1
"רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ; וַעֲצַת הַשֵּׁם, הִיא תָקוּם" כתב שלמה המלך, החכם באדם, בספר משלי. בני הזדהה לחלוטין עם חלקו הראשון של הפסוק, ובשלושת העשורים הראשונים לחייו, רצונו ומחשבותיו התוו את דרכו בדיוק. בצעירותו היה תלמיד מבריק, חביב המורים ואהוב הבנות, מנהיג חברתי. שירותו בצבא היה מוצלח, תעודות ההערכה הרבות שקיבל העידו על כך, ותרם רבות לגיבוש אופיו ולחיזוק המשמעת העצמית שלו. באוניברסיטה בחר בלימודי משפטים וסיים אותם בהצטיינות כפי שהיה רגיל, המרצים שלו ניבאו לו עתיד מזהיר בעולם המשפט. בני הוא חלומה של כל אימא יהודייה.
כמובן, היו מעט סטיות קלות של הרכבת מהמסלול, כפי שהוא מכנה אותן, סטיות שאותן תיקן במהירות, אך דבר לא הכין אותו לאירועים שעתידים להתרחש בחייו ולא הותירו מקום לספק באשר לעוצמת חלקו השני של הפסוק שאותת לו, כי הוא נהג משנה בקטר של רכבת החיים, לכל היותר.
שעת ערב מאוחרת בנתניה, הרחובות הומים תושבים מקומיים ותיירים רבים, בעיקר יהודים צרפתים שהגיעו לבלות את הקיץ בעיר החביבה עליהם. שיעור הלחות גבוה מאוד בערבים, ומי שלא חמק למזגן נראה כמו מי שיוצא מבית מרחץ טורקי. החיוך לא מש מפניהם של בעלי העסקים, החנויות גדושות בקונים וסועדים ממלאים את המסעדות. קו האופק המסמן את המפגש של גוני הכחול של השמים והים נראה היטב, ולאורך החוף פסעו זוגות מאוהבים תחת מרבד הכוכבים, ועל פניהם חלפו כמה אנשים שצעדו בקצב מהיר.
בבית ברחוב לווינסון, קומה ארבע דירה מספר שבע, שורר אי סדר וכל האורות דולקים. בני מנסה להתארגן במהירות ומציץ מדי פעם במחוגי השעון שנעים בחיפזון, הטלפון הנייד רוטט. איפה שמתי את הנייד לעזאזל ומי זה יכול להיות בשעה כזו? הוא מטה את אוזנו ומנסה להתחקות אחר הרטט של הטלפון. כל פעם שאני שוכח את הטלפון על רטט הוא מחליט להתחבא, הוא רוטן ומקרב את אוזנו אל הספה, זה נשמע קרוב. בני מרים את העיתון שעל השולחן בסלון והטלפון הנייד נגלה לעיניו, החלקה זריזה באצבעו על הכפתור הירוק מאשרת את השיחה.
"הלו" נשמע קול נשי מהוסס קמעה מעברו השני של הקו.
"כן?" עונה בני.
"מה שלומך?" היא שואלת.
"הכול בסדר" משיב בהיסוס ומהרהר: מי זו יכולה להיות? אני לא מזהה את הקול.
"אתה לא מזהה אותי?", נימה קלה של אכזבה מתגנבת לקולה. שתיקה, המחשבות מתרוצצות בראשו של בני, מי זו יכולה להיות? אני לא מזהה את הקול ולא את המספר, חשב בעודו מנסה להסתרק.
"אני לא מזהה", נכנע לקשיי הזיכרון הקצר.
"אתה לא מזהה אותי?" שוב הטון הנעלב, הפעם נוסף רמז עבה, "נפגשנו אתמול בערב בקפה לווינסון והמשכנו אליי לדירה". בני מנסה לשחזר במהירות את התרחשויות ליל אמש. ירדתי לבית הקפה, הזמנתי אספרסו קצר והמתנתי בצד. פתאום ניגשה אליי בחורה, קצת נמוכה, תלתלים ארוכים, גמישים כמו קפיצים.
"אהה! טלי, נכון?" הכה בו זיכרון מעומעם מליל אמש. בני מתפלל שצדק.
"כן, תודה שזכרת אותי" עונה טלי בקול פגוע ומיד כמעט מוסיפה במתק שפתיים, "מה אתה עושה?"
"אני ממש ממהר" עונה בני בחופזה והופך את מדף החולצות בידו השמאלית הפנויה בתקווה למצוא חולצה קצרה. איפה שמתי את החולצה השחורה? עכשיו הוא מבחין בה מבצבצת מתוך ערמת החולצות ושולף אותה במהירות. "כל החבר'ה מחכים לי למטה, אנחנו יוצאים לבלות קצת. נדבר מחר?" מנסה לחמוק.
"אני מרגישה שלא בא לך לדבר אתי", תחושת העלבון מתחזקת.
"אני מתנצל", הוא אומר ללא כוונה אמתית, "כולם מחכים לי", הוא מוסיף במהירות ומקווה שתבין את הרמז.
"או־קיי ביי" ענתה טלי מאוכזבת וניתקה את השיחה. בסך הכול נפגשנו אתמול בקפה ועלינו אליה לבילוי חד־פעמי, שחזר בני. אני זוכר בוודאות שאמרתי לה שאני לא בנוי עכשיו לקשר, ממש לא מתאים לי קשר זוגי, אני חייב את החופש שלי אחרי שנפרדתי משירה.
בני ידע עם שירה, חברתו בשנה האחרונה, עליות ומורדות, בעיקר מורדות, ויצא פגוע ממערכת היחסים עמה. ביפ! ביפ! צפירה חזקה נשמעה מלמטה ומיד אחריה קול צעקה עמום: "אתה יורד?! אנחנו מחכים כבר רבע שעה, מה קורה?" בני מציץ מהחלון של הסלון - יואב, שי וזיו כבר למטה במכונית.
"אני כבר מגיע" הוא צועק, סוגר את החלון ומסיט את הווילון. הוא ניגש שוב לארון. אין לי זמן לבחור בגדים, חולפת מחשבה בראשו. בני שולף את הג'ינס הראשון בערמת הג'ינסים ובמהירות לובש אותו ואת חולצת הטריקו השחורה שהוציא קודם לכן. הוא נעמד מול המראה בחדר השינה ומביט בדמותו הנשקפת ממנה. אני נראה בסדר, החמיא לעצמו והעביר יד על בלוריתו לכיוון קדקודו. כל השבוע אני בחליפות ועניבות, בא לי היום ספורטיבי, שכנע את עצמו והתכופף לשרוך את נעליו.
בגדיו זרוקים על המיטה ועל הספה, על השולחן בסלון מפוזרת ערמה של ספרים ודפים, עדות לחצי הלילה הלבן שעבר עליו בלימוד לקראת בחינת לשכת עורכי הדין. הכיור מלא בכלים, חלקם עוד מאמש, הכביסה שהתייבשה תלויה על החבל עדיין, חלק מהריהוט אינו במקומו הקבוע. בני מביט בצרור המפתחות הגדול שלו. אין טעם לסחוב את כל הצרור, הוא חושב בעצלות ומחלץ ממנו את מפתח הבית. לאחר שהוא מחזיר את הצרור למגירה הוא שולח מבט אחרון בבית, שנראה כמו לאחר פריצה וחיפוש קדחתני. אסדר הכול מחר, הוא מבטיח לעצמו שוב ומכבה את האורות, יוצא ונועל את הדלת, תוחב את המפתח לכיסו הימני הקדמי. מול המעלית הוא מתלבט, מדרגות או מעלית? יאללה, רק ארבע קומות, הוא מכריע ומסתובב, מדלג במורד המדרגות.
כולם מחכים לו בחוסר סבלנות במכונית המאזדה של יואב. "לא יודע למה הוא מתעכב" אומר יואב ומתופף בעצבנות באצבעותיו על ההגה, "כאילו שהוא צריך להתאפר". כל החברים פורצים בצחוק מתגלגל. "או, הנה החבר המאופר שלנו הגיע" אומר יואב. הם רואים את בני מתקרב מימין בהליכה מהירה, פותח את הדלת האחורית ומביט בכולם מתגלגלים מצחוק - יואב במושב הנהג, שי לידו במושב הקדמי וזיו יושב מאחור.
"על מה אתם צוחקים?" הוא שואל, מתיישב ליד זיו וסוגר אחריו את הדלת.
"כמה זמן לוקח לך להתארגן? עוד מעט לא ייתנו לנו להיכנס ויש לנו עוד נסיעה של חצי שעה להאנגר 33" אומר יואב ברצינות ופותח בנסיעה מהירה לכיוון תל אביב.
"מה אני אעשה" מתנצל בני ונוגע קלות באפו, "התקשרה איזו טלי אחת שפגשתי אתמול בערב ועיכבה אותי בטלפון". מיד הוא מפטיר בהתחמקות "לא חשוב..." ומבקש מיואב להגביר את הווליום. בני לוחץ על המתג החשמלי של החלון ופותח אותו, מתמסר לרוח וצורח בעד החלון הפתוח: "להתראות נתניה! תל אביב, אנחנו בדרך אלייך!" יואב מאיץ בכביש החוף, החלונות פתוחים, הרוח טופחת על פניהם ומעיפה את שערם לאחור, והמוזיקה מחרישת אוזניים.
"לא ראיתי אתכם כל השבוע!" צועק בני בניסיון לגבור בקולו על המוזיקה, "התגעגעתי אליכם. ספרו, מה חדש אצלכם?"
"אצלי אין שום חדש" עונה זיו, הנשוי היחידי בחבורה. לפני מספר חודשים נולד לו בן. "עבודה־בית ושוב בית ועבודה וכמובן, אבא במשרה מלאה. היום סוף־סוף אני יוצא להתאוורר קצת ולצאת מהשגרה".
"למה אתה מתלונן?" משתומם בני, "אני 'מת' כבר שיהיו לי ילדים. אני בן 30, מרגיש מוכן ובשל להיות אבא טרי", הוא מוסיף בהתלהבות.
"אל תתלהב כל כך, אתה חושב שזה קל?! להחליף טיטולים, להאכיל, לקום בלילה כמה פעמים", מנסה זיו לצנן את התלהבותו ולקולו העייף מצטרף פיהוק קל. "קודם תמצא לך מישהי וחוץ מזה, אתה בעצמך עדיין ילד, בקושי מטפל בעצמך". יואב, זיו ושי חייכו.
"תמשיכו, תמשיכו לצחוק", מגיב בני בטון נעלב, "אני אתחתן בקרוב ואהיה אבא צעיר ומגניב", הכריז ונגע קלות באפו כפי שהוא עושה תמיד כשהוא נבוך.
"אתה אומר את זה כבר חמש שנים, אולי תתחיל לעשות במקום לדבר הרבה?" אמר שי בקול שקט ורציני.
"הפעם זה סופי, מיציתי את כל ההיכרויות המזדמנות" מצהיר בני. "די, אני רוצה כבר להתחתן, לא רוצה יותר לישון באלכסון". בסוף דבריו משתררת במכונית שתיקה, רק המוזיקה נשמעת ברקע וכל אחד מהחברים מהרהר בינו לבינו במה שנאמר.
יואב מאותת ימינה, בדרום העיר, ונאנח. "הגענו סוף־סוף, איזה פקקים יש בעיר הזו, מקווה שנמצא חנייה, אחרת נצטרך לחנות הרחק מההאנגר".
"הנה מישהו יוצא מחנייה" צועק שי ומצביע לעבר ג'יפ מדגם ישן. "מהר, סע לפני שיתפסו לנו", הוא מזרז את יואב. "צא מהרכב", פקד יואב על שי, "ורוץ לשמור לנו את החנייה". שי פותח את הדלת, יוצא מהמכונית בריצה לכיוון החנייה הפנויה ונעמד במרכזה ברגלים מפושקות וידיים שלובות. יואב מתקדם לעבר המקום הפנוי ושי זז הצדה. "זהו, חנינו" אומר יואב ופולט אנחת רווחה מפיו, "מזל שמצאנו חנייה, איזה סיוט בתל אביב". יואב מדומם את מנוע המכונית וארבעת החברים יוצאים ממנה ומתקדמים לעבר ההאנגר. המון נשים וגברים, נערים ונערות גודשים את רחבת הכניסה. "תראו איזה תור ארוך, מה יהיה?" אומר זיו באכזבה, "ניכנס היום?"
"תנסו להידחף, אחרת ניכנס בבוקר" אומר שי ונדחף לקדמת התור, ושלושת החברים אחריו. יואב מזהה את הסלקטור, יש לו תכנית: "אני אתחנף אליו, הוא מת על יחס".
"ערב טוב, גרגורי. זוכר אותנו? היינו בשבוע שעבר. תאמין לי, אתה נהיה יותר צעיר משבוע לשבוע". גרגורי הסלקטור מגרד בקרחתו, מנסה להיזכר. "אהה, אתם עם המאזדה האדומה, נכון?"
"בדיוק!" אומר יואב וקורץ, "אפשר להיכנס?"
"כן, כן, כנסו. הגעתם קצת מאוחר, אבל יש המון בחורות יפות בפנים" חייך גרגורי.
"יאללה חבר'ה", מסנן יואב בין שיניו, "כנסו לפני שגרגורי יתחרט". יואב נכנס ראשון ושי, זיו ובני אחריו. ההאנגר הוא מבנה תעשייתי ענק שמתחת לרצפתו השקופה הותקנה תאורה צבעונית מרהיבה ולאורך קירותיו הוצבו זרקורים ענקיים שמאירים את המקום. עמדת התקליטן צפופה, נדמה שהבעלים השתדל לצייד אותה בכל האמצעים הטכנולוגיים המקצועיים שנמכרים בארץ.
ארבעת החברים נעצרים בכניסה ומשקיפים על המבלים ממרומי המדרגות. ההאנגר מלא עד אפס מקום בגברים ובנשים בגילים שונים שבאו לשתות אלכוהול, לרקוד ולהשיל מעליהם את שאריות השבוע. "אי אפשר לזוז פה. מה קרה היום?" מתפלא יואב וכולם מושכים בכתפיהם.
"מה זה משנה? בואו נזמין לשתות ונלך לקרוע את הרחבה" אומר שי ופוסע ראשון לעבר הבר. שי וזיו מתיישבים על שני הכיסאות הפנויים שנותרו, בני ויואב נותרו לעמוד. "מה שותים, חברה?" שואל בני.
"אני לא אשתה היום" אומר יואב בטון של מבוגר אחראי, "מישהו צריך להחזיר אתכם הביתה, לא?"
"צודק, אני אשתה גם בשבילך" עונה זיו וצועק אל הברמן בניסיון להתגבר על המוזיקה הרועשת: "תן לנו שלושה וודקה רדבול וקולה אחת". הוא בקושי שומע את עצמו, אבל הברמן חד האוזן שומע היטב ובמיומנות של להטוטן מוזג שלוש כוסות רדבול וודקה וכוס קולה. "בבקשה חבר'ה, תיהנו" הוא אומר ומגיש להם את הכוסות. ארבעתם מפנים את גבם לברמן ומביטים ברחבת הריקודים הענקית, הצפופה. ברחבה, חבורות של גברים ונשים רוקדים לקצב המוזיקה על הרצפה השקופה המהפנטת. בני סורק במבטו את רחבת הריקודים ולפתע נעצר. "מי זאת הבלונדינית עם השיער האסוף? לא זוכר שראיתי אותה פה פעם" מצביע בני לעבר מרכז רחבת הריקודים. "היא באמת יפהפייה" אומר יואב וכולם מהנהנים בהסכמה.
הצעירה שעוררה את התעניינותו של בני רקדה לצלילי מוזיקת האוס, לצדה שתי בחורות נוספות, ונראה שזוגות עיניים נוספים ננעצים בה. "זיו, מה אתה מסתכל? חכה נספר לנועה!" הקניטו אותו החברים וזיו המהופנט הסמיק מעט ומלמל להגנתו: "אני רק מסתכל. מה, אסור להסתכל?"
"זאת תהיה אשתי" אמר בני נחרצות.
כולם חייכו. "עוד פעם אתה יוצא בהצהרות על אשתך לעתיד? לפי מספר ההצהרות שלך מהשנתיים האחרונות היית צריך להיות נשוי כבר אלף פעמים, אדון שלמה המלך" אמר שי לקול צחוקם של חבריו.
"הפעם זה רציני" ענה בני ופניו הרצינו.
"לפחות תיגש אליה אם אתה לא רוצה אישה וירטואלית" צחק יואב וניסה לדחוף אותו לעבר מרכז הרחבה.
"עוד מעט, עוד מעט" ענה בני בלחש ושתה מהכוס בלגימות גדולות. היא ממש מיוחדת, הרהר בהתפעלות, בדיוק כמו שאני אוהב - יופי טבעי ופשוט. מעניין מי זאת, אני חייב להכיר אותה.
תמרה הגיעה מאופקים עם חברותיה וזו הייתה לה פעם ראשונה במועדון בתל אביב. רווקה, בת 25, שערה גלי, חום בהיר צבוע בגוני בלונד. עיניה ירוקות וגדולות, גופה חטוב להפליא ומראה כשל דוגמנית שלא מימשה את הפוטנציאל. היא מזכירה במשרד עורכי דין, לוקסנבורד וטישלר, בעירה.
"אפשר כוס טקילה?" ביקש בני מהברמן ותהה אם עלייה במפלס האלכוהול בדמו תגביר את ביטחונו. "בוא כבר לרקוד" משך זיו את בני בידו, "אתה תהיה שיכור בסוף". בני נגרר אחרי זיו וממשיך להביט לאחור אל הברמן, "עוד מעט אחזור" הוא מסמן לו בתנועת יד סיבובית.
כשנכנס לרחבה החל רוקד לקצב המוזיקה בעוד די־ג'יי רומריו מקפץ בעמדה ומלהיב את הקהל הגדול. בני רוקד ומביט לכיוון תמרה, ככל שמתקרבים היא יותר יפה, הוא קובע. לפתע שי תופס בלסת של בני ומסובב אותה לעברו, "אתה תקבל נקע בצוואר" אמר לו לקול צחוקם של חבריו.
תמרה לא שמה לב למבט של בני הנעוץ בה. "בואו בנות, נלך לשתות משהו בבר" אמרה תמרה וצעדה לכיוון הבר, אחריה ימית ושלי. "איזה מדהים המקום הזה, הדי־ג'יי פצצה והמקום ענק ומושקע" אומרת ימית ומתיישבת בכיסא הימני בבר. תמרה ושלי התיישבו לידה. "כן בנות, מה בשבילכן?" שאל הברמן שנראה צעיר מהן בכמה שנים.
"תן לנו משהו קל, אנחנו לא רוצות להשתכר" אמרה שלי כשהיא משחקת בשערה. הוא חמוד, חשבה והמשיכה להסתכל עליו ולפזר את שערה.
"אפשר להציע לכן מיץ פטל?" צחק הברמן, אך ימית הביטה בו במבט נוקב שגרם לבחור הצעיר להתחרט מיד על דבריו. "סליחה, לא התכוונתי להעליב. קחי בירה על חשבון הבית", הוא התנצל והגיש להן שלוש כוסות בירה מהחבית. הבנות לגמו מעט מהכוס והביטו ברחבת הריקודים.
"בנות, אתן רואות את חבורת הבנים הזאת?" שאלה ימית והצביעה על בני וחבריו. "הם כל הזמן מסתכלים עלינו. מהרגע שהם נכנסו הבחור הגבוה לא מפסיק להסתכל לעברנו".
"מה את בלחץ" אמרה תמרה בביטחון ופיזרה את שערה מאחורי כתפיה, "אם לא מתאים לנו ננפנף אותם" גיבשה תכנית מילוט.
ארבעת החברים ישבו לצד אחד מקירות ההאנגר וסקרו לסירוגין את הרחבה ואת הבר. מדי פעם הציצו בבני, שהביט בתמרה כמהופנט. "מה יהיה, בני? אולי תיגש אליה? היא יושבת בבר, זו ההזדמנות שלך" לחץ יואב.
"או־קיי, אני הולך אליה" אמר בני, אזר אומץ והחל להתקרב אל הבר בצעדים מהוססים קמעה. מה אומר לה? אני מתרגש, הכול מבולבל לי בראש. ואם היא תדחה אותי? איזה פדיחות, חשב והחליק את ידו על שערו. תמרה וחברותיה, פניהן לרחבה, לא הבחינו בבני מתקרב אליהן. שני מטרים לפני תמרה בני מרגיש שרגליו אינן נשמעות לו. הוא מגיע אל תמרה כשראשו סחרחר עליו. "היי, נעים מאוד, אני בני" אמר והושיט את ידו אליה. "פעם ראשונה פה?"
תמרה המופתעת סובבה את ראשה אליו. "נעים מאוד", ענתה בקולה השקט, "אני תמרה. כן, זו הפעם הראשונה בהאנגר" אמרה ולחצה את ידו בעדינות. בני היה מוקסם. איזו עדינה, חשב והסתכל לעבר ימית, שהבינה את הרמז העבה ופינתה את הכיסא שלצד תמרה. בני התיישב במקומה במהירות.
"מאיפה את?" המשיך לחקור ובחן את פניה מקרוב.
"מאופקים", ענתה בטון שלו. אופקים? איפה זה? הרהר בני בבורות ובחיוך שנועד להסתיר את המבוכה הגוברת שאל: "ומה את עושה בחיים?"
"אני מזכירה במשרד עורכי דין". מה זה, ראיון עבודה? חשבה לעצמה וחייכה. במבט בוחן קבעה: אין קליק. בחור נחמד, לא יותר.
"אוו" השיב בני בהתלהבות שקטעה את חוט מחשבתה, "אני סטודנט לתואר שני במשפטים ומתמחה במשרד עורכי דין, אני ממש לפני הבחינה של הלשכה. יש לנו משהו משותף", חייך.
"נכון", ענתה ביובש ומיד קטעה את השיחה. "טוב, בנות - קדימה לרחבה, יש את השיר שאני אוהבת". תמרה רצה לרחבת הריקודים, ימית ושלי בעקבותיה ובני, נבוך מאוד, נשאר לעמוד לבדו ליד הבר. דבר כזה עוד לא קרה לו. "אפשר את מספר הטלפון שלך?" צעק אל תמרה המתרחקת בניסיון להציל את כבודו האבוד.
תמרה לא ענתה. היא שמעה אותו, אך עשתה עצמה לא שומעת ובני חזר אל חבריו בהליכה שפופה וראשו תקוע ברצפה.
"מוצא חן בעינייך?" שאלה ימית את תמרה.
"לא יודעת, לא בטוחה שהוא לטעמי. עזבי, אני לא בעניין" והחוותה בידה תנועת ביטול. תמרה הגבירה את קצב הריקוד, בני שב אל חבריו שחזרו לרקוד.
"נו, מה יצא?" צחק שי.
"לא יודע. דיברנו קצת, ביקשתי טלפון ולא ענתה לי" השיב בחיוך נבוך והחל ללכת לפינת הישיבה. הוא לא זוכר מתי בפעם האחרונה מישהי דחתה אותו.
"לא נורא. באנו ליהנות, בוא נרקוד" משך אותו שי חזרה לכיוון הרחבה. זיו מציץ בשעונו, "יודעים מה השעה?!" צעק מבוהל, "שתיים בלילה! אשתי תהרוג אותי, בואו נחזור". בכל בילוי התפקיד של זיו הוא השעון הדובר ומאז שהתחתן ונולד לו בנו הוא קצת לחוץ. "עוד פעם הנשוי הזה הורס לנו את הכיף" רטן יואב. "טוב, אין ברירה. יאללה, בואו נחזור" הוסיף בהכנעה והתקדם לכיוון היציאה. בני לא רצה שהערב ייגמר, הוא הסתובב לאחור והתבונן בתמרה. חבל, הרהר באכזבה עמוקה, כל כך רציתי להמשיך ולדבר אתה. בראש מורכן הלך לעבר היציאה ושם היה גרגורי עומד עדיין בתנוחת שומר ראש, שריריו מותחים את חולצתו שמאיימת להתפקע. "ביי גרגורי", מתחנף יואב שוב, "ניפגש בשבוע הבא".
"מה, כבר הולכים? יש מחר בית ספר?" צחק גרגורי. "אתה רואה, זיו, אפילו גרגורי צוחק עלינו" אמר יואב בעצבנות מעושה ונתן לזיו מכה קטנה בעורפו. זיו ניסה להתחמק, אך כף היד של יואב פגשה את צווארו והותירה בו סימן אדמדם. "אנחנו עייפים, מחכה לנו עבודה מחר" עונה יואב בקול מתנצל משהו והם ממשיכים לצעוד לעבר המכונית. הם מתיישבים במקומות הקבועים שלהם ויואב מניע את המאזדה.
הכבישים בתל אביב כמעט ריקים והנסיעה הביתה, לנתניה, תהיה קצרה יותר. "חבל, כל כך רציתי להמשיך לדבר עם תמרה", אומר בני ורואה את פניה היפות בעיני רוחו.
"שכח ממנה, נראה שהיא לא בעניין שלך" עוקץ אותו זיו.
אני מקווה שאפגוש אותה שוב בשבוע הבא, פה בהאנגר, חשב בני והניח את ראשו על המשענת. הוא החל לנמנם ומדי פעם ראשו נשמט ונגע בכתפו של זיו, שנתן לו מכה קלה עם מרפקו. אז בני מתעורר לשניות מספר ונרדם שוב.
תנועת המכוניות הדלילה מאפשרת ליואב להגיע לנתניה לאחר עשרים דקות של נסיעה מהירה. בני המנומנם יורד ראשון. "ניפגש בשבוע הבא, באותו המקום ובאותה השעה" הוא אומר וסוגר את הדלת האחורית. "תשתדל לא להתעכב עם האיפור" אומר שי לקול צחוקם של יואב וזיו, אך בני מסתכל עליו ואינו מבין את הבדיחה. הוא עייף כל כך שאפילו הוא אינו מנסה להבין. "לילה טוב" אומר בני וצועד לכיוון הבניין. המכונית של יואב מתרחקת ובני פותח את דלת הזכוכית של הבניין ולוחץ על כפתור המעלית. הוא מציץ במראות שתלויות על קירות המבואה. אני דווקא נראה טוב, חלפה במוחו מחשבה שחצנית מעט, מעניין למה היא התעלמה ממני. המעלית נפתחה ובני עולה לדירתו, השעה שלוש בלילה כמעט. בני נעמד מול דלת הדירה, מכניס את ידו לכיס ומוציא את המפתח, מבטו נעצר בשלט שתלה על הדלת - כאן גר בני שדה. מתי אחליף אותו? הוא מעביר את אצבעותיו על אותיות שמו ומהרהר: היה מתאים כאן מאוד שלט אחר - כאן גרים בכיף בני ותמרה שדה.
בני פותח את הדלת, מדליק את האור בסלון וניגש למקרר. הוא מוזג לו כוס מיץ תפוזים ומתרווח על הספה בסלון. מחשבה נעימה מתחילה להתמקם בראשו, אני אוהב את יום חמישי, מריחים את סוף השבוע, אבל עיניו מתמקדות בערמת הספרים והדפים שמולו והוא מביט בה ונאנח. עוד כמה חודשים לבחינה וזהו, הוא מהרהר ומצייר בדמיונו טבלת ייאוש. בני מניח את הכוס הריקה על השולחן, פושט את בגדיו וזורק אותם כהרגלו על הספה ומשם הולך לחדר השינה, היישר אל המיטה שקורצת לו. הוא נשכב על גבו ונרדם מיד.
