ליופי ונשגב לבו ער

מבוא

ביוגרפיה של יוצר מרכזי שנשתכח – בעיות יסוד

 

כל מה שרשמתי, כלומר כל מה ש'כתבתי' לפי הטרמין המקובל, אינו אלא ביוגרפיה מצוירת, מתוך סמלים וציורים, רמזים – ושאר פרפראות […] מחיי. אבל תמונה ערטילאית אין כאן. לא כולי עלמא יכול לומר: את זה אני מבין מפני מה ומתי רשמת […].

(טשרניחובסקי, יומן מסע לארגנטינה, אוגוסט 1936)

 

הביוגרפים הראשונים – ידידי המשורר 

 

עד לשנים האחרונות לא הייתה התרבות העברית מפונקת, כידוע, בביוגרפיות על סופרים. לאחרונה יש התעוררות בתחום הזה, ועם זאת עדיין אנחנו רחוקים ממצבן של התרבויות המרכזיות באירופה וגם בארצות הברית, שם יש שפע של כתיבה ביוגרפית על גדולי הספרות ואף על דמויות בינוניות ומינוריות. אני עצמי התלבטתי לא מעט לגבי אופני ההסתייעות במתודות 'חוּצאיות' – סוציולוגיה, פסיכולוגיה, ביוגרפיה – במחקר הספרות. ניסיתי את ידי בשימוש כזה במחקרי על סופרים מתקופת היישוב[1] ובאופן נרחב יותר כשעסקתי בתורת הסיפֵּר ובניתוח השימוש בזיכרונות בכתיבה היסטורית במסגרת עבודת דוקטורט.[2] במיוחד סייעה לי לקפוץ למים האלה ההתנסות בכתיבת ביוגרפיה קצרה של לאה גולדברג;[3] בתוך כך נוכחתי שאני יכול להגשים חלום נעורים לכתוב רומן – במקרה זה רומן המבוסס על 'עובדות מוכנות' (כלומר, שאין צורך לבדות אותן), אך דורש אוּמנות ואולי גם יד-אמן כדי להרכיב עובדות אלה יחד ולהפיח בהן רוח חיים.

 

כיצד קרה שלא נכתבה על טשרניחובסקי ביוגרפיה? ובכן, שני אנשים, ידידים קרובים של המשורר, התוו יסודות לביוגרפיה שלו. הראשון היה העיתונאי וההיסטוריון-לעת-מצוא בן-ציון כ'ץ בסדרת פרקים שפרסם בעיתון הזמן כמעט מיד לאחר מותו של טשרניחובסקי.[4] כ'ץ התוודע אליו עם פרוץ מהפכת אוקטובר 1917; אז בא אל טשרניחובסקי לסנקט-פטרבורג בהצעה, בשם מֶצֶנָט הספרות אברהם יוסף שטיבל, לתרגם את האפוסים ההומריים לעברית. מאז הפך כ'ץ להיות מעין אב דואג לו, ואף היה הרוח החיה בהוצאת 'מהדורת ועד היובל' של כתבי טשרניחובסקי בעשרה כרכים (1929-1934). ארבע שנים לאחר מותו של גיבור ספרנו הוציא לאור פרופ' יוסף קלאוזנר, ידיד נעורים שלו ומי שהשקיע הרבה אנרגיה בפרסום יצירותיו ובקידום מעמדו בספרות העברית, ביוגרפיה שלו, מעורבת בפרקים ארוכים של ניתוח יצירותיו. לחיבוריהם של כ'ץ וקלאוזנר יש ערך בעיקר כסיפורי זיכרונות, משום ששניהם הכירו את טשרניחובסקי לאורך שנים; אולם הם רחוקים מלהיות מלאים ומדויקים, בעיקר משום שלא עמד לרשות המחברים חומר ארכיוני מסַפק (מלבד המכתב האוטוביוגרפי הקצר והמרתק – אבטוביוגרפיה – שכתב טשרניחובסקי לקלאוזנר כשעסק בחיבור יוצרים ובונים שלו),[5] וכן משום שהתפיסה של כתיבת ביוגרפיה – שלהם ושל בני דורם – שונה מהמקובל עלינו כיום.  לרשות קלאוזנר עמד אמנם באופן חלקי חומר ארכיוני בעל ערך, שהרי מכתבי המשורר אליו יש בהם לשמש בסיס טוב למדי לתיאור כמה תקופות בחייו; גם מכתבי המשורר אל ביאליק כבר היו אצורים ב'בית ביאליק', אבל מתוך חוסר הבנה, וכנראה גם מתוך יפוּת-נפש, נמנע קלאוזנר מלהשתמש בחומר הזמין לו. הוא גם לא נעזר כמעט בחומרים גלויים אחרים, כגון סיפורי טשרניחובסקי, שעל ערכם הביוגרפי המיוחד אצביע בהמשך.

 

באותה שנה ממש שבה פרסם קלאוזנר את ספרו, הופיעה גם מונוגרפיה תמציתית על טשרניחובסקי מאת יוסף ליכטנבוים. בתגובה עליה כתב המבקר שלום קרמר דברים היפים לתיאור הבעייתיות שבכתיבה הביוגרפית על טשרניחובסקי. לדבריו, כשמתחילים לבדוק את 'יסודי אישיותו ומערכי יצירתו […] אתה עומד נבהל ומשתומם עד כמה קרקע מוצק זה [שהִשרה טשרניחובסקי במגע אישי] נעשה רופף להליכת המבקר, עד כמה דמות זו עטופה צללים […] שאין אתה יודע את מוצאם […]. עד היום הזה לא זכה האיש, עמוק השורשים ומסועף הענפים, להערכה של ממש, כוללת ופרטית'.[6]

 

יתרונות שצמחו עם הזמן לביוגרף

 

אשר למצבי כמי שבא לכתוב ביוגרפיה כוללת של טשרניחובסקי, אפשר להציג את השאלה שהוא שאל לגבי עצמו בכליל הסונטות המופלא שלו 'לַשֶּׁמֶשׁ': 'הֲקִדַּמְתִּי בֹא אוֹ אֵחַר צוּר בָּרְאֵנִי?'[7] היתרון בנקודת הזמן שאני עומד בה: אני נהנה מזמינות של חומרים רבים שלא עמדו לרשות קודמַי לפני קרוב לשבעים שנה. התמזל מזלי ועל אף רתיעות רבות של בני המשפחה, ובייחוד חתנו של טשרניחובסקי, אברהם וילנסקי, ששָּׂם עצמו שומר החותָם ועורך כתביו, כמעט כל החומר הארכיוני הקשור בו, ובתוכו מה ששמר משנות נדודיו בין ארצות שונות ומתריסר שנותיו האחרונות בארץ ישראל, הגיע בסופו של דבר למכון 'גנזים'. מוסד אחר שאסף חומר מסוגים שונים הקשור בטשרניחובסקי הוא 'מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית' באוניברסיטת תל אביב, בעיקר בזכותו של פרופ' יוסף האפרתי, מעריצו של המשורר וחוקר מובהק של יצירתו. מלבד הכנת ביבליוגרפיה מקיפה של יצירותיו ושל המאמרים שנכתבו עליו, קיבל המכון שני צרורות מכתבים ששיגר המשורר לנשים שאהב ואף כתב עליהן או בהקשר יחסו אליהן כמה משיריו היפים (ראו להלן בפרקים שנים עשר ושלושה עשר). מכתבים אלה מהווים מקור ביוגרפי חשוב למדי לשנותיו האחרונות בברלין ולארבע-חמש שנותיו הראשונות בארץ ישראל, משום שמלבד מילות אהבה יפהפיות הוא דיווח בהם גם על פעולותיו הספרותיות ועל מגעיו החברתיים, על שנאותיו וכעסיו.

 

מקור חשוב נוסף שהגיע לארכיונים הוא יומני זיכרונות שרשם טשרניחובסקי ברוסית, כתובים ברובם במשפטים מפורדים או במילים בודדות ועוסקים בעשרים ושמונה השנים הראשונות של חייו, עד לפגישתו עם העתידה להיות אשתו, ערב מעֲבָרו מהיידלברג ללימודיו בלוזאן (1903). אלה הן בעצם טיוטות, שאת חלקן הוא הספיק לעבד ולהרחיב בעברית בחיבור ששמו 'מֵעֵין אוטוביוגרפיה'. החלק שהוא עיבד בעברית, לעתים תוך סינון של פרטים משמעותיים המופיעים בטקסט הרוסי המקורי, עוסק בשנותיו בכפר הולדתו מיכאילובקה עד לביקורו הראשון באודסה – כנראה בגיל שלוש עשרה ואולי מעט מאוחר יותר. חלק זה נדפס בספר שאול טשרניחובסקי: מחקרים ותעודות לפני כחצי יובל שנים.[8] שאר הדפים, שלא נדפסו, שימשו לי לעיבוי תיאור תקופת מיכאילובקה בחייו וכבסיס לעלילת נעוריו ועלומיו באודסה ובהיידלברג.

 

אולם במקום היתרון שם החיסרון: הזמן שבו אני שרוי גם הסתיר פניו ממני; זה שנים ארוכות טשרניחובסקי אינו עומד במרכז התודעה הציבורית. השחיקה במעמדה של שירתו נעשתה ניכרת בסוף שנות השישים של המאה העשרים, עם התהוותה של 'ישראל חדשה' אחרי מלחמת ששת הימים. למן שנות השבעים, ככל שהתפרסמו עליו מאמרים או כתבות בעיתונות בימי השנה למותו, הם נדרשו בעיקר לקוריוזים ביוגרפיים או הכילו קובלנות שבשגרה על שִכחתו. השינויים בתוכנית הלימודים בספרות בבתי הספר הממלכתיים ביטאו גם הם את התמורה במעמדו של טשרניחובסקי כשני רק לביאליק. גם באוניברסיטאות הוא לא נלמד כעניין מרכזי. בראשית שנות התשעים, עם יציאתו לאור של הכרך מחקרים ותעודות, נשמעו מעל דפי העיתונות תחזיות על אפשרות שיבה של טשרניחובסקי אל 'הזרם המרכזי' של ציבור הקוראים; אך דומה שהייתה זו תסיסה על פני השטח. בועז ערפלי המנוח, אוהבו המובהק של טשרניחובסקי ומי שפרסם עליו מחקרי יסוד, כינס מבחר שירים של המשורר בתוספת פירושים ומבואות שלו (הוצאת כרמל, 2015), אך גם למבחר מושקע זה לא היה, לפי שעה, הד רב בקרב הקוראים.  הביוגרפיה שכתבתי פונה אפוא בהכרח אל קהל שבשביל רובו האיש אינו אלא שם של רחוב או תמונה על שטר (ראו ביתר פירוט בפרק האחרון בספר זה).

 

מדוע בחרתי לכתוב על טשרניחובסקי

 

 

 

מדוע בכל זאת בחרתי בטשרניחובסקי כמושא לכתיבת ביוגרפיה ראשונה שלי? כאן אני חוזר שוב למשפט שבו תהה טשרניחובסקי באופן קולע על סוד גורלו: 'הֲקִדַּמְתִּי בֹא אוֹ אֵחַר צוּר בָּרְאֵנִי?' כשהיה נערץ בדורו ובדור שאחריו, כתבו עליו לא פעם כעל דמות מיתית שהגיעה מעולם קדמון, אפילו קדם-מקראית, או להפך: הגדירו אותו כאיש העתיד, כמי שהדור שאליו הגיעו שיריו הראשונים וגם האחרונים איננו מסוגל לעכל עדיין את שיעור קומתו ואת מקוריותו חסרת התקדים.[9] טשרניחובסקי אכן מצטייר בעינַי כדומה לי ולבני דורי יותר מאשר לאבי ולסבי ובני דורם, על אף קרבתו בגיל לסבַי. החילוניות שלו דומה לחילוניות של מי שרואים בה עניין מובן מאליו יותר מאשר לחילוניות של בן ישיבה שהשליך את טליתו ואת התפילין שלו. עם זאת, לצד גאוות החילוניות ותחושת הכוח שבה, יש אצלו גם מעין 'תוגת החילוניות' או 'תוגת הישראליות' המוכרות לנו, כמו אלה שהוא חש כאשר נמנע ממנו להשתתף בחג יהודי בגלל הימצאותו בסביבה זרה, מקרה שתיאר בסיפור הראשון שפרסם, 'ערב יום הכיפורים' (תרס'ג).

 

התחברותי אליו עוד בהיותי ילד בקיבוץ קשורה במעין נס שאירע לטשרניחובסקי: על אף שניתן היה לתייג אותו כמקורב בדעותיו הפוליטיות למה שנקרא אז רוויזיוניזם, 'ימין לאומי', הוא היה אהוב על כל המגזרים והפלגים, החל בשמאל הקומוניסטי הלא-ציוני, עבוֹר במפלגות הסוציאליסטיות השונות וכלה בימין הרוויזיוניסטי ובדתיים; גם מבתי ספר דתיים ספרדיים היה מקבל מכתבי חיבה, התעניינות בשלומו ותהיות על משמעות שירתו. האהבה לטשרניחובסקי שָׁרתה על כן גם על הקיבוצים, ובתוכם קיבוץ אשדות יעקב שבו גדלתי בשנות החמישים והשישים. ההסבר לאחדות הזאת ביישוב ובמדינה, שנטו כל כך להחרים את מי שזוהה כמתנגד אידאולוגי (ביאליק, למשל, השניא את עצמו על הרוויזיוניסטים בביקורתו עליהם ועל דרך חשיבתם), נעוץ בכך שכל פלג מצא בו את מה שחיפש: הדתיים התלהבו מלאומיותו והתעלמו מן החילוניות ומהדהודי הפגאניות שבו; הימין העריץ את לאומיותו התוקפנית; השמאל הסוציאליסטי היה מאוהב בכפריוּת שלו, בריח השדה העולה מן האידיליות ומשירים אחרים שלו, והשמאל הרדיקלי והקומוניסטי דבק בהומניזם ובאוניוורסליזם שלו.

 

שאלות יסוד

 

 

 

אציג כאן את השאלות הראשוניות שהצבתי לעצמי בקשר לכתיבת ביוגרפיה. ראשית, לשם מה ביוגרפיה? חוקרי ספרות מַרציני סבר מפטירים לשמע השאלה שאם הביוגרפיה מסייעת בהבנת היצירה, אז שוֹוה הטורח בכתיבתה וגם בקריאתה. אבל זאת תשובה חלקית בלבד, כי הביוגרפיה היא בעיני סוגה שיש לה הצדקת קיום אוטונומית. לכך קשורה שאלת מקומה של היצירה הספרותית עצמה ב'סקירה' הביוגרפית. ככלות הכול, היצירה הספרותית היא עיקר עשייתו של הסופר והסיבה להתעניינות בו ובחייו. כתיבה על מעשיו של סופר או אמן בכלל, אפילו בקשר ליצירתו (כגון יחסיו עם מו'לים ועם חבורות ספרותיות, קשרי אנוש שהיו לו ואולי שימשו מקור השראה ליצירתו), בלא לכתוב על יצירותיו עצמן, עשויה להיות עיסוק בקליפה ללא תוך. ובכל זאת, ביוגרפיה אינה מחקר ספרותי במובנו הרגיל.

 

יש בהקשר זה גם בעיה של 'נֶפַח': במקרה של טשרניחובסקי, מדובר ביוצר עתיר עלילות וגם עתיר תפוקת כתיבה מסוגים שונים: שירים בסוגות מגוונות, מהן ארוכות ומורכבות כגון אידיליות, פואמות, כלילי סונטות; תרגומי יצירות רבות מלשונות שונות, חלקן שידע על בוריין ואל חלקן הגיע בתיווך שפות אחרות – וראוי לזכור בהקשר זה שטשרניחובסקי התייחס אל תרגומיו כאל יצירות לכל דבר; רשימות תחדישים ויצירה מילונאית בתחום מדעי הטבע; מאמרים ושירים סאטיריים-פיליטוניים, שירים וסיפורים לילדים, וכן המורשת האיגרתית שלו, שחלקה ענייני ויבש, אך יש בה גם לא מעט נאות דשא מרנינים. היה לי ברור שאם אתייחס בהעמקה לכל אחת מהיצירות האלה או אפילו לעיקריות שבהן, התוצאה תהיה ספר רב-כרכים, כמעט אנציקלופדיה.

 

 שנית, איך הופכים אוסף של פרטים כרונולוגיים לנרטיב משמעותי? התשובה, בקיצור רב: ארגון של החומר בתבניות; שזירתו במתן רקע היסטורי, גאוגרפי, תרבותי. לדעתי אין גם מנוס מניתוח פסיכולוגי ולעתים פסיכואנליטי, כשזה מתבקש. אי-אפשר לכתוב על ה'לבוש' בלי לעסוק במה שתחתיו. הפסיכולוגיזציה מאפשרת חדירה אל הפְּנים, אל היסוד הקבוע, המתמשך שבנפש היוצר, החותר למצוא לו מוצא ביצירתו בדרכים שונות. היעד הוא אפוא לכתוב ביוגרפיה של הנפש, כשם שניסיתי בעבר לכתוב היסטוריה של הנפש.

 

אני מודע להסתייגויות הכמעט אוטומטיות מגישה כזאת: הסכנה של 'פסיכולוגיה בגרוש', החשש מיצירת מבנה קונצפטואלי מלאכותי. אבל, לדעתי, אם השימוש בניתוח מסוג כזה נעשה ברגישות, הוא עשוי להאיר עיניים. אביא דוגמה שהזדמן לי לגלגל בה דווקא בכתיבה על פרק חייו האחרון של טשרניחובסקי. שמתי לב שביצירתו מופיע מוטיב דומיננטי חוזר: רצח או מחשבות על רצח של אישה אהובה בידי גבר, בין שמדובר בבת או ברעיה ממש – כך ב'ברוך ממגנצה' השוחט את בנותיו האהובות, כך באחד מסיפוריו הראשונים של טשרניחובסקי, 'ברפש', שבו גיבור הסיפור רוצח את אשתו, שהיא רעיה למופת, משום שאינו יכול לשאת את המחשבה שהיא הייתה פעם של אחר, ואם תרצו – המוטיב הזה חוזר גם בשיר הסיום של המחזור 'שירים לאילאיל', שם דוֹבֵר השיר נואש מן האמון באהבה ('אוּלַי כָּל זֶה אֵינֹו אֶלָּא מִקְסַם-תֶּמֶס') ותוהה אם לא ראוי יותר לתקוע את המאכלת 'בָּהּ', באהובה, או 'בָּךְ' – בדובר עצמו. והנה, כשהתחלתי לעסוק בפואמה 'בת יפתח', שמתי לב לגלגול משמעותי של המוטיב הזה: טשרניחובסקי בן השישים ושש כותב לראשונה על רצח אישה אהובה לא מנקודת ראותו של הגבר העומד לרצוח אלא מנקודת ראותה של האישה-הקורבן; אולי הגיל גרם ואולי סיבות אחרות. תיאורי רגשותיה של בת יפתח, שכל תקוותיה ותקוות אחרים שצפו לה חיי פאר ויופי נמוגו, דומים לתיאורו העצמי של טשרניחובסקי בפואמה האוטוביוגרפית 'על תל הערבה' (שנכתבה באותה עת), הזועק שכל תקוות נעוריו לפאר ולמלכות נגוזו ('אִמָּא, אִמָּא יַקִּירָה, מַה נֵזֶר מִנֵּזֶר מִנִּית לִי? / נֵזֶר שֶׁל כֶּתֶם אֵינֶנּוּ, אֵינֶנּוּ נֵזֶר שֶׁל פְּרָחִים,/ עֲלֵי דַפְנָה בְּמַשְׂכִּיּוֹת חֲרוּלִים וְסִרְפַּד הַשָּׂדֶה…').

 

שאלה שלישית: מהם גבולות החשיפה של מושא הביוגרפיה, אם בכלל יש גבולות כאלה; ובאותו הֶקשֵר: עד כמה מחבר הביוגרפיה חושף את עמדתו שלו כלפי מגוון היצירה של מושאו וכלפי דמותו המוסרית ותכונותיו. בעיני, לא תיתכן צנזורה; כל פרט משמעותי, גם כזה שאינו מחמיא למושא הכתיבה, משולב בספר. אימצתי גם גישה שאינה לגמרי שגרתית: אני נותן ביטוי לעמדתי, לשיפוט כלפי הגיבור שלי – הן באשר לאישיותו והן באשר לרמת כתיבתו, לחשיבתו. אני מנהל אתו מעין דיאלוג גלוי, ביקורתי.

 

עוני השמור לבעליו לטובתו

 

 

 

לאחר שנתיים בערך של איסוף החומר, קריאה וסיכום של מה שכתב ותרגם טשרניחובסקי עצמו ומה שכתבו אחרים עליו ועיון בחומרי רקע היסטוריים, היה עלי להתחיל במלאכה. על אף המסד הארכיוני והביקורתי העשיר למדי, נראתה לי כתיבת הביוגרפיה הזאת מאתגרת במיוחד. כשהשוויתי את מצבי למצבם של מי שכתבו או עתידים לכתוב על בני דורו של טשרניחובסקי, ביאליק, ברנר וברדיצ'בסקי, חשתי קנאה כלשהי ואפילו חרדת-מה. כידוע, נאספו זיכרונות מפורטים על ברנר; על ביאליק נכתבו ספרים שבהם דיווחו סופרים ואמנים על שיחותיהם אתו, ויש אפילו לקט זיכרונות על ברדיצ'בסקי, הדומה דווקא לטשרניחובסקי בעמדת הבדידות שלו אל מול הציבור. גם איגרותיהם של שלושת הסופרים האלה נאספו והוצאו לאור, בלוויית הערות מלומדות. כשנפטר טשרניחובסקי הופצו בעיתונים קריאות ללקט את איגרותיו ולהוציאן לאור, אך המפעל לא התממש. יש לא מעט זיכרונות עליו הפזורים בעיתונות, אבל לא אחת הם קטועים, ולעתים יש תחושה שהזוכרים התאמצו להשלים אותם ולהוסיף עליהם מדמיונם, משום שחסר היה להם חומר ממשי.

 

עם זאת, עד מהרה עמדתי על כך שהחוסרים והבעיות הקשורים במורשתו הספרותית של טשרניחובסקי ובכתיבה עליו מהווים בעצמם מפתח לאפיון עולמו. כך, למשל, הזיכרונות עליו, הקטועים ברובם, מלמדים על סוג השיח שקיים עם אנשים ועל עמדתו היסודית כלפי 'הספירה הציבורית'. בדומה לביאליק הייתה לו מדי פעם נכונות להמטיר נאום שלם בתשובה לשאלה תמימה, אבל תוכן דבריו בשיחה היה פרטני וקונקרטי מאוד, כמו שירתו; הוא דיבר על סוגי משקלים בשירה, על שמות צמחים וכוכבים, פרי ידענותו העצומה. שיחה כזאת קשה יותר לזכור מאשר את שיחו של ביאליק שעסק בנושאים כלליים יותר, בהגדרות של בעיות אנושיות וספרותיות, בהערות שנונות על אישים מוכרים. בכלל, לביאליק היה מעמד של 'רבי'; אל ביאליק היו עולים לרגל לשאול בעצתו וליהנות משיחתו; הוא הקרין חמימות ורצון לקשר. טשרניחובסקי עורר אמנם אהבה; ספק אם יש סופר בספרות העברית שאלו שהכירוהו תיארו אותו בהתרפקות ארוטית כמעט: גופו החסון, תלתליו ושפמו השופעים סימלו בעיניהם את היהודי החדש, והם ייחסו לו תכונות פיזיות שלא היו לו, כגון קומה גבוהה. אבל הוא עצמו הקרין ענייניות וריחוק, על אף אהבת האדם וטוּב הלב שלו. הסופר מרדכי עובדיהו, שהותיר ספר זיכרונות על שיחותיו עם ביאליק, מספר איך היה מציץ בתל אביב אל טשרניחובסקי הפוסע ברחוב, עורג להתקרב אליו אבל נרתע;[10] ותיאורים דומים הותירו מעריצים נוספים.  

 

גם ליקוייו של טשרניחובסקי כמסַפֵּר התגלו כיתרון מבחינתי. הוא הותיר אחריו ארבעה כרכי סיפורים ויצירות שעל גבול הסיפורת, ובעיתונות פזורים עוד סיפורים שלו, למבוגרים ולילדים (ויש גם מעט בכתב יד בלבד). על אף דמיון מסוים בטכניקה ובסגנון בין הסיפורים לאידיליות הפופולריות שלו, סיפוריו נחשבים אנקדוטליים וחסרי חזון. אולם כישלונו היחסי בהם כיוצר מְעוּט דמיון שמור דווקא לטובת הביוגרף, הרשאי לנצל אותם לצרכיו במידה רבה של ביטחון שמדובר בחומרי ראליה המשקפים באופן פשוט ואפילו פשטני את חיי יוצרם. סיפורי טשרניחובסקי שבדפוס ובכתב יד, כולל קטעי הזיכרונות שלו, שהתחיל לפַתחם בשנותיו האחרונות והותיר את חלקם בלשון קצרנית ומרומזת, סייעו לי לצאת מהמבוכה הראשונה שחשתי נוכח ערימות הניירות שצברתי: הפכתי אותו לביוגרף של עצמו ואפילו להיסטוריון של סביבת ילדותו, מתוך תחושה שהכתיבה הישירה והתמימה שלו, מרובת הפרטים, היא בסיס מעולה לכתוב עליו. לאלה יש להוסיף את האידיליות והפואמות של טשרניחובסקי משני העשורים הראשונים למאה העשרים ואחר כך משנותיו האחרונות, סוף שנות השלושים וראשית הארבעים למאה העשרים. רובן אוטוביוגרפִיות, עוסקות בו, במשפחתו ובסביבתו, וגם כשאינן אוטוביוגרפיות באופן ישיר, כמו ב'כחום היום', טשרניחובסקי הוא בעצם גיבורן. מובן שגם אם מתייחסים אל רוב הסיפורים ואל חלק מן השירים הסיפוריים (אידיליות ופואמות) כאל משאב ביוגרפי, אין מדובר בגישה פשטנית של שימוש בהם כ'תעודות'. בין היצירות בעלות האופי האוטוביוגרפי או כעין-אוטוביוגרפי יש לעתים סתירות עובדתיות; לעתים ניכר בהן ממד ההַבניה, כמו בפואמה 'כנגד ארבעה בנים', שם נראה שהוא בונה לעצמו ביוגרפיה משפחתית לפי עיקרון של סימטריה, שאינו משקף ואולי גם אינו מתכוון לשקף 'עובדות'. ובכל זאת, רוב סיפוריו הם בעלי אופי זיכרוני ומהווים, תוך שימוש במקַדמי זהירות שונים, מקור טוב לביוגרף. שימוש מושכל לצורך זה אפשר לעשות גם ביצירותיו השיריות, במיוחד בפואמות האוטוביוגרפיות משנותיו המאוחרות, כנזכר לעיל.

 

בין דימוי רווח למציאות ביוגרפית

 

 

 

טשרניחובסקי מעמיד לא אחת אתגר קוגניטיווי מורכב לביוגרף, משום שראיית עולמו היסודית היא מיתית וטבועה בחותם האמונה ב'חזרה הנצחית', והקונקרטי והזמני הם לדידו רק ביטוי מקרי לעיקרון או לתהליך יסוד שאינו משתנה. גם זיקתו החזקה לענייני צורה והחשיבות המיוחדת שהוא מעניק לגיוון הצורני (במשקל, חרוז ובית) עשויות לעתים 'לבלבל'. חומרים שנחשפו במהלך החיטוט הביוגרפי מגלים לעתים שמה שנחשב כביטוי לאידאולוגיה מוכרת אינו אלא תרגיל צורני. כך, לפי מה שסיפר למארחיו בניו יורק בראשית 1929, השיר שהוא קבע בפתח ספרו הראשון, ונחשב להצהרה אידאולוגית של קריאה להיפתח אל הטבע: 'נֵצֵאָה, נָגוּרָה שַׁאֲנַנִּים / כְּתֹם עִדַּן קֶרַח וּכְפוֹר', נועד בעצם למלא את החסר של העברית באות נ',[11] – והרי לנו מהדורה מוקדמת של ז'ורז' פֶּרֶק. טשרניחובסקי גם הסתגר שנים ארוכות בעמדה של אמן בלתי-מחויב, שאינו משמיע דברו בשער נוכח תהפוכות ואסונות בחיי עמו, ועל כן קישור היצירה הספרותית לאירועי הזמן, החביב כל כך על ביוגרפים, אינו תמיד קל וזמין בהקשר של יצירתו.

 

התנזרותו של טשרניחובסקי מהתייחסות לאסונות שפקדו את העם היהודי פגעה במעמדו הציבורי פגיעה קשה בתקופה שבה משורר עברי נחשב כמעט נביא ומורה דרך. רק באמצע מלחמת העולם הראשונה, לאחר גירוש מאות אלפים מיהודי צפון-מערב הקיסרות הרוסית, ועוד יותר לאחר הפרעות הנוראות באוקראינה החל ב-1917, כתב טשרניחובסקי שירי תגובה לאירועים ('מנגינה לי', 'ממנגינות הזמן', 'זאת תהי נקמתנו'). בימינו אמנם לא עליהם תהילתו. בוויכוחים בכנס פא'ן – כנס הסופרים חברי ה'מועדון' העולמי – שבו השתתף בארגנטינה בקיץ 1936, עדיין נמנה עם המחנה שדרש להניח לו לשורר ולספר לשם שירה וסיפורת, ללא מחויבות לַתחום הפוליטי. אחד התרגומים הראשונים שפרסם עם התיישבותו בארץ ב-1931 היה 'הַשָּׁר'   (Der Sänger)לגתה, מניפסט רומנטי שבו המשורר מגדיר את עצמו כמי ששר כ'צִפּוֹר עַל עֵץ'. אבל ברור שבתקופה הארצישראלית, ובייחוד החל במחצית השנייה של שנות השלושים למאה העשרים, הוא נסוג מן העמדה הזאת, לפחות חלקית. בחינת כתבי היד שלו מן התקופה ההיא עשויה לעתים לגלות שמה שנראה מיתי ונטוע בהיסטוריה רחוקה – למשל, ימי מסעי הצלב או הפוגרומים של גוֹנטָה באוקראינה – עוסק למעשה באירועים אקטואליים ספציפיים: כך מתברר שאחת מבלדות ורמייזא, שנכתבו בתקופת מלחמת העולם השנייה, 'נרות האלמונים', רומזת רמז ביקורתי לטביעת אוניית המעפילים 'סטרומה' ומתוך כך לפרשת 'פַּטריה', אוניית המעפילים שראשי היישוב אז החליטו להטמין בה פצצה כדי לעכב את גירוש המעפילים שעליה, וגרמו, עקב תקלה וחישוב לא נכון של כמויות, למותם של מאות.

 

 

 

הנה כמה ניגודים בין הדימוי הרווח של טשרניחובסקי לבין האמת או הדימוי המבוסס יותר על עובדות חייו והתבוננות חדה יותר ביצירתו.

 

אחד הגילויים הראשונים שנחשף בפנַי תוך כדי קריאת החומר הקשור בטשרניחובסקי היה בדידותו העמוקה, הבחנה הנמצאת בסתירה לכאורה לחביבותו, למאור הפנים שלו אל מי שביקשו את קִרבתו ולהֶעדֵר הגמור של גינוני חשיבות עצמית שאפיין אותו. המו'ל האגדי שטיבל נתן דעתו על כך כשכתב עליו לאחר מותו: 'ראיתי אותו כראות ענק שירד אלינו מן העולמות העליונים והרחוקים […] את כל אשר לו נתן לנו, אבל תמיד נשאר בן המרחבים הגדולים'. במיוחד הרגשתי כשקראתי את מכתביו לג'ני (שיינֶה בשמה היהודי), אהובתו האמריקאית ממוצא רוסי, עד כמה נמנע ממגע עם גדולי היוצרים שנשמו אתו את אוויר ברלין באותן שנים. טשרניחובסקי הכיר את ג'ני, סוכנת הנדל'ן והפעילה הציונית, כשנקלע לקליבלנד במסגרת מסע הרצאות וקריאת שירים שערך בארצות הברית בחודשים הראשונים של שנת 1929 למען בתי הספר של 'תרבות' והוצאת 'שטיבל', שהוא וחברו כ'ץ ניסו להחיות אותה. מרגע שעלה על האונייה בדרכו חזרה לברלין, הוא החל להמטיר עליה איגרות געגועים, קצתן בעברית ורובן ברוסית. במכתביו הוא פונה אליה כאל שופטת בת-סמכא יחידה של יצירתו, בעוד הוא מצוי במה שהיה אז מרכז העולם התרבותי, שרבים היו בו סופרים כותבי עברית, יידיש ורוסית, שעשויים היו לשמש לו סביבה ספרותית משמעותית, אך הוא כה מיעט להזדקק להם.

 

גילוי נוסף שעמדתי עליו היה השוני ואפילו הניגוד בין הווייתו הפסיכולוגית של טשרניחובסקי לבין הדימוי שהועמס עליו כמייצג אידאל של יהודי חדש. טשרניחובסקי יפה התואר ו'זקוף הקומה', כפי שאהבו לתארו בתקופתו, יליד-כפר שנטמע מאוד בתרבות הרוסית, 'פֶּרֶא לֻּמַּד אוֹר-יָהּ, שֶׁלֹּא נִסָּה בָּעֹל' כהגדרתו בשירו 'נֶטַע זָר אַתְּ לְעַמֵּךְ', נבחר לגלם בעיני חסידי התרבות העברית-הציונית את היהודי המשוחרר מתסביכים ועכבות ביחס לארוֹס ולכוח האַלים כאחד. האם היה כזה באמת? האם היה כזה במשך כל חייו? הקוראים ימצאו לכך תשובות לאורך הספר. כדאי, עם זאת, להרהר כאן איזו 'מחאה גברית' במובנה האַדלֶריאני צפוּנה הייתה בפילוסופיית הניצחון שלו, שעליה הצהיר במכתב ידוע מ-1906, פילוסופיה שלא אפשרה לו, לדבריו, להתייחס לפוגרומים שבהם היהודים מנוצחים ומובסים.  

 

 כשמעיינים בכל אחד מדימוייו הקבועים, המחקר הביוגרפי מכחיש את הדימויים האלה במידה כזאת או אחרת. היה פער בין דימויו כאדם – לא כמשורר והוגה – שהוא שה תמים, שגם בכאבו ובעלבונו אינו מלעיז ואינו מדבר סרה באיש, לבין מה שעולה מכתביו וממכתביו. אלה, ובעיקר אוסף האנקדוטות הספרותיות שהוא השאיר, חושפים אדם מריר שבכעסו, שהלך והצטבר ככל שהתעמקה בדידותו בשנות ארץ ישראל, לא חס על איש. לעתים עלב קשות באנשים כשמצא עצמו נפגע בגללם, אך מותקפיו המשיכו להרעיף עליו אהבה והערכה.

 

אם לתת תמצית כללית של דיוקנו, בבחינת הקדמת המאוחר: הייתה בטשרניחובסקי תרכובת מיוחדת של כפרי שמרן וחשדן עם יוצר מקורי, רב דעת, החובק תרבויות עולם. בד בבד עם ההערכה העצומה שאני חש לשירתו ולתרגומיו ואפילו לפרוזה החשופה והבסיסית שלו, שחשוב לי לעורר בהם עניין מחודש, טשרניחובסקי מעורר לא-אחת הסתייגות בהשקפותיו: הוא היה, גם לפי הגדרתו שלו, טיפוס שמרן, בלתי פתוח ואפילו עוין כלפי התהפוכות החברתיות. השקפותיו בנושא היהודי-הערבי היו מה שהיינו מגַנים כיום כ'קולוניאליסטיות', דעותיו על נשים לא היו מזכות אותו באהדתן של פמיניסטיות, גישתו לאמנות הפלסטית הייתה אקדמיסטית מיושנת, והוא בכלל מיעט להתעניין בחדשנות ביצירתם של אחרים גם כשנגעה בפרויקטים שהוא עצמו היה מעורב בהם, כגון בעבודת במאים שביימו מחזות שתרגם. הוא פסע באופן עקבי בשבילי עולם שהוא יצר בדמיונו, שבו המיתי היה עיקר ולא תהפוכות ההיסטוריה, ועל כן גם החברה המודרנית, עם דעותיה החדשניות ותמורותיה ביחסים בין העמים ובין המינים, נראו לו טפלות לעיקר הבראשיתי שממנו צומחים ענפים נצחיים, בלתי משתנים.