אבא אחר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אבא אחר

אבא אחר

4 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

  • הוצאה: ספרי צמרת
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2017
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 262 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 22 דק'

צפורה לביא

גרה ברמת-גן. מורה ומדריכת מורים לשעבר. סופרת בפרוזה. בעלת תואר B.A (ספרות ומקרא) ו- M.A בספרות עברית מאוניברסיטת תל-אביב. כיום מורה להוראה מתקנת.

מספריה:
"שיר", 1999, רומן קצר בהוצאת "גוונים" ("טרקלין" ).
"סערה בעולם הדממה", 2002, בהוצאת "תמוז". 
"לא נפסיק ללכת", 2006, בהוצאת "אות ועוד". 

תקציר

תקציר ”אבא אחר” מגולל את חייו של אבי גינור, מרצה לסטודנטים באוניברסיטה הפתוחה, ומכין אותם לתואר ראשון בהנדסת תעשייה וניהול.
לאחר תאונה קשה שקרתה למשפחתו, שממנה רק הוא ניצל, הוא מנסה לשקם את חייו. האם יתמודד או יברח  להודו, ישתה וגם ירקוד בפאבים כדי לשכוח את אסונו?
מודעה בעיתון שדרושה משפחת אמנה לילד קשה התנהגות, נותנת לו פתח לחיים חדשים.
רק בשל סירובן של משפחות רבות לקבל את הילד לאמנה, מפני הפחד להתמודד עם ילד קשה התנהגות, קיבל אבי את אריק. אבי בונה את חיי אריק החדשים לאיטם, ותוך כדי כך, נבנים גם חייו מחדש. הקשיים אינם מרפים את ידיו אלא מדרבנים אותו, ואריק אינו האחרון שנכנס אליהם.
בין השאר מכיר אבי אישה יפהפייה בשם איריס המוסיפה נופך לחייו אך גם לה סיפור חיים מפתיע. ברגע שפתח לבו לאישה, התדפקו על דלתו נשים נוספות, מפתיעות, המזמנות לחייו הרפתקאות, אושר אך גם כאב ודאגה, השמים את חייהם המשותפים של אבי ואיריס בסימן שאלה.
האם יצליח אבי לבנות משפחה חדשה שתנחם אותו ותיתן לו חיים מספקים? 
 
צפורה לביא:
צפורה לביא בעלת תואר מוסמך מאוניברסיטת תל-אביב. לימדה באוניברסיטת תל-אביב ובמכללת לוינסקי.
עסקה שנים רבות בהוראת ליקויי שמיעה.
הספר “אבא אחר” הוא ספרה החמישי ומתפרסם גם כספר דיגיטאלי.
ספריה הקודמים הם הרומנים: “שיר”, “סערה בעולם הדממה”, “לא נפסיק ללכת”, “עקבים בחול”.

פרק ראשון

פרק ראשון
ילד עם בעיות התנהגות
 
בוקר אחד קראתי בעיתון, שבגוש דן דרושה משפחת אָמנה לילד עם בעיות התנהגות. התקלחתי, על אף שלא נהגתי לעשות זאת בכל יום, מאז כשאני לבדי. וכיוון שאיש לא מצפה ממני להתלבש אחרת, לבשתי מכנסי ג'ינס וסווצ'ר כחול ישן, ויצאתי לפגישה עם העובדת הסוציאלית.
היא ישבה בחדר קטן שכולו צבוע לבן. על הקיר שמאחוריה הבחנתי בווילון ירקרק ובמחצלת בצבע טבעי, שעליה היו תמונות רבות של ילדים. בחלק מן התמונות צולמו ילדים בודדים, ובאחרות צולמה קבוצת ילדים שעומדים ומחייכים אל המצלמה. הושטתי יד ואמרתי: "אביגדור או אבי, מה שתבחרי."
היא קמה וקָרְבָה אליי, חייכה, הושיטה יד ואמרה: "אתי." ואז שאלה עליי ועל חיי. אמרתי לה, שאני בן ארבעים וחמש, וכרגע אני לבד בגלל תאונת דרכים קשה, שבה איבדתי את כל משפחתי. היא שאלה:
"מתי זה קרה?"
"לפני שלוש שנים," עניתי.
היא אמרה: "אז לא תוכל להביא את הילד למשפחה, אלא רק אליך?" דבריה נאמרו כשאלה רטורית, אך השתמעה מהם גם שאלה במלוא מובן המילה.
"יש לי אימא," עניתי, בלי לחשוב פעמיים.
"תוכל להביא אליה ילד לארוחה בכל סוף שבוע?" שאלה.
"אימי לא יודעת על כוונתי לאמץ ילד. אצטרך לדבר אתה."
"אתה רוצה לאמץ ממש?"
"לא התכוונתי לזה, המלה 'לאמץ' נפלטה לי. כרגע אני חושב להיות אומן לילד, כמו שביקשתם במודעה. אבל האם העובדה שאני לבד תמנע ממני זאת?" הבטתי על אתי. עתה נוכחתי שלפניי אישה צעירה ונאה.
אתי, כמדומני, לא חדלה לרשום לפניה את התרשמותה. לא סיפרתי לה שאמי אצל אחותה בצ'ילי זה חודשיים. זה היה די אכזרי מצידה של אימי לנסוע ולהשאיר אותי לבד, אך ידעתי שבנוכחותי הייתה נוהגת כגיבורה, ואילו היא ביקשה לעצמה כתף יציבה, כדי להישען עליה ולבכות על נכדיה.
לא סיפרתי לאתי גם על ה"אַיִן" שבחדרֵי ביתי — החדרים הריקים מקריאות הילדים, מצחוקם וממריבותיהם, גרמו לי ללחץ בחזה, וכל יום הרגשתי שהאימה שבי מתפשטת וזוחלת פנימה.
"מה תרצה לעשות עם הילד כשיבוא מבית הספר כל יום?" חקרה אתי. נשמתי עמוקות וחזרתי אליה: "קודם נראה אם יהיו לו שיעורי בית. אם יהיו הרבה — נישאר בבית. אם יהיו מעט — נלך יחד לספריה או למוזיאון או לסרט. זה לא יהיה תלוי רק בי, אתייעץ עם הילד," אמרתי.
"ומתי תעבוד?" הוסיפה לשאול.
"אני עובד בעיקר בבית. אני מלמד ומכין סטודנטים לתואר ראשון בהנדסת ייצור באוניברסיטה הפתוחה. אעשה את כל המאמצים לעשות הפסקה רצינית כשהילד יגיע מבית הספר," עניתי, ועל אף עיניה הבוחנות הבטתי בה בלי לעפעף.
"אני לא מחליטה לבדי," אמרה אתי לבסוף. "יש ועדה לקבלת חונכים ואמנים, אתקשר אליך אחרי הישיבה שאמורה להתקיים בעוד עשרה ימים. אחרי הישיבה אתקשר אליך — אני בהחלט מתרשמת ממך לחיוב," הוסיפה, כשהיא מחייכת. ראיתי שיש לה שיניים לבנות ובוהקות.
כך הגיע לביתי אריק, הילד הראשון. אך לפני שהגיע, הייתה לנו, לאתי, לי ולאריק, שיחה לא קלה. אתי סיפרה לי על תעלוליו הרבים של בן העשר, ועל סירובן של משפחות רבות להשאירו אצלן בגלל התנהגות זו.
ידעתי, שבמשרד הרווחה הסכימו להיעזר בי, רק מפני שאיש לא רצה בו. כולם פחדו להתמודד אתו. הוא היה ילד גדול. אנשים מעדיפים לקחת אליהם ילדים קטנים יותר שקל לחנכם, ולא ילד עם הפרעות התנהגות, ואם נהיה כנים עם עצמנו, ולא נחפש מלים עדינות הבאות להסתיר את האמת — הוא היה אפילו מופרע.
"אף אחד לא מחייך אליה בבית. גם בבית הספר לא אוהבים אותה במיוחד, אך אין מה להשוות. בכל זאת יש לה חברים כאן.
נלי נכנסה לאמבטיה. סגרה אותה היטב בפקק, ומילאה בה מים. המים הלכו ומילאו את האמבטיה, ליחכו את רגליה, ונעימות פשטה בה. המים עלו עוד, והגיעו לחזָהּ ולצווארהּ. נלי לא הרימה את גופה ולא ניסתה להיחלץ, גם כשהמים עברו את אפה, פיה, ראשה ושערה היפה."
סגרתי את המחברת. על העטיפה היה כתוב: רות. אישי. רק אחרי מותה של אשתי העזתי לקרוא במחברותיה. רובן היו קשורות לעבודתה עם הילדים בבית ספרה, ורק מעטות תיארו את חיינו. החיים שלנו היו פשוטים, טובים, בלי עליות ומורדות. אז מה היה לה לכתוב עלינו?
למעשה, המחברות האלה הן שהשפיעו עליי לקחת ילד לאָמנה, אך אודה על האמת: השתגעתי מרוב געגועים אל רותי ואל בני מוני. אהבתי את בתי שולי לא פחות מאשר את מוני, אך מאז נהרגו, הייתי חולם בעיקר על מוני.
עבדתי פחות ופחות. כשמשפחתי הייתה אתי, עבדתי כל יום. הייתי מכין את התכניות ומערכי השיעור להמשך שנת ההוראה שלי, ואת שיעורי ההנחיה של החודש, והייתי בודק עבודות של סטודנטים. אבל מאז האסון, כמעט שלא עשיתי כלום. רק בערב יום ההנחיה, מתוך אילוץ, הייתי מתיישב ומתכנן את המפגש עם הסטודנטים. הם נעשו חריפים ועוקצניים, ולא יכולתי להגיע לשיעור בלי להתכונן.
אז איך זה עם אריק?
אכן, בהתחלה חסרה לו שליטה עצמית, והתקשיתי להרגילו לסדר ומשמעת. הוא היה חוצה את הסלון בטיפוס על כורסה כדי להגיע מהר יותר לפינת האוכל. כשהגיע לפינת האוכל עצמה, היה דוחף את הכיסאות בפראות.
כשדיברתי אתו על כך, היה מנדנד את עצמו מרגל לרגל. כמעט מן הנמנע היה לראותו עומד או יושב על מקומו, בלי לזוז. אך כמה חינניות הייתה בו. עיניו היו שחורות ונצצו כל העת. שֵׂערו היה שחור ומקורזל כשֵׂער תימני. אימו נפטרה כשהיה בן שלוש, ואביו התחתן שוב די מהר עם אישה שלא רצתה בילד שאינו שלה בבית. כך הגיע לפנימייה לילדים יתומים בהיותו בן ארבע. התנהגותו השובבה והבלתי-ניתנת לריסון, גרמה שיישלח מפנימייה לפנימייה עד שהגיע אליי כבן עשר.
בהתחלה נהגתי בו ברשמיות רבה. הודעתי לו מה אני מצפה ממנו והוא אמר: "ואני בטוח שתזרוק אותי בקרוב בחזרה לפנימייה."
אמרתי: "בכל מקרה לא אזרוק, אלא אחזיר אותך, אם נחליט שאנחנו לא מסוגלים לחיות יחד. שנינו נחליט יחד."
"כן, בטח — שנינו נחליט," גיחך, צחק צחוק גדול, וחזר על דבריי: "בטח, שנינו נחליט," אמר, ודחף את כתפו הימנית אחורה בהתגרות.
נראה היה לי שהוא כבר משתדל. לעומת התנהגותו האלימה עם החפצים שבביתי, הוא דיבר בשקט וכמעט לא התחצף. מהר מאוד הרגשתי חיבה אליו. האם הוא כבר מחבב אותי? תהיתי.
בשבת הראשונה, שנחתה עלינו די מהר, שאלתי אותו:
"מה אתה רוצה שנעשה היום?"
"מזמן לא הייתי בגן חיות," השיב מיד.
"ברצון, גם אני אוהב חיות," ציינתי.
"אחר כך נאכל במקדונלדס?" שאל, כשהוא תולה בי עיניים רציניות.
חשבתי שאנסה משהו אחר: "ואולי נבשל לנו יחד את האוכל?" שאלתי.
זה היה אחד הדברים הכיפיים שעשיתי עם מוני בימי שבת.
אימו יצאה מן המטבח ביום זה, ואנו בישלנו את הארוחה. כל מה שעשינו, גם אם לא היה מן המיטב, גרם לאשתי לחייך בקורת רוח.
"אתה חולם?" שאל אריק.
"למה אתה חושב ככה?" שאלתי, לא מסוגל לשתף איש בזיכרונות מן המשפחה שלי.
"כי העיניים שלך מטיילות במקום אחר. למה לא? נבשל כאן," המשיך.
"איזה כיפי אתה," חייכתי, ונתתי לו טפיחה קלה על כתפו.
ראיתי כיצד אריק נרתע ממגעי. כבר הבחנתי בכך קודם, אך עשיתי את עצמי כאילו איני מבחין. ברור שהוכה בעבר.
כשהגיעה תחילת שנת הלימודים, באו הימים הקשים. בבוקר היה אריק יוצא מהבית כשילקוט ובו כריך על שכמו, אך לא היה מבקר כלל בבית הספר. התקשרו אליי מבית הספר, כמעט כל יום, והתלוננו על כך. אם בכל זאת היה אריק מגיע לבית הספר, היה נעלם לאחר כמה שעות. לאחר שכל השיחות אתו לא הועילו, עלה רעיון בראשי. באותו יום, הגיע לאכול את ארוחת הצהריים, כשהוא עשה את עצמו כאילו למד בבית הספר ("איך היה?" "משעמם!"). אני, לעומת זאת, קיבלתי הודעה מהמזכירה, שאריק לא ביקר בבית הספר כלל.
מימשתי אפוא את הרעיון שבראשי — בשלב הראשון, רשמתי לו את מערכת השעות שעליה דילג בבוקר, והתחלתי בתנ"ך, שהיה השיעור הראשון.
"בוא, יש שיעורים בשבילך," אמרתי כשסיימנו לאכול.
"מאיפה אתה יודע?" שאל.
"המזכירה פקססה לי," עניתי.
הוא בא לראות את הדף, והתיישב בלי לומר דבר. "תביא את ספר יהושע ומחברת תנ"ך, את החוברת ואת הקלמר," אמרתי. אהבתי מאוד את הספר הזה — את כיבוש הָעָי ואת נס יריחו, ולמזלי, בזה עסקה כיתתו, כיתה ה', כעת. סיפרתי לו את סיפור נפילת החומה ביריחו. הוא הקשיב, וכשסיימתי, שאל בהרמת גבות: "ואתה מאמין בשטויות האלה?"
"לא חשוב במה אני מאמין. חשוב שזה כתוב בתנ"ך. בספר הזה מאמינים יהודים, נוצרים וחלק מן המוסלמים, וכל אלה הם מיליונים רבים של אנשים. הם כולם למדו את התנ"ך, ואחר כך המציאו ספרים משלהם, שהם גם דומים לתנ"ך וגם שונים ממנו. אנו גאים שהיינו הראשונים.
כאן הוספתי את הסיפור על הקדוש ברוך הוא שהלך לעמים השונים, ושאל אותם אם הם רוצים לקבל את התורה. הסברתי לו את ההבדל בין השפה היום-יומית שלנו, לבין שפת התנ"ך, כמו השימוש המרובה ב-ו': ויאמר, וילך וכולי. ביקשתי שיכתוב במחברת שלו מה מהכתוב בתנ"ך שונה מהעברית המודרנית, כפי שהתבקש לעשות בחוברת התורה.
כאן התחיל הקושי. אריק לא זיהה אף מילה בתנ"ך, וניכר שלא קרא בו פרק מימיו. אבל אני לא ויתרתי. עזרתי לו למצוא את המילים המתאימות, ולבסוף, לאחר שהזענו שנינו, הוא מצא אותן. הרגשתי שהתעניינותו התעוררה, אך הוא התעייף במהרה, והחל לפהק בשטף. אמרתי: "ועכשיו שיעור מתמטיקה." הוא קם, ובלי לומר מילה הלך לחדרו. הלכתי אחריו.
"תן לישון, יה ראבאק," אמר.
"אני מוותר היום, אך אם לא תהיה בכיתה מחר, לא תהיה לך מנוחה."
למחרת, אריק הגיע לבית הספר בשמונה בבוקר, כנדרש, אך יצא ממנו בשתים עשרה במקום בשתיים. כפי שסיכמתי עם המזכירה, היא שלחה אליי בפקס את שיעורי הבית שניתנו בשעתיים שבהן לא נכח בבית הספר. כשהגיע, אמרתי:
"קודם השיעורים ואחר כך האוכל."
הזענו על תרגילי המתמטיקה. השיעור היה על שברים. אריק חשב שתמיד מחברים את המונים, ואת המכנים משאירים במקומם. זו הייתה עבודה קשה. בילינו עם השברים שעתיים, אף על פי שאריק קטע אותי מדי פעם והפטיר:
"אוף, משעמם."
לא ויתרתי, ורק כשסיימנו את שיעורי הבית במקצוע זה, ניגשנו לאכול. לשיעורי הטבע כבר לא היה לו כוח. אך הוא הבין שמודיעים לי כשהוא עוזב את בית הספר.
"יש שם מלשינים רציניים בבית הספר הזה, אה?" שאל כשישבנו לאכול.
"הם לא רוצים שיגיע אליך קצין מבחן כמו בשנה שעברה. הם רק רוצים לעזור לשנינו."
"מה יוצא לך מזה שאני לומד?" שאל מחויך.
"אני חושש שיגידו, שאני משפחת אָמנה גרועה, ושייקחו אותך ממני."
"אתה עובד עליי," אמר, והביט בי בעיניים בוחנות.
"אני לא. אתי הסבירה לי שאם לא תלמד, כמו שהיה בעבר, יעבירו אותך לפנימייה בירושלים, שיש בה בית ספר, והיא סגורה ליציאות ללא רשות." הוא הביט בי ולא אמר דבר. בימים הקרובים לא התקשרו מבית הספר להודיע על היעדרויות. נשמתי לרווחה —הצלחתי.

צפורה לביא

גרה ברמת-גן. מורה ומדריכת מורים לשעבר. סופרת בפרוזה. בעלת תואר B.A (ספרות ומקרא) ו- M.A בספרות עברית מאוניברסיטת תל-אביב. כיום מורה להוראה מתקנת.

מספריה:
"שיר", 1999, רומן קצר בהוצאת "גוונים" ("טרקלין" ).
"סערה בעולם הדממה", 2002, בהוצאת "תמוז". 
"לא נפסיק ללכת", 2006, בהוצאת "אות ועוד". 

עוד על הספר

  • הוצאה: ספרי צמרת
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2017
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 262 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 22 דק'
אבא אחר צפורה לביא
פרק ראשון
ילד עם בעיות התנהגות
 
בוקר אחד קראתי בעיתון, שבגוש דן דרושה משפחת אָמנה לילד עם בעיות התנהגות. התקלחתי, על אף שלא נהגתי לעשות זאת בכל יום, מאז כשאני לבדי. וכיוון שאיש לא מצפה ממני להתלבש אחרת, לבשתי מכנסי ג'ינס וסווצ'ר כחול ישן, ויצאתי לפגישה עם העובדת הסוציאלית.
היא ישבה בחדר קטן שכולו צבוע לבן. על הקיר שמאחוריה הבחנתי בווילון ירקרק ובמחצלת בצבע טבעי, שעליה היו תמונות רבות של ילדים. בחלק מן התמונות צולמו ילדים בודדים, ובאחרות צולמה קבוצת ילדים שעומדים ומחייכים אל המצלמה. הושטתי יד ואמרתי: "אביגדור או אבי, מה שתבחרי."
היא קמה וקָרְבָה אליי, חייכה, הושיטה יד ואמרה: "אתי." ואז שאלה עליי ועל חיי. אמרתי לה, שאני בן ארבעים וחמש, וכרגע אני לבד בגלל תאונת דרכים קשה, שבה איבדתי את כל משפחתי. היא שאלה:
"מתי זה קרה?"
"לפני שלוש שנים," עניתי.
היא אמרה: "אז לא תוכל להביא את הילד למשפחה, אלא רק אליך?" דבריה נאמרו כשאלה רטורית, אך השתמעה מהם גם שאלה במלוא מובן המילה.
"יש לי אימא," עניתי, בלי לחשוב פעמיים.
"תוכל להביא אליה ילד לארוחה בכל סוף שבוע?" שאלה.
"אימי לא יודעת על כוונתי לאמץ ילד. אצטרך לדבר אתה."
"אתה רוצה לאמץ ממש?"
"לא התכוונתי לזה, המלה 'לאמץ' נפלטה לי. כרגע אני חושב להיות אומן לילד, כמו שביקשתם במודעה. אבל האם העובדה שאני לבד תמנע ממני זאת?" הבטתי על אתי. עתה נוכחתי שלפניי אישה צעירה ונאה.
אתי, כמדומני, לא חדלה לרשום לפניה את התרשמותה. לא סיפרתי לה שאמי אצל אחותה בצ'ילי זה חודשיים. זה היה די אכזרי מצידה של אימי לנסוע ולהשאיר אותי לבד, אך ידעתי שבנוכחותי הייתה נוהגת כגיבורה, ואילו היא ביקשה לעצמה כתף יציבה, כדי להישען עליה ולבכות על נכדיה.
לא סיפרתי לאתי גם על ה"אַיִן" שבחדרֵי ביתי — החדרים הריקים מקריאות הילדים, מצחוקם וממריבותיהם, גרמו לי ללחץ בחזה, וכל יום הרגשתי שהאימה שבי מתפשטת וזוחלת פנימה.
"מה תרצה לעשות עם הילד כשיבוא מבית הספר כל יום?" חקרה אתי. נשמתי עמוקות וחזרתי אליה: "קודם נראה אם יהיו לו שיעורי בית. אם יהיו הרבה — נישאר בבית. אם יהיו מעט — נלך יחד לספריה או למוזיאון או לסרט. זה לא יהיה תלוי רק בי, אתייעץ עם הילד," אמרתי.
"ומתי תעבוד?" הוסיפה לשאול.
"אני עובד בעיקר בבית. אני מלמד ומכין סטודנטים לתואר ראשון בהנדסת ייצור באוניברסיטה הפתוחה. אעשה את כל המאמצים לעשות הפסקה רצינית כשהילד יגיע מבית הספר," עניתי, ועל אף עיניה הבוחנות הבטתי בה בלי לעפעף.
"אני לא מחליטה לבדי," אמרה אתי לבסוף. "יש ועדה לקבלת חונכים ואמנים, אתקשר אליך אחרי הישיבה שאמורה להתקיים בעוד עשרה ימים. אחרי הישיבה אתקשר אליך — אני בהחלט מתרשמת ממך לחיוב," הוסיפה, כשהיא מחייכת. ראיתי שיש לה שיניים לבנות ובוהקות.
כך הגיע לביתי אריק, הילד הראשון. אך לפני שהגיע, הייתה לנו, לאתי, לי ולאריק, שיחה לא קלה. אתי סיפרה לי על תעלוליו הרבים של בן העשר, ועל סירובן של משפחות רבות להשאירו אצלן בגלל התנהגות זו.
ידעתי, שבמשרד הרווחה הסכימו להיעזר בי, רק מפני שאיש לא רצה בו. כולם פחדו להתמודד אתו. הוא היה ילד גדול. אנשים מעדיפים לקחת אליהם ילדים קטנים יותר שקל לחנכם, ולא ילד עם הפרעות התנהגות, ואם נהיה כנים עם עצמנו, ולא נחפש מלים עדינות הבאות להסתיר את האמת — הוא היה אפילו מופרע.
"אף אחד לא מחייך אליה בבית. גם בבית הספר לא אוהבים אותה במיוחד, אך אין מה להשוות. בכל זאת יש לה חברים כאן.
נלי נכנסה לאמבטיה. סגרה אותה היטב בפקק, ומילאה בה מים. המים הלכו ומילאו את האמבטיה, ליחכו את רגליה, ונעימות פשטה בה. המים עלו עוד, והגיעו לחזָהּ ולצווארהּ. נלי לא הרימה את גופה ולא ניסתה להיחלץ, גם כשהמים עברו את אפה, פיה, ראשה ושערה היפה."
סגרתי את המחברת. על העטיפה היה כתוב: רות. אישי. רק אחרי מותה של אשתי העזתי לקרוא במחברותיה. רובן היו קשורות לעבודתה עם הילדים בבית ספרה, ורק מעטות תיארו את חיינו. החיים שלנו היו פשוטים, טובים, בלי עליות ומורדות. אז מה היה לה לכתוב עלינו?
למעשה, המחברות האלה הן שהשפיעו עליי לקחת ילד לאָמנה, אך אודה על האמת: השתגעתי מרוב געגועים אל רותי ואל בני מוני. אהבתי את בתי שולי לא פחות מאשר את מוני, אך מאז נהרגו, הייתי חולם בעיקר על מוני.
עבדתי פחות ופחות. כשמשפחתי הייתה אתי, עבדתי כל יום. הייתי מכין את התכניות ומערכי השיעור להמשך שנת ההוראה שלי, ואת שיעורי ההנחיה של החודש, והייתי בודק עבודות של סטודנטים. אבל מאז האסון, כמעט שלא עשיתי כלום. רק בערב יום ההנחיה, מתוך אילוץ, הייתי מתיישב ומתכנן את המפגש עם הסטודנטים. הם נעשו חריפים ועוקצניים, ולא יכולתי להגיע לשיעור בלי להתכונן.
אז איך זה עם אריק?
אכן, בהתחלה חסרה לו שליטה עצמית, והתקשיתי להרגילו לסדר ומשמעת. הוא היה חוצה את הסלון בטיפוס על כורסה כדי להגיע מהר יותר לפינת האוכל. כשהגיע לפינת האוכל עצמה, היה דוחף את הכיסאות בפראות.
כשדיברתי אתו על כך, היה מנדנד את עצמו מרגל לרגל. כמעט מן הנמנע היה לראותו עומד או יושב על מקומו, בלי לזוז. אך כמה חינניות הייתה בו. עיניו היו שחורות ונצצו כל העת. שֵׂערו היה שחור ומקורזל כשֵׂער תימני. אימו נפטרה כשהיה בן שלוש, ואביו התחתן שוב די מהר עם אישה שלא רצתה בילד שאינו שלה בבית. כך הגיע לפנימייה לילדים יתומים בהיותו בן ארבע. התנהגותו השובבה והבלתי-ניתנת לריסון, גרמה שיישלח מפנימייה לפנימייה עד שהגיע אליי כבן עשר.
בהתחלה נהגתי בו ברשמיות רבה. הודעתי לו מה אני מצפה ממנו והוא אמר: "ואני בטוח שתזרוק אותי בקרוב בחזרה לפנימייה."
אמרתי: "בכל מקרה לא אזרוק, אלא אחזיר אותך, אם נחליט שאנחנו לא מסוגלים לחיות יחד. שנינו נחליט יחד."
"כן, בטח — שנינו נחליט," גיחך, צחק צחוק גדול, וחזר על דבריי: "בטח, שנינו נחליט," אמר, ודחף את כתפו הימנית אחורה בהתגרות.
נראה היה לי שהוא כבר משתדל. לעומת התנהגותו האלימה עם החפצים שבביתי, הוא דיבר בשקט וכמעט לא התחצף. מהר מאוד הרגשתי חיבה אליו. האם הוא כבר מחבב אותי? תהיתי.
בשבת הראשונה, שנחתה עלינו די מהר, שאלתי אותו:
"מה אתה רוצה שנעשה היום?"
"מזמן לא הייתי בגן חיות," השיב מיד.
"ברצון, גם אני אוהב חיות," ציינתי.
"אחר כך נאכל במקדונלדס?" שאל, כשהוא תולה בי עיניים רציניות.
חשבתי שאנסה משהו אחר: "ואולי נבשל לנו יחד את האוכל?" שאלתי.
זה היה אחד הדברים הכיפיים שעשיתי עם מוני בימי שבת.
אימו יצאה מן המטבח ביום זה, ואנו בישלנו את הארוחה. כל מה שעשינו, גם אם לא היה מן המיטב, גרם לאשתי לחייך בקורת רוח.
"אתה חולם?" שאל אריק.
"למה אתה חושב ככה?" שאלתי, לא מסוגל לשתף איש בזיכרונות מן המשפחה שלי.
"כי העיניים שלך מטיילות במקום אחר. למה לא? נבשל כאן," המשיך.
"איזה כיפי אתה," חייכתי, ונתתי לו טפיחה קלה על כתפו.
ראיתי כיצד אריק נרתע ממגעי. כבר הבחנתי בכך קודם, אך עשיתי את עצמי כאילו איני מבחין. ברור שהוכה בעבר.
כשהגיעה תחילת שנת הלימודים, באו הימים הקשים. בבוקר היה אריק יוצא מהבית כשילקוט ובו כריך על שכמו, אך לא היה מבקר כלל בבית הספר. התקשרו אליי מבית הספר, כמעט כל יום, והתלוננו על כך. אם בכל זאת היה אריק מגיע לבית הספר, היה נעלם לאחר כמה שעות. לאחר שכל השיחות אתו לא הועילו, עלה רעיון בראשי. באותו יום, הגיע לאכול את ארוחת הצהריים, כשהוא עשה את עצמו כאילו למד בבית הספר ("איך היה?" "משעמם!"). אני, לעומת זאת, קיבלתי הודעה מהמזכירה, שאריק לא ביקר בבית הספר כלל.
מימשתי אפוא את הרעיון שבראשי — בשלב הראשון, רשמתי לו את מערכת השעות שעליה דילג בבוקר, והתחלתי בתנ"ך, שהיה השיעור הראשון.
"בוא, יש שיעורים בשבילך," אמרתי כשסיימנו לאכול.
"מאיפה אתה יודע?" שאל.
"המזכירה פקססה לי," עניתי.
הוא בא לראות את הדף, והתיישב בלי לומר דבר. "תביא את ספר יהושע ומחברת תנ"ך, את החוברת ואת הקלמר," אמרתי. אהבתי מאוד את הספר הזה — את כיבוש הָעָי ואת נס יריחו, ולמזלי, בזה עסקה כיתתו, כיתה ה', כעת. סיפרתי לו את סיפור נפילת החומה ביריחו. הוא הקשיב, וכשסיימתי, שאל בהרמת גבות: "ואתה מאמין בשטויות האלה?"
"לא חשוב במה אני מאמין. חשוב שזה כתוב בתנ"ך. בספר הזה מאמינים יהודים, נוצרים וחלק מן המוסלמים, וכל אלה הם מיליונים רבים של אנשים. הם כולם למדו את התנ"ך, ואחר כך המציאו ספרים משלהם, שהם גם דומים לתנ"ך וגם שונים ממנו. אנו גאים שהיינו הראשונים.
כאן הוספתי את הסיפור על הקדוש ברוך הוא שהלך לעמים השונים, ושאל אותם אם הם רוצים לקבל את התורה. הסברתי לו את ההבדל בין השפה היום-יומית שלנו, לבין שפת התנ"ך, כמו השימוש המרובה ב-ו': ויאמר, וילך וכולי. ביקשתי שיכתוב במחברת שלו מה מהכתוב בתנ"ך שונה מהעברית המודרנית, כפי שהתבקש לעשות בחוברת התורה.
כאן התחיל הקושי. אריק לא זיהה אף מילה בתנ"ך, וניכר שלא קרא בו פרק מימיו. אבל אני לא ויתרתי. עזרתי לו למצוא את המילים המתאימות, ולבסוף, לאחר שהזענו שנינו, הוא מצא אותן. הרגשתי שהתעניינותו התעוררה, אך הוא התעייף במהרה, והחל לפהק בשטף. אמרתי: "ועכשיו שיעור מתמטיקה." הוא קם, ובלי לומר מילה הלך לחדרו. הלכתי אחריו.
"תן לישון, יה ראבאק," אמר.
"אני מוותר היום, אך אם לא תהיה בכיתה מחר, לא תהיה לך מנוחה."
למחרת, אריק הגיע לבית הספר בשמונה בבוקר, כנדרש, אך יצא ממנו בשתים עשרה במקום בשתיים. כפי שסיכמתי עם המזכירה, היא שלחה אליי בפקס את שיעורי הבית שניתנו בשעתיים שבהן לא נכח בבית הספר. כשהגיע, אמרתי:
"קודם השיעורים ואחר כך האוכל."
הזענו על תרגילי המתמטיקה. השיעור היה על שברים. אריק חשב שתמיד מחברים את המונים, ואת המכנים משאירים במקומם. זו הייתה עבודה קשה. בילינו עם השברים שעתיים, אף על פי שאריק קטע אותי מדי פעם והפטיר:
"אוף, משעמם."
לא ויתרתי, ורק כשסיימנו את שיעורי הבית במקצוע זה, ניגשנו לאכול. לשיעורי הטבע כבר לא היה לו כוח. אך הוא הבין שמודיעים לי כשהוא עוזב את בית הספר.
"יש שם מלשינים רציניים בבית הספר הזה, אה?" שאל כשישבנו לאכול.
"הם לא רוצים שיגיע אליך קצין מבחן כמו בשנה שעברה. הם רק רוצים לעזור לשנינו."
"מה יוצא לך מזה שאני לומד?" שאל מחויך.
"אני חושש שיגידו, שאני משפחת אָמנה גרועה, ושייקחו אותך ממני."
"אתה עובד עליי," אמר, והביט בי בעיניים בוחנות.
"אני לא. אתי הסבירה לי שאם לא תלמד, כמו שהיה בעבר, יעבירו אותך לפנימייה בירושלים, שיש בה בית ספר, והיא סגורה ליציאות ללא רשות." הוא הביט בי ולא אמר דבר. בימים הקרובים לא התקשרו מבית הספר להודיע על היעדרויות. נשמתי לרווחה —הצלחתי.