פתח־דבר
״הוא יצא בשקט מהדירה ואכל את עצמו מבפנים, כי ידע שהחיים שלו הרוסים, פשוט הרוסים, והוא אפילו לא ידע למה.״
כך מסתיים סיפורה של אורלי קסטל־בלום ״לא רחוק ממרכז העיר״1 שבו מתוארים שלל פרטים יומיומיים בחייו של אבישי, אדם שזה עתה נישא, מבלי שהוא יודע מה באמת קורה לו ומה הוא מרגיש.
בתיאור הספר ישנה התייחסות לכך כי ״אל מול הכאב הפנימי... הדמויות הן כמו שוות־נפש באופן קיצוני... הן טרודות בהסטה מתמדת של המוקד שלהן לפעילויות ולתגובות אחרות, בעניינים יותר מינוריים. הן מתמכרות להתנהגויות קלישָׁאיות ואוטומטיות, לבנאליוּת של היומיום״.2
ואכן, הפער בין הבחירות הממשיות של הדמויות בספר כיצד לנהוג ומה לעשות לבין המצוקה הרוחשת בפנים מיטיב להמחיש את האופן שבו אנשים הם לעיתים זרים לעצמם, מנוכרים לעולמם הפנימי, אבודים וחסרים מצפן שיכוון אותם איך להתוות את הנתיב מתוך הנפש פנימה החוצה אל העולם, ובחזרה.
אלא שלמרבה הצער סיטואציה זו כלל אינה בדיונית ואף לא נדירה. אנשים רבים מנהלים את חייהם, לעיתים בקדחתנות רבה, מבלי לדעת מה הם מרגישים או מתוך אילו סיבות הם פועלים. בחירות שגויות החוזרות על עצמן שוב ושוב במהלך החיים מבלי שהאדם מבין איך הוא נופל בכל פעם מחדש לאותן המלכודות: אהבות מייסרות ובלתי אפשריות הנתפסות על ידי האישה המאוהבת או הגבר המאוהב כבלתי ניתנות להסבר, התמכרויות וקשיים ביחסים עם הזולת הם רק מקצת מן המקרים אשר מהווים דוגמה לאופן שבו אנשים עשויים להיות בלתי מובנים לעצמם. לעיתים, כשרמת המצוקה נעשית קשה מדי, הם פונים לטיפול מבלי לדעת מה הם מקורות הסבל שלהם. זרות זו אינה רק עניין של מנגנוני הכחשה או הדחקה, כפי שנוסחו על ידי פרויד. זרות זו היא בין היתר פועל יוצא של העובדה כי נפש האדם בנויה מכמה מישורים, אשר לכל אחד מהם שפה משלו. שפת הנפש, המורכבת למעשה מכמה שפות שונות, שונה מהשפה המילולית המדוברת, אף כי היא מסוגלת לתרגם לעצמה גם מילים ולעיתים אף לשים את עצמה במילים.
בסדרת ההרצאות המופיעות בספרו 'מלאכת השיר' עוסק בורחס בתמיהה באשר לאופן שבו מילים שעוסקות בעניינים טריוויאליים של חיי היום־יום, הופכות בידי המשורר למילים שאותן הוא מכנה ״מאגיות״.3 ב״מילים מאגיות״ מתכוון בורחס לכך שהמילים של השירה טעונות רגש: הרגש מחיה את המילים כך שנוצרת חוויית קיום שונה. אבל המילים, כך מדמה לעצמו בורחס, היו מלכתחילה מילים מאגיות - מילים טעונות רגש וקסם. הן לא סימנו הוראות מופשטות אלא הוראות קונקרטיות, מוחשיות. ההיסטוריה האטימולוגית יכולה להדגים זאת ביחס למילים רבות: המילה ״משמים״ (dreary) פירושה פעם היה ״מוכתם בדם״. המילה״ שמח״ (glad) היתה פעם ״ממורק״ והמילה ״איוּם״ (threat) היתה פעם ״המון זועם״. המילים העתיקות היו ציוריות יותר ולכן טעונות יותר ברגש - חיות יותר. למילים העתיקות היתה גם עוצמה אחרת. המילה bunor שימשה פעם גם לכינוי הרעם וגם כשם של אל, ועבור האנשים שדיברו וחשבו בשפה זו, הרעם היה אירוע מוחשי ומאגי כאחד - האל שמתגלגל בשמיים. השירה, אומר בורחס, ״משיבה את השפה למקורותיה הראשונים״ - לרגש ולמאגיה.4 תיאור זה ממחיש את היחסים המורכבים והמשתנים בין השפה הנפשית החווייתית, ואולי אף הראשונית, לבין זו המילולית אשר נהוג לכנותה כיום ״מופשטת״.
המרחב הנפשי שממנו שואב המשורר את יכולתו להטעין את המילים ברגש ובמאגיה הוא אותו מרחב שעליו מספרים המיתוסים ומעשיות העם, ושממנו נובעים החלומות, הסמלים, האמנות בכלל ותוצרים אמנותיים נוספים אשר קשורים לנפש האנושית. פרויד קרא למרחב זה ה״לא־מודע״, יונג כינה אותו בשם ״הלא־מודע הקולקטיבי והאישי״ ולאקאן טען שהוא מובנה בשפה. זהו המרחב הנפשי שאליו מכוון הטיפול הנפשי (הפסיכואנליטי והפסיכודינמי). השפה של מרחב זה שונה מכל שפה מוכרת. זו שפה לא מילולית, שמארגנת את ההתנסויות והרשמים הנפשיים על בסיס האופן שבו הם נחווים. בספר זה יהיה אפשר לגעת רק בחלק ממאפייני שפה זו, בעיקר אלה שקושרים אותה לשפת הדיבור והמילים באמצעות מטבעות לשון.
כדי לפענח את המילים הנחבאות בתוך סימפטומים שונים, ולחלופין כדי לזהות תחושות ורגשות, יש להבין את שפת הנפש ואת היחסים המתנהלים בה בין רמות שונות: אלו המכונות ״ראשוניות״, אשר נשלטות על ידי מערכת התחושות הגופניות והחושים, שהן בעיקרן לא מודעות, והרמות הגבוהות יותר, שהן מילוליות ביסודן.
אף כי הפסיכואנליזה הצמיחה מתוכה תיאוריות שונות בנוגע ללא מודע ולשפה, ישנם כמה מאפיינים משותפים שניתן להצביע עליהם, בעיקר בנוגע לשתי התפיסות שעיצבו באופן ניכר את התפתחות השיח על אודות הלא־מודע: תפיסתו של פרויד ותפיסתו של יונג. שתי התפיסות חולקות עמדה בסיסית דומה בנוגע למבנה הנפשי ומזהות בנפש שתי צורות ארגון שונות של מידע: רמה ראשונית ובסיסית, ורמה מילולית, מופשטת יותר. הרמה הראשונית דומה יותר לנפש החייתית. רמה זו מוּנעת על ידי דחפים, יצרים ואינסטינקטים, ומקור המידע שלה הוא החושים. מאוחר יותר הציעו הוגים שונים כמה גישות להבנת היחסים בין הרמות הגופניות לרמות המילוליות של הנפש, וחלקן יוצגו במהלך הדיונים השונים של הספר כדרך להדגים את מורכבות הנושא והשלכותיו הקליניות והתיאורטיות.
מטרת הספר היא לספק היכרות ראשונית עם הרבדים השונים של שפת הנפש והאופן שבו הם באים לידי ביטוי במצבים מעוררי מצוקה המובילים אנשים לחפש עזרה. באמצעות הצגתם של שלושה־עשר מקרים יידונו אפשרויות שונות של הבנת השפה של הנפש, הדרך להגיע אל הרבדים הלא־מילוליים באמצעות השיח הטיפולי, שמתרחש במילים, והדרך ללמוד על אותם רבדים מתוך מגוון ההתנהגויות והסימפטומים שמציג אדם. אף כי שלושה־עשר מקרים אלה אינם תיאורים מדויקים (כל מקרה מורכב מקולאז' של כמה מקרים שונים), הם ממחישים סוגיות אמיתיות הקשורות בתהליכים טיפוליים ובמפגשים בין מטפלים למטופלים באופן שבו ניתן להבין סימפטומים שונים, כמו גם את דרכי ההתערבות האפשריות. מכיוון שמדובר בתהליך מתמיד של תרגום חוויות שאינן מילוליות למילים, במקביל להאזנה לדברים הנאמרים במילים תוך ניסיון להתחקות אחר האופן שבו מהדהדות מילים אלו חוויות ראשוניות, הצגת המקרים בספר אורגנה כך שתקל את ההבנה של כל אחד מהכיוונים הללו בנפרד. באופן ספציפי יותר, הספר מאורגן סביב שלושה צירים מרכזיים: הציר הראשון עוסק במקומם הייחודי של מטבעות לשון בשפת הנפש, וביכולת שלהם לגשר בין חוויות ראשוניות־גופניות לבין השפה המילולית. החייאתם של מטבעות לשון ברמה ההתנהגותית (לדוגמה, גבר המתקשה להירדם בלילה כדי לא ״להירדם בשמירה״ במובן המטפורי של המילה) מסייעת ללמוד על הקשר בין רבדים קונקרטיים לסימבוליים בתודעה האנושית. זיהוי מטבע הלשון אשר נחבא מאחורי התנהגות, סימפטום או חלום, מודגם בשער הראשון של הספר באמצעות מקרים שונים שבהם חוויה מחביאה שפה, ושפה מנכיחה חוויה. לעיתים, החוויה ה״נחבאת״ בתוך השפה היא כה חמקמקה ולא מודעת, שכדי לפענח אותה אין די בידע תיאורטי, כשם שאין די בפירוש אינטלקטואלי מילולי כדי להגיע אליה ולגעת בה. לשם כך נעשה בטיפול פעמים רבות שימוש במנגנונים שבהם הדמויות המטפלות נעזרות בחומרים הלקוחים מהלא־מודע שלהן, או ליתר דיוק: בערוצים הלא־מילוליים, הראשוניים, כדי לדעת משהו על ההתנסויות הפועלות ברמה זו אצל האנשים שבהם הן מטפלות ואשר את נפשותיהם הן מבקשות להכיר. זהו הציר השני של הספר, העוסק במעבר המקביל מחוויה לשפה. תוך התבססות על גישות התייחסותיות ובין־סובייקטיביות, מדגימים מגוון המקרים המתוארים בספר אופנים שונים שבהם נעשה שימוש ״אובייקטיבי״ או ליתר דיוק שימוש מלומד בחוויות סובייקטיביות (ובכללן תחושות, רגשות ואסוציאציות) של המטפלת. גישה זו מוצגת בעיקר בשער השני של הספר. לבסוף, הציר השלישי בספר קשור במעמדה הייחודי של הספרות הפרוזאית בנפש האדם, הן מבחינת האופן שבו בכוחה לתאר, לשקף ולהדהד מצבים נפשיים, והן מבחינת האיכות הטיפולית שיש לתוצרי הספרות עבור האדם. מקרים טיפוליים רבים בספר מתוארים תוך שימוש בתוצרי ספרות יפה וספרות עממית. לעיתים הדמויות הספרותיות, הפועלות במישור הבדיון הפואטי, משמשות כדי להדגים סיטואציות ומהלכים נפשיים, ולעיתים העניין החשוב הוא עצם קיומו של המרחב הבדיוני ככזה העומד ביחסים מורכבים עם המרחב המציאותי שבו פועלים בני־האדם. שפתו הייחודית של הטקסט הספרותי והאיכויות המאפיינות אותו נותנות ביטוי לחוויות עמוקות ומכריעות בחיי הנפש באופן שאינו מבקש לספק הסבר, אלא רק להציע הדהוד ושיקוף של נפש האדם. הנפש מבקשת לעצמה ערוצי ביטוי, וחותרת ללא הרף לצמצום הפער שעליו הצביע פרויד כבר עם ראשית ניסוח ההגות הפסיכואנליטית - בין מאוויים, תשוקות ומשאלות, לבין האפשרויות הריאליות, בנות ההגשמה, במישור הפרקטי היומיומי. שלושת הצירים המנחים בספר הם חלק מהמהלך הסבוך המבקש למצוא דרכי גישור בין שתי השפות - הראשונית והמילולית. גשר זה מסייע לנו להיות בקשר עם עצמנו ולהתאים את הבחירות שאנו עושים בחיי היומיום למשאלות הפנימיות, או לכל הפחות לדעת משהו על הפשרות שאנו נאלצים לעיתים לעשות. לוּ ידע אבישי, גיבור הסיפור ״לא רחוק ממרכז העיר״, מדוע חייו הרוסים, אולי היה יכול לנהוג אחרת מהאופן התלוש שבו הוא מנהל את חייו. אולם עבורנו, הקוראים, האפשרות לפגוש תלישות זו במרחב הספרותי מבלי לבאר אותה או לפתור אותה, מאפשרת מפגש עם מצב נפשי במלוא הווייתו הגולמית, אולי כזה שבכוחו לגעת בנפש פנימה.
