אני רצה.
אני רצה ביער מואר באור ירח. הענפים קורעים את הבגדים שלי, וכפות רגלי נתפסות בשרכים הרוכנים תחת השלג.
שיחים קוצניים חותכים את כפות ידי. הנשימה נשנקת בגרוני. זה מכאיב. הכול מכאיב.
אבל זה מה שאני עושה. אני רצה. אני מסוגלת לעשות את זה.
בזמן שאני רצה יש לי תמיד מנטרה בראש. זמן הריצה שאני מבקשת להשיג או התסכולים שאני מסלקת במהלומות רגליים על מסלול הריצה.
אבל הפעם הולמת בקרבי מילה אחת, רק מחשבה אחת. ג'יימס. ג'יימס. ג'יימס.
אני חייבת להגיע לשם. אני חייבת להגיע אל הכביש לפני ש...
והנה הוא, נחש זפת שחור, מואר באור ירח. לאוזני מגיעה נהמה של מנוע מתקרב, והקווים הלבנים זוהרים באור בוהק כל כך עד שהוא מכאיב לעיני. הגזעים השחורים של העצים הם כמו קווים מפרידים על רקע האור.
הגעתי מאוחר מדי?
אני כופה על עצמי לגמוא את שלושים המטרים האחרונים ומועדת מעל בולי עץ שצנחו על הקרקע. לבי הולם בחזי כמו תוף.
ג'יימס.
והגעתי מאוחר מדי - המכונית קרובה מדי. אני לא יכולה לעצור אותה.
אני צונחת על משטח הזפת בזרועות פרושות.
״תעצרי!״
כואב לי. הכול כואב לי. האור בעיניים. הכאב בראש. בנחיריים שלי יש צחנת דם. הידיים שלי דביקות מדם.
״לאונורה?״
הקול עמום ובוקע מבעד לערפל של כאב. אני מנסה לטלטל את הראש. השפתיים שלי לא מצליחות לבטא אף מילה.
״לאונורה? את בסדר. את בבית חולים. אנחנו לוקחים אותך לסקירת אם־אר־איי.״
זו אישה, והיא מדברת בקול רם וברור. הקול שלה מכאיב.
״יש מישהו שכדאי שנתקשר אליו?״
אני מנסה שוב לנענע את ראשי.
״אל תזיזי את הראש,״ היא אומרת. ״נפגעת בראש.״
״נורה,״ אני לוחשת.
״את רוצה שנתקשר אל נורה? מי זו נורה?״
״זאת אני... זה השם שלי.״
״בסדר, נורה. רק תנסי להירגע. זה לא יכאב.״
אבל זה מכאיב. הכול מכאיב.
מה קרה?
מה עשיתי?
