סרנדיפיטי

יום שלישי, 8 ביוני

הרגשתי זחוח.
בעוד שבוע בדיוק, אומרים הסקרים, שוב יכריז חיים יבין על מהפך. נדב מזרחי, האיש ששכנעתי לפני כשנה לפרוש מהליכוד ולהקים מפלגה חדשה, יהיה ראש הממשלה. זמן קצר אחר כך, האמנתי, יסתיימו השנים הרעות וניצן שלי, שלא היתה "שלי" זמן כה רב, תשוב אל חיקי.
שתי מתנות ענקיות לקראת יום הולדתי הארבעים.
ניצן שוחחה איתי בשעה שבע וחצי בערב וביקשה להיפגש איתי בחצות בבן יהודה 101, ליד הפינה. התנגדתי. מאז החלה מערכת הבחירות לא נפגשנו במקומות ציבוריים. אבל היא התעקשה.
"אין לי זמן לוויכוחים," קבעה, "לא סתם בחרתי את המקום הזה." וניתקה.
בחירת המקום היתה תמוהה, שכן ניצן היא לא רק אהבת חיי. היא גם החפרפרת שטמנתי במטה הבחירות של הליכוד. כנראה היתה זו הזחיחות שלי שמנעה ממני לקרוא את אותות הסכנה שבקולה, בדברים שאמרה, במקום שקבעה כמחויב לפגישה.
כדי לצמצם את ההיחשפות שלנו המתנתי לה בחצר המזערית של הבית הפינתי, ולא על המדרכה. ניצן אינה נוהגת לאחר. לכן הייתי אמור להבין שמשהו אינו כשורה כבר בחצות ודקה. ההבנה הגיעה רק חמש דקות אחר כך.
יצאתי ממקום המחבוא שלי אל הרחוב. הבטתי ימינה, שמאלה. ראיתי צעירים, מבוגרים, נשים, גברים. בודדים, זוגות, שלישיות ורביעיות. ממהרים. נינוחים. עצובים. שמחים. כולם חלפו על פני.
בדקתי שוב את המספר המתנוסס בחזית הבניין. 101. ליתר ביטחון בדקתי גם את מספר הבית הסמוך. 99. חציתי את הכביש לכיוון מזרח, אל עבר הבתים עם המספרים הזוגיים. פקדתי כל אחת מפינות הצומת.
החשתי את צעדי. כל דקה חולפת הגבירה את חרדתי.
חזרתי ל-101 וסרקתי בקפדנות את החצר. אולי היא השאירה פתק, סימן. בדקתי את שמות המשפחה על תיבות הדואר. אף אחד מהם לא יכול היה להיות רמז.
מיהרתי לטלפון הציבורי הקרוב והתקשרתי לביתה. לא היתה תשובה. גם הנייד שלה לא הגיב.
התיישבתי על ספסל וטמנתי את ראשי בין כפות ידי. ידעתי שקרה לה משהו. ופחדתי. פחדתי שאולי היא כבר לא בין החיים.

חלק ראשון

1975

ניצן, אחיה אודי, ואביה בֵּני עברו לגור בבניין שלנו כשהייתי בן עשר וחצי. בהתחלה שנאתי אותם.
בדירה שלהם גר עד אז עופר אברמוביץ'. עופר ואני נולדנו באותו חודש ובאותו בית חולים. הלכנו יחד לגן ולבית הספר. ההורים דאגו שנהיה באותה כיתה. היינו "שותפים" (במילעל) באוסף הגוגואים. בגיל הזה אפשר לבלות עשרים וארבע שעות ביממה עם אותו אדם וזה לא יספיק. אפילו להשתין הלכנו ביחד. המצאנו סיפורים ושיחקנו את הגיבורים המצילים ילדות עם שיער שחור, חלק וארוך ועיניים ירוקות. ילדות שנחטפו על ידי מחבלים ערבים שתכננו לשחוט אותן. נכנסנו גם לדמויותיהם של צמדים ידועים מהטלוויזיה, כמו סטרסקי והאץ'. במהלך כיתה ד' החליט משרד הביטחון לשלוח את אבא של עופר לשליחות. ברחנו מהבית כשזה נודע לנו.
התחבאנו ב"שטח תשע". היום עומדים בו רבי-קומות וקניון גדול. אז היה שם פרדס עצום ממדים ונטוש. נותרו בו שלושה בונקרים ששימשו את הצבא הבריטי בימי המנדט. הבונקרים האלה הסריחו מריח שתן חמצמץ וצואה, ולמרות זאת מצאנו שם תמיד קונדומים משומשים. ביום בריחתנו הגענו לבונקר מצוידים בתפוחים ירוקים, בעגבניות, במלפפונים, בלחם, בשוקולד פרה, בממרח שוקולד של "השחר העולה" ובפלסטרים. תמיד נהגנו להצטייד בפלסטרים. לך תדע מתי החבורה של הבית השכן תתקוף אותנו בגושי בוץ גדולים עם אבנים חדות במרכזם. את התיק הקטן עם האוכל והפלסטרים החבאנו בעומק הבונקר. החלטנו לאכול רק לאחר רדת החשכה.
אסור לאכול יותר מדי, אחרת האספקה לא תספיק לימים הארוכים שעוד מצפים לנו. חלמנו שאבא של עופר נפצע ברגל ובעקבות זה משרד הביטחון מבטל את הנסיעה. חשבנו אפילו לפצוע אותו בעצמנו, אבל עופר פחד שיתפסו אותנו. החלטנו לכתוב מכתב לשר הביטחון. אני הכתבתי ועופר העתיק בכתב יד עגול ויפה:

אדוני שר הביטחון,
אמרו לי שאתה שולח את אפרים אברמוביץ' לחוץ לארץ. אני חייב לספר לך שמר אברמוביץ' נפגש עם ערווים. יש להם שפם גדול ועיניים שחורות. הם לא מדברים עברית. הוא תמיד הולך לפגישות האלה עם תיק חום גדול עם המון המון מסמחים חשובים. הוא חוזר הביתה בלי המסמחים האלה. אני חושב שהערווים האלה רוצים שמר אברמוביץ' ינסע לחוץ לארץ.
על החטום
ציוני גאה.

הבונקר שלנו היה בגבעה קטנה שממנה אפשר היה לצפות על הצד המזרחי של הפרדס. למרגלות הגבעה עברו שני שבילים. האחד חצה את הפרדס מצפון לדרום והשני ממזרח למערב. שבילים אלה היוו קיצורי דרך אידיאליים לתושבי השכונות הסמוכות: חבורות ילדים, זוגות צעירים, אישה זקנה עם סלסילת קניות מפלסטיק אדום, גבר מבוגר עם מזוודת בונד. ג'יימס בונד. לנו היה ברור שלכל אחת מהדמויות האלה יש סיפור אפל, חייב להיות להן סיפור אפל, אחרת הן היו הולכות ברחובות המקיפים את הפרדס ולא טורחות לעבור דרך גבעת אנואר. כך נקראה הגבעה. אנואר, על שם הרוצח המיתולוגי שהסתתר בה בשנות החמישים. הוא התגלה על ידי ילדים שערכו קומזיץ במקום. ומאז הזינה דמותו המאיימת סיפורי בדים ססגוניים על רוצחים ופושעים הפוקדים את הפרדס ואת הבונקרים.
לא פחדנו מהרוצחים ומהפושעים. פחדנו רק מליבוביץ'. המשוגע עם המספר הכחול על היד. הוא נהג לשוטט בפרדס ולצווח בגרמנית. רק מילה אחת הבנו. נאצים. כשראה אותנו היה תולש ענף יבש מאחד העצים, אוחז בו כברובה ורודף אחרינו בזעקות מעוררות פלצות. נאצים. נאצים. נאצים. בין צעקה אחת לשנייה היה משמיע קולות ירי. רגלינו הקטנות היו ממלטות אותנו מהזקן המופרע הזה, שעדיין היה מוחזק במחנה ריכוז, חולם על התקוממות יהודית כנגד הרייך השלישי ומגן בחירוף נפש על אשתו ושני ילדיו. אלה שנספו בשואה שהותירה אותו בחיים, למגינת לבו.
הבריחה מהבית הסתיימה שעות אחדות אחרי שהתחילה. כששקעה השמש התברר לנו שהמכנסיים הקצרים והסנדלים ששירתו אותנו נאמנה בשעות הצהריים אינם מתמודדים היטב עם צינת הערב. החלטנו לשלוח את המכתב לשר הביטחון ולקוות לטוב. אלא שהשר לא התרשם במיוחד מאזהרותינו הביטחוניות, ועופר ואני נאלצנו להיפרד ארבעה חודשים לאחר מכן. הורי הציעו לקחת אותי לנמל התעופה כדי שאוכל להיות עם עופר עד הרגע האחרון. סירבתי. "שייסעו כבר," צעקתי. עופר ואני סיכמנו שלא ניפרד כמו שתי בנות. אנחנו לא נעשה הצגות גדולות ונתחבק ליד שער היציאה. אנחנו לא נבכה. אנחנו לא נבכה. אבל ידעתי שעיני יבגדו בי. ידעתי שלדמעות רצון עצמאי. אולי בגלל זה לא הסכמתי אפילו לרדת לדירתם בקומה השלישית ולהגיד שלום. הסתגרתי בחדרי וביקשתי להישאר לבד. אף אחד לא יראה את הדמעות האלה.
לפתע נשמעה נקישה רכה על הדלת.
"אמרתי לכם שאני לא רוצה לראות אף אחד," צווחתי.
"זה אני."
פתחתי לו.
"אין מה לעשות," הוא אמר. לעולם לא אשכח איך אמר את זה. את הרצינות הבוגרת שלו. עופר חדש על מפתן דלתי. העופר הזה השתלט על העופר שלי וגירש את החבר שלי.
"אמרנו שלא ניפרד כמו בננות. נכון?"
"עופר, לך מכאן ואל תכתוב לי. פשוט לך." והוא פשוט הלך. פשוט יצא מהחדר וירד לדירתו הריקה. ישבתי על המיטה, בטוח שבעוד רגע יחזור החבר שלי. לא זה שהתחפש למבוגר וביקר אצלי לפני חמש דקות.
לפני עשר דקות.
לפני שעה.
מאז לא ראיתי אותו.
לדירה שפינתה משפחת אברמוביץ' נכנסה משפחת טל מקיבוץ יפעת. מחלון חדרי ראיתי אותם מחנים טנדר עלוב ליד הבית. טנדר אחד שהכיל את כל רכושם. בני טל פרק לבדו את המקרר הישן, את הרהיטים השרוטים שנראה היה בברור כי נשברו לפחות פעם אחת ויד חובבנית תיקנה אותם בחופזה, את השטיחים הבלויים שנראו יותר כמו מחצלות של בדואים. ניצן ואודי עזרו לפרוק את ארגזי הבגדים והספרים המועטים. לבסוף הוריד בני מהטנדר אופניים אדומים. אופניים עם שנים-עשר מהלכים. אופני ראלי. אופניים כמו שיש לילד מהבית הפרטי ליד בית הספר. אודי וניצן עמדו ליד הטנדר כשבני העמיד את האופניים על המדרכה. אודי התיישב על האופניים וצלצל בפעמון. קובע נוכחות. אודי ובני חייכו בפעם הראשונה מאז הגיע הטנדר. ניצן, ילדה קטנה עם פרצוף עכברי, הביטה בהם בחוסר סבלנות. ילדה בת שבע עם מבט של זקנה בת שבעים שכבר ראתה הכול, ששום דבר כבר לא מרגש אותה.
המנהלת החליטה לשבץ את אודי בכיתה שלי. המורה החליטה להושיב אותו על ידי. היא ביקשה ממני שאעזור לו להשתלב. היא הסבירה לי שבתי הספר בקיבוצים לא-מי-יודע-מה, שילדים בקיבוץ לא מכינים שיעורי בית. היא אמרה שהיא סומכת עלי.
התעלמתי ממנו.
אבל אודי הסתדר. בהפסקות, במקום לשחק כדורגל, ישבו סביבו כל הבנים ושמעו סיפורים על חייו בקיבוץ. על בית הילדים. על המתנדבים דוברי האנגלית. על המתנדבות שאינן מתביישות בגופן. על האבות שמשרתים בצנחנים. על האמהות שאינן יושבות בבית אלא עובדות בשדה ממש כמו הגברים. על יללותיהן המפחידות של החיות בלילות. על סדר הפסח החילוני. לא ישבתי איתם, אבל שמעתי את הסיפורים. לא האמנתי לאף מילה. הקיבוץ הזה שאודי תיאר לא קיים בישראל. פשוט לא יכול להיות שאנשים חיים ככה במרחק נסיעת אוטובוס מכאן. החיים האלה לקוחים מסרט. זהו, הוא פשוט ראה סרט על מדינה זרה ומספר את מה שראה. הוא גם בטח ממציא. יש לו דמיון מפותח. הוא פשוט נוכל קטן.
בנות הכיתה היו כאילו שקועות בעולמן. משחקות קלאס וחמש אבנים וקופצות בחבל. אבל בעצם גם הן שתו בצמא כל מילה מהסיפורים של אודי. כשהיה חולה יום אחד, הגיעו אל ביתו בזו אחר זו משלחות של בנות כדי "לעזור לו להשלים את חומר הלימוד". אנחנו בדרך לבגרויות, לא?
אני התאמנתי בבעיטות לשער. לשער ריק. בעטתי מנקודת העונשין. מקו הרחבה. מקו האמצע. מהשער השני. אחר כך הייתי מנסה לפגוע בקורה הימנית. בקורה השמאלית. בקורה העליונה. לבסוף, הבעיטות שלי היו כל כך מדויקות שהייתי משלח אותן, אחת אחרי השנייה, לחיבורים. הבנים של כיתה ג' היו צופים בפליאה ומחזירים לי את הכדור מהרשת. בעצם, הכדור לא היה נוחת ברשת, משום שהשער היה בסך הכול שלוש קורות מחוברות. הכדור היה חובט בגדר שהפרידה בין בית הספר לגן הילדים. הגדר הזאת הפיקה שרשרת צלילים צורמים שנפרשה על פני מספר שניות. לבסוף התייצבה שוב והמתינה באומץ לכדור הבא.
שקעתי בספרים בהם ילדים, ממש כמוני, מסתובבים בחבורות. נאמנים זה לזה. עוזרים זה לזה. מצילים זה את זה. אלה היו ספרי הרפתקאות עם עלילות תוססות והמון דיאלוגים. הילדים היו מצליחים לפתור תעלומות שהותירו את המבוגרים חסרי אונים. "חסמב"ה. חסמב"ה. חסמב"ה," הדהדו הקריאות בראשי מדי ערב לפני השינה.
הספרייה היתה בשכונה הסמוכה. הבתים בשכונה הזאת היו הרבה פחות יפים מאשר בשכונה שלנו. הבניינים שחצצו בין השכונות היו "דו-פרצופיים". הדירות שפנו לשכונה שלנו היו מטופחות, בעוד אלה שפנו לצד השני היו סמל ההזנחה המקומית. כשניידת היתה עוברת בשכונה שלנו (וזה לא קרה לעתים תכופות) היו השוטרים נוסעים באטיות ומחייכים אל העוברים ושבים. כשניידת היתה עוברת בשכונה הסמוכה (וזה כן קרה לעתים תכופות) היו השוטרים מפעילים את הנורה הכחולה המסתובבת ואת סירנת האזהרה. הם היו נוסעים במהירות (על אף שהרחובות בשכונה הסמוכה צרים יותר). לפחות פעם אחת ראיתי אותם מוציאים אנשים מאחד הבתים. לאנשים האלה היו אזיקים על הידיים.
באחת הפעמים שחזרתי מהספרייה עשיתי טעות. הייתי כל כך שקוע בקריאת הספר, תוך כדי הליכה, ובטעות עברתי דרך הגינה המרכזית של השכונה. בשעות אחר הצהריים לא היתה בעיה לעבור דרך הגינה המרכזית. אבל בשעות הערב ישבו שם חבורות של נערים בגיל תיכון. חבורות שרק חיפשו ילד מהיסודי שקורא ספרים תוך כדי הליכה.
"היי, תראו את הילדה הזאת. לא יכולה להתאפק. מה את קוראת שם? את כיפה אדומה?" הרמתי את הראש מהספר בחשש.
על הספסל ישבו שלושה נערים. לאחד מהם היתה התחלה של שפם.
הם קמו מהספסל וצעדו לכיווני.
"אמא יודעת שאת כאן?"
"היי, תראו הילדה הפסיקה לקרוא. מה קרה? מפחדת?"
אף על פי שאני אצן טוב, ניחשתי כי לא אוכל לברוח מהם. אם היה מדובר בנער אחד הייתי מצליח. אם היו שניים עדיין היה לי סיכוי סביר. אבל מול שלושה לא היה לי שום סיכוי. הם התקרבו לעברי. מרוחקים מעט זה מזה, כדי לכסות את כל אפשרויות הבריחה. עדיין יכולתי להימלט לכיוון הרחוב המוביל לספרייה. הכיוון הזה אמנם ירחיק אותי מהבית, אבל גם ירחיק אותי מהנערים. התחלתי להסתובב. כל הגוף, פרט לראש, כבר השלים את הסיבוב. מבטי עדיין היה נטוע בפניהם המחייכות. הנסיגה שלי רק ליבתה את התלהבותם, הוכיחה את יתרונם, אותתה להם שאני בהיסטריה. הייתי משוכנע שהם יכולים לשמוע את פעימות הלב המואצות שלי. ידעתי שהם מריחים את הפחד שלי. והריח הזה עורר את התיאבון שלהם. הם החישו צעדיהם, עדיין לא פתחו בריצה. לא רצו להיראות נלהבים מדי. הייתי בטוח שיש להם סכין. אולי לא סכין, אבל בטח אולר. הם יחתכו לי את הפנים. תישאר לי צלקת לכל החיים. שום בת לא תרצה להיות חברה שלי. הם יפוצצו אותי במכות. הם ישברו לי את הרגל. שנים יעברו עד שאוכל לשחק שוב כדורגל. אף פעם לא אוכל לשגר טילים אל בין החיבורים.
"הילדה חושבת שהיא יכולה לברוח."
"לאן את חושבת שאת הולכת, בובה?"
"איזה מסכנה. אמאל'ה לא יכולה לעזור לה עכשיו."
"הגיע הזמן לבדוק את הלהב של האולר החדש שלי." ידעתי. ידעתי. יש להם אולר.
הרגליים שלי לא זזות. הן כבדות. הן נוקשות. הן מסרבות לעשות את העבודה שלהן. מה שווים כל שיעורי ההתעמלות, אם עכשיו הרגליים בוגדות בי. איכשהו אני משכנע את רגל ימין לזוז. רגל שמאל מקנאה בזוגתה, נחושה להצליח יותר ממנה, פוסעת פסיעה קטנה. אולי התחרות הקטנונית הזאת בין הרגליים תציל אותי. אני מתחיל להתקדם. ראשי עדיין מופנה לאחור. מוחי מודד את המרחק המתקצר ביני לבין חבורת הנערים. אבל הרגליים האלה לא רואות את האבן שעומדת בדרכן. אני נופל. חתך רחב נפער בברכי הימנית.
הם צוחקים. מה זה צוחקים? הם גועים בצחוק. הם מתפקעים מצחוק. גופם מתעוות. משתתף במחול הצחוק. הטרף השוכב על הארץ יהיה שלהם בקרוב.
פתאום אני שומע צלצול מוכר. מאיפה אני מכיר את הצלצול הזה. אני לא זוכר, אבל השפתיים שלי זוכרות. הן נפערות בחדווה וזועקות "אודי. אודי, בוא הנה. אודי, בוא הנה מהר." לפתע אני מצליח לעמוד. לפתע אני מצליח לרוץ. אני לא מרגיש את הכאב בברך ימין. אני רץ לכיוון הרחוב המוביל לספרייה. כשאני יוצא מהגינה אני רואה את אודי רכוב על אופניו, מחפש את הקול הקורא לו. כשהוא רואה אותי הוא קופא לרגע. סוקר אותי. עיניו עוצרות על הפצע המדמם בברכי. אוזניו קולטות את צעקותיהם של שלושת הנערים ("אל תיתן לבן זונה הזה לברוח," "תרוץ מסביב"). בזמן שמוחו מעבד את המידע הזה, מנסה מוחי (ללא הצלחה) למחוק את כל מילות הגנאי שהצמדתי לו.
ברגע שהנער הראשון יוצא מהגינה, אודי דורך על הפדל ואופניו מתחילים לשעוט לעברי. אני מקצר את המרחק בינינו בריצה מקרטעת, עולה על האופניים האדומים ואנחנו טסים משם. המרחק בין האופניים לשלישיית הנערים הולך וגדל. הם רצים בכל כוחם. ריצת אמוק. ריצת ייאוש. אני משתמש באצבע האמצעית כדי לשגר להם מסר בוטה. הם מנסים להגביר את הקצב, אבל ללא הועיל.
כשאודי עוצר את האופניים ליד הבית, אני לא יודע מה להגיד. מה, אני אגיד תודה? הוא הציל את החיים שלי, או לפחות את הפנים שלי. מה אומרים לבן אדם שהציל אותך? בספרים, הדמויות שאני אוהב מצילות אחרים. הן לא צריכות שמישהו יציל אותן. אודי מסתכל עלי ואומר: "יש לכם יוד בבית? צריך לנקות את הפצע הזה ולכסות אותו ביוד." כל מה שאני מצליח להוציא מהפה זה: "תגיד לי, כל הסיפורים האלה שאתה מספר על הקיבוץ אמיתיים?"
הצטערתי על הכינויים שהצמדתי לו ולסיפוריו. רציתי, כל כך רציתי פתאום להאמין לסיפורים האלה. רציתי להפליג איתו לאותה ממלכת אגדות המכונה קיבוץ.
אודי חייך, כאילו האזין למחשבותי. לא היה זה חיוך של מנצחים. בכלל לא. הוא חייך כאילו כתב את הסצנה הזאת מבעוד מועד ועתה היא מועלית על הבמה (ליתר דיוק, על המדרכה מול הבית) על ידי שני שחקנים. הוא נראה מרוצה מהאופן המדויק שבו השחקנים מעלים את המערכה הזאת. ניכר בו כי הוא שינן היטב את הרפליקות. אולם דומה כי החיוך לא הופיע בהנחיות הבמאי. כעת עליו לתת בניצול מבט ארוך וחודר. אחר כך אמור מבטו לשוטט באי-שקט בין הניצול, האופניים, המדרכה, הכניסה לבית, מרפסת דירתם, וחזרה לניצול. אכן החיוך, שאזכור תמיד, נעלם תוך שניות. פניו הרצינו מעט. לא יותר מדי. ממש כפי שנדרש מתפקידו. הוא אכן שלח בי מבט ארוך וחודר. אחר כך נע מבטו באי-שקט בין מספר נקודות שהתחילו והסתיימו בי. ביצוע משובח.
"אתה בטוח שאתה לא רוצה לעלות ולחבוש את הפצע הזה? הוא עלול להזדהם."
"ספר לי. יש לך זמן?"
והוא סיפר. אבל הוא לא סיפר על מתנדבים. על מתנדבות. על יללות בלילות. על חיילים עם נעליים אדומות. הוא סיפר על עצמו. על ניצן, על בני ותמי. הסיפור הזה, שהוחזק בצינוק, מצמץ בהתחלה בעודו מתרגל לאור השמש. אולם לאחר מספר צעדים כבדים שנועדו לשחרר את השרירים שהתקשו בימי הצינוק, הוא התחיל לצעוד בקלילות, מדלג בין צחוק לבכי, בין אהבה לשנאה, בין חיים למוות. אי אפשר היה לעצור את הסיפור. ולאף אחד מאיתנו לא היתה שאיפה לעצור אותו.
בני הכיר את תמי בצבא. שניהם ילידי הארץ. אולם בכך תם הדמיון ביניהם.
היא בת קיבוץ יפעת. הוא מצפון תל אביב.
היא עבדה בשדה. הוא לא עבד דקה עד גיל שמונה-עשרה.
היא גדלה עם חבורת הילדים. הוא גדל בבית.
היא חונכה על ידי הטבע. הוא חונך על ידי המורים הטובים ביותר בארץ.
היא חוללה לשירי ארץ ישראל. הוא ישב עם הוריו בקונצרטים של מלחינים אירופים מתים.
בביתה היה קומץ ספרים. בביתו לא ראו את הקירות שכוסו בארונות עמוסי ספרים.
בשנייה שהצטלב מבטם הם ידעו - זו אהבה. היתה זו מסוג האהבות האלה שנועדו להחזיק שבוע, שבועיים, לעתים נדירות חודש. היתה זו מאותן אהבות שבירות המתנפצות במפגשן הראשון עם המציאות. אולי מכך הם חששו כשהכריזו על כוונתם להתחתן שבועות אחדים לאחר שהכירו. הוריהם, מנוסים בהלכות החיים, חששו מהזיווג הזריז והמוזר. הם חברו כדי לסכל את מה שכינתה אמה "השטות הזאת" ומה שכינה אביו "המעשה חסר הבינה שאינו הולם את בני". כנראה שאותם הורים לא היו ככלות הכול מנוסים דיים בהלכות החיים. הם לא השכילו להבין שהתנגדותם רק תעצים את אהבת הצעירים, תרכך את לבם זה לזה ותקשיח אותו כלפי הוריהם. הוריה היו הראשונים (ולצערם של בני הזוג, גם האחרונים) להישבר.
החתונה נערכה בקיבוץ. כלומר, עם מעט כיבוד והרבה ריקודים. לבני הזוג נמצא חדר שהיה קטן מלהכיל את אהבתם. הוריה סייעו ככל שיכלו. וזה לא היה הרבה. הוריו, שיכלו לתמוך בעשרות זוגות צעירים, ניתקו קשר עם הבן הסורר.
אהבתם עטפה בעננים ורודים את המציאות הקשה. ההתמודדות עם העבודה בקיבוץ היתה קשה לבני. מנהגי המקום היו זרים לו. בני הקיבוץ הצעירים שניסו להכניסו תחת כנפם מחצו אותו, עלבו בו, רמסו את רוך נפשו מבלי משים. מדי ערב היה חוזר לחדרם ומסרב לצאת. מתרץ זאת בעייפות. מבקש להקריא לה שירה. מחבקה בעוז ומניח את ראשו בחיקה. ייסוריו לא ארכו זמן רב.
תמי הרתה ואודי נולד. בן קיבוץ. שייך למקום מיום היוולדו. ללא מאמץ. ללא צורך בהוכחות. משחק עם ילדי הקיבוץ. קופץ למימי הברֵכה בעודו זאטוט. אינו מפחד מדבר. בוחן את גבולות היכולת מדי יום. מדי שעה. מדי דקה. מוצא שהגבולות שייכים למבוגרים, לא לילדים ולבטח לא לילד שנולד בקיבוץ. בני לא מקנא. הוא גאה. אודי, הוא מקווה, יהיה כרטיס הכניסה שלו למקום הזה. אודי יוליך אותו במבוך מנהגי הקיבוץ.
ניצן מגיעה לעולמם כשאודי בן שלוש. אודי, כדרכם של ילדים בכורים, בוחן דרכים להסיר את המפגע החדש מעולמו. הוא עורך ניסויים האסורים לביצוע בבעלי חיים באחותו הקטנה. הוא בודק אם כף ידה ניתנת לשליפה. אם ראשה מודבק היטב לצווארה. ככלל, הוא מתאמץ לפרק אותה לגורמים מתוך תקווה שיוכל להכניס את החתיכות לתוך קופסה ולהחזיר את המתנה הזאת (שהוא לא ביקש מאף אחד) לחנות. ניצן לא מתפרקת. גופה מתמודד היטב עם המשימות המוטלות עליו. היא מגלה שכאשר הכאבים חזקים מדי, אפשר לצווח (כמו שרק תינוק יודע) וההורים מגיעים לחלצה. הם מרימים את קולם על אודי ופניו אינן מחייכות. לעתים היא צווחת גם אם הוא אינו נוגע בה כלל. משעשע לראות את ההורים מגיעים בריצה ומרחיקים את אודי מהמקום.
ניצן גדלה וצועדת בעקבות אחיה. מתעקשת, כדרכם של ילדים שניים, לעשות כל דבר שאחיה עושה. מתאמצת לעשות זאת טוב ממנו. נחושה להוכיח את עצמה. רצה אחריו לכל מקום. מפריעה לו לשחק עם חבריו. מנסה להכות אותו מתוך תקווה שיכה אותה בחזרה, שיכיר בנוכחותה. היא מתגעגעת לימים שהעסיקה אותו ללא הרף. היא מוכנה לספוג את המכות. היא לא תצווח לעזרה. אבל העזרה מתעקשת להגיע כשהיא קופצת אחרי אחיה הנערץ לברכה. אביה מפתיע אפילו את עצמו בזינוק טרזני ומושה אותה מהמים. מבייש אותה בחילוץ הווירטואוזי בפני חבריו של אודי.
בני מחליט לשנות את שם המשפחה שלו. שלהם. הוא נוטש את השם הגלותי שהורישו לו הוריו. ירושה בודדת וצורבת. טל. זהו השם הנבחר. שם שמסמל בשבילו התחלה חדשה. עם השם הטרי, עם הילדים השובבים, עם האישה השזופה הם לא יפגעו בו עוד. הם לא יעליבו אותו. הוא אחד משלהם עכשיו. הוא בחור צעיר בקיבוץ.
אבל הוא ממשיך להסתתר. מאחורי הילדים. מאחורי האישה. מאחורי השם. דוחה את מועד יציאתו ל"מחר". יש משהו לא מחייב במילה "מחר". בעודו ממתין ל"מחר" האישי והמתעתע שלו, הוא חוסך את מעט הכסף שהוא מקבל וקונה מדי חודש ספר שירה חדש. עוד מעט תעמוד על המדף שורה שלמה של ספרים. בעוד שנה יתבעו הספרים מדף חדש.
לכאורה, משפחת טל אינה מספקת את הסחורה. גברים אחרים מבלים "שעות נוספות" עם המתנדבות. "מלמדים אותן עברית". נשותיהם מניחות להם להמשיך את מסע הצלב של אליעזר בן יהודה, בעוד הן מממשות את הפנטזיות של ליידי צ'טרלי הצעירה עם גברים שאינם "מומחים גדולים לשפה העברית" (אך בלשון היו מקבלים ציונים גבוהים). הזוגות האלה עומדים בכללי ההתקשרות בין הקיבוץ לחבריו. הכללים נכתבו בראשית המאה העשרים על ידי החלוצים שתרגמו את הרעיונות הסוציאליסטיים והקומוניסטיים באופן חופשי וייסדו את הקיבוצים הראשונים. כללים אלה מבטיחים תעסוקה מלאה גם לרכלנים וגם לרכלניות.
היו נשים שקיוו כי בתום שנה שבני יעשה בקיבוץ הוא יפנים את כללי המשחק, ישתלב בפאזל הזוגות המשתנה מדי שבוע, ויספק להן תעסוקה מלאה. הן ייחלו ליום ששחקן החיזוק מתל אביב יקום מהספסל ויפשוט את האימונית (ואת כל מה שמתחתיה). אולם בני הזוג טל (ובמיוחד בני) היו מסתגרים מדי ערב בחדרם. ברגעים הנדירים בהם יצאו מהסגר היו צועדים (שומו שמים) חבוקים בשבילי הקיבוץ. או, גרוע מזה, הם אחזו יד ביד והביטו זה בזה כאילו עמדו בזה הרגע מתחת לחופה. אהבתם הטרידה את הרכלניות. הרי זה לא ייתכן. משהו בהתנהגותם של בני ותמי היה חשוד בעליל. זו רק שאלה של זמן עד שיגלו מה מסתתר מאחורי החלונות המוגפים של משפחת טל.
הוחלט על הקמת צוות ריגול. מדי ערב פטרלו סביב החדר צמדי בנות, מטות אוזן, מחדדות מבט. לאחר עשרה ימים התרחשה פריצת דרך מפתיעה בחקירה. יסמין, בחורה עם דמיון מפותח שפטרלה עם נתי, בחורה עם שמיעה לא מפותחת, טענה כשחזרה מהפטרול שהיא שמעה צעקה. למחרת נוספה לצעקה נפילת כיסא. יומיים לאחר מכן סיפרו בקיבוץ שמישהו ראה סימן כחול על ידה של תמי. לאחר שבוע היה ברור לכולם כי בני מכה את תמי. ה"פוצי-מוצי" שבני הזוג מפגינים כלפי חוץ הוא סיפור כיסוי ליחסים אפלים שמוצאים את פורקנם מאחורי התריסים. השמועות הגיעו גם להוריה של תמי. הרכלניות שלחו נציגה מיוחדת כדי לבשר להם. התואנה היתה, "חייבים לעשות משהו כדי להגן עליה". ההנחיות היו "תסתכלי טוב איך הם מגיבים. אולי הם יודעים על זה. אולי יש להם עוד ראיות". אמה של תמי שלחה את הנציגה לכל הרוחות. היא מכירה היטב את המעשיות של הרכלניות.
אביה של תמי פתח בפעולה נמרצת לחיסול העלילה. הוא ידע מה יקרה אם ילדי הקיבוץ ישמעו על כך. הוא חשש מהטראומה שיחוו אודי וניצן. אביה של תמי שולט בכל רזי הקיבוץ. באותו יום גוועה השמועה. (סייעה לכך גם עדותה של מיכל, שראתה את אשת מזכיר הקיבוץ מארחת את המתנדב מצרפת בשעות הצהריים). נציגת הרכלניות הגיעה לבית הוריה של תמי כדי להתנצל. "זאתי לא רואה כל כך טוב", "זאתי לא שומעת כל כך טוב" וכיוצא בזה. חרף ניסיונותיה של תמי למנוע את היחשפותו של בני לסיפור ועל אף האוטונומיות שגזר על עצמו, התגלתה לו הפרשה. הוא החליט לארוז את משפחתו ולעזוב את הקיבוץ. תמי התנגדה. הילדים התחננו. הוריה ביקשו. ובני ויתר. לבסוף מומשה החלטתו, אבל מסיבות אחרות לגמרי.
כמו בכל יום שלישי היא בילתה את הערב בנהלל. בריקודי עם. היה זה הערב היחיד בשבוע שבו הותירה את בני לבד. עם הספרים. עם המחשבות. עם ארבעה קירות התוחמים את גבולות שפיותו. ניצן היתה כבר בת שש. אודי בן תשע. ילדים גדולים. עצמאיים. משפחת טל עברה זה מכבר מהחדר הקטן לבית, אף הוא קטן.
מכונית ממוצעת עושה כיום את הדרך בחזרה מנהלל ליפעת בפחות מחמש דקות. באותם ימים, על אופניים ללא מהלכים, ארכה הדרך כחצי שעה. חצי שעה של שקט. שלושים דקות של שלווה. היא אוהבת את בני. אוהבת אותו מאוד. הוא נשא אותה למחוזות שלא הכירה. הוא חשף אותה לתרבויות שלא ידעה. הוא מלטף אותה כמו שאף גבר לא ליטף. אבל ההסתגרות בבית הקטן מכבידה עליה. ההתנתקות הנגזרת עליה מחברותיה מציקה לה. ארבעת הקירות מערערים את שפיותה. ריקודי העם, פעם בשבוע בנהלל, מאזנים אותה. היא נוצרת את הדקות. כל דקה במעגל הרוקדים צריכה לאזן שש דקות בבית הסגור. המעגל נסגר ונפתח. נע ימינה. נע שמאלה. מתפצל למעגלים קטנים ושוב חובר לשושנה גדולה. היא אוהבת את הדינמיות, הקצב והתנועה. גלגלי האופניים ממשיכים את תנועת מעגל הרוקדים בדרך הביתה. השקט של עמק יזרעאל מאזין לחריקות הפדלים. לנשימות הממלאות את ריאותיה באוויר. ריחו כה שונה מהריח הממתין לה בחדר. אני אוהבת אותו, היא מזכירה לעצמה. הוא עזב את ביתו למעני. הוריו לא דיברו איתו כבר עשר שנים. הוא נשאר בקיבוץ בשבילי. אני אוהבת אותו.
הפנס מתחיל לגמגם. למרות שיש לו שתי ידיים שמאליות, מתעקש בני לתקן את האופניים בעצמו. מדי שבוע הוא מתקן את הפנס. אולם מדובר בפנס חובב מעשי קונדס. הוא מאיר כל עוד בני בסביבה. מחוץ לקיבוץ הוא מאיר רק כשיש משהו ששווה לנעוץ בו אלומת אור. נותרו עוד שני קילומטרים עד הבית, והפנס שקוע בתרדמה עמוקה.
קל לשקוע בתרדמה. שקט. חושך. אוויר צח.
לפתע קורעת את השקט מכונית. פנסיה נועצים אלומות אור בחושך. היא מתקרבת במהירות. היא מבחינה בתמי. מאוחר מדי. המכונית מנסה לעצור. מתאמצת לשנות את נתיבה. אבל גורלה של תמי נחרץ.
תאונת פגע וברח.
לא סתם "פגע".
הָרַג.
הרג וברח.
לא.גם הָרג לא מתאים פה.
רצח.
רצח וברח.
מוות בחרוזים.
אודי עצם את עיניו. בעוד רגע הוא יפקח אותן ואני איאלץ לומר משהו. מה אומרים למישהו שחווה כאב נורא שכזה? כאב שלא מופיע בשום ספר שקראתי. כשהוא פוקח את עיניו אני פוצה את פי בתקווה שמשהו יגיח ממנו. אבל אודי מציל אותי שוב. הוא ממשיך בסיפורו.
כבר בהלוויה היה ברור שבני איבד כל עניין בעתיד. עתידו בעברו. בעברם. בשחזור רגעיהם המשותפים.
אביה נושא דברים על הקבר, ואילו הוא, בני, רואה אותה בפעם הראשונה. ברבור עם כומתה צבאית.
אמה מוחה דמעה, ואילו הוא נענה להצעת הנישואין שלה.
ניצן נועצת את ציפורניה בידו, והוא מתענג על השריטות שתמי חורטת בגבו בעת מעשה האהבה.
אודי (הנמוך ממנו בעשרים סנטימטרים) מלטף בעדינות את ראשו, והוא נושק לה כשהיא מגישה לו את פרי אהבתם הראשון, סמוק ומצווח בתוך מגבת של בית החולים.
מטילים את הגופה אל הבור, והוא פותח בפניה את דלת ביתם החדש, מחווה בידו כאילו היתה נסיכה בעוד הוא מנהל מלון מפואר שזכה לארח אותה.
מכסים את הגופה באדמה, והוא מציג בפניה בגאווה את השלפוחיות שגידל על ידיו בעבודת השדה.
מניחים זר על תלולית הקבר, והוא מריח את הפרחים שקטפה למענו.
הם עוזבים את הקבר, והוא עומד שם וממתין. ממתין שתצא ותצטרף אליו.
בשבעה מצאו המנחמים איש שהזדקן ברגע אחד, ילדה קפואה שפרצה מדי כשעה בצווחות "אני רוצה את אמא" ו-"אמא, אני שונאת אותך. תחזרי כבר," וילד שהתבגר באחת וניהל את מה שנותר מהמשפחה שלו. הוא דאג שיאכלו. שיתקלחו. שילכו לישון. הוא הגן עליהם מפני המנחמים ועל המנחמים מפניהם. הוא פיזר על השולחן את כל התמונות של תמי וחלק עם הבאים את סיפורה של כל תמונה. מתבל את הסיפורים באתנחתאות קומיות כדי להקל את מצוקת המנחמים.
"חשדתי בכל אחד מהם," הוא יאמר לי, "זה הרי חייב היה להיות מישהו שגר באזור. אתה מבין, יכול להיות שמישהו מאלה שישבו אצלנו בבית דרס אותה. בדקתי אותם כשסיפרתי להם על הרצח. זאת אומרת, על התאונה. אני יודע שהפושע חוזר למקום הפשע. קראתי את זה איפשהו, או שאחד השוטרים אמר לי. אז במקום לשבת על הכביש ולחכות, חיכיתי להם בבית. הייתי בטוח שהרוצח יבוא. אבל הוא לא בא. אתה מבין, אני ראיתי את זה בעיניים שלהם. אני לא יכול להפסיק עם זה. גם עכשיו, כשאני פוגש מישהו אני מיד חושד בו. אם אני חושד בו מאוד, אני אומר לו. אני אומר לו שקוראים לי אודי טל ושאמא שלי, תמי, נהרגה בתאונת 'פגע וברח' בכביש בין נהלל ליפעת, ואז אני מסתכל לו בעיניים. אני יודע שזה גבר. אישה לא יכולה לעשות דבר כזה. אתה מבין, יכול להיות שהיא עוד היתה בחיים. יכול להיות שאם הוא היה מביא אותה לבית חולים..." הוא עוצר ולאחר הפוגה קצרה מוסיף, "אישה לא יכולה לעשות כזה דבר. בשביל זה אני קורא לו רוצח."
הקלישאה "הזמן מרפא הכול" לא עמדה במבחן. בני ראה את תמי בכל מקום בקיבוץ. הוא היה מתעורר לצדה בכל בוקר, מושיט את ידו ללטף את שערה ותר אחר פיה עם שפתותיו, רק כדי לגלות את חלקה הקר של המיטה. רק כדי שהמציאות, עם סיכה דקה, תדקור את בלון חלומותיו ותעיר אותו במהירות אל ייסורי היום. היא לא תשתה איתו תה הבוקר. היא לא תשב איתו על הספסל. היא לא תצעד איתו יד ביד בשבילי הקיבוץ. היא לא תקבל אותו בנשיקה כשישוב מהעבודה. היא לא תאיר את עיניו בפירושיה הייחודים לשירים שיקריא לה. היא לא. במקום כל אלה הוא יפגוש את מבטי המנחמים. שהרי הוא נשאר אלמן גם לאחר השבעה. שהרי במקום הזה הוא לא בני, אלא בן זוגה של תמי. שהרי כמו שגידם יודע לזהות את הבלבול בעיני בן שיחו שמנסה למנוע מן המבט (למרות הדחף האנושי) להינעץ בתותבת, מבחין בני בתוגה שפורשת את כנפיה על חברי הקיבוץ כאשר הם נתקלים בו. השכול מלווה אותו כמו כלב נחייה נאמן בקיבוץ הזה.
ניצן מרדה בכול. היא לא הכינה שיעורי בית. היא העליבה את מוריה. היא היתה פורצת (ללא כל סיבה ברורה) בהתפרצות של צווחות ומכות על החברות שלה, על בנים גדולים ממנה, על אודי, על השולחן שלה, על האופניים האדומים של אודי. ששה אלי קרב היא נהגה להסתובב בבית הספר ובקיבוץ, תרה אחר סיבות "ללכת מכות". היא לא חפפה את ראשה וסירבה להסתפר במשך חודשים, עד שיום אחד יצאה מהמקלחת עם תספורת צבאית של גברים. אלא שאפילו ספר צבאי, שמטרתו היחידה בעולם היא להיפטר מהקליינט כדי להתפנות להמשך המחקר המעמיק במדור הספורט, לא היה מצליח להפיק ממספריו תספורת מעוותת כמו זו שיצרה ניצן. מבטיהם המזועזעים של הסובבים אותה היו הדבר היחיד שהסב לה אושר. כל מעשיה היו מכוונים לבדל את עצמה מסביבתה. להבהיר להם שלעולם לא יבינו אותה. לשכנע אותם שדברי הניחומים שלהם, גדושי ההבטחות ועתירי התקווה, אינם נקלטים אצל אנשים כמוה. לא היה בעולם ולא יהיה בו אובדן כמו שלה.
חקירת תאונת הדרכים (שכונתה על ידי אודי "חקירת הרצח") העסיקה את היתום הטרי. מדי יום שוחח בטלפון עם קצין המשטרה האחראי על החקירה. מדי יום הכין עצמו פקד בודוק לשיחת הטלפון הזו. מדי יום הפכה השיחה עם אודי למעיקה יותר מבחינתו של פקד בודוק. שהרי הוא ידע שהסיכויים לתפוס את הנהג שפגע בתמי אפסיים:
• לא היה אף עד במקום התאונה.
• על פי סימני הצמיגים על הכביש, מדובר באחת המכוניות הפופולריות ביותר - פיג’ו 104.
• אף אחד מהמוסכים בצפון הארץ לא תיקן פיג'ו 104 שתאמה את נתוני התאונה.
• הנהג לא נגע בגופה או באופניים.
• החיפוש שנערך ברדיוס של קילומטר רבוע מהתאונה לא העלה שום ממצא משמעותי.
פקד בודוק מדוכדך כשהילד מתקשר ומצפה לדיווח על התפתחויות. הוא הבטיח לילד לעדכן אותו אם יהיה לו מידע חדש. אז למה הוא ממשיך להתקשר? הילד הזה חושב שהוא בלש. הילד הזה סרק בעצמו את אזור התאונה. הילד הזה הביא לו מגוון חפצים חסרי משמעות שמצא וקשר כל אחד מהם לנהג (אשר לו קורא הילד, לא בלי סיבה, "הרוצח"). הציפיות הגדולות שיש לילד ממנו לא היו מציקות לו כל כך אלמלא היה אודי ילד חמוד. חיובי. אופטימי. נמרץ. נלהב. החיוך של הילד ממגנט. הוא עוד יגרום הרבה עונג (או סבל) להרבה בחורות.
"אם יהיה משהו," מבטיח פקד בודוק לאודי, "אני יתקשר. אל תדאג חמוד, אני עובד על זה. אני יעבוד על זה עד שנמצא את הנבלה. אתה לא צריך להתקשר, חמוד. ברגע שיהיה לי משהו אני יתקשר. אם זה יהיה בבוקר אני יבוא אליך לבית ספר ויוציא אותך מהכיתה." מה אני מבטיח הבטחות כאלה, חושב לעצמו פקד בודוק. במקום להקטין את הציפיות שלו אני רק מגדיל אותן. למה לא היה לה ילד חמוד פחות.
בבית ממתין לאודי אתגר נוסף. מצבם של בני וניצן מדאיג אותו. הוא מאמין שרק שינוי חיצוני יסייע להם. לא סתם שינוי חיצוני. מדובר בשינוי מסוים מאוד. שינוי שיועיל להם ויזיק לו. אבל הוא חזק והם חלשים. הוא יצליח להתמודד עם הקורבן הנדרש ממנו. בכל יום הוא מתעורר עם תקווה שתחול התפתחות טובה במצבם. "אל תשלח ידך אל הנער," אמר המלאך לאברהם ופטר את יצחק מהמאכלת ממש ברגע האחרון. איפה האיל שלו? בכל יום שחולף מתחדדת בו ההכרה שההמתנה הפסיבית שלו להתפתחויות (בחקירה ובמצבם של בני וניצן) מזיקה. אודי, ילד בן עשר עם תובנות של אדם בוגר, מחליט. משפחת טל תעזוב את הקיבוץ ותעבור לעיר. מקום חדש. מקום נטול זיכרונות. מקום אותו לא מכירה רוח הרפאים של תמי. הגיע הזמן לשחרר גם אותה.
אודי מודיע לבני ולניצן על החלטתו. אלה, מותשים מייסוריהם, אינם מתנגדים. הם מאמצים בהקלה את מנהיגותו וממלאים אחר הוראותיו. להפתעתו, הוריה של תמי מסייעים לו. חברים מפלוגת המילואים של אביה נערכים לקראת המעבר לעיר כאל מבצע צבאי. בשביל הצבא הם מבוגרים מדי, ובשנים האחרונות הם מתגייסים זה למען זה בהתמודדויות אישיות קשות. האחד, בכיר בהסתדרות, מוצא לבני עבודת פקידות במוסד. השני, בכיר במשרד הביטחון, מאתר דירה של עובד שיוצא לשליחות של ארבע שנים. השלישי, מנהל מפעל לייצור מאווררים, מגייס טנדר להעברת הרהיטים. ומשפחת טל, או ליתר דיוק בני, אודי וניצן נוחתים כאן אצלנו ברמת גן על גבול גבעתיים.