אז," מלמלתי כמו מטומטמת, "אמרת..."

"אני רק רוצה לוודא משהו." הרצינות בקולו גרמה להתכווצות בלתי נשלטת בכל מיני איברים פנימיים בגופי.

"כן?" מלמלתי שוב וקיללתי את עצמי בפעם האלף.

"אני לא מת על זה." הוא זז במקום באי נוחות. גם אני לא מַתּי על זה באותו רגע. "ואם את חושבת ללכת לספר לכולם..."

"לספר לכולם מה?" מה הוא כבר חושב שהולך לקרות כאן?

"את יודעת. שאני..." הוא הרים את ידו ומשך לאחור את שערו הלח. שילבתי ידיים בתקווה לייצב את העמידה שלי, לא רציתי שיראה את הברכיים שלי רועדות.

"שאתה..."

"לא כל כך מבין."

באותו רגע לא כל כך הבנתי בעצמי מה הוא רוצה ממני. "מה לא כל כך מבין?"

"את ה... את יודעת."

"לא," כיווצתי את הגבות, "אני לא יודעת."

"את כל השיט הזה של בית הספר." הוא ניסה להישמע אדיש, אבל קלטתי את מה שאמר וגם את זה שהאדישות שלו היתה מזויפת לגמרי.

"אז אתה צריך עזרה?"

"אני מניח." הוא שלח את הידיים שלו לאחור, נשען עליהן, והחולצה שלו התרוממה בדיוק מעל לקו המכנסיים וחשפה את פלומת השער שירדה בקו ישר ומושלם אל הגומי של תחתוניו. בשלב הזה, כל מה שיכולתי לעשות היה לבלוע את הרוק שלי ולנסות להפסיק לדמיין מה מתחבא מתחת לתחתונים. היה לי מושג די טוב, בתיאוריה. ראיתי תמונות של בחורים שלא לבשו כלום ושמעתי פה ושם דיבורים של בנות אחרות במלתחות אחרי שיעורי ספורט, אבל מעולם לא ישב אצלי בחדר בחור והניח לחולצה שלו להתרומם ככה. או־קיי, מעולם לא ישב אצלי בחדר בחור.

"הלו?" קולו של קולין החזיר אותי במכה חדה מארץ הפנטזיות שהפלגתי אליה. "את שומעת את מה אני שאומר לך?"

"בטח. בטח. אתה צריך עזרה." גם אני הייתי צריכה עזרה באותו רגע. של פסיכיאטר.

"אז מה הסיכוי שאת ואני נגיע לאיזה הסדר?"

"הסדר?"

"את יודעת. את תעזרי לי עם השיעורים שלי, ואני אעזור לך עם ה..." הוא הטה את ראשו הצדה וחייך חיוך שנראה זדוני לגמרי. "עם מה את צריכה עזרה?"

המחשבות שלי התערפלו, והלחיים שלי האדימו בשנייה וחצי, והרגשתי כאילו הפנים שלי עולות באש. "למה אתה חושב שאתה יכול לעזור לי במשהו?"

"סתם, ניחוש פרוע." הוא קרץ . "כולם צריכים עזרה במשהו."

"לא אני," עניתי מיד והידקתי את שילוב הידיים שלי.

"באמת?" הוא חייך וחשף שיניים לבנות, בעודי נאבקת לנשום באופן סדיר.

"באמת." ניסיתי לא להתנשף בקול. "לא צריכה עזרה, מסודרת כאן. תודה."

"אני לא יכול לשלם לך." הוא התיישר, והחולצה שלו שוב כיסתה את מה שחשף רק לפני רגע.

"אתה לא צריך."

"אז אני מניח שסיימנו כאן." הוא התרומם באטיות וגרם לי לצעוד לאחור.

"מה?" בהיתי בו, גבוה ממני לפחות בראש.

"קיוויתי שנגיע לאיזה הסדר." הוא נשמע מתוסכל.

"למה אנחנו צריכים הסדר?"

"מה זאת אומרת?" הוא נעץ בי את עיניו הכחולות.

"אמרת שאתה צריך עזרה."

"אין לי מה לתת לך בתמורה." מבטו החמור קדח לתוכי.

"אני לא צריכה תמורה."

"אני לא צריך טובות."

"לא," נשמעתי מעט יותר בטוחה ממה שהייתי באמת, "אתה צריך עזרה."

"למה, לכל הרוחות, שתעזרי לי?"

"כי ביקשת."

"את מוכנה לעזור לי רק כי ביקשתי?"

"אה... כן."

"את אמתית?" הוא הטה שוב את ראשו, בוחן אותי כאילו היו לי שלושה ראשים.

"עלבונות לא יהיו הדרך להשיג ממני עזרה," התמרמרתי.

"סליחה, אני פשוט לא רגיל לבנות כמוך."

"אתה מתכוון לבנות שלא מריירות עליך ומאבדות את החולצה, לפני שאתה אפילו מבקש?" תקפתי, המומה שהמילים הללו יצאו מפי.

"כן. בדיוק מה שאמרת." הוא צחק, וצחוקו נשמע קסום. אני אולי לא מאבדת את החולצה, חשבתי לעצמי, אבל בהחלט עלולה לרייר.

"לא התכוונתי להעליב אותך."

"לא העלבת. אני יודע על מה את מדברת." הוא הכניס את ידיו לכיסי מכנסי הג'ינס הבהירים שלבש. "אז את חושבת שאולי תוכלי..."

"אוכַל," השלמתי את המשפט שלו. הרגשתי שהוא לא נהנה להתחנן, "אבל תעשה לי טובה אחת."

"בטח." הוא משך בכתפיו הרחבות.

"אם אני משקיעה את הזמן שלי, תעשה מאמץ ואל תבריז לי כשאנחנו קובעים. אתה לא צריך להעמיד פנים שאנחנו מכירים. כשאנחנו בבית הספר, אני מתכוונת. אני בטוחה שאתה לא שש להסביר לכולם מה לך ולחנונית מהספרייה, אבל אל תבריז לי. הזמן שלי יקר לי. בבקשה, תדאג שיהיה יקר גם לך." הבטתי בו במבוכה. מאיפה היה לי האומץ להכתיב את התנאי הזה? אני לא יודעת, אבל הכתבתי אותו, וקולין הסכים מיד.

"הזמן שלך יקר," הוא הנהן, "ואת לא 'החנונית מהספרייה'." שפתיו נמתחו לחיוך מקסים.

"אין לי שום בעיה להיות ה'חנונית מהספרייה' אם זה יכניס אותי לאוניברסיטה," התוודיתי בשקט.

"אני בטוח שלא תהיה לך בעיה להתקבל." הוא גרם לי להסמיק.

"עם מלגה," חידדתי את הנקודה. הדרך היחידה שבה יכולתי להתקבל לאוניברסיטה שרציתי היתה אם הם היו משלמים עליה.

"הבנתי."

"במה אתה רוצה להתחיל?"

"במתמטיקה." הוא שלף יד אחת מכיס המכנסיים וגירד בראשו. "המבחן של יום שישי הולך להרוג אותי."

המבחן של יום שישי ממש משחק ילדים, חשבתי לעצמי, אבל סתמתי את הפה. "בוא נתחיל." סימנתי בראשי לעבר שולחן הכתיבה הכבד שעמד בפינת חדר השינה שלי. המחשבה שנשב צמודים זה לזה גרמה ללב שלי להחסיר פעימה. שיט, שכחתי משהו.

"אביא עוד כיסא מהמטבח." חייכתי במבוכה.

"נשמע כמו רעיון טוב," קולין הקניט אותי והתיישב על כיסא העץ הבודד שניצב בחדרי. יצאתי אל המסדרון ונשמתי עמוק.

קולין יאנג, בחדר שלי, ואני מתנהגת כמו ילדה.

הוא רק רוצה שתעזרי לו, טמבלית. הקול הפנימי שלי החזיר אותי למציאות במהירות. עצמתי את עיניי רק לרגע. אני ממש מקווה שלא עשיתי טעות. אני ממש, ממש מקווה שזה לא הולך להתנקם בי. שזו לא איזו בדיחה על חשבוני.

1

"ויויאן הארט!" הצעקה שלי מהדהדת ברחבי הדירה הקטנטנה, "אנחנו הולכות לאחר!"

בוקר יום שני. המשמרת שלי עומדת להתחיל, ואם לא אגיע בזמן... אני אגיע בזמן. אם רק אצליח להוציא מהדירה את בת הארבע וחצי שמתעקשת, דווקא הבוקר, להחליף נעליים בפעם השלישית. או־קיי, היא מחליפה נעליים בכל בוקר, אבל היום התעוררנו מאוחר.

"סליחה, מאמא." היא מגיעה מתנשפת, על גבה תיק הגן שלה. שערה הבלונדיני אסוף בקוקו מתוח, ועיניה הכחולות נשואות אליי. "אני מוכנה."

היא לא נראית כמוני. באופן אובייקטיבי לגמרי אני יכולה להעיד שהיא לא קיבלה ממני את שערי הג'ינג'י הכהה, או את עיניי הירוקות, לפחות אני יכולה להתנחם בעובדה שאת המוח החריף שלה היא ירשה מהאדם הנכון.

"מהר, לאוטו." אני פותחת את דלת הבית ומזרזת את היצור הקופצני, שממהר לכיוון הטויוטה הכסופה והחבוטה שמכונה בפי כול מכונית. נועלת את הבית, חוגרת את ויויאן בכיסא הבטיחות שלה, מתיישבת מאחורי ההגה, מתפללת ומתניעה. תודה לאל.

אני משלבת להילוך אחורי ויוצאת מהחניה אל הכביש. בעוד שבע דקות אוריד את ויו בגן שלה, בעוד שתיים־עשרה דקות אתייצב למשמרת שלי, ועם טיפת מזל, אף אחד לא ישים לב. אני לא יכולה להרשות לעצמי לאבד את העבודה הזו. אמנם אני בסך הכול עוד מוכרת בחנות הרהיטים של משפחת בלנט, אבל זה המקום היחיד שהסכים לתת לי רק את משמרות הבוקר, והמשכורת הדחוקה משלמת את החשבונות. בקושי. לא שאני מתלוננת, אין לי זכות להתלונן. עשיתי את הבחירות שלי, אני נעזרת במשפחה שלי הרבה יותר משהייתי רוצה, אבל זה מה שיש. ויויאן שווה את זה. את כל ההקרבה, את כל ההפסדים.

"מאמא, הרמזור ירוק," ויו קוראת אליי מהמושב האחורי.

"סליחה, מתוקה." אני לוחצת על דוושת הגז וחוצה את הצומת. התנועה בבוקר יכולה להיות אכזרית. אם הייתי יכולה לבחור, היינו גרות באזור שקט יותר של העיר, אבל זה מה שאני יכולה להרשות לעצמי. גרה באותו בית קטן מאז גיל שמונה עשרה, לא רחוק מהמרכז, במרחק נסיעה מהגן ומהעבודה.

העיר שלנו היא מקום מוזר לחיות בו. נדמה שעדיין לא החליטה אם היא עיירה קטנה, שבה כולם נכנסים זה לחייו של זה או עיר מודרנית ומתקדמת, שבה אנשים שומרים על מרחק בטוח ועל פרטיות מסוימת. רק שעה נסיעה מדאלאס. יש בה תיכון מצוין, תחבורה ציבורית נוחה ופארקים. בשנים האחרונות הבניינים הגבוהים צומחים בה בקצב מהיר ומשנים את הנוף לבלי היכר, אני מניחה שכך זה בכל מקום. משרדי ההיי־טק ומרכזי התרבות החדשים הם דרכה של העיר למשוך אליה תושבים חדשים.

"את חולמת." ויוויאן צוחקת בקול. כן, גם את הצחוק שלו היא קיבלה. מנוול, לא יכולת להשאיר לי משהו אחד?

"כולנו חולמים," אני עונה לה ומחייכת במהירות במראה. "על מה את חולמת?"

"על שמלה של אלזה." תשובתה צפויה.

"ליום ההולדת שלך," אני משיבה לה, כהרגלי. אין לי סנט אחד פנוי, מזל שהשמלה הארורה לא כזו יקרה.

"ואני רוצה עוגה של אלזה וטרמפולינה לחצר," היא מוסיפה.

"נראה בקשר לזה." הצחוק שלי מאולץ. היא תיאלץ להסתפק בשמלה. היא יודעת שלא אוכל לקנות לה טרמפולינה לחצר.

"הגענו," היפהפייה שלי קוראת בקול. אני מחנה במקום המוסדר, משחררת את חגורת הבטיחות, יוצאת מהמכונית, שולפת אותה מהכיסא ורצה אל הגן. גברת קולינס רגילה לעזור לה להיפרד מהר. ויויאן לא עושה בעיות.

"שיהיה לך יום נפלא," אני מנשקת את ראשה המוזהב.

"גם לך, מאמא." היא שולחת לי נשיקה באוויר, אני מעמידה פנים שתופסת אותה ומדביקה אותה ללחיי, יוצאת מהגן בריצה וטורקת את דלת המכונית. קדימה לעבודה.

שש עשרה דקות אחר כך אני נועלת את הטויוטה במגרש החניה של המרכז המסחרי, מקללת את הפקקים בכביש שגרמו לי לעיכוב ארוך מהרגיל ומחישה את צעדיי אל החנות, עושה מאמץ להתעלם מהשלט שתלוי ליד הדלת.

"להשכרה"

מר בלנט תלה אותו לפני עשרים ושמונה ימים, ומאותו רגע נכנסנו ללחץ. מה זה אומר, שעכשיו אצטרך לחפש עבודה חדשה?

הנרי, שעובד איתי כבר שנתיים, לא בזבז דקה ופתח את העיתון במדור הדרושים והתחיל להקיף בעיגול כל משרה שנראתה לו מתאימה. שנינו יודעים שזה לא יהיה פשוט. אנחנו מכירים מאז חטיבת הביניים, והנרי הוא פחות או יותר החבר היחיד שנותר לי מאותם ימים. אחרי הכול, שנינו היינו היורמים מהספרייה שחלמו חלומות גדולים ומעולם לא הגשימו אותם.

ויתרת על הכול בשביל המנוול ההוא ותראי מה קיבלת בתמורה.

אני פותחת את דלת החנות, הנרי נועץ בי מבט לא מרוצה ממקומו מאחורי הקופה. אני מושיטה לו את התיק שלי, והוא דוחף אותו מתחת לדלפק העץ הכהה.

"את יודעת," אני חוששת שהוא עומד להתחיל בעוד הסבר מתמטי שהוא אוהב, "את מאחרת עשרה ימים בחודש. בחישוב שנתי את מפסידה בערך חמש מאות עשרים ושניים דולר."

"בערך?" הדיוק בחישוב שלו גורם לי לחייך, "לא יכולת לעגל לחמש מאות?"

"את יודעת למה התכוונתי." נדמה שהוא לא אוהב את טון הדיבור שלי.

"כמה כוסות קפה הייתי יכולה לקנות בסכום הזה?" אני מטה את הראש בגיחוך.

"של סטארבקס?" הוא מכווץ את מצחו בעודו מחשב, אבל אני ממהרת לעצור אותו.

"זו היתה בדיחה."

"אה." הוא מושך בכתפו.

"מצאת עבודה חדשה?" אני משנה נושא, לשמחת שנינו.

"לא. את?"

"לא."

"חיפשת?" הוא מכיר אותי.

"לא היה לי זמן," אני משקרת בידיעה שהוא לא יגיד כלום.

"אה."

"אנחנו צריכים להרחיב את אוצר המילים שלך, יקירי." אני אוספת את רעמת השער האדומה שלי בקוקו מתוח ומסדרת קצוות סוררים מאחורי אוזניי.

"מר בלנט יגיע בעשר," הוא מעדכן אותי, "את רוצה לשטוף את הרצפה או לנקות אבק?"

אכן, בחירה קשה. מר בלנט, הבוס שלנו, הוא גבר בשנות השישים לחייו. אילולא בעיות הגב שלו, המונעות ממנו לנקות את החנות ולהזיז דברים כבדים, ייתכן שלא היתה לי עבודה.

"אבק," אני עונה בלי לחשוב על כך יותר מדי.

"או־קיי." הנרי מיישר את חולצת הכפתורים הלבנה שלו, שמונחת ברישול על גופו. השער החום שלו מבולגן כבכל בוקר. כשחושבים על זה, הנרי הוא לא בחור צנום וגמלוני, כפי שהייתי מצפה שיהיה. הוא גבוה, העיניים שלו חומות, וכשהוא מחייך הן מחייכות גם, וזה גורם לו להיראות לא רע.

לא הטעם שלי, אבל אני בטוחה שהוא הטעם של מישהי. "אתה צריך להסתפר," אני זורקת לעברו מבט, כשאני שמה את פעמיי לעבר המחסן למצוא מטלית, שאוכל לעשות אתה את העבודה שלי.

"בעוד שלושה ימים," הוא ממלמל בעקבותיי, כשאנחנו נכנסים אל המחסן, מוכנים לעוד יום של שעמום נוראי. כמה זמן נשאר לנו כאן? לאף אחד מאיתנו אין מושג.

"לא החזרתי לו!" ויויאן עומדת מולי באמצע הסלון במבט כועס, משלבת ידיים, ודמעות של עלבון זולגות על לחייה. אז משהו היא כן ירשה ממני. נפלא.

"גברת קולינס אמרה," אני עונה לה בקול שקט.

"היא משקרת!"

"ויויאן, גברת קולינס לא משקרת," אני מנסה לא להרים את קולי. הכי קל יהיה לשלוח אותה לחדר שלה — לחדר שלנו, אני מזכירה לעצמי מיד. בדירה העלובה יש חדר שינה אחד, שבו דחסתי מיטה לילדה שלי. כשקולין ואני שכרנו אותה לפני מה שנדמה כנצח, היינו רק בני שמונה עשרה, והיו לנו תכניות לעבור ממנה אחרי הלידה. תכניות שגנזתי מחוסר בררה. לפחות יש לנו חצר וחניה, אני מנסה לעודד את עצמי.

"הוא התחיל," ויויאן מתייפחת וקוטעת את זיכרונותיי.

"את יודעת שזה לא חשוב מי התחיל. אנחנו לא מרביצים."

"הגיע לו." היא מורחת את הדמעות בכף ידה הקטנה.

"בפעם הבאה אני רוצה שתיגשי לגברת קולינס ותבקשי עזרה."

"או־קיי."

"או־קיי." אני פורשת את זרועותיי במחוות פיוס. היא ממהרת להיצמד אליי ולהניח את ראשה על בטני, מזכירה לי, בחיבוק אחד, למה הכול היה שווה.

"אני אוהבת אותך, מתוקה," אני לוחשת אליה. "בואי נכין ארוחת ערב."

"אני רוצה פיצה." היא מושכת באפה.

"אנחנו יכולות להכין." אני אף פעם לא מבזבזת כסף על טייק אווי. לא עם כישורי המטבח שיש לי.

"אני רוצה לראות טלוויזיה."

"טוב, מתוקה." אני משחררת אותה מהחיבוק שלי, מרימה את השלט ומדליקה את המכשיר הישן, שעושה לי טובה ענקית ולא שובק חיים. ויו מטפסת על הספה המכוסה שמיכת בד בצבע בורדו, שכל מטרתה להסתיר את הכתמים העיקשים שלא הצלחתי להסיר. היא בבעלותי שש שנים ותישאר כך לפחות עוד שש, אם הדבר תלוי בי.

"'לשבור את הקרח'," היא פוקדת עליי בחיוך. אני מדליקה את מכשיר הדי־וי־די ומפעילה את הסרט.

"אני במטבח." כאילו שהיא יכולה לפספס אותי, המטבח נמצא ממש מאחוריה.

"ששש!" היא מצמידה אצבע לפיה כשהסרט מתחיל. אני מנשקת אותה, עוברת את הספה, מוציאה קערה מהארון ומתפנה להכנת הפיצה. תודה לאל על אנה ואלזה ועל חסדים קטנים.

אני סוגרת את דלת חדר השינה הצפוף, מתרסקת על הספה ובוהה בתקרה. תשע בערב, המטבח נקי, הבית מסודר והילדה שלי ישנה.

עוד יום, כמו כל הימים שקדמו לו, כמו כל אלה שיבואו אחריו. לא ככה דמיינתי שזה יהיה. למרות המאמץ לדחוק את המחשבות חזרה למקום שממנו באו, הערב הן גוברות עליי. רק שלא אבכה. רק שויויאן לא תתעורר פתאום ותיבהל. היא אף פעם לא רואה אותי בוכה.

כשהיתה קטנה, הייתי בורחת לשירותים ומתייפחת, כשפניי קבורות במגבת הרחצה. מאז שגדלה, אני לא יכולה להתחבא מפניה. היא רואה את עיניי האדומות ותמיד דורשת הסברים. למדתי להחניק את הגוש בגרון ולחכות לשעות שבהן היא ישנה. לשעות שבהן אני צונחת אל הספה מותשת, תוהה איך הגעתי לכאן.

בגיל עשרים ושש אלו הם חיי — בלי תואר באוניברסיטה, בלי חסכונות בבנק, בלי בעל.

לו רק ויויאן היתה נראית כמוני, הכול היה קל יותר. לו רק נראתה פחות כמוהו. לפעמים אני מרשה לעצמי לתהות מה היה קורה אילולא ניגש אליי באותו יום, אילולא הופיע בדלת באותו אחר הצהריים. מה היה קורה אם היה מתברר לי שהכול בדיחה על חשבוני, שהקפטן של נבחרת הפוטבול החליט לשחק משחק קטן עם החנונית מהספרייה ולגרום לי לשבת בבית ולחכות לו לשווא.

אבל הוא לא שיחק, אפילו לא דקה, והוא לא העמיד פנים שאני אוויר, כפי שציפיתי שיעשה, והמבטים שהגניב לכיווני הלכו והשתנו מיום ליום, והנשימה שלי הלכה והואצה בכל פעם שהופיע. בכל פעם שישב לידי בחדר השינה שלי וירכו נגעה בירכי. הוא התקשה להבין את החומר, ועם זאת הוא לא ויתר, התעקש והתאמץ. לא יכולתי שלא להעריך אותו על כך. לא יכולתי שלא להתאהב בו.

לא חשבתי שקולין יאנג יהיה הנשיקה הראשונה שלי.

לא חשבתי שהוא יהיה האחד שאיתו אאבד את בתוליי.

האחד שלמענו אוותר על הכול.

החיים שיחקו איתי משחק אכזר, טרפו את הקלפים. השאירו אותי בת עשרים ושש, בוכה בשקט על הספה בסלון, על מה שעד היום אני לא מצליחה להבין.