הקדמה:
הספר מיועד לכל המקיים את מצוות המילה, נועד הוא להכרת החטא הקדמון והנו הפגיעה בתמימות החי.
חטא אשר ממשיך להתקיים עד לימים אלה בנחישות פגומה.
מתקיים עדיין בזמננו משום שאנו כבני אנוש מקבלים את המציאות מול עינינו כמובן מאליו ולא לימדו אותנו לגבור על דעתנו, לגבור על המידות הקדומות המרכיבות את העצמי הקודם אשר מיועד להתחדש מדי יום.
ביכולתנו לגבור על מעגלי מחשבה צרים, כאלה שאינם מאפשרים את חיבור החב לחברתו.
וכך להתפתח לבני אנו-ש (אני-יש) אמתיים.
דע את סביבתך והכר את השונה ממך.
במסע שלנו נכיר את הסביבה במגוון דרכים, כולן מדהימות ומשקפות דעות מגוונות.
ככל שתבחין, תרבה בך הדעת.
ככל שתבין, תרבה בך האהבה.
בהיתכנות שתיהן תרחיב מודעותך וייתכן פרי משלך, שאותו תלמד להעניק לאחר ולשונה ממך,
והנו הבסיס להכרת הסובב אותך ולגדילתך האינסופית.
בספר זה נלמד לשאול שאלות, את כל השאלות. אין שאלה לא נכונה, ישנה שפה שאינה ברורה דיה משום שאנו לא חיים בהווה וחשש בנו. נעים בין עבר ועתיד ושינוי טבעי לא יעבור בנו עוד.
אנו סומכים על מילת קודמנו ועל בסיסה טווים דרכנו, שואפים לאמת אך לא הכרנו ישות כנה מימינו,
רודפים צדק אך מי יכיל חווייתנו משלנו?
אדם לא למד לנכש עשבים שוטים ראשית מתוך מוחו, ומה שבעבר היה משכן שופע חיים הפך מדבר צחיח.
מוח צמח חמץ = מצח = מצה י
אש = יוי ניו = יו ינ יו = א-הבה ש-נאה = ממד החוויה בתוכך = חוה משלך.
במהלך חייך תרצה לחוש שייכות, תרצה שהאחר יקבל אותך כפי שאתה.
לשם כך נחוץ כי תהיה נוכח שוב ותכיר את הקיים לפניך במידת ספקנות בריאה.
ברגעים אלה העולם עובר שינויים, כושר האבחנה של כל אחד מאתנו נקבע בידינו.
כולנו נולדנו לתוך הררים של מידע ואתו מידת החשיפה של כל אחד מאתנו.
המידע הניתן בידינו קובע את המעגל שבו נתקבע בשארית חיינו.
שינוי תפיסה ושחרור קיבעון מחשבתי ייתכנו בנפש בריאה.
נפש בריאה נמדדת בחוסן נפשי = חן, והנו נרכש במהלך חיינו.
מסע הנפש מתחיל בנשימה עמוקה ובשאלה אמיצה, שתעזור לך לגבש מד הכרה תקין, כזה היודע להכיל כל תו שוגה ואות כושלת, כזה שאינו בוחר ממדים ואינו כבול בזמנים, כזה היודע כי דעתו של אחר, זה כל שהיא.
אדם בראשיתו חש בכול ויהא זה שי נפל-א.
נשאל מה צפון בתוכנו ומהי הדרך הנכונה להכיר את לבנו.
נשאל מהן האמונות העתיקות בתוך תוכנו, אלו המרכיבות את מי שאנחנו, אלה המבדילות אותנו מן האחר, המונעות מאתנו להבחין בכל ה-יש ביקום.
נשאל: מיהו אלוהים? מהי רוח? מהי נשמה? מהי נפש? מהי שכינה? מהי בריאה? מהי תורה? מהו זמן?
ועוד מיליון שאלות... משום שזו הדרך לנפץ אשליות ולפוגג בועות.
מסענו מתחיל בכנות עצמית וממשיך במידת החוסן שנגלה במהלך חיינו לכל הקיים בתוכנו.
בעבר הרחוק, טרום השפה, חשנו, ולא היה צורך במגוון דרכים להכיר דבר,
משום ת-בואה/ט-בועה בנו ראשיתו.
מהו שלי-לי? מהו חיו-בי?
נשאל איך תר-בית התפתחה לכדי לב פועם ואיך ניתן לצמוח מתוך מעגלי המילה הכתובה למצפן בהיר,
מצפון משלך.
בשפתנו העברית קיים קשר עמוק, שאינו מתקיים במילים ואותיות אלא במכלול הגייה קדום שהתפתח לשפה טרם התפצל למגוון שפות ודרכי הגייה שונות ומגוונות.
אלה מאתנו הרוצים לחוש את מקור התחלתנו, ראשית צריכים להבין כי אליו נפשנו תשאף תמיד, תשאף משום שתרצה היא להתקיים לנצח.
קשרנו הגייתי טרם כול, וככזה, הוא מונע מאתנו להתקדם הלאה בחיינו ולהתפתח כבני אנוש בעלי לב איתן ופוגע ביכולתנו הטבעית להעניק אהבה אדירה שרק צומחת מדי יום. התוף הפנימי של כל אחד מאתנו, לו קצב משלו.
נשאל: מהו שיתוף ראוי ומהי אחריות? נשאל: מיהו האחר מאתנו ומהו מעמדו?
הבחירה לשתף בשפה ברורה וכנה יוצרת מישור תודעתי שבו אין מעמדות וכולם קיימים...
כל אחד ראוי לאוזן קשבת, כל אחד ראוי למעט בהירות בחייו, אך הזמנים שונים כעת, עבור כולנו...
קיימות מוסכמות קדומות בחברה שאט-אט זוקפות שינוי.
שינויים שרובנו "מתכופפים" לתוכם במהלך חיינו המשותפים...
בחייך תלמד על מרוץ העכברים ותילחם כל חייך "לצאת" ממנו רק כדי לגלות מרוץ נוסף,
וכעת של חולדות החורכות כל ניצוץ לעתיד משותף שוב.
לכולנו דעות, כאלה המוגדרות ואינן מוסברות, נאמרות בלחש המילים, ברמזים קרירים, משהו בין לבין, מין בועת הסכמה כזו שבה אף אחד לא באמת אומר את שעל לבו אלא "מביע את דעתו"...
כזו המרוחקת שנות אור מלקדם אותנו לעתיד בהיר שוב.
אשאל מהי האחריות של כל אדם, אך נראה שרובנו מעדיפים לשכוח.
חלק מאתנו חרדים, חרדים לעתיד ילדינו.
בכל בוקר מצטיירת תמונה ומסובכת היא מקודמתה.
הימים חולפים להם וכל כותרת מסעירה נעלמת כשהופיעה, מותירה אחריה טעם רע ורגשות עמומים.
השיח המשותף שלנו על כל רבדיו לוקה בחסר, בחסך, בחוסר תמידי.
חוסר של דעה שפויה, של טיפול נאות, של אנושיות, בכל אחד מאתנו.
ניצולים ותמימים נכחדים מול עינינו, ואנו עיוורים, לוקים בעיוורון מודע. איננו רואים משום שהמעגל המבחין של כל אחד מאתנו צר.
בעוד אנחנו דוהרים קדימה, עתיד ילדינו הופך מדע בדיוני... למה?
נמאס לי לבחון פרטים שקופים ולהתעסק בזוטות, בעוד התמונה המלאה חומקת מאתנו.
אם נבחן את רוב התוכן המגיע אלינו לאורך תקופה... נבין.
בעל המאה הוא באמת בעל הדעה ובזה אנו כעם מוכשרים+
ניתן לומר, זוהי הגאונות הישראלית/יהודית... להצליח למצוא היגיון במציאות המגוחכת הזו ועדיין "לשגשג".
לשאר העולם נראה כאילו ה"ישראלי" לא יקבל שיט מאף אחד ואכן, דומיננטיים אנו ולמילה "עצמ-אות" חלק נכבד בפירמידת ערכינו.
נראה שבתוך תוכנו מרגישים בני מזל שיש לנו מדינה אז אומרים "...לפחות יש לנו מדינה".
נבחן מה יש לנו בעצם: לו בנינו ירצו בית בארץ ישראל, הם צריכים להיות מיליונרים.
לו אזרח פנסיונר ירצה להתקיים בכבוד במדינה, יצטרך נס.
לו צעיר ירצה למצוא דעת צלולה בכל הרעש הזה סביבנו, יצטרך פסיכולוג.
לו הפעוט ירצה לחוות וללמוד אנושיות מן האחר, יצטרך קהילה.
לו היתום ירצה ארוחה חמה...?
כל החיים אנחנו עובדים... עושים ככל הניתן למען עתידנו, אשר מתבטא ביום-יום שלנו.
מהו היום של הישראלי הממוצע בארצו? נשאל מהי איכות היום של כל אזרח... אדם?
נשאל משום שאכפת לנו... לא כך?
למען שיח איתן נבחר שקיפות... נבחר נחרצות... נבחר להבחין במעשי מנהיגינו וקודם בדרכנו,
ואז תיתכן מעורבות בעשייה המשותפת.
מה נחוץ לכולנו?
נחוץ כי נתחיל לשאול את השאלות הנכונות,
נחוץ כי נתחיל להקשיב לתוכן הדברים הנאמרים לנו,
נחוץ כי נתחיל לשים לב לסלוגנים ממוסחרים ולמעגלי שיחה סבוכים,
כאלה שאינם מורכבים מתובנות חסרות, הנבנות על טעויות של אחר.
כולנו למדנו מקודמנו כי על מנת להתקדם בעולם יש להגדיר את המטרה שלנו, אך הגדרה היא ראשית גדר עבור מוחנו, ראשית גבול, ועם השנים תהפוך מחסום, כזה שימנע מאתנו להבחין בנחוץ למען עצמנו ולמען רוחנו, ולבסוף תאטום את לבנו.
נולדנו כבר לעולם שבו קיימים אינספור עמדות וחוקים כטיפות בים. לכל אחד דעה משלו... לכל אחד שם משלו... לכל אחד בן ובת משלו... זוגיות משלו... משפחה והתחייבויות משלו... רצונות ומאוויים משלו... כאב וחוסר אונים משלו... פרשנות משלו... דעה מעורבת משלו.
ובסופו של היום ניתן להגדיר זמנית סך מידות המרכיבות את העצמי.
כאלה היוצרות את מי שאתה ועמדתך מול כל דבר בחייך, פירמידה משלך,
אגו-דל-למד.
מהי בהירות? מהו חזון משותף? מהי אחווה?
כל דבר ביני ובינך מתחיל בכנות ומתקיים במידת הלב בכל אחד מאתנו. האמונה בעצמנו, מידת האהבה העצמית השוכנת בתוך תוכנו ומתבטאת בחוש שאותו אנו לומדים להעניק לסביבה. מידת התעוזה בנו נרכשת וכך גם יכולת הלימוד של כל אחד מאתנו. כל שנהיה בחיינו נמדד מול החוויה האישית ומידת היכרותך עמה.
מהו הפחד משינוי?
כשנחשף האדם לתוצר כלשהו, עומד הוא בפני בחירה לחשוף או להסתיר.
אם יסתיר המידע מן האחר, יחל לאגור כמותו בתוכו והיתכנות המעמד תקבל תוקף.
לעתים נולד אתה למשפחה מעוטת יכולת. עת היותה כזו, כבד עליה מסעה. כבדה התחושה עבור כל השוכן בחוסר שכזה משום שבן האדם חש בכול כבר בהיותו פעוט.
בתחילת מסעך תחוש בקושי וברכות של כל אחד משוכני סביבתך שכן אינך יודע עדיין את הנכון עבורך.
כושרך ייקבע על ידי האינטראקציה עם הסביבה הקרובה טרם יכולתך לאופן התבטאות משל עצמך.
חש אתה את כושר ההתמודדות של הוריך עם הסביבה ועם עצמם, ולכן מתקיימות מידת קשר ביניכם ומידת אחריות בין כולם...
מדוע בין כולם?
משום שילדינו הם בעלי הערך האמתי ולשם כך אין קיצורי דרך.
איננו יכולים לפעול כשם שפעלו קודמינו משום שבאופן הזה, לפי כל מחקר שפוי בעולם, זמננו קצוב ועתיד ילדינו יהפוך בדיה בקרוב.
אנו צריכים לשאוף למען חברה שבה כל אחד מתקיים בזכות עצמו.
הכיוון הוא פשוט ומתחיל בזכות שווה לכל יילוד.
כולנו מצפים מהאחר להפגין בגרות, אחריות ומידת חוסן כלשהי.
למה? מהי ציפייה? מהי אחריות ואיפה הגבולות הברורים עבור כל אחד? מנהיג ואזרח כאחד.
מהו מידע חשוב לכולם, עבור בניך ועבור השונה? מה השתנה במרוצת השנים ואיפה אנו?
בואו נחזור רגע למקור, נתחיל מ-הת-חלה (hate חלה).
נחזור למקור משום שאם אנו רוצים להירתם למען תהליך... נחוץ כי נכיר אותו.
לעתים אתהה מהם הדברים הנטמעים בי בדרכי, וכעת, שנים קדימה, אינני זוכר עוד.
רובנו מתעצבים במהלך חיינו והיתכנות השינוי בחיינו הופכת נחה.
הגדרות קודמות שפעלת לפיהן נטמעות בך ועם הזמן דרכן המקורית אינה ברורה עוד.
מידת המודעות בך לקיים היא מידת הערנות בתוכך ויכולת ביאור הצחנה מחיינו המשותפים,
כל הצחיח על האדמה ובתוכך.
מהי אדישות?
בתוכנו פנימה שגורה השפה וכדרכה היא לצדדי לבנו.
לבנו מעיר את מוחנו ועם נשימות עמוקות גורם לו לנוע ו-י-חל.
תנועתו היא פנימה והחוצה ואם לא יצא חל-צ.
לבנו פרא הבריאה ואין היגיון בו. יפעם הוא בחוזקה כל עוד אנו שם לקבלו.
שוכן הוא בתוכנו, אך קדומה היא דרכו ולעתים נראה כי משלו היא ואנו מתכופפים לבחירותיו... לח-צ.
כולנו חשים מעט בלבול בלב.
כשאנו צעירים כל חוויה מותירה אותנו מלאים או חסרי כול.
היכולת שלנו להרחיק לכת עם לבנו מעודדת את גדילתנו עוד מהיותנו פעוטות.
המרחיק לכת הנו העצמי, עצמותיי משלי, חלק האדמה בי, אפר-י.
זוהי מידת האהבה הראשונית שאותה נזכה להכיר לעומקה בחיינו.
בתוכך טמון הדחף להכיר את כל שברא קודמך בעולם... דרכו היא משל-י וכך תבחן הדברים בתודעתך.
אם תעשה כך תגלה בר קדום והנו פיר נשכח, טמון הוא בהגייה נכונה ובחוש בריא.
את הנכון אנו מגלים על ידי בחינת הדבר לעומקו. אם חווינו את הדבר הרי יש מידת קיים בו, ואם הביאו בידינו הדבר, הרי נתהה בעומק רבדיו וכך נדע תוכנו.
רוצים אנו לדעת תוכנו משום שקיים הנו ועינינו מבחינות בו. ככל שנעמיק בו ייתכנו לו רבדים נוספים ובחוסר תנועתם בתוכך ייהפכו ממדים.
חל הממד משום שעלום הוא בעיניך.
במרוץ חיינו נכיר את האחר, אך מיהו ומדוע נקרא כך?
כולנו רק מספר והנו חלק.
לכל אחד מאתנו גוף ושונה הוא.
לכל אחד מאתנו מוח מיוחד ולב ענק.
כל חיי אשאף לממד הכרה תקין, ארצה לדעת מקורותיי ותחילת דרכנו המשותפת.
איך נדע מה נכון עבורנו, עבור ילדינו?
כשאנו מפסיקים לחשוב במושגי טוב ורע ועוברים לממד שבו נותר הנחוץ ואינו נחוץ, יכולים אנו להבחין בנכון והלא נכון עבור כולנו.
הנכון ותוכנו שוכן בתוכנו פנימה ומתחיל במד כן אל מול צרות לבבנו.
הצעד הראשון לדרך נכונה עבורך הנו הדממה.
מהי אחדות האותיות הנובעות מתוכך? שפתך משלך?
מהי המשמעות של "לבתר מילתך ממך" ולקבור אותך בתוך מעגל שפה שנועד להתנפץ?
ב-ראשית = תישאר-ב
אדם נאחז בחייו בחשוב לו מכול ולכן חלום בו.
חלומי הוא שברי, כך אמונתי בראשיתה,
משום שצפונה היא אל חדרי לבי.
כדי שאכיר את לבי נחוץ כי אהיה נוכח בזמנו משלו.
מהי מילה חלולה? מילה חלולה היא שם תואר
מילה חלולה היא מסגרת ללא תוכן אמתי.
ללא תחילה וסוף, תתקיים היא לנצח ועל כך שפלותה.
שפלה משום שאין חוש בה וזרה היא לאחרות.
מיהו ממשיך דרך ומיהו בורא הדרך? איזה מהם אתה?
כל מסע אמתי בחייך מתחיל בשאלה הנכונה, רובנו מעבירים את חיינו בלי לדעת זאת ובגיל מאוחר יותר, השאלות פשוט צצות להן, וכעת ה"תשובות" כבר לא מספקות.
ברגע שקיימת שאלה בתוכך ולה אין תשובה כנה וברורה, מתקיימת מידת רוע בתוכך.
באם תחקור ותרכוש תשובה, תהפוך ערני יותר לעצמך ולסביבתך ותרחיב את המעגל האוהב.
כזהו הבסיס להתפתחות תקינה.
נאמר לרגע כי לא קיימת הגדרה ל"שנאה", לא מתקיימת מילה שכזו בלקסיקון המשותף שלנו
כל שקיים הוא מידת אהבה, חיובית ושלילית.
שנאה היא מידת אהבה שלילית לקיים וזאת כיוון שמידת האהבה היא סך קשרנו לאדמה, ממד החוויה בתוכנו.
כאשר אגדיר במילה חדשה את התחושה השלילית כ-"שנאה", הרי שתתן לה תוקף "הגיוני", באם תעשה כך, תתפוס היא גם נפח בתוכך, זוהי הדרך להצר מעגל ולצמצם מודעות.
במהלך חייך תיתן לה ביטוי והצדקה אך כעת אין לה דרך חזרה ותדבק בך ולא ניתן לבארה מתוכנו, עם הזמן תהפוך שגורה בחיינו ובשפה המשותפת בינינו ומקור התחלתה אינו ברור עוד.
כאשר בנך ישאל מהי "שנאה" מה תאמר לו ? איך תסביר את התחושה העוברת בך ?
כזו היא השאלה האמיצה.
מה זה אומר לבחור להאמין במשהו ועד כמה עמוקה הבחירה הזו? יתרה מכך, מהי הבחירה הראשונה שלך?
האם אתה מודע ליכולת הבחירה שלך בכל דבר בחייך, האם דברים התקבעו בתוכך ומרגיש כי אינך יכול להמשיך הלאה בלב שלם?
האם אתה נגרר במסע החיים, מחפש פינה שקטה לנוח? האם הלחץ חדר אל פינות ביתך ומידת שפיותך מוטלת בספק לעתים?
בתום מסעך, מה נותר בעצם? ואין כלום ממשיך אתך: ביתך אינו שלך עוד, כיסך שייך לאחר כעת.
טעות בידך לחשוב כי לבך הוא משלך שכן אוסף אתה חלקיו כל ימיך.
לבך שייך לאדמתך ומכיל הוא גרעין... ניצן זיכרון קדום.
אם נגדלהו כיאות בחיינו נכיר לב אמתי,
כזה שנועד להכיל כל דעה שוגה בעולם.
מקומך במעגל החיים על האדמה נרכש, אינו נקנה בכסף או בחומר אלא במידת ההקרבה בך.
ככל שתקריב החשוב ללבך תלמד חוסן.
חוסן נפשי מתחיל בכנות לעצמך ולסביבתך, נלמד בזכות מידת הפירוד בתוכך.
הפרד ומשול היא הדרך ללבך שכן אינו יודע אחרת.
איך מתחילים כתב נפש? ארצה לכתוב לך על עולם מופלא, ארצה שתחוש דרכי ותרגיש לבי,
משום שאחד אנו יחד.
כל חיי אשאף לייחודיות משלי ואוכל זאת רק באיסוף חלקי הצפון בי, הצפון בי הנו מצפוני והנו הדרך היחידה לנפשי. נפשי משלי היא חלקיק ממכלול רחב יותר שאותו אינך מכיר... שוכן הוא בלבך עוד מלידתך.
לומד אתה להכירה במהלך חייך על ידי חידוד חושי האדם בך.
אדם שיבחר בכנות לעצמו ולסביבה יחווה קושי.
קושי, משום שסביבתנו בנויה מחוסר... משקרים לבנים אשר נועדו "לכוון" אותנו בדרכנו.
כל אדם תופס עמדה בחייו ומגן עליה, מדוע?
ננסה לדמיין את תוך תוכנו.
תודעתי פנימה מתחילה כתיבה ריקה,
אין אור בא ולא צליל חודר,
חד הנו היוד ונטייתו משלו עדיין לא ברורה ולכן חדש הוא
וככזה מתחדש הוא בחרון אפ-יו.
יוד היא ראשית אות ולכן ינהג כ-י-אות
בדרכנו נלמד אחריות, אחריות נובעת מהאחר בחיינו ומידת המעורבות של כולנו בחי על האדמה.
כל חיי לומד אני אחריות מן האחרים בי והאנשים המשמשים לי דוגמה כל חיי,
הוריי, מוריי, חבריי, מנהיגיי וכל הסובב לי.
ככל שאתהה על מידת האחריות הנדרשת מן האחרים בחיי ואבחר להיות כן עם עצמי, אבין דבר פשוט,
הרוב לא מחפש אחריות אלא לוקח על עצמו עול עם התפקיד שאליו נכנס בחייו, הנעליים הקודמות לו.
עול, משום שבחירתו הראשונית לא להכיר דבר ומלואו, לא תאפשר לבעל החוש להתקדם הלאה בחייו.
מהי מידת הערנות הנוצרת בך בזמן מילתך?
התורה היא כתב נפש תקין (take in) וככזה מעודד הוא כנות ומרחיב דעת. הוא אינו מתקיים באותיות ובמילים אלא בצפנים ובמקבצים.
מתקיימים הם לנצח משום שהגייה קדומה ראשיתם ומידת סדר (שדר) באותיות. עם חלוף הזמן דברים השתנו, נוספו אותיות ודרכי הגייה שונות, אך שפתנו היא מעגלית ולכן חוזרת היא למקורותיה ומעוררת בדרכה.
כתיבה תמה מונעת רגש עז ולכן מביאה עמה חוש בריא. בכתיבתך מתיר הנך את הקושי בדרכך למען תמצא לבך.
כתוב לי מצוקתך ואדע ראשיתך ובחלומך ארחיב לבבך וכך תלמד להכיל את סך חלקיך ותקבל את מי שאתה.
בחייך תלמד בידי האחר כי התפתחת מן הקוף, האם כך הדבר?
האם זה כל שאתה? קוף מפותח (קוף = קייפ = פייק = fake).
מהי גור.י.לה? מהו פ.י.ל? מהו לו.וי.תן?
מהי מידת הלחץ הנוצרת בתוכך? מהו הלחץ המופעל עליך מחוצה לך?
האם אתה מזהה את הכוחות הפועלים ביקום? מהו סף ההכרה שלך? מהי הדרך שבה אתה רץ?
האם למדת ללכת, לצעוד, ל-שבת?
כאשר אתה עוצם את עיניך, האם הכול ממשיך לנוע?
אם אקח ממך שעונך, רכבך, ביתך, משפחתך, חבריך, האם תחוש בחלוף הזמנים?
האם תצליח להכיל ממד שאיננו חומרי ואינו מוחשי מול עיניך?
מהו סף הרגישות שלך? האם התקבעת בדרכך?
למען מי תבחר להשתנות? האם למען עצמך או הסובב לך? מה אם למען אלוהיך, או הסך שלפניך?
הקיימת מידת "אמונה" בך? את מי אתה אוהב? האם יש לך מקדש פנימי ואם כן מי במרכזו?
מי יחשוף אותך בחייך אל השאלות הנכונות, אלה שיעודדו אותך לחיות שוב, לומר כן שוב.
מהו הפחד/החשש החמקמק המונע ממך לשאול שאלה כנה בחייך?
מהי רוח ונשימתך בה?
תר הוא איש ללא זכר מולד וככזה מחכה הוא לתורו.
