שרוליק שלי מיהר בבוקר לעבודה. הוא נעל נעל אחת, את השנייה החזיק ביד, ואז, באחת, פסק לבו לפעום. הוא צנח מהמיטה על הרצפה הקרה ומת עם הנעל ביד.
בן ארבעים ואחת היה שרוליק שלי וככה סתם ביום בהיר אחד הלך.
יחפה, עם כתונת לילה דקה, עמדתי באמצע חדר השינה וצעקתי, ״הצילו, שרוליק הלך! הצילו, שרוליק הלך!״
כשנגמר לי הקול עמדתי והסתכלתי פעם על הילד שלנו איתן, שהיה אז בקושי בן ארבע, ופעם על שרוליק המת, ושאלתי את עצמי מאין יבוא עזרי.
ותאמינו או לא - הוא בא.
זַייצ׳יק הסַפָּר הגיע בריצה, נכנס לחדר השינה, ניער פעמיים - שלוש את שרוליק המת, קרא לו ודיבר אליו, אחר-כך הגיש לי כוס מים, חיבק את איתן הקטן שלי ורץ לקרוא לד״ר וולמן, שהגיע אחרי זמן קצר, הסתכל על שרוליק שלי ואמר, ״לאה׳לה, אני נורא מצטער.״
אני לא זוכרת מה היה אחר-כך.
שבעה ימים שאבתי אל תוכי תרופות. רוזה השכנה היתה אחראית על הכיבוד וזייצ׳יק על האירוח. הוא קיבל את השכנים שבאו לנחם, שיחק עם איתן שלי, סיפר לו סיפורים והשכיב אותו לישון.
שבעה ימים ושבעה לילות ישב אתנו מר זייצ׳יק הספר.
בסוף השבעה, כשחזרנו מבית-הקברות, הודיע לי, ״ממחר את עובדת אתי במספרה.״
***
עד ששרוליק שלי מת לא הכרתי את זייצ׳יק האיש.
זייצ׳יק היה בשבילי סַפָּר עם בריליינטין בשיער, עם חליפה לבנה, נעלי לכה שחורות ועיניים ירוקות. זייצ׳יק היה החבר של שרוליק, ושרוליק שלי עליו השלום היה החייט הכי טוב, וגם היחיד, בשכונה.
ימים ולילות היה שרוליק שלי תופר לזייצ׳יק חליפות לבנות בהזמנה. ואני אהבתי לראות אותו גוזר את הבד הלבן, מחזיק בין שיניו סיכות דקות, מסמן את פסי התפרים בגיר אפור, תופר אותם בחוט מכליב, מודד את המרחק בין הכפתורים.
אמן, ממש אמן, אמרתי לעצמי. שעות הייתי מסתכלת עליו גוזר את הבדים, מעצב את הצווארון, מחבר לז'קט את השרוולים; ולמרות שהיה מבוגר ממני כמעט בשמונה-עשרה שנים, הרגשתי שהתחתנתי אתו מאהבה גדולה.
כששרוליק הביא אותי לשכונה הייתי אולי בת שמונה-עשרה. למזלי הוא בא לקיבוץ לפגוש את מרדכי. מרדכי היה המדריך שמצא אותי בבית-היתומים בפולניה, וגם האיש היחיד מהעיירה של שרוליק שבא לארץ לפני המלחמה. רק מרדכי ושרוליק נשארו מעיירה שלמה. אשתו של מרדכי היתה אישה משונה, יפה ושתקנית. כל שעות היום היא עבדה במחסן של המשק ובמזכירות, ובערב עבדה בשמירה. שני הילדים שלה היו קטנטנים וגדלו עם מטפלת בבית-התינוקות. אני רוב הזמן נשארתי בבית הילדים הגדולים, ופעם ביום מרדכי בא לראות מה שלומי.
את שרוליק שלי פגשתי אצל מרדכי כבר בשבוע הראשון שהגעתי לארץ מאז, בכל פעם שהגיע לבקר את מרדכי בקיבוץ הוא ביקש לפגוש גם אותי.
תמיד היה מגיע עם ממתקים וספרים, ומדי פעם גם תפר לי חצאית או שמלה.
מרדכי סיפר לי שגם לאשתו של שרוליק, שהלכה, קראו לאה׳לה.
אחרי שנתיים, כששרוליק הציע לי לבוא לחיות אתו, לא היססתי לרגע.
אני הרי כל-כך סבלתי בקיבוץ. הייתי רזה וחלשה. בכל פעם שנתנו לי אֵת וטורייה פחדתי שהידיים ייפלו לי מהכתפיים, והריח של האדמה שיתק אותי ועשה לי צרבת. זה היה בשבילי ריח של מלחמה.
בשדות, בפרדס ובמטע נחנקתי, בכל עונת פריחה קיבלתי התקפי אסתמה, ברפת קיבלתי בעיטה מהפרה, ובלב ידעתי שאף קיבוצניק לא יתחתן אתי.
הרגשתי שהגורל הביא לי את שרוליק - האמנתי שנועדנו זה לזו. אני הייתי אז - לפי מה שהחליטו בקיבוץ - בת ח״י שנים, והוא היה כבר איש עם ניסיון שחי פעמיים ח״י שנים.
כבר ביום הראשון שלי בשכונה פגשתי את זייצ׳יק הספר בפתח המספרה.
שרוליק חיבק אותי חזק, ובקול רועד אמר לזייצ׳יק, ״תכיר, זאת לאה׳לה, עוד פעם לאה׳לה שלי.״
ועד היום אני שומעת את שרוליק אומר לי, ״לאה׳לה, תכירי, זה זייצ׳יק היפה, אנחנו חברים משם.״
זייצ׳יק חייך ואמר, ״ככה יחד, שכנים, מיטה מעל מיטה.״
״בזמן הפנוי,״ הוסיף שרוליק, ״אחרי שניקינו את הג'ורות ואחרי שאכלנו מרק עם דרעק, זייצ׳יק עיצב שם פריזורות.״
״ושרוליק שלך,״ אמר זייצ׳יק, ״תפר שם חליפות פסים.״
״כמו שאת רואה, מַיין קינד,״ אמר לי זייצ׳יק בפגישה ההיא, ״צריך מקצוע בשביל לחיות.״
ושרוליק חזר אחריו, ״כן, לאה׳לה, צריך מקצוע בשביל לחיות.״
גם אחרי החתונה שלנו היה זייצ׳יק הספר קשור לשרוליק. הרבה פעמים אחרי יום העבודה הגיע אלינו לבחור או למדוד חליפה. לילות שלמים הוא היה מתלחש עם שרוליק בחדר העבודה.
פעם אפילו התפרצתי אל חדר העבודה הקטן ובכיתי לשרוליק שהוא יותר מדי הבעל של זייצ׳יק.
שרוליק האדים וזייצ׳יק החוויר.
״יש לנו ברית,״ ענה לי אחרי שתיקה ארוכה.
ככה הבנתי שאסור לפגוע בזייצ׳יק. ביקשתי סליחה, ויותר לא התערבתי, אבל בלב היה לי קצת כעס על זייצ׳יק שמגיע אל שרוליק בערב ובגלל שאין לו אישה וילדים הוא נשאר עד אמצע הלילה כאילו שגם לשרוליק אין משפחה.
***
כשנגמרו ימי השבעה, אחרי שלקחתי את איתן הקטן לגן, לא חזרתי לבית הריק. עד היום אני לא יודעת מה דחף אותי לקבל את ההצעה של זייצ׳יק ולהגיע אליו לעבוד אתו במספרה.
אני חושבת שפחדתי שלא יהיה לי כסף בשביל איתן שלי, אולי פחדתי שאשתגע בבית ריק.
במספרה של זייצ׳יק, כמו תמיד, הכול היה נקי ומצוחצח, המראות, הכלים, הכיור, המגבות, הסינרים והרצפה, אבל כשהגעתי הציע זייצ׳יק שאני אהיה המנקה.
״הכול כבר נקי,״ אמרתי לו.
״אני אוהב את המספרה מבריקה.״
אחרי שבוע שניקיתי מספרה נקייה פרצתי בבכי. ״אני לא רוצה רחמים,״ אמרתי בקול חנוק ויצאתי בריצה מהמספרה. זייצ׳יק רץ אחרי ותפס אותי בכתף.
״מקצוע,״ אמר לי בשקט, ״צריך מקצוע בשביל לחיות.״
״אבל אין לי מקצוע,״ אמרתי לו בייאוש.
״לאה׳לה,״ אמר לי בחום, ״משהו בכל זאת את יודעת לעשות?״
״אני יודעת לחיות עמוק-עמוק באדמה, בלי אוכל, בלי מים, בלי אור, זה מה שאני יודעת לעשות הכי טוב,״ פלטתי.
זייצ׳יק שתק. אני רעדתי בכל הגוף, וכל היום הסתובבתי עם מחשבות רעות.
למחרת בבוקר הגעתי שוב למספרה.
זייצ׳יק כבר הכין לי בפינה שולחן קטן עם בקבוקי לק, אצטון במכל פלסטיק שקוף, וזלין, פצירה, מספריים וצמר גפן בצנצנת. ולפני שבאו הלקוחות הספיק ללמד אותי כמו מומחה גדול למניקור.
מאז, בכל יום, מתשע בבוקר ועד שאיתן חזר הביתה, עבדתי במספרה.
שלושים שנה ישבתי באותו מקום, על כיסא קטן בלי משענת, מול שולחן נמוך. נשמתי ריח של אצטון, ניערתי בקבוקי לק מכל הסוגים וראיתי את האצבעות והציפורניים של כל הנשים.
ובכל יום שעבר אהבתי יותר ויותר את זייצ׳יק.
* * *
וככה סתם, אחרי מחלה קשה, גם זייצ׳יק שלי הלך.
מול העיניים אני רואה שוב ושוב את ההלוויה בקריית שאול, בלי משפחה, בלי קרובים, בלי ילדים. רק כמה זקנים מהשכונה ומרדכי מהקיבוץ הלכו אחרי הארון שלו לאט-לאט ובשקט.
אף אחד לא בכה. הדמעות שלנו הרי נגמרו לפני שנים.
לפנינו צעדו הרבנים שבאו לבקש מאלוהים מחילה ורחמים.
אני לא יכולתי להתאפק ואמרתי להם שעל האיש הזה שהלך אלוהים צריך לבכות.
אחר-כך איבדתי את הקול, אבל בשפתיים אמרתי להם שזייצ׳יק היה בן אדם, שזייצ׳יק היה מענְטְש.
דוֹרְקָה, גוּטָה וצילה פחדו שאני אתמוטט, אבל גם להן כאב הלב, ובמה הן כבר יכלו לעזור.
״מי יזכור את זייצ׳יק?״ שאלה אותי דורקה.
״ומי יזכור אותנו?״ שאלה גוטה הרבנית את דורקה.
וצילה לחשה לי, ״את זייצ׳יק שלנו אסור לשכוח לעולם.״
הדברים שלהן הכאיבו לי באוזניים כמו מכות חשמל, רציתי לבקש מהן שישתקו, אבל עוד פעם נגמר לי הקול ורק השפתיים זזו לי כמו לאילמים.
באותו זמן האיש מחברה קדישא הכין את הבור. הריח של החול עשה לי שיתוק בהרגשות ובשרידים, עמדתי שם ליד הבור כמו פסל. ד״ר וולמן, שבקושי עמד על הרגליים, נצמד אלי והסתכל לי כל הזמן בעיניים לראות אם אני עוד חיה, וגברת פּוֹלִיבוֹדָה, האישה של הקַצָב, נתנה לי קצת מים, ובטיפות שנשארו היא גם שטפה לי את הפנים.
אחר-כך היה טקס קצר. החזן אמר ״אל מלא רחמים״, וראובן מהירקות, פוליבודה מהבשר ומרדכי מהקיבוץ כיסו את הבור של זייצ׳יק בחול.
ופתאום זהו, ההלוויה נגמרה.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
