התרוממות

1

האמריקאית הכסופה עצרה ממש מתחת לאפי בחריקת בלמים. כשלתי מול חרטומה ונשענתי עליו, מנסה לייצב את רגלי הרועדות. לטשתי מבט מבוהל בשמשה, מנסה להבין מאיפה צצה פתאום המכונית הזאת. הייתי משוכנעת שהכביש לגמרי ריק כשהתחלתי לחצות אותו.
״השתגעת? למה את מנסה להתאבד דווקא מתחת לגלגלים שלי?!״ רעם מתוכה קול עצבני. יותר מזה לא נדרש לי כדי לשחרר את כל מטען הדמעות שחנק את חזי מהרגע הארור שבו התבשרתי על הדחתי מקורס הדיילים של חברת ״מרום״.
גיששתי את דרכי, עיוורת למחצה, עד שנתקלתי במדרכה וצנחתי עליה בכבדות, מחזיקה את הראש בין הידיים ובוכה בלי מעצור ישר אל תוך חצאית המדים הכחולה.
הנהג נבהל, כנראה, ולכן הטריח את עצמו לצאת מהמכונית הכסופה ולגשת אלי בעודו ממשיך לגעור בי.
״תקומי מהמדרכה, החצאית שלך מתלכלכת,״ אמר בטון נחרץ, ומבעד לדמעות הבחנתי ביד שהושיט לעברי - ״לא פגעתי בך, אני מקווה.״
החזקתי את הידיים מהודקות בעקשנות סביב ברכי וסירבתי להרים אליו את ראשי. עברתי מספיק השפלות ליום אחד בחברת־התעופה הזאת, ולא רציתי להוסיף לרשימה גם את חשיפת פני הנפוחות מדמעות לעיני אחד מעובדיה - בוודאי מהבכירים שבהם, אם הצליח להיכנס למתחם המשרדים הזה ברכבו הפרטי.
הגבר הכעוס שבהתחלה הצלחתי לראות רק את ידו ואת נעלי הבאלי המעוצבות שנעל, התעקש לפענח את סיבת התנהגותי המוזרה. כנראה שהיתה זו הפעם הראשונה שיצא לו לראות דיילת מתיישבת במדיה המפוארים על מדרכה מאובקת. הוא התיישב לידי והרים את סנטרי ביד בוטחת. ניסיתי לעצור את שטף הדמעות ובמקביל לחטט בתיקי כדי לדלות ממנו חבילת קלינקס. אבל הוא הקדים אותי, שלף מאיפשהו ממחטת נייר וניסה לנגב בעזרתה את פני.
״תפסיקי לבכות, לא קרה שום דבר.״ נימת קולו שהפכה באופן פתאומי רכה ואוהדת, גרמה לי להרים את עיני ולהציץ בפניו בסקרנות עוינת שאת מקומה תפסה חיש מהר חרטה על הופעתי הבעייתית. את הגבר שישב לצידי על המדרכה הייתי שמחה לפגוש בכל מצב אחר מלבד במעמד האומלל הזה. הוא היה מרשים לפי כל קנה־מידה אפשרי ונראה כמו דוגמן של מוצרי צריכה למעמד הבינוני הגבוה. עיניו הכחולות בחנו את פני באהדה אבהית, וזרועו נכרכה סביב כתפי כשמילמל בתובענות מה שנשמע לגברים בדרך כלל כמשפטי הרגעה.
״איך את קופצת ככה לאמצע הכביש? את מנסה להרוג את עצמך או משהו?״
״האמת שזה לא רעיון רע כל־כך לאור מה שקרה לי היום,״ חייכתי אליו מבעד לדמעות. ״אבל זאת לא היתה הכוונה המקורית. בסך הכול רציתי לחצות את הכביש ולהגיע למשרד של מחלקת הדיילים.״
״מה קרה? הזמינו אותך לבירור במחלקה?״ שאל הזר ברוך. ״זה לא סוף העולם. הם לא אוכלים שם אנשים.״
״את הבירור כבר עשו איתי קודם,״ אמרתי במרירות, ״והם בהחלט אכלו אותי שם, למען האמת, לפחות את התוכניות שלי לעתיד. עכשיו אני רק צריכה לגשת למשרד כדי לחתום על הקינוח.״
״מה זאת אומרת?״ הוא נשמע מסוקרן. מונית שנכנסה באותו רגע לאזור, עצרה מאחורי המכונית שלו והתחילה לצפור בפראות. הנהג הוציא את ראשו מהחלון ופתח את פיו לשחרר קללה עסיסית, עד שלפתע זיהה את היושב לידי, ״תסלח לי קפטן ינאי,״ אמר במתק שפתיים, ״זה הרכב שלך במקרה?״
״כן,״ אמר לו ינאי המסתורי, שלדאבוני הסתבר שהוא קפטן - מה שהוריד לאפס את הסיכוי שלי לפגוש אותו שוב מחוץ לחברה הזאת. ״ואתה יכול לעקוף אותו, לא יקרה כלום.״
הנהג הינהן בצייתנות, וניסה לעקוף את המכונית האמריקאית הרחבה. הכביש היה צר והוא הצליח לבסוף בתרגיל האקרובטיקה המסובך תוך כדי טיפוס על המדרכה. הוא כמעט דרס שני טייסים במדים שצרחו אחריו ונופפו בידיהם. אחר־כך נעצרו השניים ונעצו עיניים סקרניות במחזה הנדיר, כנראה, בחלק זה של הגלובוס - קפטן באזרחי יושב על המדרכה ומחבק את כתפיה של דיילת צעירה ומאובקת, שפניה שטופות דמעות והאיפור הכבד נמרח עליהן בצורה מאוד לא מכובדת, כפי שיכולתי לשער.
קפטן ינאי התחיל להרגיש לא נוח ולכן ניסה לעזור לי לקום מהמדרכה בעודו לוחש באוזני, ״בואי נסתלק מפה, לפי הפרצוף שלך אני מרשה לעצמי להניח שאת לא ממש נלהבת לבקר במחלקה.״
לא היתה לי כוונה להתווכח איתו והנחתי לו לגרור אותי אחריו. צנחתי בתשישות על מושב העור הנעים של מכוניתו.
״לאן אנחנו נוסעים?״ שאלתי בחשש, ״אני צריכה לגשת למחלקה עוד היום!״ מי אמר?״ שאל ינאי ברוח מרוממת. ״מה שזה לא יהיה זה סובל דיחוי. קודם כול את צריכה להתאושש כדי להתייצב בצורה מכובדת לפני חבר הדרקולות שם.״
״קודם אמרת שהם לא אוכלי אדם,״ ניסיתי לאתגר אותו. מצב רוחי החל להשתפר ככל שהתרחקנו ממשרדי הבטון המכוערים של חברת ״מרום״, בהם ישבו האנשים שגרמו לאסון הגדול ביותר שקרה לי בחיי, כך לפחות חשבתי באותו יום. חלום חיי היה להיות דיילת, רציתי בזה אפילו יותר מאשר לסיים את המאסטר בפסיכולוגיה קלינית, שעבר למקום שני בסולם החלומות שלי, לאחר שהצלחתי להתקבל לקורס בחברת ״מרום״ ולשרוד בו כמעט עד הסוף. כל־כך נסחפתי לסיים אותו, ששכחתי בכלל שהעבודה הזאת אמורה להיות בסך הכול אמצעי להתפרנס בכבוד עד סוף הלימודים.
״אבל לא אמרתי שהם לא מוצצי דם,״ ענה לי ינאי בעליזות בעודו מנווט את מכוניתו בביטחון על הכביש המהיר לתל־אביב. ״שמעתי שיש להם תחביב כזה להתחבר לווריד, במיוחד של דיילות צעירות וחמודות כמוך. דרך אגב, איך קוראים לך?״
״מיכל, מיכל ברנע ואני לא דיילת,״ מיהרתי להעמידו על טעותו. ״אני רק בקורס, ועכשיו גם ממנו הצלחתי לעוף.״
״אני מצטער,״ אמר והפנה לעברי מבט משתתף. ״מה עשית בשביל זה? בלגן רציני?״
״אין לי מושג,״ אמרתי בדכדוך כשנזכרתי בשיחה עם המדריכות, שבה ניסיתי להפעיל את כל כוח השכנוע שלי בדיוק כדי לקבל תשובה לשאלה ששאל עכשיו ינאי. ״הם לא נוהגים לפרט את הסיבות, פשוט אומרים לך שאתה לא מתאים, וזהו!״
״ברצינות?״ הוא נראה מופתע. ״זה נשמע אפילו יותר גרוע מקורס טיס בצבא.״
״הרבה יותר גרוע,״ הבטחתי לו, למרות שמעולם לא היה לי הכבוד להשתתף בקורס טיסז ״כל מה ששמעתי על קורס טיס עד היום נשמע כמו תיאור חביב של סדנת ברידג׳ במועדון פנסיונריות בהשוואה לאווירה הלחוצה בקורס שלנו.״
״על זה אני יכול להתווכח,״ ינאי חייך בלגלוג, אבל מייד הרצין והמשיך לחקור אותי, ״את לא זוכרת שום דבר חריג שעשית או שאמרת במשך הקורס שיכול היה לגרום לסילוקך?״
״לא משהו יוצא דופן,״ מילמלתי. ״הדבר היחידי החריג שעשיתי היה להיכנס לסכסוך עם חניכה אחרת בקורס, יעל שושן אחת, שמהרגע הראשון לא מצאה חן בעיני.״
״עכשיו הכול ברור, הם בטח מצאו אותך לא מתאימה מבחינה חברתית ובגלל זה העיפו אותך. למה היית צריכה לריב איתה בכלל? כל־כך קשה להעביר שישה שבועות בלי להסתכסך?״
הוא נשמע עכשיו כמו אבא שלי, מה שגרם לי להזדקף על הכיסא ולפתוח במתקפה. ״ברור? מה ברור? מישהו היה צריך להגיד לה שהיא סוציומטית! אתה יודע מה התחביב שלה? לזהות פוטנציאל של נפל מהקורס ולהתאמץ בכל הכוח גם להוכיח את זה! שלושה אנשים עפו בגללה לפני!״
״ואמרת את זה למדריכות?״
״לא, אף אחד לא שאל אותי עליה.״
״חבל,״ אמר ינאי, ״היית צריכה להגיד את זה.״
״זה לא היה עוזר,״ נאנחתי שוב כשנזכרתי בעימותים שלי עם יעל, שגרמה לכל מי שנמצא לידה להרגיש טעון טיפוח.
״לא היה לי סיכוי מולה. כולם פחדו ממנה. אם היית רואה אותה היית מבין, וחוץ מזה עכשיו זה כבר לא משנה, אני בחוץ והיא בפנים וזהו...״
״אל תהיי כל־כך תבוסתנית,״ הוא אמר ועלה, לפי הוראותי, על מחלף גשר ההלכה לכיוון הכניסה לתל־אביב. ״איפה את רוצה לאכול?״
שמחתי על הטבעיות שבה הציע שנלך לאכול ביחד, אבל האמת שלא הייתי רעבה בכלל. אירועי היום הוציאו לי לגמרי את התיאבון הבריא שהיה לי בדרך כלל.
״אולי ניסע לנמל תל־אביב הישן?״ הוא ניסה להישמע מפתה כשהבחין שאני מתקשה להתלהב מנושא האוכל. ״פתחו שם מסעדה נהדרת למאכלי ים.״
״אני לא יכולה להיכנס למסעדה מכובדת בהופעה כזאת,״ אמרתי בהיסוס והסתכלתי על מדי המאובקים. רציתי מאוד להישאר איתו ולגמרי לא שינה לי איפה זה יהיה. מבתינתי גם סטקייה נידחת באיזו תחנת דלק היתה רעיון מוצלח. שם גם לא היו עושים עניין מהופעתי העלובה.
״זאת בכלל לא בעיה,״ ענה בעליצות, ״כמה זמן ייקח לך להתקלח ולהחליף בגדים?״
לטשתי בו עיניים מופתעות. לא העליתי בדעתי שלקפטן מכובד כמוהו יהיה עניין להעביר ערב שלם איתי, במיוחד אחרי שהבין שאני אפילו לא דיילת וגם לא עומדת להיות כזאת.
״אתה... אתה מדבר ברצינות?״ גימגמתי, ״בטח היו לך תוכניות יותר מעניינות להערב. הרי לא נכנסת למשרדים של החברה במטרה לאסוף שם איזה נפל של קורס דיילות ולטפל בה כל הערב... או שאתה עוסק בצדקה בתור תחביב?״
ינאי עצר את המכונית ליד הבניין שבו התגוררתי בדירה של הקיבוץ, עם עוד שני חברים שהיו בתפקידי חוץ, השעין את ראשו על משענת הכיסא ופרץ בצחוק גדול ומשוחרר. ״חוש ההומור שלך דווקא בסדר, רק למה את נוטה להמעיט בערך עצמך?״
הוא צדק, כמובן. התנהגתי כמו אהבלה מושלמת. הנסיך עם הפונטיאק הכסופה נכנס לחיי באחד הימים הגרועים ביותר שלי, ואני מנסה למצוא עבורו מתחת לאדמה סיבות לנפנף אותי מעליו. כנראה שמשהו בסיסי השתבש בשיקול דעתי. לא חשבתי להמשיך בשטות הזאת עוד דקה מיותרת.
״חמש דקות ואני למטה,״ הבטחתי לו תוך כדי יציאה חפוזה מהמכונית. הייתי מזמינה אותו בשמחה לחכות לי בדירה, אבל לא רציתי לתת לחברה סוניה שמעוני סיבה נוספת ללטוש בי מבטים נוזפים ולספר אחר־כך בחדר האוכל לכל חברותיה הטרחניות ש״הבת של צבי ברנע אוספת לדירה כל ערב בחור חדש, ממש גועל נפש.״
״תקחי אפילו עשר,״ הוא אמר כשחלפתי כמעט בריצה מול דלת הנהג. עליתי במדרגות בדילוגי אושר ונכנסתי לדירה במהירות, חולפת על פניה הנדהמות של סוניה שהגיעה זמן קצר קודם מהעבודה במרכז התק״ם וחיפשה מישהו להתלונן באוזניו על חייה הקשים.
״לאן את רצה?״ הספיקה להגיד לפני שנכנסתי לאמבטיה, מעווה את פרצופה העייף בטרוניה. ״תעשי את זה מהר, אני מתה למקלחת!״
תוך פחות מעשר דקות הייתי בחזרה במכונית. ינאי הביט בי במבט מתרשם. לא יכולתי להחליט אם זה בגלל הופעתי המשופרת - לבשתי את השמלה הכי סקסית שלי לכבודו - או בגלל העובדה שעשיתי את זה במהירות שיא.
״את נראית נהדר,״ אמר כשהתניע את המכונית, ״ועשית את השינוי הזה במהירות מדהימה. אני בטוח שבמחלקת דיילים עוד לא מבינים איזה שטות זאת היתה לוותר עלייך.״
״אתה יכול להגיד להם את זה בהזדמנות.״
״אני באמת אעשה את זה, אולי אפילו עכשיו,״ ענה לי לתדהמתי והתחיל לחייג בפלאפון שלו.
קול גברי טרוד ענה לו אחרי שני צלצולים. ״נחום, ערב טוב, עמוס ינאי מדבר,״ הוא הודיע לאפרכסת תוך כדי ניווט מהיר של מכוניתו ברחוב יורדי־הסירה עמוס המכוניות. ״מי זה הנחום הזה, לכל הרוחות?״ חשבתי והקשבתי במתח.
״אהלן עמוס! מה נשמע?!״ התחלפה נימת הקול הטרודה בלבביות משתפכת.
״הכול בסדר, איך אצלך?״
״עובדים, אתה יודע, יש עכשיו המון קורסים חדשים שצריך לקלוט.״
״על זה בדיוק רציתי לדבר איתך.״ ליבי החסיר פעימה. נזכרתי מי זה הנחום הזה, הדייל הראשי נחום שביט בכבודו ובעצמו.
״בשמחה!״ הקול נשמע עכשיו ממש מתרפס. ״אני תיכף מביא את היומן שלי לראות מתי אפשר להיפגש, חכה שנייה!״
״עזוב, לא צריך יומן, זה עניין דחוף,״ ינאי נשמע מאוד תקיף.
״דחוף? אז אפשר לעשות את זה מחר על הבוקר, אתה מגיע לשדה?״
״זה יותר דחוף, צריך לסגור את העניין הזה עכשיו,״ ינאי התעקש. הפונטיאק החליקה לתוך נמל תל־אביב ועצרה בחנייה. ישבתי בזרועות שלובות והבטתי בו בהערצה. הוא לא היה חייב לעשות את זה בשבילי, וידעתי שגם אם לא יצליח לעזור לי, כבר שמור לו מקום של כבוד בליבי.
״דבר, אני מקשיב,״ אמר נחום מעברו השני של הקו, וינאי שלח אלי חיוך מרגיע.
״מדובר בבחורה בשם מיכל ברנע, השם הזה אומר לך משהו?״
״מיכל ברנע? לא... זה צריך להגיד לי משהו?״ בטח הוא לא שמע את שמי. לא הייתי מספיק חשובה כדי שיטרידו את הדייל הראשי בשאלה אם להעיף אותי או לא.
״זאת בחורה לעניין שהיתה יכולה להיות דיילת מעולה אם היו נותנים לה צ׳אנס,״ אמר ינאי בתקיפות שגרמה לי כמעט להתנפל עליו בנשיקות. ״אתה רוצה להגיד לי שלא מתייעצים איתך בענייני ניפוי חניכים בקורסים החדשים?״
״האמת שזה יותר בתחום של מחלקת הדרכה, אבל בוודאי שמתייעצים איתי,״ מיהר הדייל הראשי להתנצל. ״עכשיו, כשאתה אומר לי, אני מתחיל להיזכר ששמעתי את השם שלה מתישהו. באיזה קורס היא בדיוק?״
״באחד הקורסים שרצים עכשיו,״ אמר ינאי, ״אבל היא כבר לא שם, אלא אם כן תחליט שעשו לה עוול גדול, מה שגם אני חושב, ותאלץ את המדריכים שלך להחזיר אותה.״
הקול מהעבר השני היסס. הרגשתי איך נשימתי נעצרת. כל עתידי עמד על כף המאזניים. ״מה אתה אומר... סתם זרקו אותה מהקורס?״ גימגם נחום באי־נוחות. הוא לא רצה לגרום לינאי לחשוב שהוא לא יודע כלום על המקרה שלי. באותו זמן בוודאי ניסה לדלות מזכרונו איזה שמץ של מידע עלי, לפחות כדי להיות בטוח שאני לא נפילת המאה.
״אז אתה אומר שזאת היתה טעות מצידנו לנפות אותה?״ נחום המשיך לגמגם לנוכח שתיקתו הרועמת של ינאי. ״אין בעיה, ניתן לה עוד צ׳אנס!״
״אז מחר בבוקר היא יכולה להתייצב בכיתה כרגיל?״ שאל ינאי בנינוחות.
״בהחלט,״ אמר נחום, ״אבל תסביר לה בבקשה שהיא לא תקבל יותר הזדמנויות. איך אמרת שקוראים לה? מיכל ברק?״
״מיכל ברנע!״ גער בו ינאי בחביבות, ״ולהבא תשתדל לזכור לפחות את שמות החניכות בקורס, אחרת יחשבו שאתה לא ממלא את תפקידך ברצינות.״
״אל תדאג, אני לא אשכח אותה,״ הודיע לו נחום בקול מתוח משהו, ״רשמתי את שמה לפני ואני כבר הולך לטפל בזה.״
״תודה,״ אמר לו ינאי ולפני שסגר את הפלאפון הפטיר, ״בעצם אתה צריך להודות לי. מצבת כוח האדם שלכם רק תרוויח מבחורה כזאת.״
״אין לי ספק,״ ענה נחום ויכולתי לזהות בקולו נימה ברורה של ציניות.
ינאי סגר את הטלפון והביט בי בחיוך ניצחון, מתעלם לחלוטין מהסרקזם של הדייל הראשי. ״עכשיו גם תוכלי ליהנות מהערב, העניין שלך סגור!״
הגיעה לו לפחות נשיקה גדולה על המצח, אבל לא ידעתי איך הוא יגיב על התנפלות פרועה מהסוג הזה. לכן המשכתי לשבת, ידי עדיין שלובות ובהיתי בו מוקסמת. ״אני... אני לא יודעת... איך...״
״להודות לי?״ עלץ ינאי, יצא מהרכב, עשה סיבוב מהיר ופתח לי את הדלת לפני שהצלתתי להתאושש, ״בואי נתחיל מזה שתאכלי יפה ותיהני מהערב, בסדר?״
הוא הושיט לי את ידו ומשך אותי החוצה. לחיצת ידו היתה חזקה וחמה. הרגשתי כמו בתוך סרט. ״זה לא יכול להיות,״ חשבתי לעצמי בעודי נגררת אחריו למסעדה, ידי עדיין בתוך ידו. ״הכול יותר מדי טוב מכדי להיות אמיתי, איפה הקֶטְשׁ כאן?״