בשוכבי ובקומי, אשה

פרק ראשון

רבע לחמש עכשיו, אם אזדרז עוד אספיק לפגוש את מִישָׁאֵל, האור של אוגוסט הרי מתעתע באנשים, כאילו התארכה היממה והיום עוד גדול.
יותר משלוש שעות עד שיחשיך, צל הברושים עוד קצר ואפילו הדלועים עוד עומדות בשמש, ועדיין לא החלטתי אם אפגוש את מישאל. אם ניפגש הוא יקרא לי זוהרה, כל העולם קורא לי ככה, אבל הזוהרה שיוצאת מפיו זרה ואלגנטית, וכאילו עלי להתלבש לכבוד שמי ולנעול נעל הדורה. אם הוא כבר נסע ואם לא, לא אתאמץ היום להיות אצילית לכבוד שמי, אבוא כמו שאני, בנעליים השטוחות עם הסוליה היצוקה, ויהיה מה שיהיה.
פישמן, החולה מחדר ארבע, מאמין גם הוא לתעתועי האור ומשתגע מהם. ״אוגוסט מרגיל אותך למות,״ הוא אומר, ״שעות אתה עומד בחלון מחכה לערב והזמן לא נגמר.״ פישמן רוצה שהימים יאזלו לו והחושך יקדים, כי מה שווים החיים אם רק שני תענוגות נשארו בהם וגם הם חטופים וגנובים. ובאחד משני התענוגות האלה הפרעתי לו היום.
הוא הפנה אלי גב, אגן המאפרה בין רגליו, השלים יניקה מהסיגרייה, כולא את העשן ופולט אותו דק דק. רוח מהחלון הצפוני ניפחה את הפיג׳מה שלו ומילאה אותה אוויר בגבו.
״תפסה אותי על חם,״ יגיד לשניים שאתו בחדר, ״אני מצפצף, לא חייב לה שום דבר.״ הוא עמד בין גרמי המדרגות בריבוע שהוקצה למעשנים, לא ניחש שאפתיע אותו באמצע התענוג.
מחר, כשאבוא למדוד לו לחץ דם, יושיט לי יד קפוצה, לא יפשיל שרוול, עוין את הכספית הנוחתת יארוב לטעות, נחוש לאזן את החשבון בינינו. ״להתראות פישמן,״ אמרתי.
הוא נעץ גפרורים באפר המאפרה ולא שאל, ״את עובדת מחר, אחות זוהרה?״ הסיגרייה שלו כבויה וקרועה, השמש בחלון עוד דולקת ושלמה, ומה שיהיה מחר חשוב כמו מה שיהיה בעוד אלף שנים.
לא נכנסתי הפעם למלתחות להחליף את המדים. קולות של תלמידות בית הספר לסיעוד בקעו ממפתני התאים הצפופים, הן פושטות שם חלוקים כחולי צווארון, מתיזות דיאודורנטים ומושחות את מערומיהן בקרמים. היום את מתפשטת במחיצתן ומחר הן יצייתו לך, יחליפו סדינים וירוקנו סירים לפי מה שתורי להן, וייזכרו בווריד שתפח לאחות זוהרה בירך, ובקפל רפוי של בטנה, ויתנחמו בכך שבמרתפי ההלבשה הללו מביסים הנעורים את הוותק ואת הסמכות.
בחוץ עדיין היה האור מלא, דבורים חגו מעל השיחים ונטפלו לתיק שלי ולא חזרו לשלהן עד שסגרתי את דלת הפיאט והתנעתי.
בכניסה לרחוב דיסקין ראיתי את הטויוטה של מישאל נעתקת מהמדרכה ולא צפרתי לעכב. רגע היתה השמש כולה על השמשה והחליקה אל חרטומה הכסוף, עד שהשלימה הטויוטה פניית פרסה והמשיכה מערבה. שעון משוכלל יש למישאל, שקוצב לו את עתותיו, והאור של של אוגוסט לא מתערב לו בתכנית יומו.
הפעם לא יצא אביתר ללוות את הטויוטה ולהתבונן בפעלולי השלט המחלץ ממנה צווחה ומזריח את פנסיה, גם לא חיכה לי בפתח חדר המדרגות וגם לא עמד מתוח בהונות בחלון, רק הגב של מילכה היה בחלון, קמור מעל קרש גיהוץ, וזרועה המתנועעת מעל הקרש, ובוהק המגהץ.
״אמא שלך באה,״ אמרה לו כשנכנסתי, והוא אותת לי בסנטרו והסיע מערבל בטון זעיר על אוטוסטרדת הפנלים ונהם נהימות מנוע.
מריו חתך בצלים וגרף את מה שחתך לקערה, משקפי רתכים הגנו על עיניו. ״קפה, זורי?״ שאל ומחה בשרוולו את העדשות הלחות.
יותר משלוש שעות הוא בבית ועדיין לא פשט את החולצה הכחולה עם התג המיטלטל עליה עם שמו ותפקידו. בזמן האחרון הוא מקיץ לפני הבוקר וכשבאה משאית הזבל לרוקן את צפרדעי האשפה, הוא קם והולך לעבודה. ואם כך נודדת שנתו בימים שעוד יש לו מה שיעייף אותו, מה יהיה עליה בפנסיה, כשכבר לא יכרע מעל הביובים של בית החולים, לא יחליף גומיות לברזים, ולא ירתך גלגלים של עגלות? אולי לא יצליח אז להירדם כלל?
״מישאל היה כאן,״ אמר.
״חבל שלא השארתי לכם את שכר הדירה שתיתנו לו, היום הראשון לחודש,״ אמרתי.
״לא חשוב, בפעם הבאה. לא חסר לו כלום,״ אמר וצופף את טבעות הבצלים על הקרש, רוצע בהן פסים לאורך ולרוחב, מרוכז, מאמץ את ידו על הסכין. ״קפה, זורי?״ הציע שוב והזיח את המשקפיים על אפו והביט בי מעליהם. מריו מציע קפה לפני שהריק שמותיר אחריו הביקור של מישאל יתמלא שקט מר, הכי קשה זה עד שמונה בערב, עד שיתחילו החדשות בטלוויזיה. אחר כך אפשר יהיה להגיד ״נכון מאוד,״ על משהו שחיים יבין אמר, אפשר גם להגיד ״לא נכון,״ ואפשר גם לשתוק. לא יישאר רגע חלול, האנשים האלקטרוניים ירצדו על המסך ויאמרו את מה שיש להם לומר לפחות עד חצות. מילכה תתבונן בפניהם לגלות למי מהם כבר יש תווי החמצה וקמטי מרירות ולמי עוד לא, ועל מי אפשר להמר שגם לא יהיו לו. היא תתלוש לה ענבים מהאשכול המונח על המגש שביניהם, ואם תבוא גם היד של מריו אל הענבים, כמעט ייגעו פרקי אצבעותיהם המורטים מהאשכול אלה באלה, הוא יקטוף לו מימין והיא תקרע אחדים משמאל, עד שיתרוקנו גבעולי האשכול מצדדיו ותישאר שדרת ענבים צרה באמצעו.
״כן, קפה,״ אמרתי ועד שירתחו המים עברתי מרחק פסיעה לדירה ממול, ששכרתי לפני שנה ממישאל. הם קנו לו את הדירה הזאת כשהתחתן, אבל עינת, הכלה הצעירה, מיומה הראשון בבית הזה לא הדלה להשוות את סגולותיה של תל אביב לירושלים. כשנולד להם חגי, כבר היתה נחיתותה של ירושלים בלתי נסבלת והם עקרו לתל אביב והעמידו את הדירה להשכרה. לבאים אחריהם הורישו לימון ננסי בעציץ חרס והורו להשקותו פעם בשבוע.
דיירים באו והתחלפו, ומילכה, שימיה התפנו מהטיפול בנכדה חגי, התמסרה לענייני ההשכרה ופרסמה בעיתון מודעה: דירת שניים וחצי חדרים, לשנתיים לפחות.
מי יכול לחייב את עצמו לשנתיים? מישהו יודע מה מכין לו היום הבא? ובכל זאת התקשרתי לתאם פגישה ולהתחייב על עתידי.
אביתר בא אתי ועוד לפני שחצינו את הסף אמרתי לה:
״את רואה את הילד הזה? בביוגרפיה שלו יש ארבע דירות שכורות והוא עוד לא בן חמש, אנחנו מחפשים דירה לתקופה ארוכה, מינימום שנתיים.״ לא ידעתי אם האישה הנסמכת אל המשקוף ומגרדת בקבקב הימני את הקרסול של רגלה השמאלית יודעת מה זו ביוגרפיה.
״מדובר בדירה ממול,״ אמרה והחזירה את הקבקב המגרד לרצפה וחצתה את הרווח שבין דלתה לדלת שממול, הוציאה צרור מפתחות מכיס החלוק, נעצה מפתח במנעול התחתון וסובבה פעמיים. אביתר נרתע מהחלל האפל שפערה הדלת והקשיח את רגליו על הסף. רק אחרי שהדפה את תריסי הברזל והדירה הוצפה שמש, נגרר אחרי מושך יד לאורך הקיר, מגשש אחר משהו מוצק. טיפות סיד קדושות ניקדו את הרצפה ומשיחות לבנות נצצו על המשקופים, הקירות כולם נצבעו לבן, חוץ מאחד שצבעו כחול וניכר בו ששנים לא נגעו בו.
״לזכר החורבן?״
״יש מי שאוהב את זה,״ אמרה, ״אם זה מפריע, אפשר לכסות עם טפט או וילון.״
״אפשר גם לצבוע, לא?״ שאלתי.
״לא, הבן שלנו לא מרשה לגעת בכחול הזה,״ אמרה וקילפה בציפורנה זיז שהתבלט מהצבע.
את הסיור בדירה חתמנו בבית השימוש. קו שמש אנכי טבל באסלה, עציץ לימון ננסי עמד על מכסה הניאגרה, קשוי גזע, לימוניו הירקרקים מדיפים ריח דק. לא הבנתי מדוע הופלה על ידי הבעלים ולא נארז עם חפציהם והוזנח לגורלו, כאילו נמצא בלתי ראוי בשל המום שפסלה בו גמדותו. בבואתו של אביתר השתקפה אליו ממי האסלה והתערבלה בהם כשהורידה מילכה את המים להדיח את הציהבון שפשה בחרסינה. הוא הביט בזהרורי האבק שתעו על קו השמש הטובל באסלה, עד שאמרה, ״בואו, תראו את החצר,״ והלכנו אחריה.
דלת המטבח נפתחה אל חצר קטנה, די היה בניתור אחד מעל הדלועים כדי לעבור לרשות אחרת. טרקטור צעצוע היה שקוע בחול, סימנים טריים שחרץ בעפר העידו שהוסע לא מכבר.
״של הנכד שלי,״ אמרה ודחקה את נעל הבית שלה מתחת לגלגל המעופר לחלצו. אביתר חשב אולי על המשאות שיעמיס על עגלת הטרקטור ואני על הסיכוי החברתי שצפון לו בטרקטוריסט העלום, והיא הוליכה את עיניה אחרי עינינו וסקרה את אחוזתה הצנועה: עץ שקד אחד, רימון אחד, ארזים מיניאטוריים לאורך השביל, בוגנוויליאה סגולה סוככת על בלוני הגז.
״זה לא הרבה, אבל לכמה אנשים בירושלים יש חצר?״ אמרה והזמינה אותנו פנימה אל הבית.
״כמה ילדים יש לכם?״ שאלה, והלכה לפנינו, מורה לנו את הדרך אל הסלון שלה.
״ילד אחד.״
״נו, אז אם אתם מחפשים דירה לשלוש נפשות זאת תתאים לכם.״
״אנחנו מחפשים דירה לשתי נפשות.״
״אה,״ אמרה וסימנה לי על הכורסה, מביטה בנו ומנסה ללמוד עלינו מבגדינו ומאופן ישיבתנו, שוקלת אם להמשיך במשא ומתן או לשאול על אביו של הילד, כי לא דומה מי שאין לו אבא ולא היה לו, למי שאביו מת או גרוש. היא הביטה בנעליים של אביתר שהוצמדו זו לזו באוויר, מוגבהות מהרצפה, ושאלה, ״את מסוגלת לשלם חמש מאות בחודש?״
״כן.״
״במה את עובדת?״
״אחות בבית חולים.״
אביתר הרים אלי את פניו הקטנים, מודאג, יודע שגורל החצר והטרקטור הקטן מוטלים בכף ותלויים בתשובותי.
״יש לך קביעות?״
״יש.״
בזמן שהביטה בנו הבטתי אני בסלון שלה. הספה, הנברשת, המפיות על המסעדים, כל אלה העידו על חדווה שליוותה כל פריט שנרכש ובה בעת העידו שהחדווה הזאת הלהיבה ימים אחרים, עכשיו רק שומרים על הקיים. משהו באישה שבחנה את אביתר ואותי העיד עליה שגורלה וגורל דירתה דומים, הימים שבהם טיפחה את עצמה כבר היו מאחוריה, עכשיו נראתה כמי שהרשתה לבלות לקפוץ עליה, ושאלמלא ויתרה יכלה להאט את מעלליה.
״איזה סידור יש לך בשביל הילד כשאת בעבודה?״
״בינתיים אין לי, אחרי שנמצא דירה נמצא גם סידור.״
אביתר לא נגע בסוכריות שהציעה לו, דחוק אתי באותה כורסה, המרפק שלו על ברכו והסנטר בכף היד, הידק את ירכו לשלי כשדובר בו, ולא הרפה גם אחר כך. היא הסתכלה עליו ולא חייכה, נראה שראתה דרכו דברים אחרים.
״נולדת בירושלים?״
״לא, בקיבוץ דתי.״
עכשיו חלצה קבקב והתרווחה. מקום הולדתי תרם לי כנראה נקודת זכות נכבדה אבל לא מספקת, היא השחילה שוב את כף רגלה בקבקב ושאלה אם יש לי ממליצים.
״עד כדי כך?״ שאלתי ורשמתי לה את מספר הטלפון של ימימה אוחיון, האחות המפקחת, ושל אודליה אחותי.
כשיצאנו עמדה גלויה בחלון, כאילו תוכל ללמוד עלינו משהו מגבנו, אביתר הביט לאחור, היא אותתה לו לשלום, והוא החזיר את פניו וחיפש את היד שלי.
היא לא פנתה אל ימימה אוחיון וגם לא אל אודליה, רק ביקשה שנבוא שוב, שבעלה יתרשם גם הוא לפני שחותמים.
מריו זיהה אותי מיד.
״את עובדת בפנימית,״ אמר והניח יד כבדה על הכתף של אביתר ואביתר לא זז.
״תסלחי לי שאני לא יודע את השם שלך, אני דווקא מכיר שמה את כולם אבל לא זוכר את השמות.״
״השם שלי הוא זוהרה שילה.״
״ואיך קוראים לך ילד?״ שאל, ואביתר שתק ולכסן מבט אל היד המעיקה על כתפו.
״הוא לא דומה לך.״
״בטח דומה לאבא שלו,״ אמרה היא ונזכרה שעניין האבא לא הוברר עדיין.
״למה שיהיה דומה למישהו? הוא אורגינל, לא כל אחד יוצא כמו חגי, קופי של אבא שלו.״ היא משכה חוט שנפרם מכפתור בחלוק שלה ואמרה, ״התפירה הזאת לא שווה גרוש.״ ולא סמכה על הכפתור שיסיט לבדו את השיחה והוסיפה: ״סחורה של המשביר, חלוק חדש, עוד לא שנה מאז שקניתי אותו.״ החוט נפרם, הכפתור ניתק, והחלוק נפרץ, ובשרה של מילכה נגלה ממנו. מריו סימן לה שתאטום את הפתח והיא כיסתה אותו בכפה ואמרה:
״גם מהמכנסיים החדשים של חגי כבר נפלו שני כפתורים.״
״חגי זה הנכד שלנו,״ הסביר מריו, ״הוא חי אצל אמא שלו, הבן שלנו גרוש.״ שתקתי, מה יכולתי לומר למי ששונא את צרותיו עד כדי כך שהוא מתוודה עליהן בטקס הפתיחה ולא מניח להן להתברר עם הזמן.
גם הפעם היינו אביתר ואני מצופפים בכורסה אחת. האיש והאישה הכבדים שישבו מולנו היו מרוכזים בנו ובעסקה העומדת להיחתם ומיעטו במילים. אביתר עקב אחרי היד הגדולה שגירדה את שער החזה, ולא גרע עין מאצבע שחצייה נקטע והשאיר גדם נמוך, מעובה וחסר ציפורן.
״לאיש הזה יש אצבע עיוורת,״ אמר לי כשיצאנו ושטח את אצבעותיו הקטנות לוודא שכולן רואות.
יום אחרי שחתמנו הופיעו אודליה ונחום בוולוו סטיישן הישנה שהפגוש שלה מכוסה ב״חברון מאז ולתמיד״, ועזרו לנו לפרוק את חפצינו בדירה החדשה. אודליה, בחודש השישי להריונה, לא עשתה לעצמה הנחות. למרות החמסין לא קיפלה את שרווליה יותר מקיפול אחד מעל פרק ידה ונשאה פנימה חבילות שנחום פרק מהאוטו. מריו ומילכה עמדו בשער משתאים לזוג המתרוצץ מהדירה לאוטו ובחזרה, הוא בזקן נחושת בוער בשמש והיא בשביס ששנציו רטובים.
״גם דתיים, גם גוש אמונים, קשה להאמין שהיא אחותך,״ אמר מריו.
״מה את אומרת, זה שבדרך זה השביעי שלה? מילכה, את שומעת, יש לה כבר שישה ילדים.״ מילכה שתקה, כאילו טרם החליטה אם לגנות או להתפעל.
״כל הכבוד להם,״ אמר, ״אלה מה שהם עושים זה לשם שמים, לא חושבים על עצמם.״
״אז למה לא הצבעת בשבילם?״ שאלה מילכה.
״כי אני לא בראש שלהם. הייתי מחליף להם את הראש אבל את הלב משאיר כמו שהוא, לא נוגע בו.״
אודליה פתחה ארגזים ופיזרה את תכולתם בארונות. ״אני מציעה שהקומקום והטוסטר יעמדו כאן,״ אמרה. ״אם את שואלת אותי, את המיטה של אביתר הייתי מעמידה בחדר האחורי כי הקדמי נוגע ברחוב. מדהים איזה רווח צר יש בין הקיר לרחוב, חתול בקושי עובר שם. זורי, את בטוחה שהרעש של הרחוב לא ישגע אותך? את לא פוחדת שמישהו יציץ לך? שמת לב שהחלון בגובה של מי שהולך ברחוב? את צריכה לדרוש מהם שיעשו לך סורגים או שיורידו לך מהמחיר.״ נראה היה שהיצור שנשאה בבטנה הכפיל את כוחותיה. מריו עמד בדלת, מסתכל על הזיעה המעגלת סימנים על שדיה, הם נראו מתפקעים מגודש, מגירים את שפעם על שמלת ההיריון האפורה. הוא העביר יד והשטיח את מה שגבה במכנסיו ונכנס הביתה.

שנה עברה ואודליה שוב בהיריון. היא בת ארבעים ושלוש, ולא עושה עניין לא מהוורידים המתפתלים על שוקיה, לא משורת הבקיעים המצטופפים מעל פיה ולא מצווארה המתרפט. ״זה רק השק מתקמט, אבל הנשמה מתיישרת, זורי, תאמיני לי, מיום ליום היא מתיישרת.״

עשן הכבד הנצלה במטבח של מילכה התעקל ונשב אל החלון שלנו, רק קיר מפריד בין המטבחים. עד שפשטתי את המדים ולבשתי את הג׳ינס כבר שרק הקומקום שהעמיד מריו.
״הנה, בדיוק אני גומר,״ אמר והפך את נתחי הבשר החרוכים על סבכת הצלייה, כיבה את הגז ואמר שחבל שאין רוח שתוציא את הריח השרוף החוצה.
״יש רוח, יש רוח,״ צעק אביתר, ונשף על צווארי, ממלא את החזה אוויר חם ומרוקן עלי נשיפות לחות. ישבנו בסלון ושתינו קפה. חצאי סהר פריכים מנוקדים בזרעוני סומסום נשארו בצלחת מהביקור של מישאל, מילכה אופה אותם לכבודו, והוא טורף אותם בעודם לוהטים.
״כל כך הרבה קצפות ודליקטסים יש בבתי קפה שהוא יושב בהם, והוא מת על העוגיות שלה,״ אמר מריו.
״חבל שהוא הלך כל כך מוקדם,״ אמר אביתר כורע מעל השיירה שהסיע למטבח, וגם אני חשבתי שחבל ושתקתי.
בבית שאלתי אותו מה לבש מישאל. הוא הוציא את האגודל מהפה ואמר, ״מכנסיים וחולצה,״ והחזיר את האגודל הרטוב אל פיו.
בשלושים בדצמבר יהיה בן שש ועוד לא נגמל. לו נרשם לכיתה א׳ היה הצעיר בכיתה, אבל קומתו הקטנה ו״בוסריותו האמוציונלית״ הכריעו בעד הגן. לו התעכבה לידתו ביומיים, היתה שרירותו של החוק ממילא משאירה אותו בגן.
אודליה אמרה שחבל על הזמן: ״לימודים הם זכות גדולה, זורי, אבל תעשי איך שאת מבינה.״
״זכות או לא זכות, מה שבטוח זה שעוד שנה בארגז החול דוחה את הבוץ של לבנון בשנה.״
אודליה חייכה ושתקה. מתוך שהרגילה את עצמה לקוות לטוב, האמינה שעד שאביתר יגדל, יתייבש הבוץ של לבנון, והשלום הבטוח ייכון.

״הוא ביקש שתמסור לי דרישת שלום או משהו?״
״מי?״
״מישאל.״
״לא זוכר. אני רוצה לביבות גבינה.״
״אין לנו מספיק גבינה, נעשה מחר.״
״אני רוצה היום,״ הכריז והטיח בקיר את מערבל הבטון וזה נפל ואחד מגלגליו התעקם, ובאוויר כבר התערבל ההוריקן המתרגש עלינו. הוא דחק את הגלגל אל מסילתו וניסה ליישרו. ״את רואה? בגללך!״
לו ידע כמה זעומה מנת הסבלנות שנותרה לי אחרי מה שבית החולים שחק ממנה, היה מרפה מדלת המקרר ומהקינה על מה שאין. אבל הוא משך את הידית בכוח ועיווה את פניו לבכי, ונגררתי גם אני לחטט במה שאין, וחשבתי שאיפה שיש שני הורים, הסבלנות מוכפלת והמצפון מתחלק.
״לביבות גבינה,״ חזר ותבע והוציא מהמקרר שאריות של קוטג׳ חמישה אחוז.
״את רואה שיש גבינה?״
״אפילו לביבה אחת לא תצא לנו מזה.״
״אז למה לא קנית?״ בכה והלך אחרי בחדרים, עד שצלצל הטלפון וחתך את בכיו בשיאו.
״רציתי להציע לך קונצרט, זוהרה, אבל אני רואה שיש לך קונצרט תוצרת בית.״
הסמקתי ושתקתי. כשהוא קורא לי זוהרה, כאילו יוצאות אלי שפתיו מתוך האפרכסת והבלן החם ננשף עלי.
הצרחות של אביתר איבדו כוח ונהיו יבבה חלושה, האגודל שמט את שפתו התחתונה, עיווה את פיו והזכיר לי שפתיים של פה אחר. הגיע הזמן לגמול אותו מהמציצה הזאת, שיימחק סוף סוף הדמיון שכפו הגנים. ברגע שאחזו בו ידי המיילדת, מרוח בדם הלידה, מנענע את גפיו הזעירים ובוכה את בכיו הראשון, ראיתי שירש את העוויה ההיא. שפתי יילוד שקופות, התחתונה משתפלת, מרטיטה פימת עולל סגלגלה, נקמטת ומפרכסת עד סוף הצעקה. עכשיו שהיה הטלפון בידי, הנמיך את בכיו כאילו נכח זר בחדר.
״אני מצטערת, זה לא ילך הערב,״ אמרתי, ועש חג מעלי וחנה על ספר הטלפונים והריץ את חוטי רגליו, והתעופף וחלף על יד הפנים של אביתר, ואביתר מצמץ בעיניו ואמר, ״לך מכאן,״ והניף עליו את ידו.
״מה עם בייבי סיטר?״
״לא, לא הערב.״
״אני לא מתערב, זוהרה, אבל עצה אחת מבעל ניסיון בכל זאת, הוא יגדל יותר טוב אם תוציאי את המצפון מהתפריט שלו.״
רציתי לומר למישאל שמי שגרושתו מגדלת לו את ילדו, ראוי לו שיימנע מלנדב עצות בענייני המצפון, אבל פרפר הלילה סחרר עצמו מעל אביתר וירד אל שפת הגביע הפתוח של הקוטג׳ ומיחושיו נדבקו לגבינה. אביתר עיווה את פיו וצעק: ״לך מכאן!״ והפרפר נחלץ עם ניקורי גבינה על רגליו והותיר אבקה אפורה על הגבינה. ״איכס!״ צעק אביתר, ולא הניח מידו את הגביע.
מה יודע ה״בעל ניסיון״ הזה על רגעיו הקטנים של היום יום ועל רבבות שניותיו? חמש שעות בשבוע הוא מקצה לילדו, ודי לו שיביא לו מפעם לפעם דבר שלא נכלל בהסכם, ויתעלה לדרגה של מלאך.
חגי שלו מבוגר מאביתר בשנה, יש לו גפיים ארוכות וכתפיים מוצקות, הוא קובע את התוואי שיעשו המשאיות הקטנות בחצר ואביתר מציית: מניח יד קמוצה על המותן ומפשק את רגליו כמוהו, רואה אותו מוריד מכנסיים ומשתין על דלעת חשופה ומוריד את מכנסיו אחריו, ושניהם מנפצים קשתות שתן על הדלועים. חגי מרקיד את איברו ואומר: ״ראית איזה גדול? אני הורג אותך אם אתה אומר מילה לסבתא שלי.״
״אבל היא תריח את הפיפי מהשיחים,״ מושך אביתר את מכנסיו בחזרה.
״איזה תריח, תיכף זה יתייבש. מה אתה פוחד לי כמו ילדה.״
הלסת של חגי חזקה כשל אביו, הסנטר מרובע, גם הוא אוסף את שפתיו כמו לשריקה כשהוא רוקם מזימה או כשהוא עצוב.
״אצלך הכול כל כך פשוט, מישאל,״ אמרתי, וידעתי שזאת לא אמת. כלום לא פשוט אצלו, אבל למי פשוט בחיים האלה, חוץ מלאודליה ונחום? למילכה ולמריו פשוט? לפישמן? לאמא? לאביתר? גם לו היה הערב הזה שליו ולביבות גבינה לא היו מפח נפשו של מישהו, ספק אם הייתי יוצאת הערב עם בעל הבית שלי.
חודשים גרתי פה ולא ידעתי עליו כלום עד שחזר יום אחד מהעולם הגדול, החנה את רכבו השכור מול הבית, יצא מתוכו, נעמד, ידיו בכיסי הז׳קט שלו, מדד את הרחוב, את הבניין, הביט במגדלי וולפסון ובשמים שמעליהם ונכנס. כתפיים כמו של מריו, גם הצוואר מוצק כשל אביו. הסנטר שהואר בשמש מגולח וזקור, משקפיים כחולי עדשות הסתירו את עיניו, וכשפסע נפתח רווח בין שוקיו אבל עדיין לא הגיע לממדי הקימור שיש לאביו בין הרגליים.
מהבוקר הם חיכו לו. מילכה טיגנה דגי מושט כמו שהוא אוהב ואפתה את חצאי הסהר הפריכים האלה, החליפה את החלוק שלה בשמלה ויישרה את הפסוקת המפלגת את שערה. מריו התקלח, לבש חולצה חגיגית וטען את סיפון הסודה, כי מישאל אוהב לערבב את הוודקה שלו עם סודה, כמו ששותים האנשים שאוהבים את החיים הטובים.
אחרי שעשה שעה בחברת הוריו נשמעו פסיעות במעבר שבין שתי הדירות ונקישה זרה בדלת שלי.
״אני מישאל,״ אמר והושיט לי יד יבשה וחמה, וראיתי שלושה כפתורים דמויי מטבע מבהיקים על חפת הז׳קט שלו. הסתכלתי למטה לראות אם המכנסיים שלי ארוכים דיים להסתיר את הקבקבים של הספונג׳ה וראיתי רווח של קרסול ועקב בין החוטים שנשרכים מהמכפלת לקבקב, וראיתי גם כתם בצורת ברווז על המכנס הימני בירך, וכל אלה לא היו יותר מתורפות זעירות לעומת ההישג האסתטי שקיפץ על קדקדי: גומיית משרד אספה את הפוני שלי וזקרה אותו ועשתה ממנו ממטרה מפזזת, וחשפה שורשי שיבה בשולי המצח.
״אפשר?״ שאל וכיוון את צעדיו פנימה והביט בתקרה, ברצפה ובקישוטים המעטים שתליתי ופנה לחדר השינה. השמש מתחה רצועת אור אלכסונית על הקיר הכחול. עמדתי מאחוריו וחיכיתי לתוכחה שיוכיח אותי על שציירתי דגים על הקיר.
״אני הייתי מצייר כוכבים,״ אמר.
״למה?״
״כי יותר מעניינים אותי דברים שלא בהישג יד, דגים יש בים בשפע.״
״אמרו לי שחשוב לך שיישאר כחול,״ אמרתי.
״נכון.״
״אז אתה כועס?״
״עוד לא החלטתי,״ אמר ופנה אל אביתר: ״איך קוראים לך ילד?״
אביתר אמר את שמו המלא כמו שמשיבים לפקיד של הרשויות והלך לחלון, הניח סנטר על האדן והביט אל הרחוב.
״גם לי יש אחד כזה, הוא גדל עם אמו.״
הנהנתי להעיד ששמעתי ושתקתי, בין בעל הבית והדיירת שלו אין שוויון, לו יש דירה אחת יותר מדי ולה אין אפילו חדר משלה. אלמלא הז׳קט עם המטבעות בשרוולים הייתי אומרת: ״זה באמת לא פשוט לילד לגדול במשפחה חצויה,״ או איזו אמירה שגורה אחרת, אבל עכשיו בעיקר תכננתי איך לסלק את הגומייה מהמצח שתיראה כאילו נשמטה מעצמה, ואיך לקפל רגל אחת תחתי ולהעלים לפחות קבקב אחד. אבל עוד לפני שעיצבתי את תנוחת החסידה מאסתי בה, מה אני חייבת לו? שיחשוב עלי מה שיחשוב, אין לי ולו אלא שכר דירה, ואת הכסף הזה אני משלמת לו במועד. שמטתי את הרגל והקבקב השתלח לפני ונקש.
מישאל הביט בו ובחוטים הפרומים שמרפרפים על קרסולי וחייך רבע חיוך.
״הלימון עוד חי?״ שאל.
״כן, אתה יכול לבקר אותו,״ אמרתי ופתחתי את דלת השירותים לרווחה. על הניאגרה, מואר בשמש, עמד ינוקא ההדרים, פירותיו הקטנים ירקרקים וכמעט שקופים באור, והעלים כהים ובריאים. מישאל רכן מעל האסלה והביא את חוטמו אל הענפים ובבואתו החשיכה לרגע את המים. הנה, עוד רגע יחליק העט המוזהב שלו למים, ומיד נדע אם יוותר עליו או יפשיל את שרוול הז׳קט ויכניס את ידו היבשה לאסלה, אבל העט היה צבוט היטב בכיסו ולא זז. כשהזדקף הסתלק צלו ממתלה הבד שעל הקיר, וסלילי נייר הטואלט והתחבושות ההיגייניות התכסו שמש והאירו את השירותים בוורוד, רק פרסת קטיפה למרגלות האסלה וסלסולי תחרה פרחונית על המושב חסרו להשלמת האווירה השמחה של המקום הזה.
״את מרוצה מהדירה?״ שאל, ויצא מהשירותים ולא סגר אחריו את הדלת.
״כן, היא בסדר.״
״בשביל אמא שלי זאת עסקה טובה,״ אמר. ״היא הרוויחה שתי ציפורים במכה.״
״מי הציפור השנייה?״ שאלתי, ואביתר שמע ציפור והחזיר את פניו מהחלון והוליך את עיניו אל התקרה ותר אותה, עד שחזר להביט ברחוב.
״הבן שלך, עד כמה שהבנתי, היא משגיחה עליו כשאת בעבודה, יופי של תרפיה בשבילה.״
״אף פעם לא ראיתי את הילד שלי בתרפיה למישהו,״ אמרתי והשתתקתי. כתפיו של מישאל נקמרו פנימה כמו שמקשיתה את גווה החתולה שבדלועים בהרף שלפני הזינוק. אם יזקוף את שכמותיו יגבה בכמה סנטימטרים. לולי היה בעל הבית שלי, הייתי מסיבה את תשומת לבו לעמוד השדרה שלו ולסנטימטרים שנגדעים מגובהו, והוא היה אז מזדקף, מתמתח ומתנשא מעלי בקומתו. צל חיוך צץ בזוויות פיו וקימט את שפתיו. הוא אחז בידית הדלת והביט בי, ואני הבטתי בקבקבים שלי.
״תזכרי זוהרה, אם לצייר, אז כוכבים ולא דגים,״ אמר, ופנה לדלת ויצא. עכשיו שקרא לי בשמי ואמר זוהרה, הצטערתי על המכנסיים המרופטים שלי ועל שורשי השיער שחשפה גומיית המשרד. כל העולם קורא לי זוהרה אבל בפיו יש לשמי צליל הדור ואלגנטי, כזה שקבקבים של ספונג׳ה לא יאים לו. אביתר שאל מה זה תרפיה ומי זה האיש הזה, ואם עכשיו נצטרך להחזיר לו את הדירה, וכששמע שזה האבא של חגי, השעין את רקותיו על אגרופיו ותהה בקול על היתרונות הרבים שיש לחגי ועל זה שנוסף להם עכשיו.
אחרי הביקור הראשון שערך בעל הבית שלנו בדירה ראינו אותו שוב מדי פעם כשבא לבקר את הוריו בשבתות והביא את חגי אתו. את הרכב השכור החליף בטויוטה כסופה, ומהר מאוד למד אביתר לזהות את רחש המנוע והיה נדרך עם כל טויוטה שחלפה מתחת לחלון שלנו.
פעם אחת ויחידה אמר: ״כיף לחגי שיש לו אבא,״ ולא חזר על כך. כבר מכיר את כוחה של השתיקה בנושא הזה, כשם שהוא יודע את ערכה של הצעקה.

עכשיו חפר בגביע הקוטג׳ ומעך גריסי גבינה ופרצי בכי קצרים עוד טלטלו אותו, ובהפוגות שבין הפרצים נשמע ענף של הברוש חובט בחלון. ריסיו רטובים ודבוקים נרדם על הרצפה, גביע הקוטג׳ בין רגליו. מוכנית הושיט לי את גפיו שאפשיט אותו ואלביש לו פיג׳מה, והלך לשירותים ישנוני ורפוי, רועד מהשתנקויות שאחרי הבכי. מצונף כעובר נשכב במיטה, ברכיו מקופלות אל הבטן והזרועות אסופות אל החזה, כאילו ביקש לצמצם את החיכוך שלו עם העולם. הברוש התנועע בחלון וטלטל צל על לחיו. פרשתי עליו שמיכה וידעתי שבשאריתו של הערב הזה יתחרה המצפון בתחושת ההחמצה, ובמקרה הטוב יובסו שניהם במקלחת. המראה שמעל הכיור החזירה לי בבואה יגעה ומדולדלת, אין ברירה, צריך להכיר בכך שהגיע הזמן לעזור לטבע. ממחר כפיפות בטן לחיזוק השרירים, ובנוגע למה שמעל הבטן רצוי להשביח את מלאי החזיות ולקנות כאלה שזוקפות את מה ששמט הזמן, וגם למצוא תקנה לשערות שאזל הצבע משורשיהן. גם למישאל כבר הכסיפו הצדעיים, אבל נראה שחזותו תישאר צעירה כל עוד לא ילבין השיער של חזהו ובטנו תישאר שטוחה.

ענן אדים פרץ מפתח המקלחת, שייט אל הנורה במסדרון ונמוג בתקרה, מוקדם מדי היה לישון ומאוחר מדי לדברים שתובעים כובד ראש. הדלקתי את הטלוויזיה ושייפתי ציפורניים מולה. פעם ראשונה שהציע לי להיפגש אתו ואמרתי ״לא הערב״, כאילו הבטיח לי מישהו שיהיה עוד ערב. זוג התנשק בטלוויזיה והשפתיים שלי נקמצו כאילו מיד אנושק גם אני, השחקנית נאנקה וגנחה וגם אני פתחתי את פי ונשיפת פיהוק ארוכה נפלטה ממנו. פסיעות קלות ופסיעות כבדות עלו מהמדרכה, מישהו מיהר ללכת ומישהו נחפז לחזור. שלושת הברושים הסמוכים לקיר הבית מסתירים אותנו מהרחוב, אבל הרחוב לא מוסתר מאתנו, יש לנו חרכי הצצה בין הענפים וכשמתעבה הסבך אנחנו גוזמים לעצמנו חלונות. העצים האלה שכל חלקת קיומם היא גומה בקוטר גזעם מותחים את עצמם לגובה ומתארכים.
אודליה אמרה פעם שעצים מצליחים להתקרב לשמים יותר מבני האדם.
״אבל בני האדם בונים מגדלים שמקצרים את המרחק,״ אמרתי.
״אלוהים לא בעד זה, ראית מה קרה עם מגדל בבל.״
״תדעי לך שאין דבר כזה שמים,״ אמרתי, ״יש אטמוספירה ואחריה מתחיל החלל.״
אודליה נבהלה, כתוב בפירוש: ״בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ.״ אני והיא ישנו אז באותו חדר והתבוננו בעולם מאותו חלון. כששכבנו על הגב ראינו את השמים, צלולים מאוד וכחולים, וכשהתרוממנו על מרפקינו ראינו את הגדר של הקיבוץ ואת שדה הכרוב שהשתרע ממנה אל האופק, כאילו מחוטי התיל של הגדר ועד סופו של העולם, לופפים עלים זה את זה ומעבים גולגלות כרוב ירוקות.
אחרי שנים אמרתי לה שצדקה, האטמוספירה שייכת למורים לפיסיקה, ואנחנו, כמה עצוב היה לנו אלמלא היו שמים. אז כבר לבשה חצאיות ג׳ינס ארוכות ושרוולים שכיסו את המרפק, וכבר היתה פרקליטה נלהבת של אלוהים. ובכל השנים שעברו מאז לא הכזיבה אותו, אם לא תיזקף לחובתה שתיקתה ההמומה והמבולבלת, כשהריתי ללא חופה וקידושין והבאתי לעולם ילד שאין לו אב.

מחר אקנה שני גביעי גבינה ואבקת סוכר, ריח הלביבות ישיג את אביתר בדרך מהגן הביתה. הוא ירוץ ואני אחשוש מאבן, מחוט ברזל או מחתול שיסתבך בין רגליו וימעיד אותו, כאילו ילדים רצים מועדים לאסון. מתי נגמלים מהפחד הזה, בילד השני? ברביעי? בשמיני? כשהזאטוטים של אודליה קופצים מגג המקלט, היא שומעת את הנעליים שלהם נחבטות בבטון ומחייכת כאילו העולם צופן לברואיו אך טוב כל עוד לא הוכח אחרת, ואם מוכח אחרת, ויש קרע בשפה או גבה שסועה, היא אומרת שהכול תלוי באיך מפרשים את הדברים: ״את לא חושבת, זוהרה, שזה יכול היה להיגמר הרבה יותר גרוע?״
פסיעות התקרבו לבית ומישהו שפשף סוליות בברזל שמגרדים בו את הבוץ. מילכה זוקרת עכשיו בוהן תחת השמיכה ומתיקה אוזן מהכר. כשמשאית הזבל תנהם ומריו יתעורר, תהיה היא דמומה כמו אבן בחצי המיטה שלה, כשתקום כבר יהיה הצד שלו קר לגמרי. אחר כך יאחד כיסוי הקורדרוי הכתום את שני הצדדים, ובכל יום שלישי, בכביסה הגדולה, ייתלה הסדין הכפול על החבל. ולחשוב שפעם נבללו החום והלחויות של שניהם בסדין האחד.
״אל תרחמי על עצמך,״ אמרה לי לפני כמה ימים. ״יש לא מעט שמקנאים בך.״
״אבל רוב העולם חושב שמשהו דפוק אצלי בגלל שלא התחתנתי,״ אמרתי.
״רוב העולם? אז רוב העולם טועה.״
היא שילבה אצבעות על הבטן ואמרה: ״הכי גרוע זה כשאין כבר למה לחכות. שהשינוי היחיד שיכול לבוא הוא רק מהגוף שלך, לחץ דם, סכרת, טרומבוזה, משהו מהצרות האלה.״
אודליה היתה אומרת: ״מה זאת אומרת אין למה לחכות, מה עם המשיח?״ אבל כיוון שהמשיח לא נראה לי כמו השינוי שמילכה מייחלת לו, שתקתי. לא יכולתי לספר לה שאני בדיוק אז התחלתי לחכות, מישאל צלצל אלי ולא בענייני הדירה.
אביתר מלמל הברות קטועות, רסיסי חלומות שחולמים ילדים שבכו ונברו בגבינת קוטג׳ עד שנרדמו. גפיו עוד היו מכונסים אל בטנו בתנוחה עוברית כאילו שותקו, המערבל שהתעקם חנה למראשותיו, הפוך על גגו, גחונו המקומט כלפי מעלה.
רכנתי אליו עד שחשתי את נשימותיו על השפתיים שלי, חמות וקצובות. גררתי מזרן מהסלון אל הרווח שבין המיטה שלו לצעצועיו ושכבתי, חייל מפלסטיק הכתיף את נשקו מעלי, ג׳ירפות גומי חרצו לי לשון, פיל זקר טלף והרכין את חדקו, וכשהתעוררתי כבר עמד בחלון חיוורון אפור.