עובר מסך

קרקע ארץ קטנה

הילד של קלוגר
אשתו של הקבלן העשיר בנאוֹרי עשתה לאמא את המוות: פְרָאוּ קלוּגֶר, אם תמשיכי לדבר עם הילד גרמנית, הוא אף פעם לא ילמד עברית. אַבֶּר פראו בנאורי, הגיבה אמא במבוכה, את יודעת שאני משתדלת נורא, אבל זה לא הולך. es geht nicht. בנאורי נהגה להתנשא על אמא שלנו, אבל אֶרנָה לא התרשמה: הבנאורים הם אוֹסטיוּדֶן, ממזרח אירופה. רק לנו, הייקים האמיתיים, יש תרבות. הפולנים האלה אולי יודעים עברית, אבל לא יותר מזה: אוכלים בפה פתוח, צועקים, לא אומרים דַנקֶשֵיין ובִּיטֶשֵיין.
הילד של קלוגר מקריית בנימין, הבן של אֶרנָה וזיגי, גדל במרחק שנות אור מן התקשורת ומן העברית, בבית מנותק. חיינו התנהלו כמו בגרמניה האהובה, זו של היינה ושילר וגתה, בטהובן ומוצרט, וילהלם בוש ואריך קסטנר. אבא היה מטייל בדירה הקטנה ומדקלם את פאוסט בקולי קולות: "ובכן, גם פילוסופיה, גם מדיצינה, משפטים, ולצערי גם תיאולוגיה, את כולם חקרתי עד פרטי פרטים. והנה ניצב אני, שוטה עלוב, לא יותר חכם משהייתי אז!!!"
מאבא ירשתי את יצר המשחק, את ההצגה, הדרמה, הרצון להרשים ולהצחיק ולתת לאחרים תחושה טובה. הוא הוריש לי גם את הכישרון הלשוני שלו: בארוחת הערב היה מכין לנו את הסנדוויצ'ים לבית-הספר ופותח בסדרת חיקויים מילדותו: כך היו מדברים השכנים במינכן במבטא הבווארי הכבד, וכך איכרי דרזדן, הסקסונים. אלה היו רגעים של צחוק גדול, חסד וחיבה בחיק המשפחה. כמה אהבתי אז את אבא ואת החום שהעניק לנו! כן, גם את האופטימיות ירשתי ממנו, ואני מקווה שגם קצת מן האנושיות האינסופית שניחן בה.
שישים שנה חלפו מאז השיחה ההיא עם הגברת בנאורי. אמא מעולם לא למדה עברית. עם הורי דיברתי גרמנית עד יום מותם. החלב שינקתי היה גרמני, חדר הילדים הועתק מגרמניה, יחד עם ספרי ילדותי מקס אוּנד מוריץ, שְטְרוּבֶלְפֶּטֶר ואגדות האחים גרים - הכול בגרמנית, ובמלוא האכזריות שאיפיינה כמה מן הסיפורים ההם: אני זוכר את עצמי תוהה כבר אז על הרשעות הזאת: מדוע נידונו הילדים השובבים האלה למות בעינויים? מדוע צריך יהושע הפרוע להישרף?
הייתי ילד שובב, חוזר מבית-הספר, זורק את הילקוט על המיטה ורץ החוצה, אל החברים, אל השדות הפתוחים. בחוץ התחולל בי שינוי: בבת אחת הפכתי לצבר גמור, קוֹרָא לי דרור, נשמתי את החופש המופלא של ארץ ישראל. ולמרות כל זאת - הקינדֶרשטוּבֶּה נותרה בי, היא זורמת בדמי, מפעפעת בעומק הנפש. הכי מדויק לומר שהייתי ייקה בביתי ויליד הארץ בצאתי: וכך עד היום - הגרמנית היא אומנם שפת ינקותי, אבל שפתי הראשונה היא עברית, והיא גם אהבת חיי: אני חושב בה, אוהב ושונא בה, מדבר בה עם עצמי, מנהל באמצעותה את הדיאלוג שלי עם העולם. היא כלי הביטוי שלי בכתיבה ובקריאה, וכמובן בשידור. היא לי טבע שני, עצם מעצמי ויסוד קיומי, גם אם הגרמנית ממשיכה לזרוֹם בתוכי, בנימים הסמויות מן העין.


השמש יורדת אל ההר הנשקף מן המרפסת שעליה אנו אוכלים ארוחת ערב. מרחוק, בשקיעה האדומה, מבצבצים אורותיה של חיפה. המפרץ אפוף אד אפור של ערב. ארובות העשן של בתי הזיקוק ושל מפעל המלט נשר מעלות קטורת מלפני הכרמל. ההר מתעצם בחשכה, גוש שחור. חיפה מתמלאת אורות, ספירים זוהרים על קטיפה אפלה.
אבא עובר לשלב האחרון שלפני השינה: הוא מתחיל לדבר בחרוזים. עדנה, אחותי הצעירה ואני, מתגלגלים מצחוק ואני מתפעל מהכישרון הזה. אמא מעווה את פניה: זיגי והשטויות שלו! אחר-כך היא מחייכת בסלחנות וחוזרת לעבודתה במטבח. אמא היא הצד חמור-הסבר של המשפחה, הסגפני. תשעה קבין נטלה ארנה פרוֹיליך מן המורשת הפרוטסטנטית הגרמנית של משמעת ועבודה קשה. שהרי לא באנו לעולם ליהנות, אלא "למלא את חובתנו". משהו מזה העבירה אמא גם אלי. כל חיי אני שואף למלא את חובתי, אך כמו סיזיפוס, מעולם לא הצלחתי בכך. ארנה היא אשה קשת-יום, עובדת בבית, בניקיון, בבישולים, בדאגה למשפחה המורחבת, הכוללת גם את דודי קוּרְט ודודתי רות, זוג ערירי החי עימנו בביתנו הדו-קומתי בקריית בנימין: הם בקומת הקרקע ואנחנו בקומה שמעליהם.
החיים מתנהלים מסביב למכבסת הקיטור של המשפחה, בניין לבנים גדול, צמוד לבית, המפרנס אותנו בדוחק. אבא קם בארבע וחצי בבוקר ויורד למכבסה חרש חרש, לבל יעיר את הילדים. אבל אני מקיץ ושומע את צעדיו הכבדים במדרגות ואת דלת הפלדה הכבדה של המכבסה בהיפתחה. חושך בחוץ, ולפני שתחזור ותעטוף אותי השינה, אני מתייסר, חושב על חייו הקשים. בגרמניה היה סגן מנהל בנק, ומאז עלייתו הוא עמל בפָּרך. אני טומן את ראשי בכרים, מכסה את גופי ורועד. למה זה מגיע לו, לאבי הטוב והרגיש. אני נרדם בקושי, מוצף רגשי אשמה ורחמים. עוד מעט יצית אבא את דוּד הקיטור הגדול ויחל את יום העבודה: מפרק חבילות של סדינים מצחינים, תחתונים מלוכלכים ומגבות מזוהמות, ומכניס אותם לתוך מכונות הכביסה הענקיות. אחר-כך תעלה השמש ובמכבסה ירתח היום הארוך. אבי, גופייה ספוגת זיעה לעורו, יהלך בתוך הקיטור וידאג בלהט הייקי שלו שהכביסה תצא "פֶּרפקט". על המעגלייה, המגהצת סדינים, מוצבות גֶרְדָה ולילי וחברותיהן מקיבוצי הסביבה, תלמים ו-בנתיב. מעת לעת מתרחשת תאונה: אצבעותיה של פועלת נלכדות בגלגל הלוהט של המעגלייה. הצווחות מגיעות עד הבית, אני מביט באמא, מייחל לישועה, אבל גם היא חסרת אונים, עד שמגיעה עזרה: במכבסה מחלצים את האצבעות מן המעגלייה הלוהטת. היד מלאה כוויות. הפועלת כמעט איבדה את הכרתה. חובשים את ידה בחדר צדדי וממתינים לחבריה, שיגיעו ברכבם לפנות אותה, מעולפת, חזרה לקיבוץ. העבודה במכבסה מתחדשת, ואבא, שקפץ לדקה הביתה, מתאושש, חוזר למכבסה, ניצב על הרגליים, סובל ונאנק עד שקיעת החמה. ליבי נכמר.

שְוֶוסְטֶר עדנה, טַנְטֶה רות ואוֹנְקְל קוּרְט
הדוד קורט הוא שותף של אבא ותפקידו - שר החוץ. הוא נוסע במכונית המסחרית הישנה שלו לחלק את הכביסה הנקייה ולאסוף את המלוכלכת מבתי המלון ומסניפי מכבסת רות בחיפה. אני אוהב לנסוע איתו אל העיר הגדולה, וגם אוהב להתפלש בערימות הכביסה המלוכלכת, למרות מחאות ה"גועל נפש" של הורי. הדוד מחזיק אותי על ברכיו ומלמד אותי לנהוג. לימים אהיה אנוכי הנהג והוא יישב לידי, מתנמנם כביכול, אבל כאשר אעבור את שישים וחמישה הקמ"ש יאותת בידו, לאט לך, נערי, ולעולם לא אמרֶה את פיו.
הדוד קורט הוא ג'ינג'י, וייקה מוחלט: תמיד יודע הכול טוב מכולם. אז מדוע הוא מתעקש לרכוש תמיד את הפורד, המוריס והאוסטין הכי דפוקות והכי ישנות שהוא מוצא בשוק?! חיינו מתחילים כל בוקר בהיי הופ קולקטיבי: אבא ואמא והשכנים דוחפים את הטָרַנטֶה העתיקה, עד שזו משתעלת, מקרטעת, ויוצאת לעוד יום של עמל. בערב, בשובו ממסע התלאות של הכבסים, לוקח הדוד קורט מנורה, יוצא למרפסת, יושב וקורא בספר גרמני עתיק. מסביב חושך, הצפרדעים מקרקרות בביצה הסמוכה, יבחושים מפרפרים לאור המנורה, ושקט גדול מכסה את עמק זבולון. אני זוכר את עצמי, ילד, נער, מתבונן בוֹ בפליאה: הדוד שקוע בספר, פניו זוהרים באוֹר המנורה. יש בהם איזה סוד שאינני מסוגל לפענח. מעת לעת קולף לו הדוד קורט תפוז, נותן לי את חציו, ולועס בעצמוֹ את מה שנותר, לאט לאט.
רות, רעייתו של קורט, היא המגהצת ומנהלת החשבונות של המכבסה. עדנה, הצעירה ממני בארבע שנים, ואני, ראינו בהם מעין הורים שניים, אבל שמרנו מרחק, כי למרות חביבותם הטבעית, הייקיות שלהם היתה קשה לנו. השניים היו קפדנים נורא: הדוד קורט רצה בעיקר שקט. עד היום אני שומע אותו יוצא אלינו, הילדים המשחקים בשבת ליד הבית, ואימה על פניו: ילדים! הביתה!
רות, אשה נאה, עדינת מראה, שערה אסוף לאחור, עיניה חומות וטובות, היא המשכילה במשפחה. בגרמניה היתה רוקחת מדופלמת, ועכשיו, במכבסה, היא יד ימינו של אבא. ביתה מלא ספרים: ספרי טבע על צמחים וציפורים שבתוכם היא מייבשת פרחים, ספרי אמנות של מיכאלאנג'לו וואן גוך, ספרות יפה של תומס מאן וסטפן צווייג, ספרי תנ"ך ושייקספיר במקור, והומרוס בגרמנית. מרשימים במיוחד הם ספרי ההיסטוריה שלה, העתיקים, עבי הכרס. אני אוהב לעלעל בהם, להביט באיורים הישנים המתארים באור קסום, אפוקליפטי, את הקרבות באירופה של המאה התשע-עשרה. אני מרותק אל ציירי המלחמות ההן, שהיו בעצם הצלמים של אז: חיילים עטורי מדים צבעוניים, על סוסים אצילים, משספים גרונות, ביסמרק עם שפמו הענק, ונפוליון, קודר המבט, על סוסו, בראש חייליו הנסוגים בערבות השלג ממוסקבה הבוערת. אני שומר את הספרים האלה עד היום בספרייתי.
ביני לבין אחותי עדנה, הצעירה ממני בארבע שנים, שוררת אהבה, אם כי אנחנו מתקוטטים לא מעט: כשאני מחבק אותה עד מחנק, ואף מכופף לה יד, היא צועקת לעזרה, ואז אני מסביר להורי כי תפקידי "לחנך אותה". אני חוטף סטירה מאמא והכול נגמר, אבל לא הכול נשכח, בוודאי לא אצל אחותי. כשעדנה הביאה עימה את אריק, בעלה לעתיד, כדי להציגו לפני המשפחה, שלפתי את ההומור שלי הבלתי-נסבל: מה, לא יכולת להביא מישהו יותר מוצלח? איש לא צחק. אריק הבליג. הוא היה מוצלח וחכם ממני. אבל עדנה ואני נותרנו חברים טובים וקרובים. בימי מסעותי מחלטורה לחלטורה ברחבי ארצנו היה לי ביתה ברחובות מעון חם ואוהב. וגם כיום ביתה הוא ביתי, ואני אוהב אותה ואת בניה דן וענת כמוֹ את ילדַי, כשם שלמדתי להעריץ את אריק בלדר, חקלאי ועוֹבד אדמה, שנקטף מאיתנו בטרם עת.

כבוד לאוטוֹריטה
יום אחד הביא אבא את הרדיו הראשון לביתנו. תיבת עץ מהודרת בפוליטורה מבריקה וריחנית. בחלקה העליון היה לוח מכוונים מסעיר: יכולת לעבור בו מלונדון למילנו לקושטא לקהיר ואפילו לשנחאי! הדמיון טייל במקומות המופלאים שעל הסקאלה. אבל אבא אמר: אני שונא את קול ישראל. כל הזמן הפרשנות של מדזיני. מדוע הם מדברים שם כל-כך הרבה? קצת יותר מוזיקה, מֶנְטְש!
הורי שנאו את הרדיו כי לא הבינו את השפה. את דבר והארץ לא ראיתי עד גיל מבוגר, והעיתון היחיד בבית היה ידיעות חדשות, בגרמנית. זיגי וארנה לא היו מעורים בחיים הפוליטיים בארץ. הם היו מנותקים מן היישוב, זילזלו בעסקני ההסתדרות ש"יושבים כל היום, שותים תה, ולא עושים כלום", לעגו ל"אזייתים" האלה ומתחו ביקורת על ה"פוילע-שטיק" של ה"גליציאנרים", עסקנים ערמומיים, מושחתים, חברי מפא"י ומפ"ם וחרות, שעושים כל היום אינטריגות בחדרים אפופי עשן.
למעשה, המשיכו הורי את התרבות הפוליטית של גרמניה, שמעולם לא ידעה דמוקרטיה של ממש. אורח המחשבה בבית קלוגר הצטמצם לאתוס של המולדת הישנה: חוק וסדר, יושר, אחריות, עבודה קשה, משמעת, מילוי החובה עד הסוף, כבוד לאוטוריטה: "מישהו למעלה" כבר יודע איך לעשות את זה כמו שצריך. המישהו הזה הוא השליט, שינהיגנו בדרך הנכונה. שנים עברו עד שהשתחררתי מזה, אם כי אני מודה ומתוודה כי גם היום יש בי איזו יראה אינסטינקטיבית כלפי הכוחות שלמעלה, אבל זו מתקזזת עם הפרא-אדם שבתוכי, עם המרדן, הסקפטי, הביקורתי עד הסוף: ככלל, עסקני מפלגות מעוררים בי גועל. אין לי אמון בפוליטיקאים. אני אומנם שונא הכללות, אבל אחרי שנים של סיקור, יש אחת שאני נוטה לקבל: כמעט תמיד פוליטיקה ושחיתות כרוכות זו בזו.


אני מנסה לשאול על היטלר. אבא מעווה את פניו, הוא מחק את היטלר מן העולם, לא מוכן לדבר על השטן. אני חוזר ושואל ואבא מגיב בזעם, באגרסיביות! גם על גרמניה הישנה הוא מדבר בבוז, עושה תנועות ביטול בידיו, לועג לקַייזר, לנשיא הינדנבּוּרג ולרפובליקת ויימאר הכושלת. אני חש שהטראומה הנאצית מייסרת אותו, ושוב אינני מעלה את הנושא, מדחיק את השואה עמוק אל תהום הנשייה של נפשי.
עברו שנים. השנה היא 1988. יוספה רעייתי ואני במסע שורשים לעיר מולדתי, בּוֹיטֶן, פעם עיר קטנה באוֹבֶּרְשְלֶזְייֵן של גרמניה וכיום בִּיטוֹם, עיר בפולין, לא רחוקה מאושוויץ. עיר אפורה כשק, בלי תואר ובלי הדר. הנה רחוב פּיירְקָרֶר (pierkarer) על בתיו הישנים, והוא נותר כשהיה, כמו בתמונות מבית אבא, לא נהרס במלחמה. אנחנו מחפשים את מספר 14, הבית שבו נולדתי, אך לא מוצאים אותו. הרסו אותו מטעמי בטיחות, מסבירה לנו בגרמנית רהוטה עוברת-אורח אחת. ומנין אתם? מישראל? מה, באמת? אתם לא נראים ככה. מה פירוש? אין לכם אף כזה! והיא מציירת על אפה אף ארוך ומעוקל, יהודי כזה, וממהרת להוסיף: השואה? זה באמת היה מזעזע, התעוררנו בבוקר כשהעלו אותם על משאיות, שם למטה בכיכר, והם צעקו שְנֶל, שנל, והרביצו. ויותר לא ראינו אותם, את השכנים שלנו. שְרֶעקְלִיךְ, נורא, נורא, אבל מה כבר יכולנו לעשות?! ואני מביט אל הכיכר שממנה לקחו את יהודי בויטן לאושוויץ, ורואה על אחת המשאיות האלה את בני משפחתי, אזרחים נאמנים של גרמניה.

שורשים
אני אומנם ייקה גאה, אך למעשה שורשי משפחתי בפולין ואני נצר של המגיד מברודי, ר' זלמן שלמה קלוגר, בעל "תפארת שלמה", מגדולי הפוסקים בתולדות ישראל. במגזר החרדי נותנים לי כבוד, ויום אחד גילה לי מורי דב סדן, כשהוא נרגש ונרעש, כי ר' זלמן שלמה קלוגר היה "מחדש גדול ממאפו" בשפה העברית!
המשפחה נדדה לגרמניה, וסבא מצד אמא לבית פרייליך שירת בצבא הקייזר במלחמת העולם הראשונה. באחד הימים חיפשו מתנדב למשימת התאבדות נגד מוצב בריטי. הקצין הפרוסי הצהיר: אני מניח שהיהודי פרויליך לא יתנדב, אבל סבא שלי קם על רגליו ואמר: אתה טועה, הֶר קוֹמנדנט, היהודי דווקא כן יתנדב! הוא הסתער אל ההר ונפל למען הקייזר ולמען גרמניה.
אני מעלעל באלבומים הישנים של המשפחה. פניו של סבא קורנים ושפם ענק מעטר את פיו ולחייו. דיוקנה של סבתא מצד אמא כובש את הלב: כה נאה. עיניה החמות עוטפות את המסתכל ברגש חם. אמא הצעירה היא היפהפייה עם הצמה הגדולה, והנה היא וחבריה ליד האופניים, בטיול, ואבא ואמא באתר סקי באוסטריה ולצידם תמונות של אידיליה בחורשות מקסימות, ליד אגמים שקטים וירוקים. ואבא, כמו אבא, מתנאה בגופו החשוף - ספורטאי בנבחרת האתלטיקה של עיר הולדתו, האוחזת בגאווה את השלט בר כוכבא מינכן. שנים ספורות לפני הסוף.
במינכן קבור סבא קלוגר, אך אבא עקר לבויטן, נשא את ארנה לאשה וב-10 בספטמבר 1932 היה לאביו של היינץ. ולעדות, תעודה ישנה בצבע חום ובה מאשר הד"ר ג'יאלוז'ינסקי בכתב-יד גותי נאה כי היינץ קלוגר, בן שישה חודשים, חוסן כחוק! אמא הקפידה לצלם: הנה אני בן חצי שנה, עשרה חודשים, שנה - ילד גרמני, לבוש חליפת תינוקות נאה, נחמד כזה, אירופי.
ממש מול הבית שלנו ברחוב פִּיֶירְקַארֶר עמד הסופרפארם של המשפחה. ואז תפס היטלר את השלטון. באחד באפריל 1933 הכריזו הנאצים על שבת ה"בּוֹיקוֹט", חרם כללי. ברחבי גרמניה הוכו באותו יום יהודים למוות, וחנויותיהם נשרפו, נופצו ונשדדו. אבא ואמא עמדו יחד עם בני המשפחה על המרפסת וצפו במתרחש מעבר לרחוב, ממול, בכניסה לחנותם. בריוני ה-S.A. לבושי מדים נאציים, מרחו צלבי קרס על חלונות הראווה, ניפצו זגוגיות וקראו לעוברים ושבים לא לקנות אצל היהודים. אחד מהם, נזכר אבא לאחר שנים, זכור לו במיוחד: עובד ותיק, שאהבנו, שאכל מפיתנו, והיה קרוב לנו במיוחד! כשראינו אותו יחד עם כל המטורפים במדי הנאצים, קורא להחרים את החנות של היהודים, מורח צלבי קרס על חלון הראווה, הוכינו בתדהמה ופחד.
אבא חזר לסלון והודיע: wir fahren nach palestina. אנחנו נוסעים לפלשתינה. המשפחה הזדעזעה. אתה השתגעת, זיגי? היטלר הוא תופעה חולפת! סתם בריון שייעלם כלעומת שבא! רד מזה! גרמניה, ערש התרבות, ארצם של גתה ושילר וקנט והגל, לא תיתן לפגוע ביהודיה! ומה זה עולה על דעתך? לנסוע למדבר ההוא? לשממה האזייתית? לארץ מלאה ערבים?!
אבא זיגי, לימים שמואל קלוגר, היה למזלנו אדם קצר-רוח, עצבני משהו. אלמלא כן, הייתי היום אפר באושוויץ. הוא ראה את הנולד: מכר את רכושו, קנה סרטיפיקט לפלשתינה באלף לירות שטרלינג, סכום גדול באותם ימים, העמיס אותי ואת אמא על הרכבת לטרייסט, שם עלינו על אונייה, ובקיץ 1933 עגנו בחיפה. הייתי תינוק בן שנה. תמונה אחת נותרה מאז: היינץ הקטן עם אמא ארנה על סיפון האונייה, וברקע הים התיכון, ארץ ישראל, חיים חדשים. יכול היה להגר לאמריקה, הניירות היו מוכנים, אבל אבא, ציוני נלהב, העדיף את פלשתינה. וארנה הלכה אחריו לארץ לא זרועה, שניהם מוכנים לאתגרים ולסכנות האורבות על כל שעל. כשירדו מן האונייה, והפקיד בנמל חיפה שאל אותם מה שמו העברי של התינוק היינץ, לא ידעו מה להשיב. נקרא לו חיים, הציע, והם הסכימו.
הורי עברו לגור בבית החלוצות, ואחר-כך בדירה קטנה ברחוב בצלאל על הדר הכרמל. תמונות ילדותי מן הרחוב ההולך ונבנה מראות את הארץ החדשה במלוא זוהרה הלבן, הנקי, עם הבתים הלבנים, הצחים, והמרפסת שטופת השמש, ובה אני, ילד מאושר, יפה וחייכן, מתרפק על הוריו, על ידידת המשפחה טרודל, ועל אהבתי הראשונה אראלה. שנינו בני ארבע.
קלוגר, פקיד הבנק מגרמניה עם ידיו הלבנות, יצא לבנות את הארץ במפעל ליציקת בלוקים ליד חיפה. עומדים להם צעירים לבני גוף, עדינים, זה עתה באו מאירופה, מרימים תבניות של שלושים קילו ויוצקים לתוכן בטון בשמש הלוהטת של הקיץ הארצישראלי. בערבים, סיפרה אמא, היה אבא חוזר הביתה, לא מדבר ולא אוכל, אלא נופל חסר אונים, מעולף, על המיטה. כך, יום אחר יום, בחריקת שיניים, בכוח רצון, בעקשנות בל-תיאמן. אבל מעולם לא התחרט על עלייתו ארצה.
לימים עקרה המשפחה לקריית בנימין, שהיום היא חלק מקריית אתא, ושם פתח סגן מנהל הבנק מגרמניה מכבסת קיטור, בשותפות עם הדוד קורט, אחי אמא, שהציל את עצמו ואת רעייתו רות מהיטלר בדקה האחרונה. כל יתר בני המשפחה, אלה שדחקו באבא לא לעזוב את גרמניה, הובלו לאושוויץ. ההורים שותקים. הם מחקו את גרמניה. אבל מעת לעת הם בכל זאת מדברים ביניהם על האסון: בקול נמוך, הילד לא צריך לשמוע. ספק אם ידעו על גורל המשפחה: העדות היחידה היתה פיסת נייר קרועה ומלוכלכת שהדוד זיגפריד הבריח מגטו מינסק לפני שהובל לאושוויץ. גיליתי אותה אי-שם בין הררי הנייר של אבא אחרי מותו, והיא גרמה לי זעזוע עמוק. "אני חושב עליכם כל הזמן," כתב זיגפריד בדיו חומה. על הנייר כתמי דם או דמעות. "ידוע לי שדיננו נחרץ. מתפלל שהכול כבר יהיה מאחורינו. כלתה נפשי אל המוות!"

בעומק האדמה
הייתי בן שמונה כשפרצה המלחמה, ואחותי עדנה היתה בת ארבע: עוד לא הבנתי כלום. על השואה לא דיברו בבית וגם לא ברחוב. פחדו. פחדו ושתקו. היישוב לא ידע את גודל הזוועה. ומנהיגיו, שידעו, עמדו חסרי אונים. אם אינם יכולים להציל את יהודי אירופה, חשבו, יצילו לפחות את עצמם. רומל עמד בשערי מצרים והיישוב התכונן למצדה שנייה על הר הכרמל. היה חשש שגם מצפון תיפתח הרעה. כל הגברים בקריית בנימין גויסו למשימת הגנה בגליל: מאות אנשים עמדו עם טוריות, חופרים תעלה אנטי-טנקית ענקית נגד האויב המאיים לפלוש מלבנון. ילדי השכונה מקפצים על ערימות העפר, משחקים תופסת. וחברי ההגנה, עובדים בפרך, גבותיהם חשופים, הזיעה ניגרת, והם נוזפים בנו. אנחנו עוזרים קצת, אך מייד חוזרים לתעלולינו.
הפחד המיידי היה מן המטוסים האיטלקיים, שבלילות הפציצו את בתי הזיקוק בחיפה. שבועות ארוכים היתמרו עמודי עשן מן הנפט הבוער בתוך מיכלי הדלק, ה"לֶבֶּנִיוֹת", וכיסו את מפרץ חיפה בענן שחור. הבריטים ניסו ללכוד את המטוסים באמצעות כדורים פורחים: הם קשרו ביניהם כבלים דקים בתקווה ללכוד אותם, אך ספינות האוויר הכסופות, התלויות על רקע השמש האדומה השוקעת אל הים, לא עצרו את מטוסי מוסוליני, וההפצצות רק הלכו וגברו.
הלילות היו סיוט. אני שקוע בשינה עמוקה, הסירנה הארורה מעירה אותי מן החלום המתוק, ואבא נושא אותי על הידיים ויורד איתי אל המקלט מתחת לבית. את המקלטים חפרו אז האזרחים, מתחת לבתים - עמוק עמוק באדמה. המקלט חשוך, מעבה האדמה מסביב מאיים, מפחיד, מישהו מדליק נר. ההורים מנסים להרדים את הילדים, וכולם מצטופפים זה בצד זה: רות, קורט, והשכנים נֵייבֶּל ופֶלְזֶנְטַל. יושבים דחוסים ומלחשים, כאילו האויב עלול לשמוע. אני לא מצליח להירדם, עוצם עיניים, לא מבין למה מענים אותנו. היתושים צוללים ביבבה כאילו היו מטוסי אויב, ומפעם לפעם מזדעזעת האדמה והבית שמעליה מפצצה הנופלת במרחק. יום אחד ניצלנו בנס: זה היה דווקא בצהריים, כאשר לפתע נפלה פצצה ממש ליד הבית. הקירות נעו וכל המבנה הזדעזע, היטלטל, חישב להתמוטט. היינו במטבח. אמא הפילה את עדנה ואותי על הריצפה וסוככה עלינו בגופה.

בית בודד בשדה
הבתים בקריית בנימין היו מרוחקים זה מזה, מוקפים שדות רחבים, שבחורף כיסה אותם הצבע הירוק בנבוט החיטה, השעורה והתירס. במרחק קרצו לנו הנרקיסים. בקיץ, אחרי הקציר, שלט הצבע הצהוב, האפור והחום של אדמה מתבקעת ויבשה, המצמחת בעיקר קוצים ודרדרים. ביתנו ניצב מבודד בקצה השכונה ובצמוד לו חורשת אקליפטוס. כילד קטן הייתי מטפס על העצים הגבוהים, עד הצמרת. עד היום האקליפטוס הוא אהבתי הגדולה ואני שיכור מריחו, מקומתו הגבוהה, מצילו. כשבגרתי מעט, הייתי מטפס על העץ הסמוך לחלונה של השכנה שגרה בצמוד לרות וקורט, וגונב מבט באשה המתפשטת.
הייתי ילד בודד. לא היו לי חברים בשכונה, חוץ משניים: דובי גדל במשפחה ייקית עממית, מן הזן החם, חבר טוב למשחק ולחילופי סודות אינטימיים. בביתו של החבר השני, דוד, נשבה רוח קשוחה, פרוסית כזאת, של תחרות ואמביציה. הוא היה תלמיד מצטיין, ואמא אֶרְנָה היתה תמיד מנפנפת בו כמי שטוב ומוצלח ממני. ההשוואה נועדה להמריץ, אך בעיקר דיכאה והשפילה אותי. אני נושא עימי מאז את "למה דוד מקבל ציונים טובים ואתה לא". עידודו של הילד נחשב אצל אמא לפינוק ולהשחתה. כדי לדרבן אותי, האמינה, צריך לקמץ במילים טובות ולגעור בי. הפדגוגיה הזאת הולידה פרי באושים. נכלמתי, התקפלתי, ברחתי ממשימות שבאו בכפייה. זו היתה שיטה פסולה שהותירה בי צלקות לכל חיי, בעיקר התחושה שלעולם לא אצטיין, לא חשוב מה אעשה. נדרש לי זמן רב להפוך את התחושה השלילית והכואבת הזאת למנוף של אמביציה אישית. יותר מזה, ייתכן מאוד שהשפעתה זוֹ של אמא השאירה בי חותם בל יימחה: אינני אדם שנוטל על עצמוֹ סיכונים. כל חיי אני בוחר בדרך הבטוחה. יוספה, אם ילדַי, קיבלה חינוך שונה לחלוטין, וכך גם חינכה את ילדינו: מעולם לא חסכה מהם מחמאות וחיזוקים. התוצאה היא שחייהם טובים יותר והישגיהם אינם נופלים משלי.
חברי האחרים גרו מחוץ לשכונה. רַלפי - לימים רב-החובל רפאל שְׁפִּינַט, שנעצר עם ספינתו "בת גלים" בתעלת סואץ - גר בחיפה. הייתי נוסע אליו ולן בביתו. אמו היתה משכימה קום לאפות עוגות לפרנסתה. בבוקר היתה מעירה אותנו כשהיא נודפת ריח וניל נהדר, מעורב בצחנת הגפרורים והתנור. רלפי היה ילד יפה-תואר. הערצתי אותו היתה מהולה בקנאה צורבת שאותה אני זוכר עד היום.

הפעמון של ז'בוטינסקי
בשמונה בבוקר בדיוק נמרץ מצלצל מנהל בית-הספר בפעמון-יד כמו זה של מוכרי הנפט שהיו באים לשכונה לספק לנו את הדלק לחימום ולבישול. בכניסה ממתין לנו משה ז'בוטינסקי, איש קירח, משקפי קרן עבים לעיניו הרושפות, זועף, קפדן ורתחן. אינני יודע אם היה קרוב משפחה של ראש בית"ר, אבל בָּנו נהג בלי רחמים. החינוך היסודי בקריית בנימין הנידחת, קריית הברחש, הקוץ והדרדר, הזכיר עיירה נידחת בפולין. אין מבנה לבית-הספר, ואנו לומדים בביתו הפרטי של המנהל. אין ספסלים, ואנו יושבים על המחצלת, כיתות א' ו-ב' באותו חדר. המורה מלמד, מטיל משימה, ועובר לכיתה השנייה. בית-ספר של ממש ייבנה אצלנו בעתיד, אבל גם אז נלמד שתי כיתות בחדר אחד. הדלות זועקת, אך אין שומעים אותה, כי כולנו, ילדים ומורים, חיים בכפיפה אחת, גורל אחד לכולנו.
שנות הלימודים הראשונות עוברות עלי בקלות. אני מצטיין בלימודים בלי שום מאמץ. בשתים-עשרה בצהריים מצלצל הפעמון הגואל ואני רץ הביתה, זורק שלום חטוף ובורח לרחוב, לשדה, לשכונה. שאלתה של אמא "מה היה בבית-הספר" אובדת בחלל. אני כבר עבד חופשי מאדוניו!
כך היה עד כיתה ו', אבל אז התחלתי לפגר בלימודים. ניסו לכפות עלי, להכריח אותי, אבל אני הלכתי והידרדרתי. מדי שליש, עם התעודה ביד, הייתי שומע את אמא מתלוננת על בנה הלא-יוצלח. הורי ניצבו מולי אובדי עצות ופנו לפדגוגיה הפרוסית: כעס ואיומים בעונש, סטירות לחי, ובעיקר - סגר: אתה לא יוצא מן הבית עד שלא תגמור להכין את כל השיעורים. עם המקצועות ההומניסטיים הסתדרתי. בתנ"ך, ספרות ואנגלית הוצאתי את הכמעט טוב והמספיק שלי. הבעיה היתה מתמטיקה. לא הבנתי על מה מדברים, היתה בי התנגדות פנימית למקצוע והתרגילים הילכו עלי אימים. לפיזיקה וכימיה הייתי פשוט אטום. אולי סבלתי מדיסלקציה. הכפייה והלחץ של ההורים ושל בית-הספר רק הגבירו את התנגדותי להיפתח ולקלוט. ככל שהתאמצתי, לא הצלחתי להבין אלגברה אלמנטרית והנדסה לתינוקות. הפנמתי את תחושת הכשל, שאלתי את עצמי מה יקרה איתי, לאן אוליך את חרפתי, הרי לא ייצא ממני כלום! בשלב מסוים הפסקתי לנסות, מה שגרר עוד כפייה, עוד איומים, ועוד עונשים ומכות. כולם הצהירו ש"הילד אינטליגנטי, וכשהוא רוצה הוא יכול", אבל כמה באמת יכולתי? הייתי אומלל, מסכן ומיואש.
יום אחד שלח המנהל ז'בוטינסקי הערכה שלילית ביותר עלי. קטסטרופלית. תחתים את אבא על המכתב ותחזיר אותו אלי מייד! לא העזתי. זייפתי את החתימה. אצל הייקים זה היה פשע איום ונורא, בל ייסלח. הדבר נודע לאבא והוא יצא מכליו מרוב זעם, איבד את השליטה על עצמו, דחף אותי לפינת החדר, הפיל אותי לריצפה, שלף את החגורה והיכה בי בלי רחם, כשהוא חובט בי בידיו ובועט בי ברגליו. בועט בי! מעולם לא ראיתי אותו כך, חיה משתוללת! התכווצתי בפינה, חושב בפלצות מה קרה לו, לאיש החייכן והטוב הזה. הכאב הפיזי היה נסבל. את הכאב הנפשי לא אשכח לעולם.


לבסוף נבנה בית-הספר, בניין מרובע, גדול ומרווח, וכבר ישבנו על ספסלים ולא על מחצלות, אבל תמיד כמהנו לצלצול הגואל, לרוץ לחצר, החוצה. כאן היה מגרש המשחקים והחיזורים אחרי הבנות. הייתי כנראה ילד יפה, ג'ינג'י מעט, נלבב. זכורה לי תמונה שבה אני מוקף המון בנות, בוגרות ממני, נלחצות אלי, מנסות ללטף אותי, צוחקות, מתגרות ומקניטות, ואני במצור, במצוקה, ואחר-כך, במאמץ, מצליח להשתחרר ובורח, נעלב עד עומק הנשמה. מדוע זכור לי דווקא האירוע הזה? אולי כי היתה כאן התנסות מינית ראשונה מעורבת בחרדת כפייה, כמעט אונס. זה היה אירוע חד-פעמי. הוא חזר אלי פעם אחת בחלום, ומאז לא יסף. התבגרותי היתה נורמלית לחלוטין.

מוצרט בשדה קוצים
גדלתי בקינדֶרשטוּבֶּה מסודרת, ועד היום שולטת בי הכפייתיות הייקית, אבל גם הפרא אדם. המשולח מן הילדות מצוי בי מתחת לחזות החיצונית. ביליתי את ימי בשדה, רץ יחף ממשחק למשחק, תופסת ומחבואים ושוטרים וגנבים. חברי ואני היינו משוטטים בשדות השלחין של רמת יוחנן, אוּשה וכפר המכבי, אוכלים מבשר הסִינַרֳיה, צמח קוצני שבשרו מתוק, ומתפלחים אל בוסתני הקיבוצים לקטוף תפוחים ואגסים, ולברוח - מהר, לפני שיגיע השומר. הקיץ היה חם וקשה. סבלתי ממורסות מוגלתיות, "פרונקלים" שגרמו לי ייסורי תופת. האנטיביוטיקה לא היתה מצויה, ונאלצתי לשכב ימים ארוכים בלי יכולת לזוז. בלילות תקפו אותנו מיליוני יתושים שעלו מנחל הקישון ומן הביצות של המים העומדים בעמקים ובערוצי הנחלים של עמק זבולון. אמא היתה נועלת את החלונות, אוטמת את הבית ומרססת את החדרים באדים כבדים של פְליט ודידיטי סמיך. חצי שעה אחר-כך, כשפתחתי את החלון, היו אלפי יתושים תלויים על הרשת מבחוץ, מתאמצים לחדור פנימה, נאחזים בשארית כוחם, מתים ונופלים.


ללילות היה קסם מיוחד: אמא שרה לי את שיר הערש של ברהמס, בוודאי שיר הערש היפה ביותר שנכתב אי-פעם: לילה טוב, ילדי, לילה נעים/ ישמרו עליך השושנים: gutten abend, gute nacht, mit rosen bewacht.
הבייביסיטר מקיבוץ בנתיב, גרדה או לילי, שרה: "שכב בני, שכב במנוחה, אל נא תבכה מרה/ על-ידך יושבת אמך, שומרת מכל רע" (עמנואל הרוסי). היו אלה ימי המאורעות. אבא שמר בעמדה, ליד הבית. בעיני היה גיבור. יום אחד זיהו הוא וחבריו דמות באפלה. כשקראו לה לעצור ולא נענתה ירו בה. אחר-כך התברר שהרגו חמור. בזה הסתכמה מלחמתו של אבא בפולש הערבי. אבל שירי הערש עם התוגה והערגה המתוקה מלווים אותי מאז ולתמיד: "נומה עמק, ערש תפארת, אנו לך משמרת". עד היום מתנגן לי בלב שיר הערש הנגבי (יחיאל מוהר), מתקופה מאוחרת יותר: "אבא שם חורש שדותינו, נומה נומה בן". רק הרבה יותר מאוחר אני עתיד ללמוד את מילותיו האחרות של השיר: "אין חריש עמוק בלי נשק, נומה בן, נומה בן".
ימי ההולדת היו מיוחדים. בלילה שלפני לא עצמתי עין. מחר עם בוקר אתעורר אל ה-geburtstagstisch, שולחן יום ההולדת, הממתין לי ליד המיטה, גדוש מתנות: צעצועים, עוגות, בלונים צבעוניים, מרטיט, עשוי באהבה. הייתי ממתין ליום הזה שבועות ארוכים בקוצר רוח ובהתרגשות אדירה. ואז, בהגיע הרגע, בבוקר בבוקר, תקרב אמא למיטה, תרכך את פניה, תחבק ותנשק אותי, תביט בי באהבה ותעטוף אותי באחד מחיוכיה הנדירים.
הדודה רות מסובבת את המנואלה ומניחה את המחט על התקליט. רמקול גדול בארון עץ מבריק משמיע את מוזיקת לילה זעירה של מוצרט. אני מוקסם. רוצה עוד ועוד. אחר-כך הקפריצ'ו האיטלקי של צ'ייקובסקי. אני עורג ליערות ולכרי הדשא של אירופה שמעולם לא ראיתי. בקרוב תבוא הפסטורלית של בטהובן, אחר-כך, מן העולם החדש של דבוז'ק, והמוזיקה המורכבת יותר של באך, ברהמס, היידן, קורלי, הנדל ועוד ועוד.
הילד מאוד מוזיקלי, אמרו אמא ואבא וקנו לי כינור, אבל אחרי כמה שיעורים התברר שהנער לא מתאמן, מנוחין לא ייצא ממנו, ועברנו להפעמונים הכחולים של סקוטלנד. ואז נואש ממני מורה הנגינה: הילד מוזיקלי, אבל נורא עצלן. הכינור נמכר ובמקומו נקנה אקורדיון, שנזנח על הארון אחרי שיעור או שניים. עברתי סופית למפוחית-פה ולחלילית, לימדתי את עצמי לנגן ותוך זמן קצר הפכתי לווירטואוז. בפעולות של התנועה הייתי מנגן בחלילית וחברי היו שרים שירי ערגה וכיסופים. מכאן אהבתי הגדולה לשירים הרוסיים ולשירי ארץ ישראל. הייתי מפליא במפוחית כשהחבר'ה רוקדים קרקוביאק וצ'רקסייה כפולה. נהניתי מזה הנאה גדולה וגם הרגשתי נורא חשוב: אני במרכז העניינים.
מגיע יום שישי בלילה. מסיימים את ארוחת ערב שבת, והמשפחה צועדת יחדיו אל חצר בית-החרושת אתא, כשעה של הליכה מהבית. חוצים את לילות הירח הקסומים של עמק זבולון. האוויר דק, כמו אבק של כספית עדינה. רוח קלה מלטפת את הפנים והדודה רות אומרת: הירח בארץ ישראל הוא היפה ביותר בעולם. באים כעולי רגל אל חדר האוכל של בית-החרושת אתא. רביעיית פֶנִיבֶשׁ מוכנה. מנגנים רביעייה מאת מוצרט אוֹ בטהובן. על ספסלי העץ של פועלי אתא יושבים הייקים כמו היה זה אולם קונצרטים מהודר בברלין, מוחאים כפיים בהתלהבות. ואני הקטן, בן העשר, נאבק בשינה, אך נכנע ונרדם על כתפי אבא. מדי פעם אני מתעורר ורואה את הנהרה על פני הורי. את אהבתי למוזיקה ינקתי באותם לילות קסם והם הוטמעו עמוק בנשמתי.

פסטורלה
בחורף, עם בוא הגשם הראשון, היו השדות הסדוקים מן הקיץ היבש שותים בצמא את המים. חקלאי עמק זבולון זרעו חיטה ושעורה, תירס ושיבולת שועל. אלה נבטו וכיסו את סביבת ביתנו בשטיח ירוק של עשב רענן. הגשמים מילאו את השדות, ואנחנו, בין גשם לגשם, היינו מקפיצים אבנים על האגמים שנוצרו, ואחר-כך רצים אל מגרש הכדורגל הסמוך בכפר אתא, והנעליים מתמלאות בוץ דביק. האדמה היתה כבדה עד מאוד.
הכדורגל היה הרבה יותר ממשחק. הוא היה האידיליה, הוא היה הפסטורלה של תקופת הילדות: השמש החורפית, המגרש הירוק והאדמה החומה, התחוחה, ריח השדות, צבעי הקבוצות, צהוב, אדום, כחול. והערצת כוכבי הקבוצה: זה היה מעין חלום ילדות שהלהיב עד כלות את דמיוני וריגש את נפשי. אני זוכר את הקיצוני הימני של הפועל אתא, מקס שטראוס, רווק צעיר, גבוה ויפה תואר, שהערצתי במיוחד, נועל את נעלי הכדורגל בביתו, כך היה מקובל אז, ואנו נכנסים למכונית הסיטרואן הישנה שלו ונוסעים למגרש: יש משחק גורלי נגד נבחרת המשטרה הצבאית של הצבא הבריטי. הבריטים מנצחים 7:0 ומקס נשבע להתנקם באנטישמים. גם אנחנו, ילדי השכונה, שיחקנו כדורגל, עם מעטפת עור מלאה סמרטוטים: כדורגל של ילדים עניים המשחקים על הכבוד בחירוף נפש, בתוך גלי האבק, על מגרש העפר שליד בית-הספר.
החיים בבית משפחת קלוגר התנהלו במעין קונכייה פרובינציאלית. לא רק שפה חצצה ביני לבין הורי. הם, שרחקו לחלוטין מעסקי הפוליטיקה, גידלו אותי מתחת למטרייה מגוננת. בעולם שבו גדלתי לא היו שקרים, לא תככים, ולא מעשים פליליים. מעולם לא דיברו בנוכחותי על כסף, או על פשע, או על רוע מכל סוג שהוא. "זה לא לילדים!" היתה האמירה השגורה. הורי עשו הכול כדי שתהיה לי ילדות מאושרת.
גדלתי אפוא בתוך פרדוקס: מצד אחד היו אמא ואבא קשוחים וחסרי פשרות בדרישותיהם ממני, ועל כך שילמתי מחיר - דימוי עצמי נמוך שמלווה אותי כל חיי; אך מצד שני, הם גוננו עלי מפני הרעות שבעולם, ובכך חיזקו מאוד את נפשי מול תהפוכות החיים. לא גדלתי כילד מפונק. להיפך. למדתי להבין כי המאמץ האישי, הנפשי והגופני הוא חלק בלתי-נפרד מגורלו של האדם, מסבלותיו, ואיתו חייבים להתמודד.

ענני מלחמה
חיי קיבלו תפנית בגיל ההתבגרות: נכנסתי לעולם המרתק של השומר הצעיר, שבו גיליתי את החברותא. הטיולים הנהדרים, מחנות הקיץ, רומנטיקת לילות הירח עם הבנות, והשירים הרוסיים מלאי הערגה לעולם חדש של צדק ושוויון. בצילו של עץ האלון הענקי בקן כפר אתא רעמה שירת האינטרנציונל: עולם ישן עדי היסוד נחריבה. מיכל המדריכה, חולצה כחולה וחזה שופע, מכנסיים קצרצרים וירכיים חשופות, יושבת מולנו ומתארת את סוף העולם הקפיטליסטי. היא מספרת על "שמש העמים", ואנחנו פוצחים בשירה "זה סטלין אחינו". כה תמימים היינו, אנחנו ומיליוני מעריציו העיוורים של העריץ הנורא. גדלנו בתוך בועה, מנותקת מן העולם סביבנו, עולם נורא שבו הושמדו מיליוני בני-אדם בידי היטלר וסטלין. דבר מן הזוועות ההן לא חדר אלינו שם, בקן השומר הצעיר בכפר אתא. על שטיפת המוח שלנו היתה מופקדת אותה מיכל: כה יפה היתה, כה מפתה המיניות שקרצה מחמוקיה, עד שבו במקום החלטתי ללכת לקיבוץ. כשתיארה בפנינו את האפוקליפסה, את קיצו הקרב של הקפיטליזם האמריקאי, שמחתי שהעולם עומד בפני תיקון יסודי, אבל גם חשתי אשמה: אבא הרי "קפיטליסט" המנצל את הפועלות מהקיבוץ. מה יקרה לו?! אבל עץ האלון, ושירי הערגה לכינרת ולגליל, לוולגה ולדנייפר, עזרו להדחיק את הפחדים.
ערב מלחמת השחרור, ואני נער בן חמש-עשרה, התגייסתי להגנה: זה היה טבעי ומובן, פועל יוצא מחברותי בתנועה, אבל הרבה יותר נועז ומסוכן. בלילות היינו מגיעים, עוטי סוד, לחצר בית-החרושת אתא, והמדריך הקשוח מתחיל בשיעורי הקפּא"פּ והג'ודו. גלגול, לפיתה, הורדת זקיף, ועוד מעט ישביעו אותנו בסודי סודות עם היד על התנ"ך, להיות חברים במחתרת. בשבתות מתאמנים בחורשה הסמוכה, ליד הווילה של אֶרִיךְ מוֹלֶר, הבעלים של אתא. המדריך מדגים הורדת זקיף - כיצד לעלף את האויב. אחד מחברינו מאבד את ההכרה, אך אף אחד לא עושה מזה עניין - והמדריך מעורר אותו, "קום חביבי! כאן אין קונצים!" בתרגילי קפא"פ הוא חובט על ראשינו במוט עץ ענק ושואג "שמור!" ואני רק מתפלל שהמוט הקטן שבוֹ אני מגן על ראשי לא יתנפץ לרסיסים. ובחורבה שליד רמת יוחנן מלמדים אותנו על התת-מקלע סטן, איך לפרק, להרכיב ולטעון אותו. "לא יהיה מטווח," מבהיר המדריך, "כי אין לנו תקציב לכדורים חיים, ותיזהרו מפליטות כדורים, הכלי הזה רגיש מאוד. וזהו רובה אנגלי מסוג לִיאֶמְפִילד קצר, שבעה ק"ג משקלו." שכב, טען, כוון, אש. כל האימונים נעשים בחשאי, מפחד האנגלים, כאשר אנחנו מתכוננים ליום הדין.
היינו צעירים ותמימים. לא הבנו מהי מלחמה. היינו אחוזים בהתרגשות ובלהט פטריוטי. הרבה מזה נשאר בי עד היום, קצת יותר ממה שראוי לעיתונאי, שכל חייו אמור להיות מבקר המדינה ולא רק נושא הדגל שלה.

המתמטיקה של בונזן
נחזור ללימודים: כאשר סיימתי את בית-הספר היסודי, עברתי לבית-הספר התיכון בקריית מוצקין, שנחשב לסניף של הריאלי בחיפה. אני זוכר אותו לדיראון כמוסד אנטי-חינוכי, מתנשא, מחליא. הייתי התלמיד הגרוע ביותר בכיתה, שהיתה מורכבת משמנם וסולתם של בני הקְריות מוצקין וביאליק, ילדים שראו את עצמם מנהיגי העתיד! ישבתי בכיתה, שונא את המורים, מנותק מהמתרחש סביבי, בוהה דרך החלון אל צמרות הברושים שבחוץ וחולם את עולמי, עולמו של נער מתבגר.
ד"ר לֶוִינְהֶרְץ, מנהל בית-הספר והמורה למתמטיקה, איש קיפח וחמור סבר, היה מהלך בכיתה ומרצה בטון מתנשא. בּוּנְזֶן, כך קראנו לו, שאב הנאה סדיסטית מהציונים הנמוכים שהעניק לי. לא היה לי מושג על מה מדברים בשיעורים ולא רציתי להשתתף בבחינות, אבל בונזן כפה עלי. אם אינך יודע לענות, לפחות תעתיק את השאלון! כשהעתקתי את השאלות נכון, הייתי מקבל עשרה, שנים-עשר אחוז. כשהעתקתי אותן לא נכון, העניש אותי: שישה אחוזים, שמונה אחוזים... ואני רואה את הציון, וממהר להסתיר את הנייר לבל יגלו את חרפתי. יום אחד ניסה להסביר תרגיל מסובך במיוחד: אפילו המצטיינים בכיתה לא הבינו אותו. השתררה דממה. לי היה נדמה כי דווקא הפעם אני יודע את התשובה. הנפתי יד אל על. בונזן נפנה אלי, מופתע: כן, קלוגר. עניתי מה שעניתי. בכיתה הושלך הס. דממה מוחלטת. איש לא הבין את השאלה, ואף לא את התשובה! ולוינהרץ זרק לחלל החדר רק מלה אחת: טיפש! שהידהדה בעולמִי כמו רעם נורא. הכול פרצו בצחוק. ביקשתי את נפשי למות. הסצנה הטראומטית ההיא מלווה אותי מאז כל חיי.
כשפרצה מלחמת השחרור גויסתי לתפקיד רכז הקשרים של קריית בנימין. מסדיר שמירות, מביא שתייה חמה ומזון ללוחמים. בבית-הספר הגיעה ההידרדרות שלי לממדים של אסון. הייתי יושב בכיתה, ראשי ונפשי במקום אחר, חושב על המלחמה, על האנשים בעמדות, על תרומתי לקהילה הקטנה של קריית בנימין. שם ידעו להעריך את מה שאני עושה: היה לי חשוב, חיוני, שיעריכו אותי, ואילו כאן, בכיתה, אני אפס גמור.
קרוב לחופשת הפסח זימן מנהל בית-הספר את אמא. "הילד לא חסר כישרון, גברת קלוגר," אמר בונזן בארשת חשיבות, "אבל אינו מצליח להתקדם עם הכיתה." "אז מה עושים, הר דוקטור לוינהרץ," שאלה אמי בייאוש. "יש שתי אפשרויות," השיב, "או שיישאר כיתה או שיעזוב את בית-הספר."
לראשונה בחיי התנסיתי בתחושה כה עמוקה, כואבת, משפילה, של כישלון צורב ועלבון עמוק. הגבתי בזעם, בתוכי פנימה. אני אשאר כיתה? אני?! לא בא בחשבון! ידעתי דבר אחד: לבית-הספר ההוא אינני חוזר, שילכו כולם לעזאזל. באוטובוס, בדרך חזרה הביתה, ליטפה אמא את ראשי. זה לא סוף העולם, אמרה. האשה הקשוחה הזאת התרככה וחיבקה בחום גדול את בנה הפרובלמטי. התנחמתי מעט: הנה פניה האחרים של אמא.
מה עכשיו, שאלו ההורים. לא ידעתי מה לענות. אני עוזב, הולך לעבוד, לא יודע מה. הייתי מיואש, תחושת הלא-יוצלח השתלטה עלי.

התועה בדרכי החיים

מסגר זה מקצוע מכובד
התחושה היתה קשה. ביקשתי את נפשי למות. הורי איבדו תקווה, ואני הפנמתי את אכזבתם וסבבתי בבית כמו צל. משהו אתה חייב לעשות, אמר לי אבא ומעיניו נשקף הכאב. הסכמתי, אך לא ידעתי מה. אבא החליט אפוא בשבילי: המסגרייה של אדון פינקלשטיין! מסגר זה מקצוע מכובד. בגרמניה נתנו הרבה כבוד למייסטר. פינקלשטיין קיבל אותי במאור פנים בבית-המלאכה שלו במפרץ חיפה, והראה לי כיצד לחרוט ברגים לנשק בשביל צה"ל. שמחתי להשתתף במאמץ המלחמתי, אך העבודה שיעממה אותי וכמעט נרדמתי על המחרטה. בערב חשתי ברע, ופראו דוקטור שטרן קבעה כי חיים חולה ועליו לנוח. כך הצלחתי לברוח מפינקלשטיין.
שלושה חודשים הייתי מרותק למיטה, סובל מחום ומהפרעות בקצב הלב, אולי תוצאה של התפתחותי המינית. כנער מתבגר צמחתי במהירות, בבת-אחת. נדמיתי ללולב ארוך: גבוה מאוד - מטר שמונים נחשב אז ל"לוקש" - ורזה כמו דחליל, מה שלימים יזכה אותי בצה"ל בסיווג כף-למד, כושר לקוי. בבוקר הייתי שוכב בחדרי, ואחר-הצהריים על המרפסת בצל האקליפטוסים הגבוהים, משוחח עם צמרות העצים. בלעתי ספרים: בתחילה כאלה שהזנחתי כל ימי ילדותי, כמו בן שבט הנווחים, הלב של ד'אמיצ'יס, אמיל והבלשים של אריך קסטנר, מכרות המלך שלמה של הנרי הַגַרְדְ, מסביב לעולם ב-80 יום של ז'ול וורן, פרש בלי ראש של מיין ריד; ואחר-כך את ספרי המבוגרים שבהם נגלה לי עולם חדש: הרומנים של דיקנס ורומן רולן ושולוחוב וטולסטוי וגורקי וספרי מקור של מאפו וקבק וביאליק ומנדלי וברנר: בליל של ספרים, שאת כולם קראתי ברצף, בהתרגשות אדירה, מהופנט. בבית טיבו של רוז'ה מרטין דה-גר גיליתי את הסקס: דלת נפתחת שם והמשרתת, בחלוק-בית פתוח, מושכת את הנער טיבו פנימה ולוחשת לו "בוא, תחמם אותי". חלמתי על מין, אך נאלצתי להסתפק בחלומות.
החלמתי אך לא החכמתי. הניסיון השני להפוך אותי לחרש ברזל התרחש במסגרייה של בית-החרושת לזכוכית פִינִיצְיָה במפרץ חיפה. זה היה מקום עליז, אך, שוב, ראשי לא היה בעבודה: גולדשטיין הפחח היה מכין דוודים גדולים מלוחות אלומיניום, ואני תמכתי בהם בשבילו והאזנתי לסיפוריו על העיירה בפולין. פערתי את פי והפח נפל ברעש גדול. אהרון, המנהל, בא במרוצה וגער בי. הבטחתי לשים לב. לא רחוק ממנו ניצב זִ'יבִיצָה הנפח ליד האש, מחשל בפטישו את הברזל האדום, ואני עומד ומתבונן רגעים ארוכים בשריריו האדירים, המשורגים, ובזיעה הניגרת מפניו. ממנו ומגולדשטיין למדתי את היידיש שאני יודע. אנשים שמנים, עגלגלים, עליזים. ז'יביצה קנה בשוק השחור שימורי בשר חזיר, חילק לחבריו פרוסות עבות, וכולם לעסו אותן בחשק, כשהשומן נוטף מפיהם והם חוגגים את נצחונם על הצנע.
הייתי מסגר גרוע, עם שתי ידיים שמאליות: הכול נפל לי מהידיים. שוב ושוב הבטתי בשעון, מדוע כה זוחל הזמן. בפינת המסגרייה עבד זוֹלטָן, עולה מהונגריה, משייף ביד אוֹמן תבניות לזכוכית הניגרת מן התנור. אהבתי את האיש וקינאתי בו: אולי יום יבוא וגם אני אמצא לעצמי עיסוק שכה ישבה את ליבי!

אוהלי כור ההיתוך
עמדתי להתגייס לצבא. היה לי חלום, להצטרף לגרעין נח"ל. הורי לא התפעלו: קודם כול תשתלם במקצוע, בקיבוץ צריכים גם מסגרים! אמא בכתה כשנפרדנו בדרכי לבסיס ואני לא הבנתי למה, הרי כה נדירה אצלה ההתרגשות: אולי היא בכל זאת אוהבת אותי. הגעתי לבקו"ם של אז, בה"ד 4, בסָרָפֶנד, ולעיני התגלה יער של אוהלים צפופים, מוקפים בזוהמה, מהומה ולכלוך, ג'ונגל של בני-אדם שהצטופפו ב"קֶלֶט", צמוד לבסיס הטירונים.
שבועות ארוכים נאלצנו להמתין לחיול, ובינתיים התגוללו שם האנשים בקיאם ובצואתם. מיליון בני-אדם עלו לארץ בין השנים 48' ל-50': בה"ד 4 לא היה כור היתוך. זה היה מקום שרחש ניהליזם, מורל ירוד, אלימות ובוז לצה"ל. נהגתי כיתר הטירונים ואימצתי לעצמי ציניות, שהיתה זרה לאופיי: השתמטות מתורנויות, שקרים, בריחה מאחריות. הדברים הגיעו לשיא בטקס ההשבעה. המפקד סידר אותנו בשלשות וקרא את נוסח השבועה, ומבין השורות עלו הקולות: "אני נשבר", "אני צ'יזבט", "אני נשאר". התחלחלתי. בהגיע תורי נשאתי קול צלול וברור: "אני נשבע!"
את צה"ל פקד אז, בראשית שנות החמישים, משבר קשה, מן הקשים בתולדותיו, והוא חילחל גם בתוכנו, המתגייסים החדשים. הג'ובניקיות היתה באופנה, מעין בון טון, כשראשי התיבות המלווים אותנו היו צל"ל - צריך לדעת להסתדר. לקרבי, גולני, גבעתי, צנחנים, הלכו רק הפראיירים. וגם אני נסחפתי. מישהו סידר לי פרוטקציה והוצבתי כמסגר במעבדה האלקטרונית של חיל-הים במפרץ חיפה, על שפת נחל הקישון, מרחק נסיעה באופניים מבית ההורים בְקריית בנימין. לכאורה, התגשמות כל החלומות! חוזר כל ערב הביתה, בא בבוקר למעבדה, עובד במקצוע, מה רע. למעשה הייתי אומלל. העבודה לא עניינה אותי. מאסתי במכניקה שנכפתה עלי, ובליבי גמלה ההחלטה לברוח משם ויהי מה.
זה קרה ביום חורף נאה אחד. הנחתי מידי את הפצירה ויצאתי לשוטט על שפת הקישון. שמש חמה ליטפה את הנחל שהיה אז עדיין כחול ואת הדשא שהיה אז עדיין ירוק. לנוף יש עלי השפעה מאגית: החלטתי לעשות מעשה. נכנסתי לחדרו של מפקד המעבדה, הצדעתי ואמרתי לו "המפקד! אני מבקש לעבור לנח"ל." הקצין הביט בי בתימהון, מה לעשות עם המשוגע הזה. רק מטורפים מבקשים העברה מתפקיד ג'ובניקי נעים ובטוח ליחידה קרבית. אלא שלא יכול היה להשיב את פני ריקם: "בסדר," אמר, "אבל עד שיגיעו האישורים תהיה שי"ן גימ"ל בבסיס סטלה מאריס על הכרמל." לילות ארוכים ביליתי בבּוּדקה ליד המגדלור, ממתין בסבלנות שהלילה יחלוף, מתבונן בקרני האור הנשלחות מגג הכנסייה ומן הבסיס לעבר הספינות בלב הים התיכון. בימים הייתי מפתיע את הקצינים החולפים על פני בכניסה לבסיס, כאשר אני מדקלם באוזניהם פרקי שירה ותנ"ך שאהבתי והם מגיבים בתמיהה: מי זה הש"ג המוזר הזה?

כינרת - החלום ושיברו
נשלחתי לעמק הירדן. הצטרפתי, כבודד, להכשרת הנוער העובד בקיבוץ כינרת. לראשונה התנסיתי בעבודה פיזית מפרכת. הייתי מוכן לכך. בבית לא פינקו אותי, וסבל גופני היה חלק מן האתוס היהודי-גרמני-לותרני. הגב נשבר בקטיף העגבניות: היינו קמים בארבע בבוקר ויוצאים לשדה. שתילי העגבניות השתרכו אז על הקרקע והעגבניות היו קפואות מקור. הקטיף התנהל ברכינה או בזחילה על הברכיים.
אבל הדבר האמיתי היה קטיף הבננות. אשכול עמוס שוקל קרוב לעשרה קילו. אברום, ממייסדי כינרת, צועד מעץ לעץ. גשם זלעפות יורד עלינו, אברום מנסר אשכול, מניח אותו על האדמה, אני מעמיס אותו על כתפי ומפלס את דרכי החוצה, בבוץ הכבד, כפוף, מתחת לעצי הבננה, שעליהם הרחבים עמוסים גשם. קיתונות של מים נשפכים עלי, גבי נשבר, ברכי פקות ואני רטוב עד לשד עצמותי ורועד. אברום מביט בי אדיש וממשיך, עוד עץ, עוד אשכול, ועוד אחד.
ובבוא הקיץ, בחום המתיש של 45 מעלות, אני פותח תעלות השקיה לעצי הבננה. העבודה בטורייה הכבדה קשה ומפרכת, מתישה. אני נוטה להתעלף, חייב להתיישב בצל, לנשום מעט, לפני שאוכל להמשיך. החלום על הקיבוץ פוגש במציאות והיא כבדה מנשוא. אבל יש גם רגעים של אושר: לפנות-ערב, כשהשמש שוקעת ואני נוהג בטרקטור, מוליך את הפלטפורמה שמאחורי חזרה לקיבוץ, אני מדמה את עצמי לאחד החלוצים, חבריה של רחל המשוררת. ורגעי הקסם בכינרת הכחולה, והרחצה בה בשעות הערב. חורשת האקליפטוס, הירדן, הדשא, הסירה.
אך לא העבודה הקשה שברה את רוחי. התרגלתי איכשהו לעייפות הנוראה, לגב הדואב, לידיים הכואבות, אבל לא מצאתי את מקומי בתוך חבורת האנשים שלתוכה נקלעתי. לא היו אלה חולמי החלומות האידיאליסטים שציפיתי למצוא בנח"ל, אלא חבורה של צעירים פרועים. חיפשתי הזדמנות לברוח. ערב אחד נדרשנו לשלוח חבר גרעין לקורס חובשים. אחד החברים "נודב" פה אחד, אך סירב לצאת. קפצתי על ההזדמנות, הרמתי את ידי, התנדבתי במקומו ועזבתי את כינרת.

מקור מים חיים
בקורס התאהבתי בלנה, יפה וחכמה, אסרטיבית. המדים הבליטו את גופה החטוב: קצת מלאה, שדיים מוצקים, גוף נהדר. נמשכתי אליה, אולי באמת גם התאהבתי בה. כמהתי לדבר איתה בכל רגע פנוי, היו נשיקות, גיפופים, מזמוזים, אבל לא מעבר לזה. נותרתי עם תאוותי בידי, עם געגועי אל המין ואל האהבה האמיתית.
אבל היה משהו חשוב יותר, חשוב אפילו מן הנהייה שלי אחרי לנה, משהו שהביא למהפיכה בחיי. בקורס למדנו את יסודות האנטומיה והפיזיולוגיה. לפתע כמו נפתחו לפני השמים: הצעיר המאוכזב, שכל חייו שוטט במדבר הצחיח, מצא לפתע מקור מים חיים. נולדה בי תאווה פתאומית ללימודים, תשוקה אדירה לדעת, ללמוד על לב האדם, על איבריו הפנימיים, כיצד הכול פועם ומתפקד, תורת הרפואה! התפעלותי מגוף האדם לא ידעה גבול. זה היה הדבר החשוב ביותר שקרה לי בחיים. הוקסמתי מן המקצוע ולוּ היה לי אז יותר אומץ הייתי הולך ללמוד רפואה. אט אט גמלה בליבי החלטה: אני עושה את זה. הורי כמעט התעלפו משמחה כשבאתי הביתה והצהרתי: "אני הולך להשלים את בחינות הבגרות!" הם קרנו משמחה, חיבקו אותי, לא היה מאושר ממני, סוף סוף אני יודע מה אני רוצה!
הקורס הסתיים וחזרתי לקיבוץ, אך בטרם נטלתי לידי את המעדר, נדרשתי להתייצב לקורס נוסף, הפעם לחובשים פלוגתיים. עשינו משמרות בבית-חולים, למדנו לקבע שברים, להזריק, לעצור שטפי דם, הרגשנו שאנחנו דוקטורים!
יום אחד, בשיעור בקטריולוגיה, נכנס מפקד הבסיס וביקש מתנדבים לפעולה צבאית. כשמיהרתי להתנדב, הסביר המפקד כי זו פעולה עם הצנחנים ומי שרוצה להשתחרר זה הרגע לקום ולעזוב. זיעה קרה כיסתה את גופי. מעולם לא צנחתי, מעולם לא נלחמתי, ואלמלא הבושה הייתי מוותר על הכול ובורח. דימיינתי כיצד אני עף ממטוס, צונח לתוך הלילה, מת. לבסוף לא צנחנו אלא פעלנו בזחילה. הגענו למנזר מיס קֶרי שבמערב ירושלים. הפעולות היו בלילה: פעולות תגמול נגד כפרים פלשתיניים לאורך המסילה לירושלים. שוכבים במארב ואני אחוז פחד, מתפלל שאיש לא ייפצע. כל תורת החובשות פרחה מראשי! למזלי, הכול נגמר בשלום ואני הבנתי שמלחמה זה לא בשבילי.

מורה בשם אסתר כנפי
עכשיו רציתי רק דבר אחד: להשלים את בחינות הבגרות. אדון אבן-פינה היה ייקה גבוה, רזה, מזוקן, יהודי דתי לבוש שחורים, מנהל בית-הספר הקרוי על שמו ברחוב נורדאו בחיפה. אני יושב מולו ושומע את גזר-דיני: שלוש שנים על כבודו ללמוד לבגרות, שהרי חוץ מלוח הכפל אינו יודע דבר. המנהל הקיפח שולח אותי למורים פרטיים להתחיל הכול מבראשית, ולהכין את עצמי לכיתה יו"ד. החלטתי לשלב לימודים וצבא. ביום אני מדריך בקורס חובשים במחנה 137 של פיקוד הצפון ליד חיפה, ובערב נוסע העירה אל אסתר כנפי, מורה צעירה, יפה ואינטליגנטית, שמשחררת אותי מן הטראומה של בונזן בקריית מוצקין. איזה כיף! אני לומד אצלה בחדווה אדירה תנ"ך, לשון ואנגלית. היא מגלה לי את היופי שבספר איוב, שהוא מאז אהבת חיי בתנ"ך, ופותחת בפני את השער לספרות האנגלית, עם סיפורי קתרין מנספילד, ג'והן סטיינבק ואוֹ הנרי. פתאום הכול נהיה כל-כך מובן וברור, כל-כך יפה! מעורר השראה והתרגשות! לימודי התנ"ך נפלאים ומרתקים, הספרות האנגלית עשירה ומרגשת! אני מרחף.
עד שלפתע, יום אחד, מחזירים אותי לחיל המקורי שלי, לנח"ל, להיאחזות גונן שבגליל העליון. וזה רחוק מחיפה ומהמורה שלי אסתר. קטסטרופה, אני אומר לעצמי, מה יהיה עם הלימודים?! אבל לא יברח איש כמוני. אחת לשבוע אני עולה על האוטובוס ומטלטל את עצמי ארבע שעות עד שאני מגיע למורתי אסתר. לבסוף שנינו מרוצים, עד כדי-כך שהיא פוקדת על אדון אבן-פינה: "להכניס את חיים בשנה הבאה הישר לכיתה י"ב, כך שבתוך שנה יגמור את בחינות הבגרות!"
לעומת זאת, עם המורה למתמטיקה, סמל בחיל-האוויר, יש לי צרות צרורות. עינויי תופת. אני יושב בחדרו האפל בבסיס אי-שם, מנסה בפעם המאה להבין מהי משוואה אלגבראית, מהו פירוק לגורמים, ולא מצליח. שוב ושוב, ולא הולך. לא מבין, לא מבין. מאוחר בלילה, מותש, מיוסר, מיואש, אכול רגשי נחיתות, אני משוכנע שמשהו יסודי דפוק אצלי בשכל. הלילות האלה זכורים לי כסיוט: אני יוצא מחדרו של המורה-הסמל, עוזב את הבסיס וצועד בחושך אל הכביש הראשי של מפרץ חיפה. ירדתי לשיא השפל בחיי המנטליים. הייתי בטוח שאני אידיוט מוחלט. אבל עמוק עמוק בתוך נשמתי יש איזה לוח פלדה: ברגע מסוים, כשהייאוש שוקע בתוכי עד אין סוף, הוא נתקל בלוח הזה, וכמו כדור קופץ בחזרה, למעלה, ואז אני אומר לעצמי, אהיה אשר אהיה, זה אני וזה מה שיש. מעולם לא חשתי שכּלוּ כל הקיצים. איכשהו תמיד היה בי הכוח להרים ראש, לצאת מזה ולנוע קדימה.
וכך, יום אחד, לאחר לילה ללא שינה, אני אומר למורה ה"הומניסטית" שלי, אסתר, "ממחר את מלמדת אותי גם מתמטיקה!" אסתר נזעקת בפחד: "מה פתאום?!" "פיתום ורעמסס!" אני משיב לה, מתעקש. לבסוף היא מתרצה ואנחנו יושבים ללמוד והראש נפתח! אני מתחיל להבין את מסתרי האלגברה והגיאומטריה! הנה ההוכחה שמורה טובה אחת יכולה לתקן מה שעשרה מורים רעים קילקלו. כשאני מסיים את לימודי עם אסתר, אני מודה לה בדמעות וחוזר, מנצח, אל ספסל הלימודים: בבית-הספר אבן-פינה אני נכנס היישר לכיתה י"ב! מתיישב על ספסל הלימודים יחד עם נערים ונערות בני 17, ובשנת לימודים אחת משלים את כל בחינות הבגרות בציונים טובים - במיוחד מתוקה לי הנקמה בבונזן: עשר במתמטיקה!

לאוניברסיטה, לירושלים
אולי תלמד משפטים, שואלת האמא היהודייה: אם הילד לא יהיה רופא, שלפחות יהיה עורך-דין. אבל היכן ללמוד? בחיפה, לוחשים ההורים, קרוב לבית. לא, אני אומר בתקיפות, זה לא! הייתי נחרץ: אני עוזב את הבית, מתנתק מכתונת הכפייה המשפחתית.
הדוד קורט קושר את אופני פיליפס הישנים שלי על גג האוסטין הענתיקה ומביא אותי לכיכר פְּלוּמֶר בחיפה. אני עולה על הרכבת חדור רוח קרב, לבוש חולצת חאקי, מכנסיים קצרים וסנדלים, לקול מחאותיה של גברת עם סלים, "אדוני, מה זה אופניים ברכבת?!" האם גבירתי מבקשת שארכוב על אופני לירושלים?
נער כפרי בא לעולם הגדול. הייתי כבר בירושלים בחופש הגדול, ואני אז ילד בן עשר. עכשיו, בעוד הרכבת זוחלת לה במעלה ההר, אני נזכר בנסיעות לכותל המערבי דרך שער האבנים הצר ליד הרובע הארמני, כאשר האוטובוס מתחכך בקירות האבן השחורים והנהג זועק "לא להוציא את הראש והידיים דרך החלון!" ואני זוכר את עצמי ברחבת הכותל הצפופה, ילד קטן ומפוחד, בתוך המון ערבי מאיים. ורק ד"ר אריך גולדשטיין המחזיק בידי לא פוחד, גם לא כאשר החיילים הבריטים עוצרים אותנו ליד המחסום בקינג ג'ורג' והוא צועק עליהם: "אני דוקטור גולדשטיין! תנו לעבור! מייד!"
אני זוכר היטב את האירוח אצל הגולדשטיינים, חברים של הורי מגרמניה, ואת המרפסת שמעליה היינו משקיפים בערב במכוניות המשוריינות של הצבא הבריטי חולפות ברחובות ירושלים הריקים כדי לאכוף את העוצר. גולדשטיין, מאנשי ברית שלום של ד"ר מגנס, מניד בראשו ואומר, קטסטרופה, קטסטרופה. ואני שואל: מי בדיוק, דוד אריך, ההגנה או האצ"ל? והוא משיב - שניהם! הכול רק מוליך למלחמה! גולדשטיין היה היהודי האנטי-ציוני הראשון שפגשתי. כשהיגר לבסוף לאנגליה, התארחתי אצלו שוב, בלונדון, בגוֹלְדֶרְס גרין. הוא יהודי כפוף, גלותי, ואני סטודנט ציוני גאה. בזתי לו: איך יהודי יכול לחיות מרצונו בגולה. היום קל לי הרבה יותר להבין את מי שבוחר לחיות מחוץ לישראל.
זיכרון ראשון של הסטודנט החדש בירושלים: 1954. יום חורף שטוף שמש, ואני יושב לי לבדי על ספסל בכיכר סלמה, נושם מלוא ריאותי את אווירה המשכר של העיר. טלביה! איזה מקום לפתוח בו את חיי החדשים בירושלים! הכיכר רחבה ונקייה, הפרחים, העצים, ריחות הסתיו ובתי האבן הנהדרים מסביב משרים עלי אושר, הנוף הקסום חודר לנשמתי. מה שלא יהיה, מה שלא אלמד, מעתה אני אדם חופשי. החירות, העמידה ברשות עצמי, חשובה לי יותר מכל דבר אחר. מה טוב שנפטרתי מלחצי הורי, ובעיקר מידה הקשוחה של אמי, ומאווירת הכפייה שבה גדלתי.
ברחוב ביאליק בבית הכרם, אצל משפחת אנג'ל בעלת המאפייה הידועה, אני שוכר לי דירת מרתף קטנטנה תמורת עשר לירות לחודש. "איך תיכנס לכאן המיטה, גברת אנג'ל." "אל תדאג, חיים, כבר גרו כאן, מסתדרים. תביט החוצה, תראה את הנוף." ואכן, דלת החדר נפתחת לחורשת אורנים יפהפייה: עצי אורן על ריחם המשכר תמיד הילכו עלי קסם נדיר, אירופי. אבל בתוך החדר יש ריח חריף של טחב. מילא, ננשום בחוץ, ננשוף בפנים, נסתדר. בוקר אחד אני מתעורר והנה אני נמצא בלב אגם: ריצפת החדר מוצפת. מי הגשם חדרו אל הדירה ומילאו אותה מים עד הברכיים. מצאתי מקלט למעלה אצל בעלי הבית. לראשונה ראיתי כיצד חיים העשירים: מטבח גדול, מרוצף שיש שחור, מבריק, נוצץ. סלון ענקי, אלגנטי, מרוהט בסגנון אירופי. פלנטה אחרת.
יצאתי באופני למנזר רטיסבון בלב העיר. הפקולטה למשפטים מבוקשת, כי הלימודים בה קלים והפרנסה מובטחת. מאות נוהרים לכאן, ואני ביניהם. כיוון שלא ידעתי מה אני רוצה ללמוד, החלטתי, כאמור, ללמוד משפטים, אם לא יועיל, לא יזיק. נותני הטון בפקולטה הם צעירים שחצנים ממשפחות עשירות ואני חש זרות וניכור מול החכמים האלה, וזרות וניכור אל המקצוע: אני אוהב אומנם את הפילוסופיה ואת שיעורי המבוא למשפט, אבל שונא את שינון החוקים ופסקי הדין. ובעיקר - ראשי במקום אחר: האולם הגדול בבניין רטיסבון מלא. שלוש מאות סטודנטים והכול מקשיבים לפרופ' בנימין אַקְצין במבוא למדע המדינה. הימים ימי חורף ואני מראה לזוג הסטודנטיות שלידי את הסוודר החדש שלי. לפתע מפסיק אקצין את דבריו. באולם משתרר הס, וקולו המצרצר של הפרופסור המלומד קורע את הדממה: "אני מבקש מן האביר עם שתי יעלות החן, שם, בקצה האולם, להמשיך את הרומן המופלא שלהם בחוץ."
חיידק הספרות ניקר בי, אבל לא העזתי: חברי בזו למדעי הרוח. במדעי הטבע הכול מדויק, הם אמרו, במשפטים יש כסף ויש סטטוס. אבל ספרות, פסקו, זה לא רציני, זה לוּפטגֶשפטן (עסקי אוויר). עדיין לא העזתי לעשות מעשה, אבל כבר הבנתי היטב שאין לי שפה משותפת עם חברי לפקולטה. בסופו של דבר היו לי לימודי המשפטים לזרא, עד שלבסוף, אחרי חצי שנה, קמתי ועזבתי.
החלה האודיסיאה שלי לרוחב האוניברסיטה. תחילה עברתי לסוציולוגיה ומדע המדינה, גם כאן לא מצאתי פדות לנפשי, זזתי לחוג להיסטוריה ישראלית ועזבתי גם אותו. בעומק ליבי ידעתי כל הזמן מה אני רוצה, ולבסוף אף אזרתי עוז ועגנתי בנמל המבטחים שלי: ספרות עברית וספרות אנגלית. הסתיים פרק הנדודים שלך, אמרתי לעצמי, מכאן אתה לא זז. ואכן, אך דרכה כף רגלי בשיעור הראשון בספרות, ונפתח בחיי עידן חדש, אמיתי. לפתע גיליתי שפה שאני מבין; כאן עסקו בְּמילים, שאני אוהב, נגעו בחוויות האמיתיות של החיים. סוף סוף הייתי בבית.

עוגן בנמל הבית
עכשיו גמלה בי ההחלטה לסיים את התואר הראשון. היה זה הקיבעון הייקי: אם אתה מתחיל משהו עליך לסיים אותו. פחדתי גם שאסחף לאובדן ולהרס עצמי, אם לא אשליך עוגן סופי, קבוע, במקצוע הקרוב לליבי. המפגש האקדמי עם הספרות היה לי גילוי. כיום, כששואלים אותי צעירים מה ללמוד כדי להגיע לטלוויזיה, אני מפנה אותם לאו דווקא לחוג לתקשורת אלא למדעי הרוח, ספרות, פילוסופיה, היסטוריה. את המיומנות המקצועית ירכשו באולפן, שם ילמדו איך לשדר. השאלה היא אם יהיה להם גם מה לומר.
בחוג לספרות עברית התחלתי לנשום אוויר פסגות. שיעוריו של פרופ' שמעון הלקין במבוא לסיפורת החדשה היו חגיגה של ממש. להרצאותיו נהרו הצעירים המבטיחים של הספרות העברית שבדרך. בניין טרה סנטה רחש ספרות. אולם 31 היה גדוש צעירים תוססים, משוררים, סופרים, מבקרים, מורים שבדרך, סטודנטים חופשיים ואוהבי ספרות לשמה. בהפסקות שבין השיעורים היו כולם מדברים זה עם זה בכוונה גדולה, מתווכחים וצועקים. ערב אחד נקראנו למנזה הישנה בלב העיר, מקום קטן וצפוף: משורר אלמוני בשם דוד אבידן הדהים את הקהל כשקרא את שירו "הכתם נשאר על הקיר". רבים ראו באבידן תמהוני. חשבתי כבר אז שהוא עושה פלאים בשפה, עם המילים, החומר שממנו עשויה השירה. שנים עברו עד שהכול הכירו בערכו כאחד המשוררים החשובים שלנו.
האוניברסיטה מפוזרת בעשרות בניינים ברחבי העיר ורק בקושי אני מספיק להגיע בזמן משיעור לשיעור, על אופני, מתנשם ומתנשף. באולם 31 בטרה סנטה מספר דב סדן על ביאליק ועל מניה אשתו, נסחף ודולה ממאגר זכרונו האדיר סיפורים על סופרי ישראל בדורות קודמים, כאילו הכיר אותם אישית, את הרומנים שניהלו, את הטשולנט שאהבו, את צבע זקנו של הרב המקומי.
ואולם בשבילי, התגלית המרעישה בחוג לספרות עברית מתרחשת אצל פרופ' בנימין הרוֹשובסקי: באנו ללמוד אצלו על היַמְבּים והטרוכֵיאִים, והרוֹשובסקי שלף לנו שירים חדשים שלא הכרנו עד אז, ובהם את שיריו של דוד פוגל: עַל שְֹפַת הַכְּרַךְ אֵשֵׁבָה,/ עָיֵף אֵשֵׁבָה./ פַּעַם הָיָה לִי אָב, אַבָּא נוּגֶה, שׁוֹתֵק./ תּוֹךְ דִּמְדּוּמֵי קַיִץ עֲרֵבִים/ לָחֲשׁוּ עֵצִים כֵּהִים./ פַּעַם הָיָה לִי כְּפָר.
שנה שלמה התהלכתי שיכור עם "לפני השער האפל" שלו. פוגל הפך להיות משורר חיי, האיש שהשפיע יותר מכול על אהבתי לשירה ולספרות. יש שירים שמלווים אותי כל חיי. אני מניח שלכל אחד יש שורות כאלה. בשבילי זה סיפור אהבה גם כיום, כשאני רחוק מהעיסוק היומיומי בשירה: שורות שמלוות אותי בכל עת, מעשירות את חיי, שורות של הלקין ואלתרמן, ביאליק ונתן זךְ, לאה גולדברג וחיים גורי, רחל ואגי משעול, שורות של חן וחסד ואור בעולם המציאות הכותש אותנו כל העת בלי רחמים.


בדרום העיר, בשכונת תלפיות, אני חולף בחרדת קודש ליד ביתו של ש"י עגנון. הקריאה בספריו היתה לי חוויה עוצרת נשימה. נתפסתי לקסם העברית שלו, שהעירה בי מיתרים שכאילו נטמנו בנפשי לפני דורות רבים. לימים זכיתי להיות חלק ממשלחת קול ישראל שבאה לעגנון הביתה, לבשר לו כי זכה בפרס נובל לספרות. הוא הגיב באחד מחיוכיו, כמוחל על הכבוד שנפל בחלקו, אבל ראיתי בעיניו את השמחה, ואחר-כך גם את האכזבה, כשלמד כי הפרס יתחלק בינו ובין המשוררת נלי זק"ש. בשבילי, מכל מקום, ואני יודע שאין בכך שמץ מקוריות, עגנון היה ונותר גדול הסופרים.
חיינו כסטודנטים לספרות התנהלו על רקע פסיקותיו חסרות הרחמים של המבקר ברוך קורצווייל, אותו פרופסור ממושקף ועגלגל, שבקולו הצווחני היה מבטל בהתנשאות את רוב המשוררים והסופרים הצעירים ומתאבק בעפר רגליו של ש"י עגנון.
אהבתי האחרת, הגדולה, היתה הספרות האנגלית. גיבורי האהבה הזאת היו גדולי השירה, הפרוזה והדרמה. עד היום אני אוהב להפתיע את החברים ב"הופעת אורח" עם קטעים של ג'והן דוֹן, שייקספיר וויליאם וורדסוורת. אני זוכר בחיבה רבה את קובץ הסיפורים שליווה אותי לבחינות הבגרות, עם אוֹ הנרי, קתרין מנספילד, ג'והן סטיינבק ואחרים. המבחר היה אינסופי. הם היו הפרוזדור שליווה אותי לחוג לספרות אנגלית.
מן החוג הזה אני זוכר בעיקר את שיעוריו של פרופ' דניאל פיינמן: שש בערב, עלטה בחוץ, יום חורף ירושלמי, השיעור במבוא לספרות האנגלית מתקיים במה שהיה פעם חנות, הפונה אל הכביש, באגף הצפוני של מלון המלך דוד. מפעם לפעם נעצר עובר אורח, מביט פנימה, מניד בראשו, מה האנשים האלה עושים בחנות הזאת, והולך. פרופ' פיינמן, צעיר, דק גיזרה, גבה קומה, שערו מאפיר, קצר ומקורזל, עם משקפי קרן עבים, מסביר את ייחודה של הספרות - העיסוק באדם וערכיו: השכליים, הרגשיים, וכמובן, המוסריים. אינני יודע עד כמה ההגדרה הזאת מקיפה ונכונה, אבל אז היא עשתה עלי רושם עצום, כי האירה את עיני לראות את חשיבותה של הספרות בנוסף לאהבת הקריאה לשמה.
מול פיינמן המרתק היו המורים המעצבנים, אלה שלימדו שירה וספרות באמצעות הפרפרזה: החזרה המייגעת על סיפור העלילה. מה יש לך לחדש, גבירתי הפרופסורית, תני למילים הנפלאות לדבר! אבל אל חשש, הטקסטים של אלביון גברו בקלות על הטרחנות האקדמית. הם מלווים אותי מאז, ואם רק תבקשו מייד אתייצב לפניכם ואדקלם קטעים משיר האהבה של אלפרד פְּרוּפְרוֹק של ט.ס. אליוט... In the room the women come and go, talking of Michelangelo...
אני חושב שאת אהבתי למילים העתקתי גם לטלוויזיה, אותו מדיום שהוא כביכול ויזואלי בתכלית. אני מאמין כי מה שיוצר את הסרט המרתק, את הדרמה בטלוויזיה, הוא המלה. לא פחות מהתמונה.
את מורתי פרופ' אליס שלוי אני זוכר לטובה: היא היתה היחידה שזיכתה אותי בציון מעולה. שנים רבות אחר-כך, כשביקרתי ב-Tintern Abbey, עמדתי שעה ארוכה בין חורבות הכנסייה העטופים אזוב רך, ונכנסתי אחר-כך בחרדה לבקתה הקטנה שבה ישב וויליאם ווֹרדסווֹרת וכתב את שיריו. ובעומדי בחדרו, והדשא הירוק ניבט אלי מן החצר, הבנתי את אחדות האדם עם הטבע.
הספרות האנגלית פרשׂה בפני עולם חדש, מַחְכִּים ופוקח עיניים: מתיו ארנולד והגדרתו את התרבות כ-Sweetness and Light; אמרסון עם האתוס האמריקאי; הנרי דייוויד ת'ורו, שעזב את הבלי הציוויליזציה והלך להתבודד בוולדן; וד.ה. לורנס עם סיפורי האהבה שלו. ובלילות הסודיים של ירושלים המסתורית היינו מעפילים אל מורתנו, לאה גולדברג, לסמינריון על דוסטויבסקי, בביתה שברחוב אלפסי ברחביה, מתיישבים במעגל ושותים בצמא את דבריה. שנים אחר-כך, כשאעמוד מול קברו של דוסטויבסקי בלנינגרד, מצלם לטלוויזיה את הסדרה גחלת לוחשת, אזכר במורתי המשוררת ובקולה המתנגן.

שוטטות
בד בבד עם לימודי הספרות החלה התקופה החצי בוהמיינית שלי. עזבתי את חדרי הצף בבית אנג'ל ועברתי לגור במלון קטן ברחוב בן יהודה. החלון פתוח והרעש גדול. משם נדדתי למלון אחר, בכיכר ציון. מלון דל, אבל מתאים לי. קם מאוחר, מטייל לקפה אלסקה, משוטט ברחובות, נע ונד, אך כספי אוזל ואני עובר לשיכון הסטודנטים בצריפי מחנה אלנבי. ג'וֹבֶּק, סטודנט חופשי כמוני, הוא השכן שלי בחדר הסמוך. מדי בוקר, בעת הגילוח, הוא ממלא את הקסרקטין בפרקי חזנות שהוא שר בקולי קולות. הסטודנטים הערבים בחדרים הסמוכים, מעבר לקירות האסבסט הדקים, מגיבים בפעולת תגמול: מול "ייבנה בית המקדש" שלו, הם נותנים את פאריד אל אטרש שלהם. הצריף רועד ממלחמת תרבויות. ללמוד? מי חושב על זה בכלל.
במחנה אלנבי אני פוגש את בניומין, בני אריאל, עוד סטודנט המחפש את המחר. אנחנו מתקשרים בחברות טובה עם הבנה, הערכה, וחיבה עמוקה של שני קיפודים הרוחשים זה לזה אהבה בדקירות ובהתחכמויות. מבטאו הצרפתי של בני מסגיר את ארץ מוצאו, שווייץ, ותרבותו המערבית מעוררת את קנאתי: הוא מצטט חופשי את פול ורלן, שר ז'ורז' ברסאנס, ומנצח בחלל חדרנו המשותף על הסימפוניה הרביעית של ברהמס ועל הקונצ'רטי לפסנתר של בטהובן. השפעתו על טעמי ותרבות חיי היתה רבה.
אנו עוקרים יחד למרכז העיר, לדירה קטנה בבית ערבי ישן ומוזנח, בית-עַבּוּד ברחוב סאלד ליד הכנסייה הבפטיסטית. שנינו מעין גירסה גרוטסקית של האדם המבקש משמעות. מתחת להומור ולציניות, השקט והסיפוק רחוקים מאיתנו. בעומק הלב אנחנו די אומללים, מחפשים בייאוש מטרה בחיים, תוכן, ערך. אנחנו מנהלים אורח חיים זרוק של שני בטלנים ועצלנים כרוניים: החורף קר וסוער במיוחד. בית-עבוד פניו למערב, והחלון החוצץ בינינו לבין הרוחות והגשם מנותץ כבר חודשים. מתי תלך כבר לתקן אותו? מה פתאום אני? אז שיישאר ככה, נראה מי משנינו יישבר ראשון! כבר חצות היום, גשם זלעפות, רוח פרצים נוראה, עוד מעט יירד שלג, קור כלבים בחוץ, וגם בבית, ושני המוסקיטרים מסתתרים עמוק מתחת לשמיכות הפוך. אני מדליק את הפתילייה הקטנה שלנו כדי לחמם את החדר הקפוא ואומר לעצמי בפעם האלף שאני חייב לעשות משהו עם עצמי, אי-אפשר להמשיך כך בחיי בטלה, סטודנט נצחי שאין לו עתיד.
ירושלים של אז היתה מקום מיוחד, רומנטי. הכול אינטימי, סגור. בתי-הקפה של העיר היו בית היוצר לנשמת החבר'ה: הפלמ"ח שפורק, האצ"ל שהוחרם, יושבי קרנות וסטודנטים נצחיים כמונו, היו יושבים ומנהלים את המדינה. שקדי מניצן מגיש עוד קפה ועוד קרואסון בהקפה ורומז לי שחובי כבר בשמים. אני מחייך ועונה לו באלתרמנית: "שקדי, סופי הדרכים הם רק געגוע."
ובצהריים חומוס אצל טעמי של אלברט: מסעדונת הפונה לרחוב שמאי, עם החומוס הטוב ביותר במזרח התיכון, ואלברט העגלגל רודה בסועדים: "לבלוע, לא מוכרחים ללעוס! זה לא בית-קפה! יש אחרים שמחכים!" וכשאלברט מעליב יותר מדי, אני מוצא מפלט אצל אברם, בקיטון צר ודחוס מול המסעדה הקואופרטיבית. כאן אני מגלה את האורז: אמא, נוחה עדן, שהיתה מבשלת מעולה בדרך כלל, והמרק שלה היה אגדה, כשלה באורז: היתה מגישה אותו כעיסה דביקה ודוחה, ומכריחה אותי "לגמור מהצלחת כי יש ילדים רעבים בהודו". אצל אברם גיליתי את טעמו העילאי של אורז-עם-שועית ואת הספגטי במיץ עגבניות, וכדורי בשר טעימים להפליא שהניחו את היסוד לכרס שלי. אח! ימי המורטוריום האלה. אחרי הצהריים הולכים ליומיות. תחושת החטא כבדה, אבל את מי אני רואה ליד קולנוע אוריון? את פרופ' חיים שירמן, המרצה הדגול שלנו לשירת ימי הביניים. חוקר חשוב, אבל איש משונה, שמתגנב דרך קבע ליומיות. כמוני כמוהו. וביוצאנו מן ההצגה היומית אנו מטיילים להנאתנו מזרחה, להשקיף אל העיר העתיקה. מביטים אל חיילי הלגיון ורואים בכמיהת הלב את החומה ואת העיר העתיקה, גן העדן האבוד שאליו לעולם לא נגיע.
רק מאוחר בערב היו נפתחים חיי ההוללות שלנו. בניומין אומר, כהרגלו, אני הולך לבכחוס, ואני נגרר אחריו. כוך קטן ברחוב יפו, חשוך ורומנטי, זוגות מסתודדים בפינותיו, חברות, חברים ונערות ללילה אחד. והנה זמר צעיר שלוקח את הגיטרה ושר, "עוזי, עוזי, הוא לא נקי, דפקו אותי מסדר נוסף." "גברי בנאי," אני אומר לו, "לך תלמד מקצוע. הרי זמר לא תהיה." מדוע, לכל הרוחות, אני תמיד מתערב בנושאים שאינני מבין בהם כלום?!
בוהמיין אמיתי לא הייתי. מרובע ובורגני באופיי, לא היתה לי, למען האמת, סבלנות לבתי-קפה ולברים חשוכים. ראיתי בישיבה בהם בזבוז זמן. חבל. אני מצטער על כך שמעולם לא הייתי מסוגל לזרוק את עצמי לרגעי שִׁכחה וחלום, שבהם אתה פשוט קיים, בלי לתת דין וחשבון לאף אחד. לאן יש למהר? תן לחיים לזרום דרך הגוף והנשמה שלך! אני מתקנא באנשים שמסוגלים לכך. בבכחוס היו כמה טיפוסים כאלה. צייר חיגר על ירכו, משורר ועיתונאי אובד, ובעיקר רפיק אשר על הבר, שהיה אחד האנשים האהובים על באי המקום. את עצמי אני זוכר שם במיוחד הודות לתצלום אחד שבו אני נראה מחובק עם חברת נפש מאותם הימים, קרוב קרוב, ראש אל ראש, באינטימיות גדולה. מה בדיוק לחשתי לה אז?
חברות נפש היו לי מעטות, אך קרובות מאוד ובעיקר יציבות. חלקתי איתן את חלומותי, דמיונותי, בעיותי, עמוק לתוך הלילה, ואז הייתי נפרד ומפליג חזרה לחדרי הקט והבודד. חברות למיטה היו לי רבות. ביקור וזהו. סקס מהיר, שטחי, שלא פעם גרם לי תחושה של תפלות ודחייה. אני מניח שרבים עוברים את השלב הזה כפי שאני עברתי אותו. הוא נבע מהעדר בית, משפחה, רעיה אוהבת. אלה יבואו אצלי הרבה יותר מאוחר.
בינתיים אני מסתפק בפינק של דייב רוטשילד: בר-מסעדה אפלולי עם אור חמים וריהוט חום, עתיק, שעורר בי געגועים לגרמניה של הורי עם האינטימיות והשקט והמוזיקה הרוגעת שליוותה את הקהל המצומצם שהתקבץ שם ערב ערב. הכול בבר ההוא היה כל-כך אירופי: התמונות, הצילומים, קטעי העיתונות המפארים את המקום, ציורים וקריקטורות וסטיקרים כגון: "אין כמו הבית, אחרי שכל המקומות האחרים כבר נסגרו!" הספסיאליטה של דייב היה מרק הגולש, ותמיד נלוותה לאירוח אישיותו החמה. הוא אהב את הקהל שלו, בוגרי הפלמ"ח, ההגנה, חכמי הדור, עיתונאים שהיו מעבירים שם את הלילות הקרים בוויכוחים לוהטים. מצבו של בן גוריון בפינק היה בכי רע. הפורום ירד עליו וקטל את הגנרלים דיין ושרון ואת הממשלה, את פעולות התגמול, את יחידה 101 ואת מבצע סיני.
אני יוצא מן הבר הדחוס, המלא עשן, הרבה אחרי חצות. לילה, עיר חצויה ובליבה חומה. שעות ארוכות אני משוטט בחוצות, המרכז ריק ורק רוח הלילה מלטפת את פני. ירושלים כובשת אותי בקסם המיוחד שלה וממלאת את כל יישותי. זו העיר שלפני מלחמת ששת הימים: אינטימית, מכונסת, צנועה. ואני הולך ונתקל בקירות הבטון החוצצים בין הכרך הישֵן, הדומם, ובין חומת העיר העתיקה, הטומנת סוד ומסתורין ומעין הבטחה גדולה המעניקה לירושלים את צביונה הקדוש. לילות סוריאליסטיים. ירח ענק ניבט מעל ראשי העצים והבתים האפלים. ואני נודד מרחוב לסימטה, מסימטה לסימטה, לוחש לפנסים, אוהב את השיטוט בשכונות שיצאו מספר יהודי עתיק: גאולה, מאה שערים, שכונת הבוכרים, מָמילא עם חומות הבטון העבות, מוסררה עם השדה הנטוש אל מול שער שכם, ומנזר נוטרדם עם הקיר החוצץ בינינו לבין הירדנים. מפעם לפעם פולחת ירייה את הדממה הלילית ומזכירה לי את המציאות - צלפי הלגיון על החומות, יורים, כוחותינו משיבים אש, והעיר חוזרת לישון. לא היתה לי אהבה כזאת כמוֹ אהבתי את ירושלים.
במרחק מאיר האופק ועוד מעט יעלה השחר. באותם ימים מתפרסם ספרו של פנחס שדה החיים כמשל. "אני הולך ברחוב ושומע את שתיקת האדמה", הוא כותב בפתח הספר. עלי הוא עשה רושם עז. לא כל-כך בשל סגולותיו הספרותיות, אלא כיוון שמצאתי בו את עצמי. כמוהו, גם אני מחפש את עצמי בסמטאות, אובד עצות, כמוהו גם אני שומע את שתיקת האדמה וממשיך להתענות בשאלה מה תכלית החיים, לאן פני, מה אעשה עם עצמי. הייתי צעיר ההולך לאיבוד, חשתי שאני מתפרק, על סף ייאוש, ואינני יודע מה היה קורה איתי אלמלא הובילו אותי רגלי בוקר אחד אל אשנבה של מזל הטלפוניסטית.