מקרים מפליאים שלא כדרך הטבע אינם נדירים דווקא, אלא שהם אינם מקפידים להתרחש בסדירות. פעמים רבות לא מתחולל שום פלא ראוי לציון מאה שנים תמימות, ומיד אחר כך מופיע שפע של פלאות: מפלצות מכל סוג ומין ממלאות את הארץ, כוכבי שביט מבליחים בשמים, ליקויי מאורות מפילים אימה על הטבע, מטאורים יורדים כגשם, בתולות ים וסירנות מתעתעות בשומעיהן, נחשי ים נכרכים סביב כל ספינה עוברת ואסונות מוזרים ונוראים פוקדים את האנושות.
אך המקרה המשונה שאספר עליו כעת בא לעולם העוין לבדו, בלי אח ורע, ועל כן חמק מעינם של רוב בני האדם. שהרי אין עוררין על העובדה שמרת טֶבְּריק הפכה בן־רגע לשועלה, תהא הסיבה לכך אשר תהא. עיקר הקושי טמון בצורך להסביר את העובדה הזאת, וליישבה עם אמונותינו הרגילות — ולא בצורך להאמין בסיפור, שלא פחות מתריסר עדים מהוגנים אימתו אותו, עדים שלא ייתכן שקשרו כולם קשר להונות את הציבור.
לעת עתה אסתפק בסיפור המעשה וכל תולדותיו בדיוק כפי שהיו. עם זאת, לא אנסה להניא את קוראַי מניסיון להסביר את אותו נס כביכול, שהרי עד כה לא נמצא לו כל הסבר המניח לגמרי את הדעת. לדעתי, קושי נוסף טמון בכך שהגלגול המדובר התחולל בזמן קצר כל כך, ובעת שמרת טֶבְּריק היתה אישה בוגרת. לא קשה ביותר לתרץ זנב ההולך ומתארך, שיער הצומח לאטו על כל הגוף, ואף שינוי הדרגתי מלא, מפלצתי ככל שיהיה, בייחוד אם הם נגלים אצל ילד קטן. אך לפנינו עניין שונה בתכלית: אישה בוגרת ההופכת תוך רגע קט לשועלה. מדעי הטבע אינם מסוגלים להסביר זאת. המטריאליזם המושל בדורנו אינו מסייע לנו כאן. זהו נס של ממש, שלא מעלמא הדין: אירוע שהיינו מוכנים לקבלו ברצון אילו קראנו עליו בכתבי הקודש, מתוקף סמכותה של התגלות אלוהית, אך איננו ערוכים להיתקל בו קרוב לימינו אנו, באוֹקספוֹרדשַייר, בקרב שכנינו.
הרמזים היחידים העשויים להוביל להסבר כלשהו אינם אלא ניחושים, ואני מזכיר אותם לא משום שאני מייחס להם חשיבות, אלא משום שאיני רוצה להסתיר דבר.
אין ספק ששם נעוריה של מרת טֶבְּריק היה פוֹקְס, דהיינו שועל, וייתכן שנס מעין זה כבר התחולל בעבר והוא שהִקנה למשפחה את שמה. שושלת היוחסין של בני המשפחה היתה ארוכה, ודומה היה שהם יושבים בטַנְגְלי הוֹל מאז ומעולם. ידוע גם שאי־אז חי בחצרה הפנימית של טַנְגְלי הוֹל שועל מאולף למחצה, קשור בשלשלת, ובבתי המרזח שמעתי זאת מפיהם של לא מעט ידענים־כביכול — אם כי כולם נאלצו להודות כי "לא היה שם שום שועל בימיה של מיס סילביה". תחילה נטיתי לחשוב ששורש העניין נעוץ בשנה העשירית לחייה של סילביה פוקס, שאז השתתפה בציד והוכתמה בנתזי דם. דומה שנתקפה אז פחד או גועל, ולאחר מעשה הקיאה. כעת איני מאמין שהיה לכך קשר של ממש לנס עצמו, אף על פי שידוע לנו כי לימים נהגה לדבר על "השועלים המסכנים" כל אימת שעבר בסביבה מסע ציד, ובשום פנים לא ניאותה לרכוב עם כלבי ציד, עד שנישאה ובעלה שכנע אותה לעשות זאת.
ב־1879, לאחר תקופת חיזור קצרה, נישאה העלמה סילביה למר ריצ'רד טֶבּריק, ובתום ירח הדבש הם עברו לגור בריילֶנדס, ליד סְטוֹקי שבאוקספורדשייר. אחד הפרטים שלא עלה בידי לברר הוא כיצד נפגשו לראשונה. טנגלי הול שוכנת במרחק חמישים מילין מסטוקי, והיא מרוחקת ביותר מכל מקום יישוב. מתמיה שעד היום אין שם כביש ראוי לשמו, בייחוד משום שזהו בית האחוזה החשוב ביותר, המרשים ביותר, ולמעשה היחיד בכל הסביבה.
אין לדעת אם השניים נפגשו במקרה על אם הדרך, או כפי שסביר יותר ורומנטי פחות, בעקבות הזמנה לביקור בטנגלי הול שקיבל מר טבריק מדודהּ, איש דת זוטר בכנסייה שבאוקספורד. העיקר הוא שנישואיהם היו מאושרים. הכלה היתה בת עשרים ושלוש. היא היתה קטנת ממדים, וכפות ידיה ורגליה היו זעירות במיוחד. אולי כדאי לציין שלא היה שום יסוד שועלי בהופעתה. להפך, היא היתה אישה נעימה ויפה מן הרגיל. עיניה היו חומות אך בהירות להפליא, שׂערה היה כהה ולו גוון אדמוני, ועורה היה שחום, זרוע מעט נמשים ונקודות חן קטנות. היא נהגה באיפוק, כמעט בביישנות, אם כי משלה בעצמה היטב והיתה מחונכת להפליא.
האישה שגידלה אותה היתה אשת עקרונות עתירת נכסים, והיא מתה כשנה לפני נישואיה. והיות שאמה מתה שנים רבות קודם לכן, ואביה היה מרותק למיטתו ובשנותיו האחרונות לא היה צלול לגמרי בדעתו, לא ביקרו אותם קרובים רבים מלבד דודהּ. לעתים קרובות שהה הדוד במחיצתם חודש ואף חודשיים, בייחוד בעונת החורף, משום שאהב לירות בחרטומנים, שהיו מצויים בשפע בעמק הסמוך. השפעתו של הדוד וקפדנותה של המחנכת הם שמנעו אותה מלהפוך לפרחחית כפרית טיפוסית. אך ייתכן שלמרות החינוך הדתי שזכתה לו, עוררו בה החיים במקום פראי כל כך זיקה כלשהי אל חיי הבר. אומנתה הזקנה אמרה: "בעומק לבה, תמיד היה משהו פראי בעלמה סילביה," אף על פי ששום אדם מלבד בעלה לא היה יכול להעיד על כך.
