בכל לילה, אחרי שאשתי נרדמת - אני נכנס לפייסבוק ומציץ על דפנה, האהבה הגדולה של חיי.
*
דפנה ואני נפרדנו ארבעה חודשים לפני שפגשתי את שלומית, אשתי.
היינו יחד שנתיים, מיטלטלים באהבה נוראית ומופלאה, שגרמה לשכנים להגיש נגדנו תלונות בגלל צעקות וקללות וזעקות של עונג ושבר, שבקעו כדרך קבע מהדירה.
היינו מהזוגות האלו שלא מפסיקים לגעת, בבית ובחוץ. ככה גם רבנו, באותה תשוקה נטולת בושה שהעלתה סומק בפני אלו שצפו בנו מהצד.
השכנים תיעבו אותנו, בעלי דירות סילקו אותנו, חברים הפסיקו להתקשר, דפנה הועפה מהמכללה בגלל יותר איחורים מימי לימוד, אני איבדתי עבודות והמשפחה שלה שנאה אותי כמעט כמו ששלי תיעבה אותה.
אבל זה לא הזיז לנו.
היינו חומר בלתי יציב בעל אנרגיה מחורפנת שהבעיר את הסדינים, הספיג את הכריות בים של דמעות ומעולם לא ידענו שובע זה מזו - עד שדפנה נכנסה להיריון.
*
היריון הוא נייר הלקמוס שמודד כל זוגיות, וכשדפנה הרתה - משהו בתוכנו זעק שאסור שנביא יחד ילד. האהבה שלנו הייתה סופה הרסנית של יצר ושיגעון, שכילתה אותנו בעונג ובייסורים ולא היה בה מקום לגלגל שלישי.
ברגע שהבנו את זה - דפנה הפילה ונפרדנו, כי חלמנו על משפחה והיה ברור שזה הדבר האחרון שנוכל לתת זה לזו.
*
החודשים אחרי הפרידה היו הקשים בחיי, האוכל איבד מטעמו והשקיעות הפכו אפורות. הייתי ניצת מחדש רק אם דפנה התקשרה, וכשהשיחה הסתיימה מיד נזרקתי חזרה אל השממה.
לפעמים לא התאפקנו ונפגשנו
ובכינו
ושאגנו
וכשהיינו צריכים להתנתק זה הרגיש כמו לקרוע את העור מהבשר.
אחרי כמה מפגשי עינויים הבנו שחייבים להיות אמיצים ולחתוך לעד.
אם היא התקשרה - לא עניתי,
ואם רציתי לדבר איתה ביקשתי מחבר שיבוא לשמור עליי כדי שלא אעשה שטויות.
*
אחרי ארבעה חודשי גיהינום הכרתי את שלומית, שהייתה כל מה שדפנה לא;
שקולה,
רגועה,
סבלנית.
אף פעם לא רבנו בצעקות אבל גם לא אהבנו בזעקות.
השכנים, המשפחה והחברים אהבו אותנו וגם אנחנו אהבנו זה את זו, אבל על אש קטנה.
שלומית ואני כבר היינו לקראת סוף שנות השלושים לחיינו והשתוקקנו לילד, לכן לא חיכינו הרבה ואחרי שמונה חודשי חברות התחתנו, כשמתחת לשמלת הכלה כבר התבשל הבן שלנו.
*
כשדפנה שמעה שהתחתנתי היא שברה את כל הריהוט בדירה שלה, התקשרה אליי וצרחה וקיללה ובכתה ואהבה וכל מה שרציתי היה לנסוע אליה, להיצמד לגופה העירום ולא להינתק לעולם.
אבל החזקתי את עצמי, אלוהים יודע איך. אני חושב ששלומית הייתה חולה והייתי חייב להישאר ולטפל בה.
*
בכל לילה, אחרי ששלומית נרדמת - אני מציץ בדף הפייסבוק של דפנה, שם היא כותבת כמה רע לה ושהגברים בחייה דפוקים.
מדי כמה שבועות היא מעלה תמונה של מישהו שהיא יוצאת איתו, כותבת שהוא מדהים וכעבור שבועיים התמונה נעלמת והמרמור שב ומציף את הדף.
אצל שלומית ואצלי החיים זורמים בקצב אחר, אשתי דחפה אותי להיות עצמאי ולייצר לעצמי מקצוע שאני אוהב, שכרנו בית מחוץ לעיר שבו אנו מגדלים את הבן שלנו, והחיים מתוקים ורגועים.
אז למה אני עוקב בכל לילה אחרי דפנה?! למה אני מתאווה לחזור ולהיטלטל על הספינה הטרופה שלנו?!
*
שחר בוכה בעריסה ואני מתנתק מהמחשב וצועד איתו בדירה, מנדנד בין זרועותיי, נושק לכפות ידיו הזעירות ושר לו שירים. אנחנו חולפים ליד מסך המחשב ואני רואה שדפנה העלתה סטטוס חדש: "מאז שנפרדנו הלב שלי מרוסק. אני טובעת בשברים, נחתכת בפינות."
אני עושה לה לייק, כדי שהיא תבין שגם אני מרגיש ככה ומיד מבטל אותו, כי זה לשחק באש ושום דבר טוב לא יצא מזה.
*
שחר אכל, נרדם ואני מביט בו ישן - הוא הדבר הכי יפה וטהור בעולם העקום שלי.
אני מכבה את המחשב, נכנס למיטה ומרגיש שדפנה מתגנבת איתי אל בין הסדינים. שלומית נצמדת אליי מאחור ומחבקת אותי, זה נעים וחם ושייך ואני חושב שסוף כל סוף, אחרי שנים, אני עובד בעבודה שאני אוהב, חי בבית שכיף לי לחזור אליו, עם אישה שטוב לי איתה וילד הורס, ושאולי הגיע הזמן להודות בקול באמת הצינית שאף אחד לא מדבר עליה;
שלפעמים אנחנו לא מתחתנים עם האהבה הכי גדולה שלנו כי זה בלתי אפשרי, ושיש בחיים האלו דברים חשובים ושווים וטובים יותר מ"אהבות גדולות", ואלו הן האהבות הקטנות, שלא הורסות ומטיחות וקורעות אותך לחתיכות.
אני משתוקק שמישהו יכתוב כבר שיר על האהבות הקטנות, אלו ששומרות אותך שפוי, שבונות ומטפחות ומשגיחות עליך באמת. אולי אני אעשה את זה. כן, זה מה שאעשה. זה מה שאעשה...
