מקום אחר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מקום אחר
מכר
מאות
עותקים
מקום אחר
מכר
מאות
עותקים

מקום אחר

4.6 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 1966
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 398 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 38 דק'

עמוס עוז

עמוס עוז (קלוזנר) (4 במאי 1939, ט"ו באייר ה'תרצ"ט – 28 בדצמבר 2018, כ' בטבת ה'תשע"ט) היה סופר ואינטלקטואל ישראלי, פרופסור לספרות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. עוז נחשב על ידי רבים לאחד מגדולי הסופרים בישראל. הגותו העיונית עסקה בספרות, בזהות ישראלית וציונית, במחשבה מדינית-חברתית מנקודת השקפה סוציאל-דמוקרטית. ספריו וסיפוריו תורגמו ל-45 שפות, והוא הסופר הישראלי במקום השני מבחינת מספר השפות אליהן תורגמו ספריו. זכה בפרסים יוקרתיים לספרות בישראל ובעולם, בהם פרס ישראל לספרות לשנת תשנ"ח (1998), פרס גתה (2005), פרס היינריך היינה (2008) ופרס ביאליק. שמו הוזכר מספר פעמים כמועמד לפרס נובל לספרות.

בספריו נוטה עמוס עוז לתאר גיבורים בטון ריאלי עם נטייה קלה לאירוניה. עיסוקו בנושא הקיבוץ בכתביו מלווה בנימה ביקורתית. ספרו הראשון של עוז, ארצות התן, יצא לאור בשנת 1965. הרומן "מיכאל שלי" יצא לאור בשנת 1968. נוסף לכתיבת רומנים כתב עמוס עוז גם שורה של מאמרים, שעסקו במגוון של נושאים: כתיבה ספרותית, זהות ישראלית וציונית, מחשבה מדינית-חברתית מנקודת השקפה סוציאל-דמוקרטית, קנאות פוליטית ועוד.

מספריו: מקום אחר (רומן, 1966), לגעת במים לגעת ברוח (רומן, 1973), הר העצה הרעה (שלוש נובלות, 1976), סומכי (ספור לילדים, 1978), אותו הים (רומן בצורת שירים, 1999), פתאום בעומק היער: אגדה (סיפור, 2005), תמונות מחיי הכפר (רומן מורכב מסיפורים, 2009), בין חברים (סיפורים, 2012) 

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/2s57njwr

ראיון "ראש בראש"

תקציר

רומן קצר המספר מאורעותיו של קיץ אחד בקיבוץ ותיק השוכן סמוך לגבולותיה הצפוניים של הארץ. רגשות אנוש פשוטים בתכלית הפשטות: אהבה, שנאה, קינאה, ידידות וכ'ו. מכאוב וייסורים. 

בין ספריו האחרים של עמוס עוז: ארצות החן - 1965 ,מיכאל שלי - 1968,עד מוות – 1971, הר העצה הרעה - 1976 פה ושם בארץ ישראל – 1983, ועוד

פרק ראשון

חלק א': לעומת הדייגים

פרק ראשון


כפר משוכלל ומשמח-לב

לפניכם קיבוץ מצודת-רם.
בקצווי הגיא הירוק ערוכים בנייני הקיבוץ בתבנית סימטרית מחמירה. תלתליהם הסבוכים של עצי-הסרק אינם שוברים את תופעות קווי-התיכנון הקפדניים של הנקודה אלא מרככים אותם בלבד. מרככים ומעשירים במימד של כבדות.
צבעם של הבניינים לבן. רובם מפוארים בגגות אדומים, אדום-צוהל ולא אדום-ייני. גוון שליט זה מעצב מעין עמדה של התרסה כלפי שלשלת ההרים המזרחית, ההרים שהקיבוץ משתטח למרגלותיהם, הרים החוסמים את פאת-המזרח מאופק עד אופק. מבולקים ומבותרים הם ההרים, מסוכסכים בערוצים פרועים. גושים חשופים וטרשיים אשר צללי-עצמם נופלים אפלולית בין קפליהם וגולשים אט-אט עם מהלכה של השמש, כמו בחרו ההרים לשעשע את שממתם בזו תנועת-הצללים המילאנכולית.
בתחילת המידרונות, במדריגות הנמוכות, מתמתח קו הגבול שבין אדמת המדינה לבין אדמות אויביה. גבול זה, שהמפות מדגישות אותו בקו ירוק עבה והדעת אי־אפשר שתוסח ממנו, אינו מתגלה כלל לעיני הצופה משום שאין הוא חופף לקו-התיחום הטבעי המפריד בין ירקותו הרעננה של הגיא לבין עוגמת ההרים הצחיחים. שהרי האדמה הישראלית חורגת, כאמור, מתחומי הגיא ומשתרעת גם על שיפוליהם של המידרונות, במבואות הערייה המשמימה. מתוך כך מתהווה ניכור גמור בין העין לבין הדעת, או - לשם הדיוק - בין העובדות הגיאולוגיות לבין העובדות הגיאו-פוליטיות. הקיבוץ עצמו מרוחק כשלושה קילומטרים מן הגבול הבינלאומי. לא נוכל לדקדק בהגדרת המרחק בלי לספר על חילוקי-הדיעות עקובי-הדם הנטושים בין שתי המדינות האוייבות בדבר מיקומו האמיתי של הקו.
הנוף הוא איפוא עשיר בניגודים. ניגודים שבין מראית-העין לבין העובדות הממשיות וניגודים שבין חלקיה הפנימיים של מראית-העין. אין לנו אלא לשוב ולהיעזר בביטוי התרסה, שהרי יסוד של איבה משתלח מן הביקעה המשובצת חלקות-שדה מעובדות בתבנית הנדסית אל רכס-ההרים הערירי והפרוע. אף הארכיטקטוניקה הסימטרית של קיבוץ מצודת-רם אינה אלא מתריסה כלפי מהומת-הטבע הצופה בה מלמעלה למטה בקדרות מוגפת.
הניגוד שבין חלקי הנוף משמש, מטבע הדברים, מוטיב יסודי בשירתו של המשורר המקומי, איש מצודת-רם. לעתים הוא מתעלה למדריגת סמל אמיתי, כפי שעתידים אנו להיווכח אם נעיין בשירי ראובן חריש. לפי שעה מבקשים אנו לקנות מן המשורר במשיכה את הניגוד החביב עליו ולהרחיבו על פני עניינים אשר ראובן חריש עצמו אינו מעצב אותם בחרוזים.
הרי, למשל, הניגוד העז שבין מראה כפרנו לבין מראה הכפר הטיפוסי, זה המעיר בליבם של אנשי הכרך רגשי-עצבות וכיסופים: אם הורגלו עיניכם בתבניות של כפרים עתיקים שגגותיהם מיתמרים אל-על בקווים צפוניים מסולסלים; אם מחברים אתם בדמיונכם את המלה כפר עם עגלות-סוסים עמוסות-חציר, שקילשונים נעוצים בצלעותיהן; אם נכספים אתם לראות גוש של בקתות מצופפות המצמיתות בתווך מיגדל סגרירי של כנסייה נושנה; אם תרות עיניכם אחרי איכרים עליזים בבגדי-צבעונים ובמגבעות רחבות-שוליים, אחרי שובכי-יונים ציוריים, אחרי סיעת תרנגולות מנקרות באשפתות, אחרי כנופיות משולחות של כלבי-כפר רזים ומרושעים, וייתר על כן - אם מצפים אתם שיהיה לכפר יער בגבולו ודרכי-עפר פתלתולות ונחלאות מוקפות גדר ואמות-מים המשקפות עננים נמוכים ועוברי-אורח מכורבלים הנזקקים לפונדק מכונס - אם כך מציירים אתם בדמיונכם את המהות הכפרית, עשוי כפרנו להדהימכם בסתירה חריפה, סתירה המאלצת אותנו לחזור ולשבץ כאן את המונח התרסה. שהרי כפרנו בנוי ברוח אופטימית.
בתי-התושבים דומים זה לזה דמיון גמור, כמתחייב מתוך השקפתם האידיאולוגית של אנשי הקיבוץ, אשר אין כדוגמתה בשום כפר שבעולם. שורותיו הידועות של ראובן חריש מציגות את תמצית הרעיון:

מוּל נְהַר־אֲבַדוֹן שֶׁל תֵּבֵל עֲכוּרָה,
מוּל מְחוֹל־רְפָאִים וְחֻקַּת־עֲמוֹרָה.
מוּל עוֹלָם שֶׁל טֵרוּף וְעָכוֹר,
מוּל זָדוֹן מִתְהוֹלֵל וְשִׁכּוֹר -
בְּדַם-לְבָבֵנוּ נַצִּית כָּאן זִיק־אוֹר.

צבע הבתים, כאמור, בהיר הוא. ערוכים הם במרחקים קצובים. חלונותיהם פונים כולם אל פאת צפון-מערב, באשר הבנאים ביקשו לסגל את הבנייה אל תנאי האקלים. אין כאן גיבוב של בניינים שנסתכסכו ונסתעפו פרע בלא מישטר במרוצת דורות, אף לא גושי-מיבנים הסוגרים על חצרות נסתרות, שהרי אין הקיבוץ מכיר בבתי-אב. וודאי שאין לנו משכנות נפרדים לבעלי אומנויות שונות. אין פרברי-הכפר משמשים מקום־מישכן לעניים ואין טבורו מיוחד לתקיפים ולבעלי-שׂררה. ישרוּת-הקווים, נקיון הצורות, תקיפותם הסרגלית של שבילי-הבטון ושל ריבועי-המדשאות אינם אלא פועל־יוצא של השקפת-עולם נמרצת. ולכך נתכונו שעה שהכרזנו כי כפרנו בנוי ברוח אופטימית.
מי שיסיק מכך מסקנה רדודה, לאמור - כפרנו נעדר ציוריות ונעדר נוי ובנוי ביבושת, אין מסקנתו מעידה אלא על נטיות-נפשו. בדין עתידים אנו לבטל את משפטו במשיכת-כתף ולהסתייג מטעמו הנלוז. שהרי אין הקיבוץ קיים על מנת לספק את ציפיותיהם הרגשניות של יושבי-כרכים. כפרנו אינו נעדר ציוריות ואינו נעדר נוי, אך יופיו גברי הוא ונמרץ וציוריותו נושאת עימה בשורה. כך.
הכביש המחבר את קיבוצנו אל הדרך הראשית צר הוא ומרופט, ועם זאת ישר הוא כחץ השלוח. בבואכם אלינו חייבים אתם לסטות מדרך-המלך במקום המסומן בשלט לבן-ירוק, למתן את נסיעתכם מפני הגומות אשר בכביש הנשחת, ולהעפיל לא-הרחק משערי הקיבוץ על גיבעה קטנה ונאה (גיבעה ירקרקה שאדמתה מעובדת ואין לראות בה אצבע-הרים שנשתלחה בחימה אל טבור-הגיא ונקטעה, באשר אין לה ולא-כלום עם תועפות ההרים המאויימים). הבה נתעכב כאן רגע קט ונחרות בזיכרוננו גלויית-נוף צבעונית מרהיבה. מראש הגיבעה אפשר לנו לשוב ולהתבונן אל הקיבוץ. אכן, המראה אינו מסעיר את הלב, אך בלא ספק מרנין הוא את העין: שערי-הברזל מרווחים, גדר שיפועית, ובסמוך - סככה של מכונות. אבזרים חקלאיים פזורים סביבה ברישול המעיד על חדוות-עשייה. מיבנים המאוכלסים בעלי-חיים, רפתות ודירים ולולים, עשויים במתכונת חדישה. דרכים סלולות מסתעפות לכאן ולכאן, ושׂדירות של ברושים עבותים מדגישות את שלד התבנית הכללית. הלאה משם ניצב חדר-האכילה המוקף ערוגות מטופחות, בניין מודרני מובהק אשר גודלו מרוכך תודות לשרטוטיו הקלילים. עתידים אתם להיווכח שפנימו אינו מכחיש את חוּצו. הוא מקרין הידור צנוע, אנין.
מעבר לחדר-האכילה מתפצלת הנקודה לשני גושים מחושבים, שיכון-הוותיקים מכאן ושכונת-הנוער מכאן. בתי-המגורים טובלים בשיפעה של ירק צונן, חוסים בצל צמרות עצי-הנוי, מעוטרים מידשאות רעננות ומפוארים בחלקות של שלל-פרחים. המייה רכה, המיית מחטי-האורן, מתערסלת שם בכל עת. אסם-התבואות הגבוה בפאת דרום ובית-התרבות הגבוה בפאת צפון שוברים את האחידות הנמוכה ומזכים את היישוב במימד של גובה. אולי אפשר להם למלא במידת-מה את חסרון מיגדל-הכנסייה הכפרי הטבוע עמוק בדמיונכם ומקושר במראות-כפר טיפוסיים, אם תודו בכך ואם לא תודו.
בפאת-מזרח, בשטח המרוחק ביותר מנקודת-תצפיתכם, משתרע פרוור של צריפים. משמש הוא מקום-מגורים להכשרות ולמחנות-העבודה וליחידות-הצבא, לכל הבאים לחלוק עימנו את העול לתקופת-זמן מוגבלת. הצריפים הם המשווים לתמונה כולה צביון חלוצי, דיוקן של יישוב-ספר מועד לפורענות ונכון לעמוד בה ברוח בוטחת. הם והגדר השיפועית המקיפה את הקיבוץ מכל עבריו. משתהים אנו כדי-רגע במקום זה ומבקשים את התפעלותכם.
עתה, הבה נגביה מבטינו ונסתכל בשדות המלבלבים סביב לנקודה. ירחב הלב. חלקות מספוא אשר צבען ירוק-עז, בוסתנים אפלוליים, שדות-קמה הנענים לקרני השמש בבוהק זהוב לוהט, מטעי בננות המבליטים מעין מהות טרופית בעלת חיוניות סוחפת, כרמי-גפן המשתרעים עד קצה גבולם של טרשי ההר, גפנים שאינן סרוחות ברישול, כי אם מקושרות בקפידה אל משוכות-הדלייה סרגליות. למרבה החדווה, פורץ הכרם פירצה צנועה אל אדמת ההרים. יעידו על כך סופי-שורותיו החושפים כיפוף עדין כעין ברך רכה ורפוייה. נכלא עצמנו מלדקלם עכשיו עוד אחד משיריו של ראובן חריש, אך לא נוכל להעלים את גאוותנו הצנועה על הניגוד העז שבין תרבות-המישורים לבין אימת-ההר, בין העמק הפורח לבין הרכס העויין, בין האופטימיות הבוטחת לבין מה שחורג חוץ לכל סדר ומתיימר להשקיף מלמעלה-למטה בהעוויית-פנים זידונית על מפעלנו הטוב.
הואילו נא, איפוא, להפעיל בפעם האחרונה את מצלמותיכם. הזמן קצר. אנו חוזרים אל המכונית. אנו נוסעים לאורכה של כיברת-הדרך האחרונה, בין שדות מוריקים.
- אה, הירדן? - והרי כבר עברנו מעליו. כן. אותו גישרון שטוח. במקום זה ובעונה זו של השנה דל הוא הנהר ביותר. את רגליכם תוכלו לטבול בו בשובנו, לאחר הסיור המודרך בקיבוץ. אנו פונים אל העיקול האחרון. אנו עוברים בשער. מייד תוכלו לצנן את נפשכם העייפה במים קרים משיבי-נפש. אכן, האוויר - כרגיל במחוזות הללו - לח ומלוהט עד מאוד. נתנחם נא בהכנסת-האורחים הלבבית, שהיא שבחם של אנשי הקיבוצים. ברוכים הבאים, גבירותי ורבותי, ברוכים הבאים.

עמוס עוז

עמוס עוז (קלוזנר) (4 במאי 1939, ט"ו באייר ה'תרצ"ט – 28 בדצמבר 2018, כ' בטבת ה'תשע"ט) היה סופר ואינטלקטואל ישראלי, פרופסור לספרות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. עוז נחשב על ידי רבים לאחד מגדולי הסופרים בישראל. הגותו העיונית עסקה בספרות, בזהות ישראלית וציונית, במחשבה מדינית-חברתית מנקודת השקפה סוציאל-דמוקרטית. ספריו וסיפוריו תורגמו ל-45 שפות, והוא הסופר הישראלי במקום השני מבחינת מספר השפות אליהן תורגמו ספריו. זכה בפרסים יוקרתיים לספרות בישראל ובעולם, בהם פרס ישראל לספרות לשנת תשנ"ח (1998), פרס גתה (2005), פרס היינריך היינה (2008) ופרס ביאליק. שמו הוזכר מספר פעמים כמועמד לפרס נובל לספרות.

בספריו נוטה עמוס עוז לתאר גיבורים בטון ריאלי עם נטייה קלה לאירוניה. עיסוקו בנושא הקיבוץ בכתביו מלווה בנימה ביקורתית. ספרו הראשון של עוז, ארצות התן, יצא לאור בשנת 1965. הרומן "מיכאל שלי" יצא לאור בשנת 1968. נוסף לכתיבת רומנים כתב עמוס עוז גם שורה של מאמרים, שעסקו במגוון של נושאים: כתיבה ספרותית, זהות ישראלית וציונית, מחשבה מדינית-חברתית מנקודת השקפה סוציאל-דמוקרטית, קנאות פוליטית ועוד.

מספריו: מקום אחר (רומן, 1966), לגעת במים לגעת ברוח (רומן, 1973), הר העצה הרעה (שלוש נובלות, 1976), סומכי (ספור לילדים, 1978), אותו הים (רומן בצורת שירים, 1999), פתאום בעומק היער: אגדה (סיפור, 2005), תמונות מחיי הכפר (רומן מורכב מסיפורים, 2009), בין חברים (סיפורים, 2012) 

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/2s57njwr

ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 1966
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 398 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 38 דק'
מקום אחר עמוס עוז

חלק א': לעומת הדייגים

פרק ראשון


כפר משוכלל ומשמח-לב

לפניכם קיבוץ מצודת-רם.
בקצווי הגיא הירוק ערוכים בנייני הקיבוץ בתבנית סימטרית מחמירה. תלתליהם הסבוכים של עצי-הסרק אינם שוברים את תופעות קווי-התיכנון הקפדניים של הנקודה אלא מרככים אותם בלבד. מרככים ומעשירים במימד של כבדות.
צבעם של הבניינים לבן. רובם מפוארים בגגות אדומים, אדום-צוהל ולא אדום-ייני. גוון שליט זה מעצב מעין עמדה של התרסה כלפי שלשלת ההרים המזרחית, ההרים שהקיבוץ משתטח למרגלותיהם, הרים החוסמים את פאת-המזרח מאופק עד אופק. מבולקים ומבותרים הם ההרים, מסוכסכים בערוצים פרועים. גושים חשופים וטרשיים אשר צללי-עצמם נופלים אפלולית בין קפליהם וגולשים אט-אט עם מהלכה של השמש, כמו בחרו ההרים לשעשע את שממתם בזו תנועת-הצללים המילאנכולית.
בתחילת המידרונות, במדריגות הנמוכות, מתמתח קו הגבול שבין אדמת המדינה לבין אדמות אויביה. גבול זה, שהמפות מדגישות אותו בקו ירוק עבה והדעת אי־אפשר שתוסח ממנו, אינו מתגלה כלל לעיני הצופה משום שאין הוא חופף לקו-התיחום הטבעי המפריד בין ירקותו הרעננה של הגיא לבין עוגמת ההרים הצחיחים. שהרי האדמה הישראלית חורגת, כאמור, מתחומי הגיא ומשתרעת גם על שיפוליהם של המידרונות, במבואות הערייה המשמימה. מתוך כך מתהווה ניכור גמור בין העין לבין הדעת, או - לשם הדיוק - בין העובדות הגיאולוגיות לבין העובדות הגיאו-פוליטיות. הקיבוץ עצמו מרוחק כשלושה קילומטרים מן הגבול הבינלאומי. לא נוכל לדקדק בהגדרת המרחק בלי לספר על חילוקי-הדיעות עקובי-הדם הנטושים בין שתי המדינות האוייבות בדבר מיקומו האמיתי של הקו.
הנוף הוא איפוא עשיר בניגודים. ניגודים שבין מראית-העין לבין העובדות הממשיות וניגודים שבין חלקיה הפנימיים של מראית-העין. אין לנו אלא לשוב ולהיעזר בביטוי התרסה, שהרי יסוד של איבה משתלח מן הביקעה המשובצת חלקות-שדה מעובדות בתבנית הנדסית אל רכס-ההרים הערירי והפרוע. אף הארכיטקטוניקה הסימטרית של קיבוץ מצודת-רם אינה אלא מתריסה כלפי מהומת-הטבע הצופה בה מלמעלה למטה בקדרות מוגפת.
הניגוד שבין חלקי הנוף משמש, מטבע הדברים, מוטיב יסודי בשירתו של המשורר המקומי, איש מצודת-רם. לעתים הוא מתעלה למדריגת סמל אמיתי, כפי שעתידים אנו להיווכח אם נעיין בשירי ראובן חריש. לפי שעה מבקשים אנו לקנות מן המשורר במשיכה את הניגוד החביב עליו ולהרחיבו על פני עניינים אשר ראובן חריש עצמו אינו מעצב אותם בחרוזים.
הרי, למשל, הניגוד העז שבין מראה כפרנו לבין מראה הכפר הטיפוסי, זה המעיר בליבם של אנשי הכרך רגשי-עצבות וכיסופים: אם הורגלו עיניכם בתבניות של כפרים עתיקים שגגותיהם מיתמרים אל-על בקווים צפוניים מסולסלים; אם מחברים אתם בדמיונכם את המלה כפר עם עגלות-סוסים עמוסות-חציר, שקילשונים נעוצים בצלעותיהן; אם נכספים אתם לראות גוש של בקתות מצופפות המצמיתות בתווך מיגדל סגרירי של כנסייה נושנה; אם תרות עיניכם אחרי איכרים עליזים בבגדי-צבעונים ובמגבעות רחבות-שוליים, אחרי שובכי-יונים ציוריים, אחרי סיעת תרנגולות מנקרות באשפתות, אחרי כנופיות משולחות של כלבי-כפר רזים ומרושעים, וייתר על כן - אם מצפים אתם שיהיה לכפר יער בגבולו ודרכי-עפר פתלתולות ונחלאות מוקפות גדר ואמות-מים המשקפות עננים נמוכים ועוברי-אורח מכורבלים הנזקקים לפונדק מכונס - אם כך מציירים אתם בדמיונכם את המהות הכפרית, עשוי כפרנו להדהימכם בסתירה חריפה, סתירה המאלצת אותנו לחזור ולשבץ כאן את המונח התרסה. שהרי כפרנו בנוי ברוח אופטימית.
בתי-התושבים דומים זה לזה דמיון גמור, כמתחייב מתוך השקפתם האידיאולוגית של אנשי הקיבוץ, אשר אין כדוגמתה בשום כפר שבעולם. שורותיו הידועות של ראובן חריש מציגות את תמצית הרעיון:

מוּל נְהַר־אֲבַדוֹן שֶׁל תֵּבֵל עֲכוּרָה,
מוּל מְחוֹל־רְפָאִים וְחֻקַּת־עֲמוֹרָה.
מוּל עוֹלָם שֶׁל טֵרוּף וְעָכוֹר,
מוּל זָדוֹן מִתְהוֹלֵל וְשִׁכּוֹר -
בְּדַם-לְבָבֵנוּ נַצִּית כָּאן זִיק־אוֹר.

צבע הבתים, כאמור, בהיר הוא. ערוכים הם במרחקים קצובים. חלונותיהם פונים כולם אל פאת צפון-מערב, באשר הבנאים ביקשו לסגל את הבנייה אל תנאי האקלים. אין כאן גיבוב של בניינים שנסתכסכו ונסתעפו פרע בלא מישטר במרוצת דורות, אף לא גושי-מיבנים הסוגרים על חצרות נסתרות, שהרי אין הקיבוץ מכיר בבתי-אב. וודאי שאין לנו משכנות נפרדים לבעלי אומנויות שונות. אין פרברי-הכפר משמשים מקום־מישכן לעניים ואין טבורו מיוחד לתקיפים ולבעלי-שׂררה. ישרוּת-הקווים, נקיון הצורות, תקיפותם הסרגלית של שבילי-הבטון ושל ריבועי-המדשאות אינם אלא פועל־יוצא של השקפת-עולם נמרצת. ולכך נתכונו שעה שהכרזנו כי כפרנו בנוי ברוח אופטימית.
מי שיסיק מכך מסקנה רדודה, לאמור - כפרנו נעדר ציוריות ונעדר נוי ובנוי ביבושת, אין מסקנתו מעידה אלא על נטיות-נפשו. בדין עתידים אנו לבטל את משפטו במשיכת-כתף ולהסתייג מטעמו הנלוז. שהרי אין הקיבוץ קיים על מנת לספק את ציפיותיהם הרגשניות של יושבי-כרכים. כפרנו אינו נעדר ציוריות ואינו נעדר נוי, אך יופיו גברי הוא ונמרץ וציוריותו נושאת עימה בשורה. כך.
הכביש המחבר את קיבוצנו אל הדרך הראשית צר הוא ומרופט, ועם זאת ישר הוא כחץ השלוח. בבואכם אלינו חייבים אתם לסטות מדרך-המלך במקום המסומן בשלט לבן-ירוק, למתן את נסיעתכם מפני הגומות אשר בכביש הנשחת, ולהעפיל לא-הרחק משערי הקיבוץ על גיבעה קטנה ונאה (גיבעה ירקרקה שאדמתה מעובדת ואין לראות בה אצבע-הרים שנשתלחה בחימה אל טבור-הגיא ונקטעה, באשר אין לה ולא-כלום עם תועפות ההרים המאויימים). הבה נתעכב כאן רגע קט ונחרות בזיכרוננו גלויית-נוף צבעונית מרהיבה. מראש הגיבעה אפשר לנו לשוב ולהתבונן אל הקיבוץ. אכן, המראה אינו מסעיר את הלב, אך בלא ספק מרנין הוא את העין: שערי-הברזל מרווחים, גדר שיפועית, ובסמוך - סככה של מכונות. אבזרים חקלאיים פזורים סביבה ברישול המעיד על חדוות-עשייה. מיבנים המאוכלסים בעלי-חיים, רפתות ודירים ולולים, עשויים במתכונת חדישה. דרכים סלולות מסתעפות לכאן ולכאן, ושׂדירות של ברושים עבותים מדגישות את שלד התבנית הכללית. הלאה משם ניצב חדר-האכילה המוקף ערוגות מטופחות, בניין מודרני מובהק אשר גודלו מרוכך תודות לשרטוטיו הקלילים. עתידים אתם להיווכח שפנימו אינו מכחיש את חוּצו. הוא מקרין הידור צנוע, אנין.
מעבר לחדר-האכילה מתפצלת הנקודה לשני גושים מחושבים, שיכון-הוותיקים מכאן ושכונת-הנוער מכאן. בתי-המגורים טובלים בשיפעה של ירק צונן, חוסים בצל צמרות עצי-הנוי, מעוטרים מידשאות רעננות ומפוארים בחלקות של שלל-פרחים. המייה רכה, המיית מחטי-האורן, מתערסלת שם בכל עת. אסם-התבואות הגבוה בפאת דרום ובית-התרבות הגבוה בפאת צפון שוברים את האחידות הנמוכה ומזכים את היישוב במימד של גובה. אולי אפשר להם למלא במידת-מה את חסרון מיגדל-הכנסייה הכפרי הטבוע עמוק בדמיונכם ומקושר במראות-כפר טיפוסיים, אם תודו בכך ואם לא תודו.
בפאת-מזרח, בשטח המרוחק ביותר מנקודת-תצפיתכם, משתרע פרוור של צריפים. משמש הוא מקום-מגורים להכשרות ולמחנות-העבודה וליחידות-הצבא, לכל הבאים לחלוק עימנו את העול לתקופת-זמן מוגבלת. הצריפים הם המשווים לתמונה כולה צביון חלוצי, דיוקן של יישוב-ספר מועד לפורענות ונכון לעמוד בה ברוח בוטחת. הם והגדר השיפועית המקיפה את הקיבוץ מכל עבריו. משתהים אנו כדי-רגע במקום זה ומבקשים את התפעלותכם.
עתה, הבה נגביה מבטינו ונסתכל בשדות המלבלבים סביב לנקודה. ירחב הלב. חלקות מספוא אשר צבען ירוק-עז, בוסתנים אפלוליים, שדות-קמה הנענים לקרני השמש בבוהק זהוב לוהט, מטעי בננות המבליטים מעין מהות טרופית בעלת חיוניות סוחפת, כרמי-גפן המשתרעים עד קצה גבולם של טרשי ההר, גפנים שאינן סרוחות ברישול, כי אם מקושרות בקפידה אל משוכות-הדלייה סרגליות. למרבה החדווה, פורץ הכרם פירצה צנועה אל אדמת ההרים. יעידו על כך סופי-שורותיו החושפים כיפוף עדין כעין ברך רכה ורפוייה. נכלא עצמנו מלדקלם עכשיו עוד אחד משיריו של ראובן חריש, אך לא נוכל להעלים את גאוותנו הצנועה על הניגוד העז שבין תרבות-המישורים לבין אימת-ההר, בין העמק הפורח לבין הרכס העויין, בין האופטימיות הבוטחת לבין מה שחורג חוץ לכל סדר ומתיימר להשקיף מלמעלה-למטה בהעוויית-פנים זידונית על מפעלנו הטוב.
הואילו נא, איפוא, להפעיל בפעם האחרונה את מצלמותיכם. הזמן קצר. אנו חוזרים אל המכונית. אנו נוסעים לאורכה של כיברת-הדרך האחרונה, בין שדות מוריקים.
- אה, הירדן? - והרי כבר עברנו מעליו. כן. אותו גישרון שטוח. במקום זה ובעונה זו של השנה דל הוא הנהר ביותר. את רגליכם תוכלו לטבול בו בשובנו, לאחר הסיור המודרך בקיבוץ. אנו פונים אל העיקול האחרון. אנו עוברים בשער. מייד תוכלו לצנן את נפשכם העייפה במים קרים משיבי-נפש. אכן, האוויר - כרגיל במחוזות הללו - לח ומלוהט עד מאוד. נתנחם נא בהכנסת-האורחים הלבבית, שהיא שבחם של אנשי הקיבוצים. ברוכים הבאים, גבירותי ורבותי, ברוכים הבאים.