ההיסטוריה הפוליטית של דרום-אפריקה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ההיסטוריה הפוליטית של דרום-אפריקה
מכר
מאות
עותקים
ההיסטוריה הפוליטית של דרום-אפריקה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

ההיסטוריה הפוליטית של דרום-אפריקה

4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

תקציר

דרום־אפריקה כישות פוליטית מודרנית קיימת זה 350 שנה – מאז ייסדה חברת הודו המזרחית ההולנדית את מושבת הכֵּף ב 1652- . בשטח שבו הוקמה המושבה, ובמרחבים העצומים שנוכסו בהדרגה אל מה שהפך ב-1910 לאיחוד הדרום אפריקאי, התקיימו עוד לפני כן ישויות פוליטיות שונות שהמתיישבים האירופאים והאימפריות שתחת חסותן חיו שִיעבדו חלק מהן, הכחידו אחרות, כוננו ישויות חדשות במקומן ולבסוף הטמיעו אותן אל תוך מנגנון המדינה הדרום אפריקאית שהלכה והתפתחה.
 
ארבעת העשורים שבהם התקיים משטר האפרטהייד היו חלק מרכזי בתהליך המורכב הזה. אולם אי אפשר לצמצם את ההיסטוריה הדרום אפריקאית לסיפור עלייתו ונפילתו של משטר האפרטהייד. יתר על כן, את אי־השוויון המבני בין האוכלוסיות בדרום־אפריקה לא יצר משטר האפרטהייד, ופירוקו של משטר זה לא הביא אלא להעמקה ולהקצנה של אי־השוויון. זהו סיפור הגירותיהן של אוכלוסיות שונות מרחבי אפריקה, אירופה ואסיה ובתוככי הטריטוריה הדרום אפריקאית. מאבקיהן זו בזו הובילו לעיתים להכחדה של חברות שלמות, לנישול ולשיעבוד, ותמיד גם להיטמעות, שבמשך מאות שנים הוכחשה או נתפסה כחולי מאיים. זהו סיפור חישולן של זהויות לאומיות ובראשן זו האפריקנרית, ושל תנועות התנגדות ודמוקרטיזציה, שלאחר עשרות שנות מאבק קנו את הערצתו ותמיכתו של עולם שלם, שניצב מתרגש עם בחירתו של נלסון מנדלה ב-1994 לנשיאה הראשון של דרום־אפריקה הדמוקרטית.
 
ד"ר יהונתן אלשך הוא חוקר במחלקה להיסטוריה ב- University of the Free State בדרום־אפריקה.

פרק ראשון

הקדמה
 
מילים אלה נכתבות זמן קצר לאחר שהלך לעולמו נלסון רוליהלאלה מנדלה (Nelson Rolihlahla Mandela), והוא בן תשעים וחמש. מאחר שסדרת הרצאות זו הוקלטה בקיץ 2013, בשעה שמנדלה היה מאושפז במצב קריטי בבית־החולים, היא עמדה כולה בסימן מותו הקרב. כמעט עשרים שנה לאחר שנבחר לנשיאה הראשון, התייתמה האומה הדרום־אפריקנית החדשה מאביה.
בכל עשרת ימי האבל שעליהם הכריז נשיאה המכהן של דרום־אפריקה ג'ייקוב זוּמָה, הידהד בכלי התקשורת ברחבי העולם סיפורו של מנדלה, שהוצג גם כסרט - עיבוד הוליוודי לספר האוטוביוגרפי שכתב: 'The long walk to Freedom'1. בצירוף מקרים יצא הסרט לאקרנים יומיים לפני פטירתו של מנדלה. נוכחותם של למעלה מתשעים ראשי מדינות מכהנים בטקס האשכבה ונאומו הרועם של נשיא ארצות־הברית ברק אובמה אישרו את מעמדו האוניברסלי של המיתוס של מנדלה. סְפורים הם המיתוסים הלאומיים שזוכים למעמד אוניברסלי שכזה (המהפכה הצרפתית היא דוגמה לכך).
המונח מיתוס קשור אסוציאטיבית, בימינו אנו לפחות, לניתוץ - חשיפה חפה מסנטימנטים של המציאות המאכזבת, אם לא למעלה מכך, שעליה המיתוס מבוסס. בהקשר הדרום־אפריקני פני הדברים שונים מעט - שבריריותה של האומה שאותו מיתוס לאומי נדרש לכונן, המצוקה והרוע שאותם היתה אמורה היווסדה של האומה לפני עשרים שנה להחליף, העתיד המסויט שכישלון בניינה של אותה אומה היה עלול להביא איתו - כל אלה קנו למיתוס של מנדלה אהדה יוצאת דופן.
עושה רושם שרבים חשים כי סיפורו של מנדלה, גם אם אין הוא נכון בכל פרט ובכל היבט, מן הראוי שיהיה נכון. לכאורה, בינתיים לפחות, נראה שתועלתו של המיתוס עולה על נזקו. הדבר נכון כמובן רק בהנחה שברור לנו מי אמון בסופו של דבר על חישוב המאזן, או מהם הקריטריונים שעליהם מאזן זה אמור להתבסס.
המיתוס של מנדלה הוא פשוט עוד פרט בהיסטוריה הפוליטית של דרום־אפריקה. חלון הראווה של האידיאולוגיה השלטת בה מאז המחצית הראשונה של שנות ה-90 של המאה ה-20. ההיסטוריה של דרום־אפריקה, כפי שנראה בהרצאות שלהלן, רצופה מיתוסים, ואלה תמיד ניהלו מערכות יחסים סבוכות ומתוחות עם האינטרסים שקידמו קבוצות אוכלוסייה שונות בהקשרים שונים.
לא תמיד עלו האידיאלים הנוצריים בקנה אחד עם שאיפותיהם ועם השקפת עולמם של המתיישבים; גם לא ערכי המהפכה הצרפתית, שבעקבותיה עברה דרום־אפריקה מידיהם של ההולנדים לידיה של האימפריה הבריטית. הֲבלֶיה המופרכים של תורת הגזע הועילו לאינטרסים מסוימים, אבל תמיד גם הזיקו לאינטרסים אחרים. העקרונות הג'נטלמניים של האימפריה הבריטית נאלצו להתגמש מאוד לנוכח נסיבות משתנות, ואילו הלאומיות האפריקָנֶרית מצאה עצמה חולמת חלום משונה ממש: על מדינת לאום שבה האפריקָנֶרים הם מיעוט קטן מהאוכלוסייה שמתעקש להתפזר בדלילות על פני כל שטחה של הטריטוריה.
המיתוס של מנדלה הוא רק האחרון (בינתיים) בשורה ארוכה של אידיאלים שעניינם התנגדות וגאולה פוליטית. קדמו לו אמונתם התמימה של השחורים בהשתלבות שוות זכויות בחברה הלבנה בדרך של התנצרות, רכישת השכלה וגינונים מערביים מודרניים, התאגדות ומאבק אזרחי על בסיס אידיאלים ליברליים, קומוניזם, לאומיות פאן־אפריקנית, מהפכת איכרים, מאבק גרילה בהשראת הו צ'י מין בווייטנאם ותאולוגיות של שחרור.
המיתוס של מנדלה מורכב מחומרים שונים ובהם: שיח זכויות האדם; כלכלה המבוססת על שוק חופשי גלובלי; מאבק אזרחי בלתי אלים; תאולוגיה פוליטית של פיוס וחמלה; קונצנזוס בין־לאומי וסנקציות לא אלימות. החומרים הללו אינם דרום־אפריקניים במוצאם, והם כולם מוטלים בספק במידה זו או אחרת כשבוחנים אותם בנפרד, כל אחד לגופו.
כאשר הספיד נשיא ארצות־הברית ברק אובמה את נלסון מנדלה והצדיע למורשתו, ניצב לצידו גבר שלכאורה תירגם את דבריו לשפת הסימנים. לאחר מכן התברר למרבה המבוכה (והעליצות של כלי התקשורת ברחבי העולם) שהאיש, תַמְסַנְקָה גַ'נְתְג'יֶיה שמו, החווה תנועות שרירותיות חסרות פשר ורק התחזה להיות מתורגמן לשפת הסימנים. המבוכה העמיקה עוד יותר כאשר התגלה שהוא היה מעורב עשור קודם לכן ברצח באמצעות צמיג מלא דלק בוער (פרקטיקה מקובלת בשנות המאבק בדרום־אפריקה שכונתה necklacing).
קשה שלא לראות בדמותו של ג'נתג'ייה - הרוצח שכנראה סובל מלקות נפשית חמורה ותירגם את נאומי ההספד הנרגשים לג'יבריש - גילום מתריס של המציאות הדרום־אפריקנית: מציאות חולה, אלימה ומביכה שמסרבת להניח למיתוס של מנדלה להסתירה.
***
מותו של מיתוס לאומי בעל הילה גלובלית מעורר הרהורים מופשטים שכאלה, ועם זאת פרשנים פוליטיים ענייניים יותר תוהים לעיתים אם מותו של מנדלה לא יערער סוף־סוף את התמיכה המכריעה במפלגתו, הקונגרס האפריקני הלאומי (ANC - African National Congress). תמיכה זו נמשכת עד היום על אף השחיתות העמוקה שפשתה במפלגה, ולמרות תפקודה המאכזב למדי כמפלגת השלטון. בדומה למפלגה הלאומית ,(NP - National Party) שייסדה את משטר האפרטהייד ב-1948 והשליטה את מרותה על דרום־אפריקה עד לראשית שנות ה-90, ה-ANC לא נאלצה להתמודד עם אופוזיציה של ממש בעשרים השנים שחלפו מאז נבחרה לראשונה.
האופנים שבהם פטרה את עצמה ה-NP מהצורך להתעמת עם אופוזיציה לשלטונה היו שונים בתכלית מהנסיבות שמנעו - בינתיים - את התגבשותו של גוש אופוזיציוני יעיל ובעל תמיכה ציבורית מספקת בדרום־אפריקה. הNP- הוציאה אל מחוץ לחוק את חלק הארי של האופוזיציה, כלאה והִגלתה פעילי אופוזיציה והגבילה בחוק את המרחב הפוליטי לאוכלוסיות הלבנות בלבד.2
ה-ANC לעומת זאת איננה חוסמת או מונעת פעילות אופוזיציונית, וגם אילו רצתה לעשות כן החוקה מונעת זאת ממנה. האמת העגומה היא שאי אפשר להאשים את ה-ANC בחולשתן הארגונית והאידיאולוגית של מפלגות האופוזיציה בדרום־אפריקה החדשה, וגם לא בכישלונן לגייס קולות מקרב האוכלוסיות השחורות.
דמותו של מנדלה, ומכאן החששות והתקוות שעולות עם מותו, מייצגת את עוצמתה הסימבולית של ה-ANC - מפלגת השחרור הלאומי הראשונה על אדמת אפריקה (שהיתה גם האחרונה שהצליחה להגשים את מטרתה ביבשת). הANC- נוסדה בשנת 1912 בבירתה המשפטית של דרום־אפריקה בּלוּמפוֹנטֵיין, והיא מגלמת כבר מאה שנים את השאיפה לשותפות שוות זכויות בריבונות, את המאבק בניצול ובאפליה ואת הנכונות להמשיך ולהיאבק גם כשהייאוש גדול כל כך.
ה-ANC קיימה את הבטחתה המקורית, גם אם מאוחר מן המצופה. מכאן האמונה, שדרום־אפריקנים רבים עדיין נושאים בליבם, שה-ANC עוד תקיים את ההבטחה כולה ותשקם את אחת החברות העניות, מוכות החולי, הבלתי שוויוניות והאלימות בעולם. אחרי ככלות הכול, האין זה סביר שיידרשו יותר מעשרים שנה לרפא את את המומים שהטילו יותר מארבעים שנות אפרטהייד?
הנטייה להאשים את מורשת האפרטהייד בכל קשייה ובעיותיה של דרום־אפריקה רק התגברה ככל שעברו השנים מאז פירוקו של משטר האפרטהייד, עד שהפכה לקלישאה שחוקה. לפחות חלק מהבעיות הן תולדה של תהליכים שהתרחשו לאחר הדמוקרטיזציה של דרום־אפריקה. לעיתים מדובר במחדלים או בכשלים שאי אפשר לייחסם כלל למה שהתרחש בתקופת האפרטהייד. יתר על כן, חלק לא מבוטל ממצוקותיה ומחולייה של החברה הדרום־אפריקנית מקורו בתהליכים שהתרחשו, או החלו לפחות, הרבה לפני תקופת האפרטהייד. האפרטהייד עצמו, כפי שנראה בהרצאות שלהלן, הוא תולדה ישירה של מה שהתרחש טרם היווסדו.
דרום־אפריקה כישות פוליטית מודרנית קיימת בצורה זו או אחרת זה שלוש־מאות וחמישים שנה - מאז ייסדה חברת הודו המזרחית ההולנדית את מושבת הכֵּף לרגלֵי הר השולחן (table bay) בשנות ה-50 של המאה ה-17. מובן שבשטח שבו הוקמה המושבה, ובמרחבים העצומים שנוכסו בהדרגה אל מה שהפך ב-1910 לאיחוד הדרום־אפריקני, התקיימו עוד לפני כן ישויות פוליטיות שונות שאירגנו את חייהן של אוכלוסיות הקוֹי־סַאן ושל האוכלוסיות דוברות שפות הבַּנְטוּ. המתיישבים האירופאים והאימפריות שתחת חסותן הם חיו, שיעבדו חלק מהישויות הפוליטיות הללו, הכחידו אחרות, כוננו ישויות חדשות במקומן ולבסוף עיכלו אותן אל תוך מנגנון המדינה הדרום־אפריקנית שהלכה והתפתחה.
ארבעת העשורים שבהם התקיים משטר האפרטהייד היו חלק מהתהליך המורכב הזה - חלק מרכזי ובוודאי דרמטי. עם זאת, אי אפשר לצמצם את ההיסטוריה הדרום־אפריקנית על מורכבותה, עושרה והתהליכים הארוכים שעיצבו אותה, לגבולות סיפור עלייתו ונפילתו של משטר האפרטהייד, אותו פרק עגום בהיסטוריה שלה שנותר שמה הנרדף גם עשרים שנה לאחר סיומו. את אי־השוויון המבני בין האוכלוסיות בדרום־אפריקה לא יצר משטר האפרטהייד. אפשר לומר שפירוקו של משטר זה לא הביא אלא להעמקה ולהקצנה של אי־השוויון.
אין ספק שאם יש עניין בישראל של ימינו בהיסטוריה הפוליטית של דרום־אפריקה - עניין שחורג מסקרנות אקדמית לשמה - הוא קשור במשטר האפרטהייד. יותר ויותר טענות נשמעות בדבר קיומה של אנלוגיה בין משטר האפרטהייד הדרום־אפריקני ובין מציאות הקונפליקט הישראלי־פלסטיני בימינו אנו. אין תמה אפוא שיש צורך מסוים בהבנת טבעו של אותו משטר אפרטהייד מקורי; צורך בהתבוננות זריזה בהיסטוריה של דרום־אפריקה וביכולתה ללמד אותנו משהו על עצמנו ועל הסכסוך שבו שקענו עד צוואר.
משטר האפרטהייד הוא אכן תרומתה המובהקת של דרום־אפריקה לגן החיות של המפלצות הפוליטיות שבראה האנושות. עושה רושם שהרצון לדון בסכסוך הישראלי־פלסטיני במונחים של מדינת אפרטהייד נובע, בחלקו לפחות, מן ההילה הנתעבת שאופפת את השם, שמשמעו באפריקנס ״נפרדות״ או ״היות בנפרד״. הילה זו נקשרה בשם אפרטהייד בזמן המאבק הבין־לאומי שהתנהל נגדו, שהחל צובר תאוצה בשנות ה-60 של המאה ה-20 והגיע לשיאו במחצית השנייה של שנות ה-80.
המאבק נחגג זה חצי יובל שנים כהישגה הגדול של קהילת המצפון הגלובלית - הוכחה מוחצת ליכולתה של האנושות להתאחד בגינוי מוסרי נחרץ, ולהביא לסיומו של עוול מתמשך. פעמים רבות השימוש במונח אפרטהייד נועד בראש ובראשונה לזמֵן משהו מאותו קונצנזוס בין־לאומי רחב, ובעיקר לקוות לאותו סוף טוב: ״הנס הדרום־אפריקני״, כפי שמיהרו בשעתו לכנותו.
אבל בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20 לא התרחש בדרום־אפריקה שום נס. נכונותו של משטר האפרטהייד להתפרק בלי שהובס צבאית, והצלחתו של המשא ומתן לכונן דמוקרטיה חוקתית אל־גזעית (כלומר דמוקרטיה שבהגדרת האזרחות שלה אין כל ממד של גזע), נדמו לעולם כנס מאחר שבשנות ה-80 הניחו הכול שבסופו של דבר יתרחש בדרום־אפריקה מרחץ דמים גזעי, בדומה לזה שעתיד להתרחש באין מפריע ברואנדה ב-1994, השנה שבה ייבחר מנדלה לנשיא.
אותה ציפייה למרחץ דמים, שלמרבה המזל נכזבה, נבעה בחלקה הגדול מהדמוניזציה שנעשתה ל-ANC בתעמולה שהפיץ משטר האפרטהייד, אך גם מהדמוניזציה הבין־לאומית שנעשתה למיעוט הריבוני הלבן, שסירב במשך שנים כה רבות לוותר על זכויות היתר הגזעיות שלו. למעשה, נכונותו של המיעוט הלבן לזנוח את גזענותו היתה ניסית פחות מנכונותה של ה-ANC לאמץ את האידיאלים של השוק החופשי ולשכנע את המוני תומכיה לדחות לזמן עתידי מעורפל כלשהו את חלומם להיחלץ מעוני מוחלט.
הדמוקרטיזציה של דרום־אפריקה בראשית שנות ה-90 יכולה אפוא להתפרש כייצובו מחדש של אי־השוויון העמוק בדרום־אפריקה - תהליך מחזורי בהיסטוריה של המדינה, ששוב ושוב מתמודדת עם התערערותו הכמעט מסוכנת של הַסדר הקיים, ושוב ושוב מצליחה לארגן עסקה שהיא בסופו של דבר דומה למדי.
וזה אולי העניין המרכזי, כפי שמעידות קריאות הבוז שקיבלו את פניו של נשיאה המכהן של דרום־אפריקה ג'ייקוב זומה בטקס האשכבה של מנדלה: לנוכח ייצובו מחדש, החוזר ונשנה, של אי־השוויון הדרום־אפריקני ממשיכות תמיד ההתנגדויות לבעבע. אוכלוסיות מנושלות ומנוצלות - כל פעם מעט אחרת, כל פעם בשם אוטופיה מעט שונה - מתארגנות שוב ושוב ומתגייסות כנגד.
ההיסטוריה הפוליטית של דרום-אפריקה יהונתן אלשך
הקדמה
 
מילים אלה נכתבות זמן קצר לאחר שהלך לעולמו נלסון רוליהלאלה מנדלה (Nelson Rolihlahla Mandela), והוא בן תשעים וחמש. מאחר שסדרת הרצאות זו הוקלטה בקיץ 2013, בשעה שמנדלה היה מאושפז במצב קריטי בבית־החולים, היא עמדה כולה בסימן מותו הקרב. כמעט עשרים שנה לאחר שנבחר לנשיאה הראשון, התייתמה האומה הדרום־אפריקנית החדשה מאביה.
בכל עשרת ימי האבל שעליהם הכריז נשיאה המכהן של דרום־אפריקה ג'ייקוב זוּמָה, הידהד בכלי התקשורת ברחבי העולם סיפורו של מנדלה, שהוצג גם כסרט - עיבוד הוליוודי לספר האוטוביוגרפי שכתב: 'The long walk to Freedom'1. בצירוף מקרים יצא הסרט לאקרנים יומיים לפני פטירתו של מנדלה. נוכחותם של למעלה מתשעים ראשי מדינות מכהנים בטקס האשכבה ונאומו הרועם של נשיא ארצות־הברית ברק אובמה אישרו את מעמדו האוניברסלי של המיתוס של מנדלה. סְפורים הם המיתוסים הלאומיים שזוכים למעמד אוניברסלי שכזה (המהפכה הצרפתית היא דוגמה לכך).
המונח מיתוס קשור אסוציאטיבית, בימינו אנו לפחות, לניתוץ - חשיפה חפה מסנטימנטים של המציאות המאכזבת, אם לא למעלה מכך, שעליה המיתוס מבוסס. בהקשר הדרום־אפריקני פני הדברים שונים מעט - שבריריותה של האומה שאותו מיתוס לאומי נדרש לכונן, המצוקה והרוע שאותם היתה אמורה היווסדה של האומה לפני עשרים שנה להחליף, העתיד המסויט שכישלון בניינה של אותה אומה היה עלול להביא איתו - כל אלה קנו למיתוס של מנדלה אהדה יוצאת דופן.
עושה רושם שרבים חשים כי סיפורו של מנדלה, גם אם אין הוא נכון בכל פרט ובכל היבט, מן הראוי שיהיה נכון. לכאורה, בינתיים לפחות, נראה שתועלתו של המיתוס עולה על נזקו. הדבר נכון כמובן רק בהנחה שברור לנו מי אמון בסופו של דבר על חישוב המאזן, או מהם הקריטריונים שעליהם מאזן זה אמור להתבסס.
המיתוס של מנדלה הוא פשוט עוד פרט בהיסטוריה הפוליטית של דרום־אפריקה. חלון הראווה של האידיאולוגיה השלטת בה מאז המחצית הראשונה של שנות ה-90 של המאה ה-20. ההיסטוריה של דרום־אפריקה, כפי שנראה בהרצאות שלהלן, רצופה מיתוסים, ואלה תמיד ניהלו מערכות יחסים סבוכות ומתוחות עם האינטרסים שקידמו קבוצות אוכלוסייה שונות בהקשרים שונים.
לא תמיד עלו האידיאלים הנוצריים בקנה אחד עם שאיפותיהם ועם השקפת עולמם של המתיישבים; גם לא ערכי המהפכה הצרפתית, שבעקבותיה עברה דרום־אפריקה מידיהם של ההולנדים לידיה של האימפריה הבריטית. הֲבלֶיה המופרכים של תורת הגזע הועילו לאינטרסים מסוימים, אבל תמיד גם הזיקו לאינטרסים אחרים. העקרונות הג'נטלמניים של האימפריה הבריטית נאלצו להתגמש מאוד לנוכח נסיבות משתנות, ואילו הלאומיות האפריקָנֶרית מצאה עצמה חולמת חלום משונה ממש: על מדינת לאום שבה האפריקָנֶרים הם מיעוט קטן מהאוכלוסייה שמתעקש להתפזר בדלילות על פני כל שטחה של הטריטוריה.
המיתוס של מנדלה הוא רק האחרון (בינתיים) בשורה ארוכה של אידיאלים שעניינם התנגדות וגאולה פוליטית. קדמו לו אמונתם התמימה של השחורים בהשתלבות שוות זכויות בחברה הלבנה בדרך של התנצרות, רכישת השכלה וגינונים מערביים מודרניים, התאגדות ומאבק אזרחי על בסיס אידיאלים ליברליים, קומוניזם, לאומיות פאן־אפריקנית, מהפכת איכרים, מאבק גרילה בהשראת הו צ'י מין בווייטנאם ותאולוגיות של שחרור.
המיתוס של מנדלה מורכב מחומרים שונים ובהם: שיח זכויות האדם; כלכלה המבוססת על שוק חופשי גלובלי; מאבק אזרחי בלתי אלים; תאולוגיה פוליטית של פיוס וחמלה; קונצנזוס בין־לאומי וסנקציות לא אלימות. החומרים הללו אינם דרום־אפריקניים במוצאם, והם כולם מוטלים בספק במידה זו או אחרת כשבוחנים אותם בנפרד, כל אחד לגופו.
כאשר הספיד נשיא ארצות־הברית ברק אובמה את נלסון מנדלה והצדיע למורשתו, ניצב לצידו גבר שלכאורה תירגם את דבריו לשפת הסימנים. לאחר מכן התברר למרבה המבוכה (והעליצות של כלי התקשורת ברחבי העולם) שהאיש, תַמְסַנְקָה גַ'נְתְג'יֶיה שמו, החווה תנועות שרירותיות חסרות פשר ורק התחזה להיות מתורגמן לשפת הסימנים. המבוכה העמיקה עוד יותר כאשר התגלה שהוא היה מעורב עשור קודם לכן ברצח באמצעות צמיג מלא דלק בוער (פרקטיקה מקובלת בשנות המאבק בדרום־אפריקה שכונתה necklacing).
קשה שלא לראות בדמותו של ג'נתג'ייה - הרוצח שכנראה סובל מלקות נפשית חמורה ותירגם את נאומי ההספד הנרגשים לג'יבריש - גילום מתריס של המציאות הדרום־אפריקנית: מציאות חולה, אלימה ומביכה שמסרבת להניח למיתוס של מנדלה להסתירה.
***
מותו של מיתוס לאומי בעל הילה גלובלית מעורר הרהורים מופשטים שכאלה, ועם זאת פרשנים פוליטיים ענייניים יותר תוהים לעיתים אם מותו של מנדלה לא יערער סוף־סוף את התמיכה המכריעה במפלגתו, הקונגרס האפריקני הלאומי (ANC - African National Congress). תמיכה זו נמשכת עד היום על אף השחיתות העמוקה שפשתה במפלגה, ולמרות תפקודה המאכזב למדי כמפלגת השלטון. בדומה למפלגה הלאומית ,(NP - National Party) שייסדה את משטר האפרטהייד ב-1948 והשליטה את מרותה על דרום־אפריקה עד לראשית שנות ה-90, ה-ANC לא נאלצה להתמודד עם אופוזיציה של ממש בעשרים השנים שחלפו מאז נבחרה לראשונה.
האופנים שבהם פטרה את עצמה ה-NP מהצורך להתעמת עם אופוזיציה לשלטונה היו שונים בתכלית מהנסיבות שמנעו - בינתיים - את התגבשותו של גוש אופוזיציוני יעיל ובעל תמיכה ציבורית מספקת בדרום־אפריקה. הNP- הוציאה אל מחוץ לחוק את חלק הארי של האופוזיציה, כלאה והִגלתה פעילי אופוזיציה והגבילה בחוק את המרחב הפוליטי לאוכלוסיות הלבנות בלבד.2
ה-ANC לעומת זאת איננה חוסמת או מונעת פעילות אופוזיציונית, וגם אילו רצתה לעשות כן החוקה מונעת זאת ממנה. האמת העגומה היא שאי אפשר להאשים את ה-ANC בחולשתן הארגונית והאידיאולוגית של מפלגות האופוזיציה בדרום־אפריקה החדשה, וגם לא בכישלונן לגייס קולות מקרב האוכלוסיות השחורות.
דמותו של מנדלה, ומכאן החששות והתקוות שעולות עם מותו, מייצגת את עוצמתה הסימבולית של ה-ANC - מפלגת השחרור הלאומי הראשונה על אדמת אפריקה (שהיתה גם האחרונה שהצליחה להגשים את מטרתה ביבשת). הANC- נוסדה בשנת 1912 בבירתה המשפטית של דרום־אפריקה בּלוּמפוֹנטֵיין, והיא מגלמת כבר מאה שנים את השאיפה לשותפות שוות זכויות בריבונות, את המאבק בניצול ובאפליה ואת הנכונות להמשיך ולהיאבק גם כשהייאוש גדול כל כך.
ה-ANC קיימה את הבטחתה המקורית, גם אם מאוחר מן המצופה. מכאן האמונה, שדרום־אפריקנים רבים עדיין נושאים בליבם, שה-ANC עוד תקיים את ההבטחה כולה ותשקם את אחת החברות העניות, מוכות החולי, הבלתי שוויוניות והאלימות בעולם. אחרי ככלות הכול, האין זה סביר שיידרשו יותר מעשרים שנה לרפא את את המומים שהטילו יותר מארבעים שנות אפרטהייד?
הנטייה להאשים את מורשת האפרטהייד בכל קשייה ובעיותיה של דרום־אפריקה רק התגברה ככל שעברו השנים מאז פירוקו של משטר האפרטהייד, עד שהפכה לקלישאה שחוקה. לפחות חלק מהבעיות הן תולדה של תהליכים שהתרחשו לאחר הדמוקרטיזציה של דרום־אפריקה. לעיתים מדובר במחדלים או בכשלים שאי אפשר לייחסם כלל למה שהתרחש בתקופת האפרטהייד. יתר על כן, חלק לא מבוטל ממצוקותיה ומחולייה של החברה הדרום־אפריקנית מקורו בתהליכים שהתרחשו, או החלו לפחות, הרבה לפני תקופת האפרטהייד. האפרטהייד עצמו, כפי שנראה בהרצאות שלהלן, הוא תולדה ישירה של מה שהתרחש טרם היווסדו.
דרום־אפריקה כישות פוליטית מודרנית קיימת בצורה זו או אחרת זה שלוש־מאות וחמישים שנה - מאז ייסדה חברת הודו המזרחית ההולנדית את מושבת הכֵּף לרגלֵי הר השולחן (table bay) בשנות ה-50 של המאה ה-17. מובן שבשטח שבו הוקמה המושבה, ובמרחבים העצומים שנוכסו בהדרגה אל מה שהפך ב-1910 לאיחוד הדרום־אפריקני, התקיימו עוד לפני כן ישויות פוליטיות שונות שאירגנו את חייהן של אוכלוסיות הקוֹי־סַאן ושל האוכלוסיות דוברות שפות הבַּנְטוּ. המתיישבים האירופאים והאימפריות שתחת חסותן הם חיו, שיעבדו חלק מהישויות הפוליטיות הללו, הכחידו אחרות, כוננו ישויות חדשות במקומן ולבסוף עיכלו אותן אל תוך מנגנון המדינה הדרום־אפריקנית שהלכה והתפתחה.
ארבעת העשורים שבהם התקיים משטר האפרטהייד היו חלק מהתהליך המורכב הזה - חלק מרכזי ובוודאי דרמטי. עם זאת, אי אפשר לצמצם את ההיסטוריה הדרום־אפריקנית על מורכבותה, עושרה והתהליכים הארוכים שעיצבו אותה, לגבולות סיפור עלייתו ונפילתו של משטר האפרטהייד, אותו פרק עגום בהיסטוריה שלה שנותר שמה הנרדף גם עשרים שנה לאחר סיומו. את אי־השוויון המבני בין האוכלוסיות בדרום־אפריקה לא יצר משטר האפרטהייד. אפשר לומר שפירוקו של משטר זה לא הביא אלא להעמקה ולהקצנה של אי־השוויון.
אין ספק שאם יש עניין בישראל של ימינו בהיסטוריה הפוליטית של דרום־אפריקה - עניין שחורג מסקרנות אקדמית לשמה - הוא קשור במשטר האפרטהייד. יותר ויותר טענות נשמעות בדבר קיומה של אנלוגיה בין משטר האפרטהייד הדרום־אפריקני ובין מציאות הקונפליקט הישראלי־פלסטיני בימינו אנו. אין תמה אפוא שיש צורך מסוים בהבנת טבעו של אותו משטר אפרטהייד מקורי; צורך בהתבוננות זריזה בהיסטוריה של דרום־אפריקה וביכולתה ללמד אותנו משהו על עצמנו ועל הסכסוך שבו שקענו עד צוואר.
משטר האפרטהייד הוא אכן תרומתה המובהקת של דרום־אפריקה לגן החיות של המפלצות הפוליטיות שבראה האנושות. עושה רושם שהרצון לדון בסכסוך הישראלי־פלסטיני במונחים של מדינת אפרטהייד נובע, בחלקו לפחות, מן ההילה הנתעבת שאופפת את השם, שמשמעו באפריקנס ״נפרדות״ או ״היות בנפרד״. הילה זו נקשרה בשם אפרטהייד בזמן המאבק הבין־לאומי שהתנהל נגדו, שהחל צובר תאוצה בשנות ה-60 של המאה ה-20 והגיע לשיאו במחצית השנייה של שנות ה-80.
המאבק נחגג זה חצי יובל שנים כהישגה הגדול של קהילת המצפון הגלובלית - הוכחה מוחצת ליכולתה של האנושות להתאחד בגינוי מוסרי נחרץ, ולהביא לסיומו של עוול מתמשך. פעמים רבות השימוש במונח אפרטהייד נועד בראש ובראשונה לזמֵן משהו מאותו קונצנזוס בין־לאומי רחב, ובעיקר לקוות לאותו סוף טוב: ״הנס הדרום־אפריקני״, כפי שמיהרו בשעתו לכנותו.
אבל בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20 לא התרחש בדרום־אפריקה שום נס. נכונותו של משטר האפרטהייד להתפרק בלי שהובס צבאית, והצלחתו של המשא ומתן לכונן דמוקרטיה חוקתית אל־גזעית (כלומר דמוקרטיה שבהגדרת האזרחות שלה אין כל ממד של גזע), נדמו לעולם כנס מאחר שבשנות ה-80 הניחו הכול שבסופו של דבר יתרחש בדרום־אפריקה מרחץ דמים גזעי, בדומה לזה שעתיד להתרחש באין מפריע ברואנדה ב-1994, השנה שבה ייבחר מנדלה לנשיא.
אותה ציפייה למרחץ דמים, שלמרבה המזל נכזבה, נבעה בחלקה הגדול מהדמוניזציה שנעשתה ל-ANC בתעמולה שהפיץ משטר האפרטהייד, אך גם מהדמוניזציה הבין־לאומית שנעשתה למיעוט הריבוני הלבן, שסירב במשך שנים כה רבות לוותר על זכויות היתר הגזעיות שלו. למעשה, נכונותו של המיעוט הלבן לזנוח את גזענותו היתה ניסית פחות מנכונותה של ה-ANC לאמץ את האידיאלים של השוק החופשי ולשכנע את המוני תומכיה לדחות לזמן עתידי מעורפל כלשהו את חלומם להיחלץ מעוני מוחלט.
הדמוקרטיזציה של דרום־אפריקה בראשית שנות ה-90 יכולה אפוא להתפרש כייצובו מחדש של אי־השוויון העמוק בדרום־אפריקה - תהליך מחזורי בהיסטוריה של המדינה, ששוב ושוב מתמודדת עם התערערותו הכמעט מסוכנת של הַסדר הקיים, ושוב ושוב מצליחה לארגן עסקה שהיא בסופו של דבר דומה למדי.
וזה אולי העניין המרכזי, כפי שמעידות קריאות הבוז שקיבלו את פניו של נשיאה המכהן של דרום־אפריקה ג'ייקוב זומה בטקס האשכבה של מנדלה: לנוכח ייצובו מחדש, החוזר ונשנה, של אי־השוויון הדרום־אפריקני ממשיכות תמיד ההתנגדויות לבעבע. אוכלוסיות מנושלות ומנוצלות - כל פעם מעט אחרת, כל פעם בשם אוטופיה מעט שונה - מתארגנות שוב ושוב ומתגייסות כנגד.